הרצאה בּבית-אַרלוֹזוֹרוֹב בּתל-אביב, בּ-23–12–1938. לא פּוּרסמה עד עתה.

המצב המדיני

כּשמדבּרים כּיוֹם בארץ על המצב המדיני מתכּוונים למאוֹרעוֹת האחרוֹנים, לשאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק: קוֹדם לכן עמדה על הפּרק שאלת החלוּקה; עכשיו – השׂיחוֹת בּלוֹנדוֹן, אוֹ, כפי שקוֹראים לזה, ועידת השוּלחן העגוֹל. אבל נדמה לי שאי אפשר כּלל לדבּר על המצב המדיני שלנוּ ועל מצב ישׂראל בּזמן הזה, בּלי לעמוֹד קוֹדם על המצב המדיני בּעוֹלם כּוּלוֹ. היוּ זמנים ונדמה היה שהדברים ניתנים להפרדה, ואחדוּת העוֹלם, אחדוּת הצרוֹת, אחדוּת השׂמחה של העוֹלם, הם דברים המעסיקים רק מוֹחוֹתיהם של תיאוֹרָטיקנים, של הסוֹציאליסטים וּמשיחיהם; עכשיו נראה לכּל שיש קשר הדוּק בין ענינינוּ אנוּ וּבין עניני העוֹלם.

תמה אני אם יש מישהו שיכו­ל להסבּיר לנו אם הדבר העוֹבר עכשיו על העוֹלם הוּא מחלה זמנית, אם זה ליקוּי חמה אוֹ דבר חמוּר יוֹתר. איני יוֹדע אם אפשר למצוֹא בּין כּל הנביאים הפּוֹליטיים והסוֹציאליים, שקמוּ לנוּ בּמשך המאה האחרוֹנה, כּאלה היכוֹלים להתפּאר שראו בּחוּש איך הדברים יתפּתחוּ וּלאן יגיעוּ. אנחנו קוֹראים יוֹם יוֹם בּעתוֹנים על מעשׂי זוָעה שאין להם שֵם, ואף לא אנסה לקרוֹא אוֹתם בּשם וּלהסבּיר אוֹתם. היה זמן, כּשקראנוּ כּי ארץ פּלוֹנית נעשׂתה טרף לשיני עריצים, לא האמַנו שעריצוּת כּזאת אפשרית בּעוֹלם שלאחר המאה התשע-עשׂרה, לאחר נצחוֹנוֹת הדמוֹקרטיה, לאחר נצחוֹנוֹת הסוֹציאליזם, אחרי הכּיבּוּשים הגדוֹלים של הפּוֹעלים. לא האמנו. ראינוּ בּזה רק אֶפיזוֹדה. כּל זמן שהעוֹלם כּוּלוֹ עמד נגד עריצוּת זוֹ ולא נלכּד בּרשתה, אפשר היה להאמין שמחר-מחרתים היא תחלוֹף, שכּל עריצוּת תהיה קִצרת ימים. עכשיו אנחנוּ עוֹמדים לפני מצב שוֹנה לגמרי, לפני מצב שלא רק חלק גדוֹל מן העוֹלם, שקראוּ לוֹ עוֹלם תרבּוּתי, נמצא בּשבי הנאציזם והפאשיזם (מוּשגים שאינם מסבּירים לנוּ בּעצם ולא כלוּם, כּי על מה מוֹרים המוּשׂגים האלה, על חיוֹת-טרף אוֹ על ימי-הבּינַים?) – כּי אם העוֹלם כּוּלוֹ. אי אפשר לוֹמר כּיום שרק חלק מסוּים של העוֹלם נמצא בּמצב זה, וּכנגדוֹ עוֹמד עוֹלם אחר עם חיים משלוֹ, משטר משלוֹ, חירוּת משלוֹ, דמוֹקרטיה משלוֹ, שיש להם קיוּם ממש. כּך אפשר היה לוֹמר בּימי הצאריזם, למשל, כּשרוּסיה היתה עוֹלם סגוּר וּמסוּגר, עוֹלם בּפני עצמוֹ. אירוֹפּה ידעה אז שיש אנגליה, צרפת, גרמניה ויש גם רוּסיה עם משטר מיוּחד משלה. עכשיו נמצאים כּבר חלקים עצוּמים של העוֹלם בּצבת השלטוֹן של הנאציזם. מה שהשׂיג היטלר בּזמן האחרוֹן, מבּחינת השלטוֹן הפּוֹליטי, הוּא הרבּה יוֹתר ממה שהשׂיג נַפוֹליוֹן בּמשך כּל מלחמוֹתיו.

אין עכשיו אף מדינה אחת, – וּתהא זוֹ המדינה התרבּותית בּיוֹתר, הדמוֹקרטית בּיוֹתר, החזקה בּיוֹתר – שלא תנשוֹם את אוירת הנאציזם, שלא תחיה בּפחד מפּני התקיף שיבוֹא מחר וישתלט עליה בּכל מיני צוּרוֹת. דבר זה חל לא רק על מדינוֹת קטנוֹת, על הארצוֹת הסקנדינביוֹת, למשל, שאין להן מנוּחה; לאו דוקא על ארצוֹת דרוֹם-אירוֹפה היוֹדעות שעוֹד יוֹם-יוֹמַים וּמסע צלב-הקרס יתקרב גם אליהן; הדבר חל גם על אנגליה שחיה בּמשך כּל הזמן הזה בּפחד ממש, אפשר לוֹמר אפילוּ בּפַניקה ממש, אחרת אי אפשר להבין עכשיו את מדיניוּתה, אחרת אי אפשר להבין מה נעשׂה כיוֹם בּקרב העם הזה. יש בּאנגליה כּמעט הבּטחוֹן הגמוּר שהצוֹרר הוּא התקיף ושצריך לפייסוֹ, לשדלוֹ, אם אינם רוֹצים לעוֹרר את הרוֹגז שלוֹ. בּרלין יכוֹלה כּיוֹם לדבּר על זה; מי יכוֹל להיוֹת מיניסטר בּאנגליה וּמי לא; מי יהיה לרצוֹן וּמי לא יהיה לרצוֹן; מינוּיוֹ של מי, בּחירתוֹ של מי, יגרמוּ אחריהם מחר סכּנת מלחמה. למצב זה הגיעה אנגליה האדירה.

מתוֹך קריאה בּעתוֹנים יש לי הרוֹשם שגם אמריקה, שכּל חיי אירוֹפּה לא נגעוּ בּה בּעצם, – מלבד התפּרצוּת אחת בּימי וילסוֹן – אמריקה אשר עשׂתה הכּל למען האיזוֹלָוציה הגמוּרה, לא רק מתמרמרת עכשיו על הנאציזם, אלא יוֹדעת וּמרגישה שזרוֹעוֹת הנאציזם יגיעוּ גם אליה, וּבדרכים שוֹנוֹת: אם על ידי הקוֹלוֹניוֹת הגרמניוֹת הפּזוּרוֹת בּכל העוֹלם, אם על ידי יצירת כּל מיני תאים של בּגידה לאוּמית בּכל ארץ וארץ, ואם על ידי ארצוֹת רחוֹקוֹת – היוֹם על ידי יאפּן וסין, מחר על ידי הוֹדוּ.

כּל הויכּוּחים שהעסיקוּ את אירוֹפּה עוֹד לפני זמן קצר – כּל אלה סרוּ הצדה מפּני המוֹרא הגדוֹל שהקיף כּיוֹם את כּל ארצוֹת אירוֹפּה יחד עם מוֹשבוֹתיהן; המוֹרא מפני אוֹתוֹ הכּוֹח האיוֹם שנתגלה בּאוֹתוֹ חזיוֹן שנחשב לפַתוֹלוֹגי, שהיה מגוּחך בּעיני כּולם, וּבמשך שנים רבּוֹת היה ענין לקוֹמוּניסטים ללגלג עליו. החזיוֹן הזה שחשבוּ אוֹתוֹ לחוֹלף ולא האמינוּ כּי יש בּכוֹחוֹ לתפּוֹס מקוֹם בּעוֹלם התרבּוּתי למשך זמן ממוּשך, החזיוֹן הזה נעשׂה לכּוֹח השוֹלט למעשׂה, המפּיל לא רק את מוֹראוֹ אלא גם את שלטוֹנוֹ, לא רק את צלוֹ אלא גם את מרוּתוֹ, על העוֹלם ועל תקיפי העוֹלם.

לפני שאנחנוֹ ניגשים לניתוּח מצבנוּ בּתוֹך העוֹלם, עוֹמדת

לפנינוּ שאלה חשוּבה, והיא: היש בּעוֹלם זה כּוֹח של התגוֹננוּת מפּני הפּחד, אוֹ שהכּוֹח הזה פּג ונחלש. לא אקבּל על עצמי לענוֹת על שאלה זוֹ תשוּבה חיוּבית. יש עוֹשׂים חשבּוֹנוֹת שוֹנים, מתנחמים בּזה שבּנאציזם

פּוֹעלים כּוֹחוֹת של התפּוֹררוּת מבּפנים, וּבמקרה של מלחמה לא יוּכל להחזיק מעמד אלא זמן קצר, כּי המדינוֹת הדמוֹקרטיוֹת – כּוֹחן הכּלכּלי חזק יוֹתר. ויש בּענין זה דעוֹת שוֹנוֹת. יש אוֹמרים שאם הדמוֹקרטיוֹת כּוּלן תהיינה מאוּחדוֹת ותרצינה להילָחם תוּכלנה לעמוֹד בּפני הנאציזם ולשבּוֹר אוֹתוֹ. בינתים אנחנו רוֹאים פּרוֹצס בּלתי-פּוֹסק של התרוֹפפוּת פּנימית של עמי התרבּות. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת ראינוּ הפקרה בּלתי-פּוֹסקת של מכשירים, של חמרים, אפשר לוֹמר של נשק, של מבצרים – גם מבצרים רוּחניים.

ראינוּ את הפּסיכוֹזה הזאת של כּניעה ואת חוֹסר הכּשרוֹן להתלכּד לכוֹח אחד היוֹדע שבּוֹ תלוּיה הצלת העוֹלם.

לא אנסה להיכָּנס עכשיו לניתוּח היסטוֹרי: איך התפּתחוּ הדברים החל מהמלחמה העוֹלמית¹ ועד היוֹם. יש על זה הרבּה תשוּבוֹת של שיגרה. מספּיק אם אצטט את נאוּמוֹ האחרוֹן של ליאוֹן בלוּם שנתפּרסם בּימים אלה. הוּא פּוֹנה אל ציבּוּר-הפּוֹעלים הצרפתי, אל מעמד-הפּוֹעלים אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד, ואוֹמר, אמנם לא בּצוּרה של תוֹכחה גדוֹלה של מוֹכיח, כּי אם בּצוּרה אלֶגית, בּקינה חרישית: היכן הייתם? האם תמכתם בּי? איני יוֹדע אם ליאוֹן בּלוּם מעיז להבּיע מחשבה מרה זוֹ בּכל חריפּותה, אבל נדמה לי שיש בּדברים הללוּ כּדי לציין בּאוֹפן הבּוֹלט ביוֹתר את המצב הפּנימי של אוֹתם הכּוֹחוֹת, אשר לכאוֹרה צריכים היוּ להיוֹת הראשוֹנים בּמערכה ואוּלי גם להפקיר את עצמם ולדעת כּי מוּטב להם שיפּלוּ בּמלחמה וּבלבד שינָצל העוֹלם. יש

בּדברים הללוּ כּדי לציין את מצבם של אוֹתם החלקים בּדמוֹקרטיה אשר בּעצם אין להם הרצוֹן להילָחם בּפאשיזם, בּפחדם שמלחמה בּפאשיזם פּירוּשה הגבּרת עמדוֹת בּלתי-רצוּיוֹת להם, הגבּרת העמדוֹת של הסוֹציאליזם

והקוֹמּוניזם.

מנסים להסבּיר את עמדתה של אנגליה בּמשך שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת – החל ממלחמת חבּש, ממלחמת ספרד, עד ענין צ’כוֹסלוֹבקיה ועד מאוֹרעוֹת הימים האחרוֹנים, בּזה שהמעמד השליט בּאנגליה מוּכן להפקיר אפילוּ את אנגליה עצמה, מוּכן לנחוֹל מפּלוֹת וּבלבד שלא לסכּן את הפאשיזם, משוּם שהוּא מפחד ממה שיבוֹא לאחר מפּלת הפאשיזם. לכאוֹרה, אפשר היה להאמין שכנגד החלק השוֹלט הזה, אשר לעמדתוֹ יש הסבּרה מעמדית טהוֹרה של חוּלשה ופחד – נמצאים בּכל ארץ וארץ חלקים אשר להם, מטֶבע ברייתם, לא מבטיח נצחוֹנוֹ של הפאשיזם שוּם דבר מלבד השמדה, והם מוּכנים לשׂאת בּכל האחריוּת של מלחמה בּפאשיזם. איני מתכּוון למלחמת מיטינגים ואסיפוֹת, אשר בּהם שוֹפכים על היטלר ועל מוּסוֹליני אש וגופרית, אני מתכּוון למעשׂה הצלה ממש, ליצירת אוירה חדשה של ליכּוד העוֹלם, של ליכּוד כּל חלקי העוֹלם, כּדי להילָחם בּפאשיזם.

אם נתבּוֹנן לנעשׂה עכשיו בּכל החלקים האלה, אם נתבּוֹנן אל כּוֹחוֹת הפּוֹעלים לכל זרמיהם, אל הכּוֹחוֹת הרַדיקליים והליבּרליים, אלה אשר בּמשך שנים הטיפוּ לפּאציפיזם, לפירוּק הנשק, לאהבת רוּסיה – לכל מיני דברים יפים; כּשאנחנוּ רוֹאים היכן הם הכּוֹחוֹת האלה, מה עֶמדתם, הייתי אוֹמר: מהי תבוּנתם המדינית, – אפשר להגיע לידי יאוּש. לא אתעכּב על דברים שקרוּ לפני עשׂרים שנה; מספיק לראוֹת איך התנהג העוֹלם הרדיקלי הזה, העוֹלם הסוֹציאליסטי והקוֹמוּניסטי, בּמשך חמש שנוֹת שלטוֹנוֹ של היטלר. בּזמן שאפשר היה כּבר למשש את הסכּנה בידים. בּמשך השנים האלוּ חזרוּ עדיין בּאנגליה (בּפרט בּאנגליה) וגם בּארצות נאוֹרוּת אחרוּת בּלי הרף על סיסמאוֹת של פּירוק הנשק – כּל אוֹתן הסיסמאוֹת אשר חשיבוּתן יכוֹלה להיוֹת עצוּמה, אילוּ הביאוּ לידי משטר פּוֹליטי חדש בּעוֹלם, אילוּ היוּ קשוּרים עם יצירת חיים חדשים, שלטוּן חדש, יחסים חדשים בּין העמים. אוּלם, הנה השלטוֹן הוּשמט מידי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם; החלוֹמוֹת לא התגשמוּ; סכּנת

המלחמה הלכה וגדלה. בּינתים, תנוּעת הפּוֹעלים, ולא היא בּלבד, כּי אם כּל ידידי הקִדמה וכל ידידי הדמוֹקרטיה, היו שקוּעים בּהטפה לפּאציפיזם והתיחסוּ בּלגלוּג וּבביטוּל לכל ענין הגנת המוֹלדת, מפּני שבּתקוּפה ידוּעה סילפּו כּוֹחוֹת מעמדיים שוֹנים את הרעיוֹן הזה. תנוּעת הפּוֹעלים והדמוֹקרטיה התרגלוּ בּמידה כּזאת למוּשׂגים

שבּשיגרה, עד שהשתמשוּ בּמוּשׂגים אלה, גם לאחר שניטל מהם כּל תָכנם.

עוֹד לפני זמן קצר מאד נוֹסדה תנוּעה יפה מאד, שבּה השתתפוּ כּל טוֹבי האינטליגנציה בּאנגליה. הם ערכוּ כּעין בּחירוֹת: מי מצבּיע בּעד פּירוּק הנשק, מי מצבּיע בּעד השלוֹם. זה היה בּערך לפני שלוֹש שנים. ולפני שנתים, בּועידת הפּוֹעלים בּאנגליה, עמד אחד מן המוּבהקים שבּאנשי היוּניוֹן בּתנוּעת הפּוֹעלים המקצוֹעית – אדם מגוּשם מאד, בּעל

שׂכל מגוּשם, שׂכל חזק מאד וּבריא מאד של אִכּר, אשר כּנגדוֹ עמדוּ כּל האלמנטים הרדיקליים של תנוּעת-הפּוֹעלים, כּל האינטליגנציה הפּרוֹגרסיבית והפּאציפיסטית – והאיש הזה, החזק, הבּרוּטלי, המסַמל את היוּניוֹניזם האנגלי בּגילוּיוֹ היוֹתר תקיף וגם היוֹתר פּשרני, עמד ודיבּר אל פּוֹעלי אנגליה בּקוֹל רוֹעד וּבדמעוֹת ממש: האם יוֹדעים אתם מה יש לכם בּאנגליה? היוֹדעים אתם מה השׂגתם בּאנגליה? המעריכים אתם את חייכם פּה? היוֹדעים אתם שצפוּיה לכם סכּנה, שיקחוּ מכּם כל מה שיש לכם? וראיתי כּמה וכמה אנשים בּעלי שם בּתנוּעת הפּוֹעלים אשר הבּיטוּ על האיש הזה הנבהל, המזוּעזע, שהרגיש בּסכּנה הגדוֹלה האוֹרבת לאנגליה, שהרגיש כּי המוֹלדת בּסכּנה, כּעל אדם קצר ראִיה, שוֹביניסט, שאינוֹ מתחשב בּניגוּדים המעמדיים, כּעל אדם שבּשבילוֹ חשוּב רק ריבּוּי העבוֹדה ולוּ גם על ידי הגבּרת הזיוּן, וּכדי שיוּניוֹן שלוֹ, אוֹ אחר, יקבּל יוֹתר עבוֹדה הוּא מוּכן לוַתר על אוֹתה

האידיאוֹלוֹגיה, על אוֹתוֹ החינוּך היפה והטהוֹר, אשר אנגליה הליבּרלית והדמוֹקרטית קיבּלה בּמשך עשׂרוֹת בּשנים.

ונוֹכח הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת בּיוֹתר אנוּ רוֹאים שאין כּוֹח

בּידי הפּועלים לצאת ממצב של אוֹפּוֹזיציה, כּלוֹמר: לצאת ממצב של חלק. אצלנו בארץ רגילים בּאוֹפּוֹזיציה הנלחמת בּאמת על השלטוֹן, אבל בּאנגליה אפשר לחיוֹת שנים בּמצב של אוֹפּוֹזיציה בּלי שזה יחייב מלחמה על השלטוֹן, בּלי שזה יחייב לסיטוּאַציה חדשה. לכאוֹרה יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים בּאנגליה לטעוֹן וּלהוֹכיח שנעשׂוּ שגיאוֹת, אבל לא להסבּיר איזוּ שגיאוֹת שגתה היא בּמשך השנים הללוּ. והשגיאוֹת הן עצוּמוֹת, גם מבּחינת עניני הפּוֹעלים וגם מבּחינת עניני אנגליה. בּזמן הזה מקיימת תנוּעת הפּוֹעלים בּאנגליה אוֹפּוזיציה, נוֹאמת נאוּמים נגד צֶ’מבּרלין, אבל היא שוֹקטת על שמריה, אינה מחפשׂת דרכים כּדי לצאת מן המסגרת של שיגרה על ידי קשר עם האימפּריה, על ידי נסיוֹן לזעזע את העם, כּדי לשׂים קץ למצב זה אשר בּו נמצאת עכשיו אנגליה. אין בּאנגליה שוּם מרץ, שוּם חזוֹן, שוּם מחשבה רבוֹלוּציוֹנית שלא לפי המוּסכּם.

אנחנוּ רוֹאים את המצב הטרגי שבּוֹ נמצאת תנוּעת הפּוֹעלים בּצרפת בּשנים האחרוֹנוֹת. תנוּעת פּוֹעלים זוֹ הצליחה להגיע לשלטוֹן לאחר פּוֹליטיקה של השתמטוּת משלטוֹן בּמשך עשׂרוֹת בּשנים, לאחר ויתוּרים על הגה השלטוֹן. ידוּע היטב בּאיזה נימוּקים השתמשוּ גם אוֹטוֹ בַאוּאֶר בּוינה וגם ליאוֹן בּלוּם בּפריס כּדי להימָנע מלהיכּנס לקוֹאליציה, בּאשר

חששוּ שעל ידי זה יפסידוּ את אֵמוּן הפּוֹעלים. הם אמרוּ: לא יאמינוּ לנוּ אם נהיה בּשלטוֹן יחד עם בּוּרגנים, יחד עם ליבּרלים. והם נמנעוּ מקוֹאליציה וקיימוּ את המצוּוה שלא להיוֹת שוּתפים בּשלטוֹן. על ידי זה נתנוּ לכּוֹחוֹת האוֹיבים להתבּצר בּמשך השנים הללוּ. אוּלם, לאחר שתנוּעת

הפּוֹעלים בּצרפת עשׂתה את קפיצת-הדרך הגדוֹלה, את הקפיצה הרבוֹלוּציוֹנית שהיתה פּרי ראִיית הסכּנה – סכּנה שרוּסיה הרגישה בּה מזמן – לא נמצא בּה כּוֹח של איסטרטגיה, לא נמצא בּה הכּוֹח של אוֹריֶנטציה כּדי לקיים בּידה את השלטוֹן הזה. מעמד הפּוֹעלים בּאנגליה לא הבין גם הוּא כּיצד לקיים את השלטוֹן, וּברגע שמממשלת הפּוֹעלים ראתה סכּנה של קיצוץ הסיוּע למוּבטלים היתה מוּכנה להתפּטר וּבלבד שלא לאַבּד את חנה בּעיני מעמד הפּוֹעלים, וכך הפקירה את הפּוֹעלים ואת אנגליה כּוּלה לשלטוֹן המוֹביל אוֹתה לקראת סכּנה. אוֹתוֹ דבר בּעצם עשׂתה תנוּעת הפּוֹעלים בּצרפת שלא הבינה מה זה אחריוּת לשלטוֹן, מה נקרא להתרכּז סביב שלטוֹן של פּוֹעלים וּמה צריך בּעד זה לשלם. צרפת הנמצאת עתה על עֶברי פּי פּחת, העוֹמדת בּפני סכּנה של פאשיזַציה מבּפנים וסכּנה של אינוַזיה מבּחוּץ, – מה הם הצעדים הרבוֹלוּציוֹניים, כּביכוֹל, שתנוּעת הפּוֹעלים שלה מנסה לצעוֹד, בּלי להיוֹת צפוּיה לסכּנה

של מפּלה מראש?

יש פרַזיאוֹלוֹגיה מעמדית-מסרתית שאפשר לשמוֹע אוֹתה עד היוֹם מפּי הרבּה פּוֹעלים. בּאוֹתם הימים שעמדה לפרוֹץ המלחמה – כּל המשרתים שעבדוּ בּמלוֹן שבּוֹ גרתי בּלוֹנדוֹן שינוּ מטבעם שלא לדבּר. הפּחד הגדוֹל שתקף את אנגליה, הזעזוּע הנפשי שעבר עליה הביא לידי כּך שנפתח פּיהם של האנגלים וכל אחד דיבּר עם חברוֹ. ואחד המשרתים בּמלוֹן זה, שהיה בּמשך שלוֹשים שנה חבר מאוּרגן בּאי.ל.פ., תנוּעת הפּוֹעלים הבּלתי-תלוּיה בּאנגליה, אמר לי: למלחמה זוֹ לא אלך (הוּא השתתף כּבר בּמלחמה העוֹלמית)! מה ההבדל אם להילָחם בּעד צ’מבּרלין אוֹ בּעד היטלר? (הוּא קיבּל חינוּך מעמדי בּמשך שלוֹשים שנה וּמתוֹך חינוּך זה הבין שהמלחמה היא ענין של קפּיטליזם רקוּב השׂוֹנא לפּוֹעלים). איזה ענין יש לי להילָחם בּעד אנגליה? בּדברים אלה שנאמרוּ בּכנוּת וּביוֹשר לבב מצאתי מַפתח להבנת כּמה וכמה הוֹפעוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית. ועוֹד אמר: אחרי המלחמה הזאת אין תקוה לקפּיטליזם, המלחמה תשׂים לוֹ קץ. לא חשוּב כּרגע לעמוֹד על הניגוּדים שבּין שתי המימרוֹת הללוּ, אבל שתי המימרוֹת כּשלעצמן הן פּרי חינוּך של שנים רבּוֹת. כּשאני רוֹצה להבין עכשיו את המימרוֹת האלו שיש להן גוּשפּנקה של רבוֹלוּציוֹניוּת – מימרוֹת העוֹשוֹת בּעצם את השירוּת הטוֹב בּיוֹתר לא רק לכּוֹחוֹת האנטי-רבוֹלוּציוֹניים בּאנגליה, אלא גם את השירוּת הטוֹב בּיוֹתר להיטלר; כּשאני מחפשׂ אוֹתה התפיסה הרבוֹלוּציוֹנית בּאמת, את הקריאה של הצלה אחרוֹנה – ס.אוֹ.ס. – אני מוּכרח להוֹדוֹת שאיני מוֹצא אוֹתה. דוקא בּימים אלה נתגלה קוֹצר-הדעת וקוֹצר-החינוּך של מפלגוֹת הפּוֹעלים. בּמקוֹם שקיימת כּבר תנוּעת פּוֹעלים

חזקה ולוֹחמת הרי אין לה כּלל רגש האחריוּת לגוֹרל האדם. הפּוֹעל המאוּרגן בּאנגליה חוֹשב שהוּא אחראי רק לגוֹרל היוּניוֹן שלוֹ, הוּא אחראי לזה ששׂכרוֹ לא יקוּצץ, שהסיוּע לא יוּפחת, הוּא אחראי לדברים ידוּעים. אמנם בּאחד בּמאי אוֹ בּאיזה חג אחר, פּעם לשמיטה, הוּא שוֹמע גם על עניני העוֹלם: על פּוֹליטיקה, על היטלר, – אבל אינוֹ חוֹשב כּלל שגוֹרל העוֹלם נתוּן בּידוֹ, שההיטלריזם הוּא בּאמת אוֹיבוֹ בּנפש ושאין שאלת מלחמת המעמדוֹת השאלה החשוּבה בּיוֹתר כּיוֹם.

יש בּתנוּעת הפּוֹעלים שוּרה של מוּשׂגים קוֹנפֶסיונַליים,

של כּנסיה, של קהילה, – אבל אין הפּוֹעל חוֹשב שקיים עוֹלם כּדבר-מה אחיד, שיש לו גוֹרל משוּתף עם העוֹלם, שבּפני האחדוּת הזאת מיטשטשת גם מלחמת-המעמדוֹת. הניגוּדים המעמדיים חשוּבים רק בּמידה שהם משרתים את העוֹלם, את המוּשׂגים האנוֹשיים, את כּל אוֹתם המוּשׂגים שהיוּ יפים מאד, שמילאוּ תפקיד גדוֹל בּזמן פּריחת הקפּיטליזם, שכּבשוּ אנשים ונתנוּ להם תוֹכן ידוּע. אבל אין בּמוּשׂגים האלה עכשיו כּל ראִיה רבוֹלוּציוֹנית, כּל הערכה של תפקידי הפּוֹעלים בּזמן הזה, כּל התאמה למה שמתרחש בּעוֹלם. הגישה שלהם היא גישה אֶגוֹאיסטית של מעמד. כּאילוּ קיצוּץ הסיוּע, השׂכר, כּאילוּ המלחמה על שעוֹת העבוֹדה – כּאילוּ זה קוֹבע את גוֹרל העוֹלם. ודבר זה אינוֹ נכוֹן. ראינוּ, לדוּגמה, בּצרפת שבוּע עבוֹדה

של ארבּעים שעוֹת והרבּה תיקוּנים סוֹציאליים אחרים שאילוּ נעשׂוּ בעוֹלם

אחר, בּזמן אחר, לא בּתקוּפת היטלר, היוּ יפים מאד. עכשיו הוּברר שהתיקוּנים האלה אין בּהם ממש ולא השׂיגוּ את המטרה. המטרה אינה שהאדם יעבוֹד רק ארבּעים שעוֹת לשבוּע, המטרה היא ליצוֹר עוֹלם של חירוּת, של שויוֹן. והנה הוּברר שתנוּעת הפּוֹעלים לא הבינה בּתקוּפת שלטוֹנה את הפּרוֹבּלימוֹת החשוּבוֹת בּאמת ונכנסה לרפוֹרמוֹת סוֹציאליוֹת שלא היתה בּהן כּל התאמה למצב הפּוֹליטי של העוֹלם, לא הבינה את הצוֹרך בּליכּוּדוֹ של רוֹב העם כּדי לעמוֹד בּפני הסכּנוֹת הללוּ. היא החטיאה את המטרה. עד עכשיו אפשר היה לראוֹת בּאיזוֹ מידה העוֹלם כּוּלוֹ, בּתוֹכוֹ גם אלמנטים לוֹחמים כּאלוּ, נכנע בּעצם לפני הפאשיזם. הפּרוֹצס של כּניעה התחיל, לדעתי, כּבר לפני 20 שנה. עכשיו, לאחר שהוּברר לכּל אָפיוֹ של הפאשיזם, לאחר שהוּברר מה שמביאה אחריה הכּניעה לפאשיזם, מה שהשׂיג לאוַאל אצל מוּסוֹליני, מה שהשׂיג צ’מבּרלין בּמינכן, אנחנו רוֹאים כּניעה מסוּכּנת יוֹתר – הכּניעה מפני הכּוֹח! טבעוֹ של האדם בּכך שהוּא מעריץ את הכּוֹח, שהוּא נכנע לכּוֹח. בּמשך 20 השנים האחרוֹנוֹת עשׂתה הדמוֹקרטיה האירוֹפּית את הכּל כּדי לערער את האֵמוּן בּכוֹחה, כּדי ללגלג על עצמה, כּדי למצוֹא פּגמים בּמשטר הפּרלמנטרי וּבעמדוֹתיו המתערערוֹת.

אפשר לוֹמר כּי כּוֹחוֹ הרוּחני של האינטלקט האירוֹפּי, כּל יפי רוּחוֹ, – כּל זה הוּשקע בּדבר אחד: בּהמעטת ערכּה של הדמוֹקרטיה, בּגילוּי חוּלשוֹתיה. כּנגד זה עלה כּוֹח שיש בּידוֹ לכבּוֹש את כּל העוֹלם, שהכריז על עצמוֹ כּי אי אפשר לעמוֹד בּפניו. והעוֹלם מתחיל להעריץ את הכּוֹח הזה. וגם אלה שאינם מסכּימים לוֹ בּלבּם, גם אצלם נתעוֹררה הערצה אליו.

לא כּל מה שמעיז הכּוֹח הזה לעשׂוֹת מתגלה לפנינוּ. אביא לדוּגמה דבר אחד שהוּא אפייני לכל הנעשׂה עכשיו בּעוֹלם. ידעתם בּודאי שבֶּנש החליט פּתאוֹם לצאת את צ’כוֹסלוֹבקיה ולנסוֹע ללוֹנדוֹן. לכאוֹרה אפשר לחשוֹב: מדינאי ששיטתוֹ נכשלה לוֹקח לוֹ חוּפשה. האמת אינה כּזאת. האמת היא שבּנש בּרח מצ’כוֹסלוֹבקיה בּהיחָבא, בּסכּנת נפשוֹת; האמת היא שהיטלר דרש שיסגירוּ לוֹ את בּנש, הממשלה הצ’כוֹסלוֹסקית לא היה לה כּוֹח לוֹמר: לא, לא תסגיר את בּנש. והמוֹצא היחידי שנשאר לוֹ היה פּשוט – להימָלט.

אוֹ דוּגמה אחרת. בּודאי קראתם בּימים אלה בּעתוֹנוּת שיַאן מאסאריק יצא לאמריקה בשליחוּת ציוֹנית. רצוֹנוֹ של יאן מאסאריק להתקשר עם העם העברי, לעבוֹד בּשביל העם העברי, גמל אצלוֹ בּעצם הימים של נפילת צ’כוֹסלוֹבקיה, הוּא ידע מה פּירוּש נפילת צ’כוֹסלוֹבקיה, הוֹא ידע שזה לא רק ענין של דכּאוֹן פּוֹליטי, אלא שמבּחינה רוּחנית חוּסלה הירוּשה של אביו; הוּא ידע שהעם הצ’כי שיקוּם מחר לא יהיה אוֹתוֹ העם הצ’כי שבּעדוֹ נלחמוּ בּנש וּמאסאריק. אני ראיתי את מאסאריק בּליל חוּרבּן צ’כוֹסלוֹבקיה, בּאוֹתוֹ לילה שהצבא הגרמני נכנס לתוֹכה. כּבר אז דיבּר כּמעט כּאחד מאתנוּ. לאחר שהבטיח לצאת לאמריקה בשליחוּת ציוֹנית אמר: אי אפשר לפרסם זאת, כּי יש לי אחוֹת בּצ’כוֹסלוֹבקיה, וכל זמן שעניניה לא יסוּדרוּ, אי אפשר לפרסם את יציאתי. ורק היוֹם הביאוּ העתוֹנים את הידיעה על פוֹרסטר, הסוֹציאל-דמוֹקרט הצעיר, שצ’כוֹסלוֹבקיה מסרה אוֹתוֹ לידי היטלר, בּידעה שבּמעשׂה זה היא מוֹציאה אוֹתוֹ להוֹרג. האם אפשרי היה דבר כּזה בּימי ניקוֹלאי רוֹמַנוֹב? בּזמן שכּל המדינה עמדה והגנה על נתיניה, על כּבוֹד המדינה, על האֶתיקה האֶלמנטרית בּיוֹתר.

אם לא לקחת בּחשבוֹן את אמריקה, המפחדת פּחוֹת, והמגַלה צעדים ראשוֹנים של עמידה איתנה בּפני הנאציזם, – אין למצוֹא בּאירוֹפּה של עכשיו אף מדינה שתהא מוּכנה להיחָלץ למלחמה נגד הפאשיזם. אין זה דבר קטן שהממשלה הבּריטית הסכּימה להקדיש יוֹם שלם בּבית-הנבחרים לויכּוּחים על גרמניה, לרדיפוֹת בּגרמניה. זה היה זעזוּע גדוֹל בּשביל העם הבּריטי. נתנו לאוֹפּוֹזיציוֹנרים להבּיע צער והשתתפּוּת בּגוֹרל הפּליטים. בּודאי היה זה מעשׂה נוֹעז מאד מצד בּוֹלדוין, שהחליט לדבּר בּרדיוֹ ולהכריז בּעצמוֹ על קרן-עזרה לפּליטים.

סוֹף סוֹף מתחילה אירוֹפּה לעמוֹד על סכּנה זֹו שהעוֹלם לא ראה אוֹתה מקוֹדם. גם עתה איני יוֹדע אם רוֹב העוֹלם מרגיש בּה. אני מסוּפּק בּזה, מלבד, אוּלי, חלקים ידוּעים, אישים בּוֹדדים שראוּ אוֹתה מראש. מכּאן אוּלי יצמח, תוֹך יסורים גדוֹלים, תוֹך סכּנה גדוֹלה לעצמוֹ, כּוֹח שיעיז לשׂים סכר בּפני מלכוּת הבּגידה של היטלר בּעוֹלם.

לאוֹר המצב הזה צריך לראוֹת גם את מצבנוּ אנוּ. אוּלי ראוּ נביאי הציוֹנוּת מראש מה שיקרה, ראוּ שחיי נֵכר אין בּהם בּטחוֹן, ואין בּהם קבע; ראוּ גם שהאֶמַנסיפּציה היא דבר חוֹלף. הרצל אוּלי ראה בּחוּש את גירוּש היהוּדים מארצוֹת רבוֹת, את נישוּל היהוּדים מפּוֹזיציוֹת שוֹנוֹת.

אבל האמת ניתנת להיאָמר, ששוּם אדם לא ראה בּחזוֹן מה שקרה עכשיו בּגרמניה ומה שמתהווה עתה בּעוֹלם (גרמניה אינה פּרוֹבינציה, היא עכשיו החלק המרכּזי והגדוֹל בּיוֹתר של אירוֹפּה).

איני חוֹשב שיש הסבּרה לחזיוֹן זה. אנחנוּ כּוּלנוּ אוֹהבים לראוֹת חזיוֹנוֹת בּלתי-מצוּיים, כּולנוּ אוֹהבים לתת הסבּרוֹת,

והיוּ לנוּ תמיד הסבּרוֹת לאנטישמיוּת, למשל. כּל דוֹר נתן את ההסבּרה התיאוֹרטית שלוֹ. המשׂכּילים, למשל, ראו בּכל רדיפוֹת היהוּדים

בּימי-הבּינַים ענין של אי-סבלנוּת דתית, וחשבו שיחד עם התעוֹררוּת המצפּוּן, יחד עם החירוּת הדתית יעָלמו גם החזיוֹנוֹת הללוּ. בּתקוּפה יוֹתר מאוּחרת נהגוּ הסוֹציאליסטים לראוֹת את שאלת היהוּדים כּשאלה של המעמד השליט, של הכּנוּפיה השַלטת, שיש לה ענין לעוֹרר שׂנאה ואיבה ליהוּדים. בּאוּ המנהיגים הקוֹמוּניסטים וניסוּ להראוֹת על השרשים הכּלכּליים של השאלה. איני יוֹדע אם יש איזוֹ הסבּרה מדעית רציוֹנַלית לנעשׂה עכשיו בּעוֹלם.

היטלר הבטיח להמוֹנים סוֹציאליזם אחר, לא של מַרכּס, כּי אם סוֹציאליזם משלוֹ. והרי צריך לעשׂוֹת משהוּ. מה הוּא עוֹשה? בּמקוֹם לעשׂוֹת אֶכּספּרוֹפּריאציה של כּל העם, הוּא עוֹשה

אֶכּספּרוֹפּריאציה של חלק מן העם. בּינתים הוּא יכוֹל להשׂבּיע את ההמוֹנים, בּינתים הוּא יכוֹל לזרוֹק נתחים לבּריוֹנים, לגוַרדיה שלוֹ.

בּכל עם ועם יש, כּנראה, חלק שאפשר לשדוֹד אוֹתוֹ וזה ממלא תפקיד ידוּע בּיחסי המעמדוֹת.

איני מניח שיש איזוֹ הסבּרה רציוֹנלית לכל התאוָה הזאת, לאיבה הזאת, לסַדיזם הזה, לחשק העינוּיים. יש להסתלק איפוֹא מכּל הסבּרה רציוֹנלית. נוֹסף עוֹד דף חדש בּהיסטוֹריה היהוּדית, שדוֹמה אוּלי לדפּים

אחרים, ואוּלי גם עוֹלה עליהם. התפיסה שלנוּ את ההיסטוֹריה, המוּשׂגים הסוֹציאליים והפּוֹליטיים שלנוּ, אין בּהם כּדי להסבּיר מה שעוֹבר כּרגע על העוֹלם. איני אוֹהב להשתמש בּמלים אלה, הן יכוֹלוֹת ליהָפך למליצוֹת. אם אפשר להביא לידי כּך שהעם היהוּדי כּוּלוֹ, על כּל שכבוֹתיו, ירגיש בּמידה כּזאת וּבאוֹפן כּה פּתאוֹמי את גוֹרלוֹ המיוּחד, אם אפשר לזרוֹק אוֹתוֹ לתוֹך גיגית של עינוּיים, לאחר כּל החלוֹמוֹת על אֶמַנסיפּציה ועל סוֹציאליזם, – אין זה מן היוֹשר ואין זה הוֹגן להסתפּק בּאוֹתם הבּיאורים התיאוֹרטיים שאנחנוּ היינוּ רגילים להשתמש בּהם. אם אין לנוּ, לתנוּעה הציוֹנית, תשוּבה לשפיכוּת הדמים, לחידה האיוּמה הזאת, אם אין לנוּ פּתרוֹן תיאוֹרטי למציאוּת הנוֹראה הזאת, הרי לא נשאר לנוּ אלא לחשוֹב שקרה לציוֹנות מה שקרה לסוֹציאליזם. בּסוֹציאליזם היוּ שני חלקים: חלק שניתח את המצב, שהסבּיר את הכרח הדברים – מה תהיה התפתחוּת הסוֹציאליזם, מהוּ מעמד הפּוֹעלים, ריכּוּז ההוֹן, המֵכניזציה של המשק: וחלק שהסבּיר מה על מעמד הפּוֹעלים לעשׂוֹת, כּיצד להביא את התשוּעה. אפשר לוֹמר שהחלק הראשוֹן נתאַמת, אבל החלק השני – כּל הפּרוֹגנוֹזוֹת שלוֹ לא נתאַמתוּ. כּאן בּאה איזוֹ הפרעה. כּל הבּיקוֹרת השלילית על העוֹלם – כּל זה נתאַמת; לא נתאַמתה רק הפּרוֹגנוֹזה על תפקידוֹ של מעמד הפּוֹעלים וכיצד עליו לפתוֹר את השאלוֹת.

והציוֹנוּת? כּל הנבוּאוֹת הקשוֹת בּיוֹתר, המרוֹת

בּיוֹתר, כּל הראִיה האוֹמרת שלא יהיה מרגוֹע לישׂראל בּעמים – כּל אלה נתאַמתוּ. יוֹתר מזה: בּעצם נתאַמתה גם האמוּנה בּכוֹחה הגדוֹל של ארץ-ישׂראל, בּכוֹחה היוֹצר של ארץ-ישׂראל, ואף על פּי כן אנוּ עוֹמדים עתה, אוּלי יוֹתר מאשר בּזמנים אחרים, בּפני סכּנה לעצם הגשמת הציוֹנוּת, ואני רוֹצה לוֹמר מהי הסכּנה. אין זה נכוֹן שהמשק שלנוּ אין בּוֹ כּוֹח קליטה אוֹ אין בּוֹ כּוֹח קיוּם; אדרבּא, גם הנבוּאוֹת הקשוֹת בּיוֹתר נתבּדוּ וּבהרבּה דברים אפשר להאמין יוֹתר מאשר קוֹדם. משק אשר עמד בּמשך שלוֹש שנים בּמערכה כּזאת, בּלי זרימת כּספים גדוֹלים מהחוּץ ובלי עליה גדוֹלה של הוֹן פּרטי; משק שמוּכרח היה מתוֹך רכוּשוֹ המעט להשקיע כּל כּך הרבּה כּספים בּהתגוֹננוּת וּבשמירה; משק אשר נשׂא בּאוֹמץ כּל כּך הרבּה

אבידוֹת אנוֹשיוֹת וחָמריוֹת ובכל זאת מוֹסיף לבנוֹת ולהתבּצר; עוֹד יוֹתר: ישוּב יהוּדי, שהוּא בּעצם ישוּב אֶמיגרנטי בּרוּבוֹ הגדוֹל ושאוּלי

מחציתוֹ בּאה לארץ רק בּשנים האחרוֹנוֹת, שגילה גם חוּש של מוֹלדת, כּוֹח התגוֹננוּת עצוּם ואפילוּ התנדבוּת חמרית יוֹצאת מן הכּלל; ישוּב שידע בּזמנים רעים כּאלה, בּזמן של משבּר, לשלם ארבּעים אלף לא“י לקרן הקיימת וקרוֹב לשלוֹשים-ארבּעים אלף לא”י לקרן-היסוֹד, מחוּץ ל“כוֹפר הישוּב”, קרן חוֹסר-עבוֹדה, פּדיוֹן-עבוֹדה, מפדה אזרחי – הרי כּל אלה הם גילוּיים של אלמנטים ממלכתיים גדוֹלים, של אזרחוּת, של הליכה לקראת מדינה שיש בּה משמעת מרצוֹן, אף על פּי שאין לה כּל כּוֹח מחייב וכל שלטוֹן מחייב. מכּאן, שלכאוֹרה לא רק הנבוּאה השלילית שלנוּ התקיימה, כּי אם גם שהנבוּאה החיוּבית הוֹלכת וּמתקיימת – אוּלי בּאיחוּר, אבל הוֹלכת וּמתקיימת.

ואף על פּי כן, עוֹד לא היתה צפוּיה סכּנה להגשמת הציוֹנות כּסכּנה האוֹרבת לה עכשיו. הסכּנה היא: התקרב הקץ, הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת ביוֹתר נתגשמוּ – החלק השלילי נתגשם, אבל החלק החיוּבי עוֹד לא התגשם, אינוֹ מוּכן עדיין. וּבשעה שהציוֹנוּת אינה יכוֹלה לעזוֹר להמוֹנים שהחרב מוּנחת על צוארם, הרי פּירוּש הדבר שהציוֹנות אוֹמרת: אני מסתלקת מתפקידי; אמנם אני יכוֹלה לבנוֹת ישוּבים חדשים, לקיים בּתי-ספר, אבל, רבּוֹתי, עזרה והצלה תחַפשו בּמקוֹם אחר. בּשעה שזרם הבּריחה מתפּזר בּעוֹלם ואין בּיכוֹלת הציוֹנות לעזוֹר לצרת ישׂראל, אז לא רק החוֹמר האנוֹשי יהיה אבוּד בשביל הציוֹנות, אלא היא עלוּלה גם לאבּד את ערכּה בּעיני העם, ואז יוּנף הגרזן גם על הציוֹנוּת עצמה. זהוּ המצב שבּוֹ עוֹמדת כיוֹם התנוּעה הציוֹנית. בּרצוֹן להפריד, כּפי שעשֹה המיניסטר הבּריטי בּבית-הנבחרים, בּין שאלת הפּליטים וּבין שאלת ארץ-ישׂראל – מקוֹר הסכּנה.

איך בּא כּדבר הזה? בודאי שאיני צריך להסבּיר לאנשי ארץ-ישׂראל את הצד החיצוֹני של הדברים: מיהוּ המוּפתי, מה זה פּוֹגרוֹמים. כל זה ידוּע לנוּ יפה מאד. ואף על פּי כן אני מעיז לוֹמר גם עכשיו, לאחר שלוֹשים אוֹ שלוֹשים וּשנַים חדשי המאוֹרעוֹת, שהכּוֹח המתנקש בּעצם קיוּמה

של הציוֹנות הוּא לא רק התנוּעה הערבית, הטרוֹר הערבי. התנוּעה הערבית היא רק מכשיר בּידי רצוֹן אחר. על בּמת ארץ-ישׂראל הקטנה משׂחקים שוּב כּוֹחוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, היכוֹלים להפוֹך את התנוּעה הערבית למסוּכּנת מאד בּשבילינוּ. מה ראתה אנגליה על כּך להיכָּנע לפני המוּפתי? שהרי כּל מה שעשׂתה אנגליה בּמשך כּל השנים, בּצורה זוֹ אוֹ אחרת, זוֹהי למעשׂה כּניעה לפני המוּפתי, וּמה שהיא עוֹשה עכשיו זוֹהי כּניעה בּמידה עוֹד יוֹתר גדוֹלה. למעשׂה עוֹמדת אנגליה וּמתחננת לפני הערבים. עד עכשיו עוֹד החזיקה אנגליה מעמד, אבל כּוֹחוֹתיה לא הספּיקו והיא נזקקת לאִבּן-סעוּד, לגאזי. היא עוֹמדת וּמתחננת לפני הערבים והם מציגים לה תנאים, המוּפתי מציג תנאים לאנגליה. ונשאלת השאלה, האם רשאית אנגליה להזמין למשׂא-וּמתן ערבים מחוּגים שוֹנים אוֹ רק את שליחיו של המוּפתי? המוּפתי מסכּים למשׂא-וּמתן בּתנאי שרק הוּא ימַנה את כּל השליחים, והמדינוֹת הערביוֹת מתווכוֹת בּינוֹ וּבין אנגליה וּמשתדלוֹת להשכּין שלוֹם בּיניהם. מהוּ הדבר הזה?

יוֹדע אני כּמה רגילים אצלנוּ בּמקרים כּאלה לחפּשׂ כּל

מיני חטאים שחָטא זה אוֹ אחר. איני רוֹצה לוֹמר שלא היוּ שגיאוֹת. אבל אם לחפּשׂ שגיאוֹת אני חוֹשב שהשגיאה הגדוֹלה בּיוֹתר שעשׂתה הציוֹנוּת היא זוֹ, שאין לנוּ כפלַים אנשים ושאין לנוּ כּפלַים קרקע. זוֹהי השגיאה הגדוֹלה ביוֹתר ששגתה הציוֹנוּת גם לגבּי אנגליה וגם לגבּי הערבים. אין להסבּיר את התנהגוּתה של אנגליה, הנלחמת זה שלוֹש שנים בּטרוֹר הערבי בּלי יכוֹלת לבער אחריו. ראינוּ כּיצד, בּסוֹף שנת 1936, בּזמן שהטרוֹר הערבי עמד לדעוֹך לכאוֹרה, כּיצד נתנו לוֹ להסתלק בּשלוֹם, ליסוֹג בּשלוֹם, וגם עכשיו ראינוּ כּיצד נתנוּ לטרוֹריסטים את האפשרוּת לצאת בּכבוֹד, כּאילוּ מישהוּ מעוּנין שלא יכָּשלוּ, חלילה, כּאילוּ מישהוּ מעוּנין שלא יצאוּ בּבוֹשת פּנים. מתעוֹררוֹת שאלוֹת עוֹד יוֹתר חמוּרוֹת. פּתאוֹם נתגלה

שהמוֹצא היחידי הוּא לכנס אוֹתנוּ לועידת שוּלחן עגוֹל ולא רק עם ערביי ארץ-ישׂראל, כּי אם גם עם הערבים מהארצוֹת השכנוֹת. קשה להניח, גם מבּחינת האינטרסים של אנגליה, שאילוּ היתה בּאמת מעוּנינת להשכּין שלוֹם בּינינוּ וּבין הערבים, היתה מסכּימה לכנס את כּל החתולים בּשׂק אחד. האם זוֹהי בּאמת הדרך הנכוֹנה למצוֹא פּתרוֹן לשאלת ארץ-ישׂראל? אוּלי אפשר בּדרך זוֹ להשכּין שלוֹם בּין ארץ-ישׂראל לבין עיראק, למשל, אוֹ בּין עיראק למצרים, ואוּלי יש גם חשבּוֹן לאנגליה אוֹ ליהוּדים להתפּייס עם הארצוֹת השכנוֹת, אבל מה הצוֹרך לכנס כּל מיני ממשלוֹת ערביוֹת, שבּעצם כּל אחת מהן מתנגדת לחברתה וכל אחת מהן חוֹשדת בּחברתה? למה צריכה אנגליה לכנס את כּל הארצוֹת האלוּ לועידה? זוֹהי קוּשיה שאי אפשר לתרץ אוֹתה כּלל. על כּל פּנים יש להניח שכּל זה נעשׂה לא לטוֹבתנוּ. ארץ-ישׂראל משמשת רק אמתלה לניפּוּח התנוּעה הערבית, ולא, חלילה, מפּני שאִבּן-סעוּד ואנגליה אינם יכוֹלים להתקיים בּלי מדינה ערבית בּארץ-ישׂראל. חוֹשבני שאילוּ היתה המטרה הבּוֹערת העוֹמדת לפני אנגליה: סידוּר עניני היהוּדים והערבים בּארץ-ישׂראל, היתה מוֹצאת בּודאי צוּרה יוֹתר פּשוּטה, אבל לפניה עוֹמדת שאלה אחרת, שאלה הרבה יוֹתר חמוּרה: הזרוֹע הארוּכּה של היטלר מגיעה לא רק לארץ-ישׂראל, היא מגיעה גם למדינוֹת ערביוֹת אחרוֹת וּמַסכּנת, אפשר לוֹמר, את עוֹרק החיים של בּריטניה הגדוֹלה. מצד אחד עלוּלה תאוָתוֹ של ציר רוֹמא-בּרלין לשבּוֹר את אנגליה, וּמצד שני – חלוֹמוֹתיהם האימפּריאליסטיים של מוּסוֹליני ושל היטלר נפגשוּ כּאן יחד. לפיכך זקוּקה אנגליה בּזמן הזה להוֹציא מידי אוֹיביה את הפּרוֹבּלימה הפּאן-ערבית ולקחת אוֹתה בּידיה שלה. משוּם כּך היא מפחדת לעשׂוֹת בּארץ-ישׂראל משהוּ העלוּל להרגיז את הערבים. משוּם כך היא מוּכנה לעשׂוֹת להם ויתוּרים עוֹד לפני התחלת המשֹא-וּמתן, וּמשוּם כּך נוֹהגת היא אתנוּ כּיוֹם בּאופן כּזה, אם כּי יחד עם זה, גם בּידידוּת גדוֹלה וּבכבוֹד. היא לא תאמר, חלילה וחס, מלה רעה על הציוֹנוּת; לא כּסגנוֹן שהיה מקוּבּל בּימי ועדת-שאוּ ואצל מוּמחים אחרים שאנגליה היה שוֹלחת לארץ-ישׂראל. כּיום אי אפשר לשמוֹע כּמעט בּאנגליה, בּמקוֹמוֹת אחראיים, כּמוּבן, מחוּץ למקוֹמוֹת פּרוֹ-ערביים, דברים רעים על הציוֹנוּת ועל היהוּדים. בּויכּוּח בּבית-הנבחרים נאמר עלינוּ שאנוּ הננוּ הקוֹלוֹניזטוֹרים הגדוֹלים בּיוֹתר שקמוּ לעוֹלם, לא פּחוֹת ולא יוֹתר.

אנגליה, המדינה הקוֹלוֹניזטוֹרית האדירה, אוֹמרת שהיהוּדים מצטיינים כּמישבים ושצריך לקחת אוֹתם וּלישבם בּארצוֹת חדשוֹת. הדברים הגיעוּ לידי כּך שאדם אחד – ידיד, שכּתב נגד המדינה היהוּדית, אבל כּתב בּעד הציוֹנוּת, אמר שאנחנו הננוּ גיבוֹרים ולוֹחמים ממדרגה גבוֹהה מאד וּמצא בּנוּ עוֹד מידוֹת טוֹבוֹת אחרוֹת. דבר דוֹמה לזה היה בּרוּסיה. בּשנת 1905, שנת השביתוֹת הגדוֹלוֹת, כּשהיוּ הפּוֹעלים מציגים לבעלי בּתי-החרוֹשת את דרישוֹתיהם על העלאת השׂכר, הפחתת שעוֹת העבוֹדה וכוּ' וּלבסוֹף את הדרישה ליחס אדיב, היה בּעל בּית-החרוֹשת אוֹמר: יחס אדיב – כּמה שתרצוּ, אבל להעלאת השׂכר לא היה מסכּים. יחס כּזה יש אלינוּ עכשיו בּאנגליה: עוֹרכים למעננוּ תפילוֹת בּבתי-הכּנסיוֹת, יש התרגשוּת אמיתית והשתתפוּת בּצער, יש נכוֹנוּת לעשוֹת צדקה וגם נכוֹנוּת לקבּל פּליטים, אוּלי יוֹתר מאשר היתה אנגליה רוֹצה בּאמת. עכשיו עוֹמד סמוּאל הוֹר, מיניסטר הפּנים של אנגליה ואחד מעמוּדי התווך של מפלגת השמרנים, אשר לפי כּל אָפיוֹ אינוֹ עוֹשה רוֹשם של אוֹהב-ישׂראל, ואוֹמר בּמין צער ורגש וסימפּטיה לפּליטים, שאנגליה תעשׂה בּשבילם כּל מה שתוּכל, אבל לעת עתה לא תפרסם מספּרים, כּדי שלא לעוֹרר אנטישמיוּת. כּל זה יש בּאנגליה בּמידה עצוּמה, ואל תחשבוּ שזוֹהי צביעוּת – זה נהפּך לצביעוּת רק מפּני שכּל זה בּא לוֹמר: חוּץ מארץ-ישׂראל. לפנים אמרוּ בּרוסיה: חוץ מהיהוּדים; עכשיו עוֹרכים תפילוּת, נוֹתנים תרוּמוֹת (וכל זה בּמין עקשנוּת כּזאת) – רק לא ארץ-ישׂראל! רוֹאים את הדבר הזה כּשיטה, כּקו ממשלתי בּכל העתוֹנוּת האנגלית. אם בּמשך עשׂרים שנה סברה אנגליה שתוֹכל לקיים את שיווּי-המשקל בּינינוּ וּבין הערבים, הרי הגיעה עכשיו למצב כּזה שהיא אוֹמרת: הכּוּתוֹנת שלי קרוֹבה יוֹתר לעוֹרי. עכשיו, בּשעת סכּנה, קשה לי לזרוֹק הימה את המטען המכבּיד עלי, ואתם נמצאתם מטען לא נוֹח בּשבילי. וּכשוייצמן כּינס כּמה מחברי הפּרלמנט הבּריטי ונאם לפניהם נאוּם שעשׂה רוֹשם גדוֹל עליהם, כּתב עתוֹן אנגלי המתיחס בּאהדה לציוֹנוּת: יש להצטער שהד“ר וייצמן אינוֹ מתחשב בּמצבה של אנגליה, הד”ר וייצמן, שנחשב לאיש נבוֹן וּמתוּן, אינוֹ מֵקל עלינוּ את מצבנוּ.

כּיצד ישתנה מצבנו הפּוֹליטי? זוֹהי השאלה שאנחנוּ צריכים לענוֹת עליה כּיוֹם. איני מכּיר כּרגע שוֹם כּוֹח פּוֹליטי רציני אשר יהיה בּאמת מוּכן להילָחם על הציוֹנות. עשׂינוּ עכשיו דבר גדוֹל ויפה מאד בּאמריקה (בּעינַי הדבר הזה גדוֹל בּאמת) והוּא: אחדוּת היהוּדים. מליוֹני היהוּדים בּאמריקה, שלכאוֹרה אין להם כּל זיקה לציוֹנוּת בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי ורבּים מהם גם מתנגדים לציוֹנוּת – נדלק בּהם פּתאוֹם הניצוֹץ היהוּדי והציוֹנוּת התחילה קיימת בּשבילם. זהוּ, לדעתי, דבר גדוֹל מאד, מעין עידוּד רב בּשבילנוּ. בּמובן הפּוֹליטי, – יתכן מאד שהשדיוּל האחרוֹן שקיבּלנוּ בּעצם הימים של סכּנת המלחמה, יתכן שהוּא קשוּר בּהרבּה בּלחץ שלחצה אמריקה. אין אמריקה עוֹשה את ענין הציוֹנוּת לענין שלה. איני יוֹדע אם גם רוּזבלט, המגן עלינוּ, מתיחס לענין ארץ-ישׂראל באֵמוּן, מאחר שגם ליהוּדים אין אמוּן גדוֹל בארץ-ישׂראל. כּוּלנוּ יוֹדעים את האמת, כּי גם לציוֹנים חסרה האמוּנה שארץ-ישׂראל היא היא שתקלוֹט מאוֹת אלפים פּליטים. ולכן אני אוֹמר: איני רוֹאה בּאוֹפק כּל כּוֹח פּוליטי רציני שיוּכל מצדוֹ, מבּחינת השלטוֹן, לשבּוֹר את הקו הזה של מדיניוּת אנגליה העוֹבר עכשיו לפנינוּ; את פּוֹלין ורוֹמניה, המאיימוֹת בּגירוּש היהוּדים

מתוֹך חיקוּי למדיניוּת הנאצית, בּודאי שאין להביא בּחשבוֹן. אני מתאר בּפניכם את המצב לא כּדי לוֹמר: איש לאוֹהליך, ישׂראל! אין לך תקוה! אלא כּדי לוֹמר: יש כּוֹח אחד שבּוֹ תלוּי הדבר ואנוּ הננוּ הכּוֹח הזה. אל תשתוֹממוּ ואל תראוּ בּזה הגזמה. בּמלחמה לא הכּל נמדד בּכמוּת, לא הכּל נמדד בּמספרים וּבעמדוֹת חזקוֹת – יש בּעוֹלם גם מידה אחרת של כּוֹח. אילוּ היתה הרפּוּבליקה הספרדית הוֹלכת בּדרכים בּהם הלכוּ שאר הדמוֹקרטיוֹת בּאירוֹפּה, מזמן לא היה נשאר זכר ממנה. מבּחינת הרחמים וּמניעת שפיכת דמים אוּלי כּדאי יוֹתר שספרד הרפּוּבּליקאית תיכּנע לפרנקוֹ; מתוֹך דחיפה יפה של אהבת השלוֹם – אוּלי כּדאי היה יוֹתר שהיא תוַתר על המלחמה. אוּלם, אם הרפּוּבּליקה הספרדית אשר עמדה כּבר עשׂרים פּעם לפני אבדוֹן גמוּר, היה בּה הכּוֹח לא להיכּנע – ישנה אוּלי תקוה שהיא תציל את עצמה. ואם תציל את עצמה לא תהא זוֹ הצלתה של ספרד בּלבד – יהיה לה תפקיד עצוּם גם בּהצלתן של ארצוֹת אחרוֹת בּאירוֹפּה. יתכן שיבּוֹא יוֹם ואנגליה וצרפת תבכּינה מר על שנהגוּ עם ספרד כּפי שנהגוּ.

כּשחרב מוּנחת על צוארך אין לך אלא אחת משתי הדרכים: אוֹ להיכּנע ולוֹמר: יוֹתר אין לי מה לעשׂוֹת – ואז, בּרגע שאחד הצדדים הלוֹחמים נכנע, נגזר דינוֹ, כּי אין רחמים בּדין; אוֹ שהצד הזה, שעליו מאיימת הסכּנה, יאמר: אלָחם עד טיפּת דמי האחרוֹנה, ואז יש לוֹ שאנסים לנצחוֹן, מפּני שקוֹנסטלציוֹת פּוֹליטיוֹת משתנוֹת ואוֹיבים מתקרבים. מי

חשב לפני חוֹדש ימים שתקוּם בּרית בּין רוּסיה וּפוֹלין? דבר כּזה לא היה כּלל בּאוֹפק המדיני. כּל הפּוֹליטיקה של פּוֹלין של השנים האחרוֹנוֹת היתה הפוּכה מזוֹ. והנה בּא מצב ששינה לגמרי את הקוֹנסטלציה הפּוֹליטית. אוֹתוֹ דבר ראינוּ גם מצד הסוֹציאליסטים, וּבפרט מצד הקוֹמוּניסטים. אילוּ היתה קיימת בּרית פּוֹלין-רוסיה לפני ענין צ’כוֹסלוֹבקיה, יתכן שאירוֹפּה היתה נמצאת עכשיו בּמצב אחר, וההיסטוֹריה של אירוֹפּה היתה מקבּלת מִפנה אחר. דבר זה איחר לבוֹא, כּפי שגם הרבּה דברים אחרים איחרוּ קצת לבוֹא. תפקידנוּ הוּא לא להחמיץ כּל שאנסה שתוּכל לצמוֹח לטוֹבתנוּ. לדעתי, דבר זה הוּא אפשרי. לוּלא נלחמנוּ כאן כּפי שנלחמנוּ היה דינה של הציוֹנות נחתך מכּבר והעליה לארץ היתה נפסקת מזמן. יש בּנו הכּוֹח להילָחם לא מפּני שאנחנוּ אוֹיבים לבּריטניה. איני יוֹדע למי עוֹד יכוֹלנו להיוֹת אוֹהבים ונאמנים אם לא לבּריטניה; אם ישנה מדינה שיש לה לא רק חוֹבה כּי אם זכוּת, אם ישנה מדינה בּזמן הזה שממנה ישנה איזוֹ אפשרוּת גם של עזרה, אשר עניניה החיוּניים אינם עוֹמדים נגדנוּ, אלא הסיטוּאַציה מעמידה אוֹתם נגדנוּ – הרי זוֹ בּריטניה. איני אוֹמר: מלחמה לנוּ בּאנגליה. אבל אם אוֹתוֹ עתוֹן חשוּב דרש מוייצמן לא להכבּיד על אנגליה את הליקוידציה של הציוֹנות, אוֹמר אני: תפקידנוּ הוּא להכבּיד על אנגליה כּכל האפשר את הליקוידציה של הציוֹנוּת! לזה אנחנוּ חזקים למדי. איני יוֹדע אם נלך לועידה, לשיחוֹת הללוּ בלוֹנדוֹן, אוֹ לא. עדיין דנים על זה באֵכּסקוּטיבה והדעוֹת מחוּלקוֹת. אם כּי אני בּעד קוֹאוֹפּרציה עם אנגליה, הריני נוֹטה לחשוֹב שאין אנחנוּ צריכים להשתתף כּיוֹם בּשיחוֹת. אם אפשרי מצב כּזה, שאנגליה מוֹדיעה בּפני העוֹלם שאינה יכוֹלה להכניס את הילדים לארץ מפּני שזה עלוּל להזיק וּלסכּן את השׂיחוֹת – יש בּזה סכּנה גדוֹלה. יתכן שההנהלה תחליט שאנחנוּ צריכים להשתתף בּשׂיחוֹת הללוּ. ויתכן שבּעוֹד חוֹדש-חדשַיִם תצאנה השׂיחוֹת לפּוֹעל. איני בּטוּח בּזה. בּינתים הענינים אינם מסתדרים. אנגליה רצתה שסוּריה תשתתף בּשׂיחוֹת וצרפת לא הסכּימה, אנגליה רצתה שתימן תשתתף בּשׂיחוֹת וּמוּסוֹליני לא הסכּים. אם אנגליה מסַדרת את הדברים הללוּ בּשביל פּתרוֹן שאלת ארץ-ישׂראל, מה איכפּת לה לצרפת אם סוּריה תלך לועידה? אבל כּיוָן שצרפת יוֹדעת שהמדוּבר כּאן הוּא על ריכּוּז הכּוֹחוֹת הערביים, הרי עם כּל הידידוּת של ציר לוֹנדוֹן-פּריס, אין צרפת מעוּנינת שסוּריה תצא מתחת חסוּתה ותכָּנס תחת חסוּתה של אנגליה. מוּסוֹליני, מצדוֹ, אינוֹ מעוּנים שהנסיך מתימן יסע ללוֹנדוֹן וששם יסדרו אתוֹ את הענינים. איני יוֹדע איך יתפּתחוּ עצם עניני הועידה שאנגליה משדלת את המדינוֹת הערביוֹת להשתתף בּה והמדינוֹת הערביוֹת “לאָזן זיך בּעטן”. אבל אם גם תצא הועידה לפּוֹעל, עלי לוֹמר שאיני רוֹאה בּועידה זוֹ כּל שאנסים להסכּם. היינוּ יכוֹלים להסכּים לאלף דברים, אילוּ עמדה רק שאלה של עזרה כּספּית לפיתוח המדינוֹת הערביוֹת. אנחנוּ, כּידוּע, עשירים מאד וּמוּכנים לשלם בּעד הכּל בּיד רחבה וּבכל מימי תשלוּמים: בּכסף, בּאיניציאַטיבה, בּפּוֹליטיקה, בּמדע, – שוּם דבר לא יכבּד ממנוּ – אנחנו מוּכנים כּל זה לשלם כּדי לקבּל את הסחוֹרה האחת: הגשמת הציוֹנוּת. בּעד הגשמת הציוֹנוּת אנחנוּ מוּכנים לשלם הכּל, אבל לא בּעד הגשמת הציוֹנוּת אין אנחנוּ מוּכנים לשלם אף פּרוּטה. אין אנחנוּ לא מיסיוֹנרים ולא פילַנטרוֹפּים. בּאנו לכאן כּדי לסדר את חיינוּ וּבעד יחסי שכנוּת טוֹבים אפשר לשלם הרבּה.

אבל היטלר מבטיח לערבים בּמשׂא-וּמתן סוֹדי לא רק לסגוֹר את העליה, כּי אם לזרוֹק אוֹתנוּ הימה. איני רוֹאה איפוֹא שוּם שאנסים לפתרוֹן מעשׂי, לאיזה הסכּם בּינינוּ וּבין המדינוֹת השכנוֹת. וּמשוּם כּך

אני סבוּר שאם נלך לועידה, – תפקידנוּ להיוֹת הפּעם קשים כּחַלמיש, תפקידנוּ הפּעם לגוֹלל את ענין הציוֹנוּת בּיד רמה. אם יש עם יהוּדי, קוֹדם כּל בּארץ, ואם יש עַם יהוּדי בּעוֹלם המכריז שהוא לא יסוֹג, אז גם סגירה וּכבילה אינן קוֹבעוֹת. כּמוּבן, הם גוֹרמים ליסוּרים גדוֹלים, אבל אם יש כּוֹח לעם להילָחם – להילָחם לא רק בּפראזיאוֹלוֹגיה, בּאסיפוֹת וּבמיטינגים – הרי עַם שהחליט לחזוֹר לארצוֹ יחזוֹר אליה. עַם שהחליט לא לקבּל על עצמוֹ את הגזירה החוֹתרת תחת קיוּמוֹ – עם כּזה אי אפשר לדכּא ולשבּוֹר אוֹתוֹ.

שאלת הציוֹנוּת היא שאלת גוֹרל בּשבילנוּ. אנחנוּ צריכים להגשים את הציוֹנוּת בּסיטוּאַציה העוֹלמית הקשה בּיוֹתר. היוּ גם סיטוּאציוֹת טוֹבוֹת, אבל אנחנוּ לא היינוּ מוּכנים. לדעתי, לא היה זמן יוֹתר טוֹב להגשמת הציוֹנוּת מאשר בּימי עבּד-אל-חמיד. לפני מלחמת-העוֹלם היתה הארץ חפשית. העליה, אמנם, היתה סגוּרה, אבל איש לא ארב על החוֹף, ואם גם ארב – די היה בּבּשליקים אחדים והענין הסתדר. אוּלם היהוּדים היו רחוֹקים אז מהציוֹנוּת. ההיסטוֹריה נתנה לנוּ זמן מסוּים וּמוּגבל מאד להגשמת הציוֹנוּת – זהוּ בּערך הזמן בּין מלחמת-העוֹלם הראשוֹנה וּבין מלחמת-העוֹלם השניה. אין אנחנוּ מבקשים את המלחמה, אבל אין בּידנוּ גם למנוֹע אוֹתה. ואם מלחמת-העוֹלם השניה תבוֹא ותמצא אוֹתנוּ חזקים בּארץ הזאת – אז, מי שינצח בּמלחמה זוֹ מוּכרח יהיה להתחשב עמנוּ. הזמן שנשאר לנוּ הוּא קצר מאד. עכשיו רוֹצים לפתוֹת אוֹתנו בּכל מיני פּתרוֹנוֹת. כּמעט יוֹם יוֹם מציעים לנוּ טריטוֹריוֹת חדשוֹת בשביל אינפילטרציה של היהוּדים, בּשביל פּיזוּר היהוּדים בּכל קצוי תבל. וידוּע הדבר שפּיזוּר היהוּדים יַרבה את האנטישמיוּת בּכל העוֹלם. אין מדבּרים עכשיו על הציוֹנוּת ועל ארץ-ישׂראל כּעל אֶכספרימנט, אבל דוקא משוּם כּך מנסים להדק את החבל על צוָארנוּ. עלינוּ להגיד: היחס אלינוּ, האהדה אלינוּ, ההשתתפוּת בּצערנוּ, תיבָּחן רק בּאחת: אוֹ שאתם מאפשרים לנוּ את בּנין ארץ-ישׂראל ואז אנחנוּ חוֹשבים אתכם לבני-בּרית, אוֹ שאתם עוֹשׂי-דברוֹ של היטלר. עמדה כּזאת לא תחייב אוּלי שינוּי יסוֹדי של האוֹריֶנטציה הפּוֹליטית, אבל תחייב מפנה בּפּעוּלה, מפנה בּמשׂא-וּמתן, מפנה בּהערכת הכּוֹחוֹת. בּמשך השנים הללוּ למדוּ האנגלים להעריך מאד את הערבים – ואנחנו ראינו זאת – כּכוח לוֹחם, וכמעט שמדבּרים עכשיו על המוּפתי בּכבוֹד, כּפי שדיבּרו על גַנדי ועל לוֹחמי-חירוּת גדוֹלים אחרים. אוֹתנו למדה אנגליה להעריך כּכוֹח בּוֹנה, כּכוֹח מישב – עכשיו היא צריכה להתחיל להעריך אוֹתנוּ כּעם קשה-עוֹרף.

איני מדבּר עכשיו על שוּם תכניוֹת של פּעולה. עוֹד לא הגיעה השעה לקבּוֹע תכניוֹת מסוּימוֹת. מה שחשוּב לדעת זהוּ: שגוֹרל העם היהוּדי וגוֹרל ארץ-ישׂראל נתוּן בּידי הקוֹמץ הקטן בּלבד הנמצא בּארץ. כּניעתוֹ הוּא תכניע גם את העם העברי. מלחמתוֹ הוּא תוּכל להציל לא רק את עצמוֹ, אלא את העם היהוּדי כוּלוֹ. דברים אלה אי אפשר להסבּיר בּהוֹכחוֹת סכֶמטיוֹת – צריך לחיוֹת אוֹתם, להרגיש אוֹתם. ואני מרגיש אוֹתם. יש לי הבּטחוֹן שאנגליה תנסה להילָחם בּנוּ, אוּלם כּשתראה שהמלחמה היא חזקה, שאנחנוּ עוֹמדים בּהחלטיוּת גדוֹלה, שאיננוּ נסוֹגים – אז תחפּשׂ דרכי

שלוֹם אתנוּ. אינני אוֹמר שאנחנוּ צריכים לנקוֹט בּדרכי מלחמה של הערבים, מצבנוּ האוֹבּיֶקטיבי הוּא אחר (אנחנוּ ניבּנה על ידי זה שנבקש דרכי שלוֹם עם הערבים). אבל כּשעם נמצא בּמצוּקה, על סף היאוּש, ללא מוֹצא, הוּא מוֹצא דרכי מלחמה ודרכי לחץ אחרים משהיוּ לוֹ עד עכשיו. כּל זמן שרבּים בּציוֹנוּת האמינוּ שאפשר להעביר את ההגשמה הציוֹנית בּדרך הקלה בּיוֹתר, אי אפשר היה להציע או לקבּל מפנה מדיני רדיקלי בּציוֹנוּת. אבל אם נגיע לידי משׂא-וּמתן וכל הקלפים יתגלוּ – והם מוּכרחים פּעם להתגלוֹת – אזי מוּכרח, לדעתי, הקוֹמץ הזה שישנוֹ בּארץ לוֹמר: אנחנוּ כּוּלנוּ הננוּ עכשיו חזית יהוּדית! ואז, אם מה שעשׂינוּ עד עכשיו עוֹרר חלקים ידוּעים בּעם היהוּדי לעזרה כּספּית לישוּב, הרי מלחמתוֹ של הישוּב, מלחמה על הדבר העיקרי שאנוּ מצוּוים להילָחם עליו: מלחמה על העליה, על התפּשטוּת, על חוֹפש הבּנין שלנוּ, – מלחמה זוֹ עלוּלה לעוֹרר בּעם היהוּדי כּוֹחוֹת

חדשים. בּהיוֹתי בּחוּץ-לארץ הרגשתי כּיצד ההיאָבקות הזאת מגלה כּוֹחוֹת שהציוֹנוּת לא ידעה אוֹתם עד עכשיו. תמיד חשבוּ שהציוֹנוּת שוֹאבת רק מהבּאר שהיא חפרה בּעצמה ולא נגעה בּשכבוֹת הרחבוֹת בּעם היהוּדי. והנה נזדמן לו לראוֹת חוּגים זרים לגמרי, חוּגים בּעלי ערך, בּעלי משקל והשפּעה, אשר פּתאוֹם נדלק בּהם הניצוֹץ היהוּדי מחָדש.

לא נעים הדבר להטיף מוּסר וּלבקר לאחר המעשׂה. אבל כּשאני מסתכּל, למשל, בּשאלה הקרקעית שלנוּ (ועליה קל לי לדבּר יותר מאשר על שאלת העליה, אני מכּיר קצת מה שיש לנוּ בּשטח זה), מוּכרח אני לאמוֹר שלא היה שוּם הכרח בּדבר שהמצב הקרקעי שלנוּ ישאר כּפי שהיה עד עכשיו. מקוּבל אצלנוּ לוֹמר בּרגש: קרן הקימת! קרקע! – אבל הרבּה חטאוּ האנשים בּארץ להכּרה העמוּקה של ערך הקרקע, של ערך לאוּמיוּת הקרקע. צריך שיהא מצב כּזה שלא רק אדם כחַנקין, כּי אם האדם הרגיל, יקוּם בּבּוֹקר ויחשוֹב: ההרחיבוּ את שטח הקרקע שלנוּ? ההכּרה שזוֹהי המלחמה שלנוּ, שכאן הכּיבוּש שלנוּ – היא שחסרה לנוּ. אינני יוֹדע כּמה זמן ידָרש לנוּ כּדי למלא את החסר. עוֹד בּראשית הויכּוֹח על ענין החלוּקה אמרתי: יתכן שהמדינה לא תקוּם, אבל את החלוּקה ינסוּ להגשים בּמגמה הידוּעה, שיש בּה סכּנה גדוֹלה מבּחינת השטח הקרקעי שלנוּ. אילוּ, למשל, היתה המכוֹנה הציוֹנית עֵרה יוֹתר, נכוֹנה יוֹתר למלחמה, ואילוּ נשאר לנוּ זמן, אפשר היה עוֹד מחר לעשׂוֹת את הדבר הגדוֹל. אבל איני רוֹאה, לא בּישוּב ולא בציוֹנוּת, את המשוּגעים לדבר האחד אשר יאמרוּ: אנחנוּ מוּכרחים לעשׂוֹתוֹ.

תמיד אני משתוֹמם: מדוּע בּדברים העיקריים והגדוֹלים, שיקבּעו בּודאי את חיינו בּארץ הזאת, אין משקיעים אוֹתוֹ המרץ שמשקיעים לפעמים בּדברים חסרי-ערך אוֹ בּעלי ערך שלילי? הייתי חפץ שהחברים יחשבוּ על גוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים ותפקידה בּמצבים כּאלה. האם אנחנוּ, הקוֹמץ הנמצא כּאן, האם אנחנוּ, מבּחינת הכּוֹח שלנוּ, מבּחינת הערך שלנוּ, מבּחינת האוירה הפּנימית שלנוּ, – האם אנחנו מוּכנים לשמש מכשיר בּמלחמה הזאת? זוֹהי השאלה הגדוֹלה. איני מאלה האוֹהבים לדבּר בּתנוּעת הפּוֹעלים בּרוּח אני ואַפסי עוֹד, אוֹ מַעמדי ואַפסוֹ עוֹד. איני חוֹשב שענין הציוֹנוּת כּוּלה הוּא רק ענין שלנוּ. אני חוֹשב שחוֹבת הפּוֹעל היא להביא בּחשבּוֹן את כּל הגוֹרמים האחרים. מידה זוֹ של זלזוּל בּאידיאלים של אחרים אף היא הִנָה מהמוּשׂגים שלפני המלחמה הקוֹדמת שאבד עליהם כֶלַח. אז היה אוּלי כּדאי לספר לפּוֹעל שהוּא מֶלח העוֹלם והשאר אינוֹ קיים, שהוּא העיקר ולא האינטליגנט. זוֹ היתה אחת השיטוֹת האַגיטַציונֹיוֹת שפּשטה את הרגל בּמידה קשה מאד. על כּל פּנים, לגבּי מצבנוּ בּארץ אביא זאת תמיד בּחשבּוֹן ואדרוֹש מכּסימוּם של קוֹאוֹפּרציה בּמסגרת הקוֹנסטרוּקטיבית שלנוּ, בּלי

כּל רצון לפתח אצלנו יחס של בּיטוּל לאחרים. אני חוֹשב, בּלי כּל הגזמה, שאנחנוּ צריכים להכּיר את משקלנוּ אנוּ בּציוֹנוּת, בּישוּב, בּהגנה, את משקלנוּ בּסידוּר העליה, את משקלנוּ בּבנין המשק בּארץ, את משקלנוּ בּהנהגת העם עכשיו. הייתי רוֹצה מאד שתהיה קוֹאליציה עממית בּציוֹנוּת עם המעמד הבּינוֹני ועם שכבוֹת אחרוֹת בּעלוֹת ערך. איני עוֹשה את החשבּוֹן התגרני: מי יפסיד וּמי ירויח. אוֹתי מענין שבּרגע של הכרעה יהיה מכּסימוּם של שיתוּף, שיתוּף שיטיל עלינוּ חוֹבוֹת רבּים: שיחייב שויוֹן, שיחייב חלוּקת הסבל בּין כל האנשים, שיחייב, בּמידה ידוּעה, אם לא משטר סוֹציאליסטי, אבל משטר שיש בּו הרבּה מאד אלמנטים סוֹציאליים ושכּל החוּגים האחרים צריכים יהיו להרכּין את ראשם בּפני משטר זה. אי אפשר להשׂיג דבר על ידי בּיטוּל, אוֹ זלזוּל, אוֹ דיכוּי, כּי אם על ידי שיטה פּוֹליטית מחוּשבת המביאה בּחשבוֹן את כּל הכּוֹחוֹת בּעם, השׂמה אוֹתם בּעוֹל והמוֹבילה אוֹתם בּתלם

של ההגשמה. אבל, בּין שנצליח בּמידה מלאה אוֹ לא – ישנוֹ כֹוח שהוּא גם בּכמוּת וגם בּמשקל הכּוֹח הקוֹבע והמכריע. המלחמה שלנוּ היא על הצלת הציוֹנוּת, על הצלת הפּליטים היהוּדים, על אפשרוּת של חיי חירוּת בּארץ ולא חיי גיטוֹ, ולא חיי גלוּת. לא כּל הישוּב ולא חלקוֹ הבּוּרגני היה שוּתף למלחמה הזאת. המאוֹרעוֹת הכניסוּ חלקים רחבים יוֹתר לתוֹך המערכה, אבל תמיד היה חלק אַוַנגָרדי בּכל דבר והוּא שהכריז על המלחמה, עשׂה צעדים, הלך בּראש. אין זה מקרה ולא ענין של איזוֹ יחסנוּת מיוּחדת. ההיסטוֹריה העברית רצתה שבּתוֹך הקוֹמץ הקטן של הפּוֹעלים בּארץ יוּצק מרץ גדוֹל, יתגלמוּ חלוֹמוֹת של דוֹרוֹת, והרבוֹלוּציה העוֹלמית שחלמוּ עליה דוֹרוֹת תמצא את נוֹשׂא-דגלה בּחלוּץ העברי. מה שלא היה בּזמן של חיבּת-ציוֹן, מה שלא היה בּזמנוֹ של הרצל – קרה בּתקוּפה זוֹ. נוֹצר סוֹף סוֹף הנוֹשׂא למלחמת החירוּת של ישֹראל. זהוּ כלי יקר מאד. מי שישבּוֹר את הכּלי הזה מתוֹך איזוֹ מגמוֹת שהן לא יוּכל להתפּאר שבּאיזה מקוֹם שמוּר כּלי אחר בּמקוֹמוֹ. אם ז’בּוֹטינסקי התאַמר לשבּוֹר את הכּלי הזה, נוֹכחנוּ לא רק שלא יכוֹל היה לשבּוֹר אוֹתוֹ, נוֹכחנו גם בּדבר אחר: שלא היה לוֹ מה להציע לעם העברי תמוּרתוֹ. ואיני חוֹשב שמאיזה צד שהוּא יכוֹל לבוֹא אחר בּמקוֹמוֹ. אם יתנפּץ, יתמוֹטט, יפוֹרק, איני רוֹאה היכן ישנוֹ כּיוֹם בּיהדוּת הכּוֹח אשר יוּכל לבוֹא בּמקוֹמוֹ. אני רוֹאה כּוֹחוֹת אשר היוּ יכוֹלים להצטרף אלינוּ ואשר אינם אתנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת, אשר עוֹמדים בּפלוּגתה אתנוּ, אבל מחר יכוֹלים להיוֹת אתנוּ.

בּמה דברים אמוּרים? אם הכּלי הזה נשאר בּשלימוּתוֹ ובטהרתוֹ. אוּלם לכּלי הזה נשקפת סכּנה. אני קוֹרא בּמשך שנים וּמזהיר מפּני הסכּנה הזאת, שאני רוֹאה אוֹתה כּגדוֹלה וחמוּרה מאד, וּקריאתי כּקוֹל קוֹרא בּמדבּר. אוֹמַר עוֹד יוֹתר: אני רוֹאה את הפּרוֹבּלימה הזאת של שלימוּת התנוּעה שלנוּ – תנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ – כּפּרוֹבּלימה

כּללית. איני רוֹאה את תנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ כּיחידה נפרדת מתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, ואני רוֹאה מה שעוֹבר על זוֹ האחרוֹנה. יש דברים שלא לימדוּ אוֹתה קוֹדם בּימי מַרכּס וקאוּטסקי, אבל דבר אחד לימדוּ אוֹתה: תוֹרת אחדוּת מעמדוֹת הפּוֹעלים. נוֹכחנוּ בּזאת בּמשך כּל ההיסטוֹריה של

תנוּעת הפּוֹעלים מאחרי המלחמה העוֹלמית, נוֹכחנוּ שמעמד הפּוֹעלים וּרצוֹן האחדוּת, כּלוֹמר, רצוֹן התלכּדות ההמוֹנים, הם חטיבה אחת היוֹצרת משקל שכּנגד לכוֹחוֹת אחרים, וּבכוֹח אחדוּתה היא עוֹמדת בּפני כּוֹחוֹת אחרים, שאין להם היכוֹלת ליצוֹר את האחדוּת הזאת. בּאחדוּת רצוֹן ההמוֹנים, בּרגש החברוּת – בּזה עלינוּ על מעמד הבּוּרגנוּת. אבל בּאוּ המאוֹרעוֹת של השנים האחרוֹנוֹת והוֹכיחוּ בּאיזה פּירוּד הלבבוֹת וּבאיזה פּירוּד הדעוֹת חי

מעמד הפּוֹעלים. אין כּל ספק שאחד הגוֹרמים החשוּבים לתבוּסת הדמוֹקרטיה והסוֹציאליזם בּעוֹלם הוּא הכשלוֹן הפּנימי של תנוּעת הפּוֹעלים,

אי-היכוֹלת ליצוֹר בּתוֹכה אוירה של בּירוּר חברתי. תנוּעת הפּוֹעלים לא הצליחה בּזה וּבאה על שׂכרה, וכל העוֹלם בּא על שׂכרוֹ.

אנחנוּ כּאן היינוּ אוּלי היחידים בּעוֹלם שתפסנוּ משוּם

מה את הענין בּכל רצינוּתוֹ וּלכל עמקוֹ ויכוֹלנוּ להתפּאר בּזה שהוֹבלנוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ מאיחוּד לאיחוּד. בּודאי, הרבּה מעלוֹת טוֹבוֹת

יש למעמד הפּוֹעלים בּארץ והרבּה דברים עמדוּ לעזרתוֹ, כּשם שעמדוּ לעזרתוֹ התכוּנוֹת הטוֹבוֹת שהביא אוֹתן מבּית אבּא, מהחדר אוֹ מהרבוֹלוּציה

הרוּסית. כּל אלה עזרוּ לוֹ. ועזר לוֹ עוֹד דבר: שהציוֹנוּת הכּירה בּו שהוּא עוֹשׂה שליחוּת יהוּדית ציוֹנית, והיא עזרה לוֹ לא רק מתוֹך ידידוּת, אלא גם מתוֹך היאָבקוּת. אבל, נוֹסף לכּל, בא הדבר הגדוֹל הזה של מגמת האיחוּד, אשר השתלטה בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ והיא שעזרה לו לגַלם, לנצל את כּל ההזדמנוּיוֹת הטוֹבוֹת ואת כּל תכוּנוֹתיו וּסגוּלוֹתיו

הטוֹבוֹת.

יש לי רגש מר מאד. זה כּמה שנים אני חוֹשש שמגמה זוֹ הוֹלכת וּמתרוֹפפת ועוֹמדת בּסכּנה. זה כּמה שנים שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ

חדלה לטפּח את ההכּרה הזאת והיא הוֹלכת ונעשׂית, הייתי אוֹמר, כּכל הגוֹיים וּככל תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם. את ההבדל בּין תנוּעת הפּוֹעלים אשר מגמתה היא איחוּד המעמד וּבין תנוּעה אשר מגמתה האוֹבּיֶקטיבית היא פּירוּד המעמד, כּפי שראינוּ זאת בּסוֹציאל-דמוֹקרטיה הרוּסית לפני המלחמה, בּימי “איסקרה” ולנין, אשר מגמתה האוֹביֶקטיבית היתה פּירוּד המעמד, עם כּל התוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה – אפשר להגדיר כּך: שאם התנוּעה היא אחידה בּרוּחה אין ניגוּדי-דעוֹת גדוֹלים וּרציניים, וּבמצב ידוּע גם ניגוּדים

אישיים וגם ניגוּדי אינטרסים שוֹנים מפוֹררים אוֹתה. אני יכוֹל לוֹמר מתוֹך נסיוֹני שהמפלגה שעבדתי בּה בּמשך שנים, מפלגת “אחדוּת-העבוֹדה”, לא ידעה כּלל ניגוּדים אישיים, – היא ידעה רק ויכוּחים אידיאוֹלוֹגיים, גם הם לא כּל כּך חדים, המגמה היתה תמיד להבין זה את זה. הדבר המציין חיי תנוּעה אחידה הוּא: שבּה אפשריים מלחמת-דעוֹת, ויכּוּחים, בּירורים, אבל אין בּתוֹכה מלחמה על שלטוֹן. מלחמה על שלטוֹן מתנהלת רק עם מעמד אחר ועם מפלגוֹת מתנגדוֹת. בּתוֹך המפלגה אין שאלה של נַצחָנוּת – יש שאלה של חיפּושׂ דרך. בּמקוֹם שהאנשים בּתנוּעה מתחילים לראוֹת את המפלגה כּאוֹבּיֶקט של כיבּוּש, כּאוֹבּיֶקט של שלטוֹן – שם, לדעתי אוֹרבת הסכּנה. הסכּנה לא בּאה מתוֹך דעה נכוֹנה אוֹ בּלתי-נכוֹנה. אין שוּם סכּנה בּצמיחת תוֹרוֹת חדשוֹת, אין סכּנה בּחילוּפי משמרוֹת בּתנוּעה. יש סכּנה שאני רוֹאה אוֹתה, לצערי הרב, זה שנים רבּוֹת לא רק בּתל-אביב, אלא בּשטח הרבּה יוֹתר גדוֹל בּארץ, והיא ראִיית המפלגה כּאוֹבּיֶקט של כּיבּוּש, – אוּלי מתוֹך מגמוֹת טוֹבוֹת בּיוֹתר, מתוֹך מגמוֹת חלוּציוֹת – אבל כּיבּוּש

שיכוֹל לבוֹא לא על ידי הסתגלוּת הדדית, לא על ידי התלכּדוּת פנימית, אלא על ידי נצחוֹן של חבר על חבר. דבר זה מוּכרח להביא בּדרך הטבע לידי התנַוונוּת, לדרכי המלחמה המקוּבלוֹת בּמלחמת המעמדוֹת, לפירוּד הלבבוֹת

בּמסגרת של תנוּעה אחת, של מפעל חלוּצי אחד, של מפעל ישוּבי אחד. מכאן אוֹרבת בּאמת הסכּנה. מפלגתנוּ בּארץ אינה עוֹמדת אוּלי בּמרוֹם גָבההּ.

הייתי מתריע מפּעם לפעם על פּגימוֹת שוֹנוֹת. לא תמיד הייתי מסכּים עם החברים בּכמה וכמה דברים. בּכל זאת לא ראיתי בּזה סכּנה לקיוּמנוּ. ידענוּ שאנחנוּ משלמים בּעד השגיאוֹת שלנוּ, בּעד השגיאוֹת שעשוּ טוֹבי חברינוּ,

אבל בּזה לא ראיתי סכּנה לקיוּמנוּ, מפּני שאפשר לשגוֹת היוֹם וּמחר לשוּב וּלתקן, אפשר לחזוֹר וּלהשתדל לתקן מה שקילקלוּ בּזמן ידוּע. אבל, אם הכּלי התנפּץ – אין לוֹ תקנה! אם הכּלי יסָדק – לא יוּכל להכיל בּתוֹכוֹ מה שצריך היה להכיל, לא יוּכל לשמש את התנוּעה.

יש שאינם מבינים מדוּע, בּשעה בּוֹערת כּל כּך, אני מעוֹרר דוקא שאלוֹת כל המפלגה. אני חוֹזר על זה כּמו על קריאת הצלה: עלינוּ להתכּוֹנן למערכה קשה עד מאד כּמעט נגד העוֹלם כּוּלוֹ, והשאנסים לנצחוֹן אינם בּגדר הוַדאוּת. אין זוֹ מסקנה מתימטית שאנחנו מוּכרחים לנַצח, כּשם שלא היתה זוֹ מסקנה מתימטית שהסוֹציאליזם מוּכרח היה לנצח, ולא היתה שוֹם הוֹכחה מתימטית שמוּכרח לבוֹא שלטוֹן היטלר בּעוֹלם. שוּם חכם לא ראה את הדבר מראש. צריך היה להבין אוּלי שיש גרעינים שמהם עלוּלים לצמוֹח דברים אלה, אבל זה נוֹשׂא אחר לגמרי. בּמצב כּה קשה, הדוֹרש מאמץ מכּסימַלי של כּל כּוֹחוֹת הגוּף, הרוּח והמחשבה; בּמצב כּזה הדוֹרש אחדוּת בּתנוּעה,

חברוּת בּתנוּעה, יצירת אוירה המאפשרת להתרכּז תמיד בּעיקר ולא בּטפל, הדוֹרש להעמיד כּל אדם בּמקוֹמוֹ הנכוֹן ודוֹרש שבּזמן מלחמה יהיה אֵמוּן מוּחלט בּתנועה – בּמצב כּזה צריכים הניגוּדים האידיאוֹלוֹגיים להתמעט.

יצאנוּ ממצב של תנוּעת פּוֹעלים ציבילית. אחרי מלחמת-העוֹלם הקוֹדמת צריכה היתה תנוּעת הפּוֹעלים לדעת שהחיים הציביליים נגמרוּ, אך אם לא הבינה זאת בּמשך עשׂרים שנה, הרי עכשיו בּרוּר שאנחנוּ נמצאים בּמצב של מלחמה, ושיש הכרח גמוּר, אם רוֹצים אנוּ לנחוֹל נצחוֹן, להסתגל אליו.

כּשאני חוֹשב בּלבּי יוֹמם ולילה על תכניוֹת של מלחמה ועל דרכים של מלחמה – איני רוֹאה את הדרך, אלא התחָלוֹת של דרכים; ואני רוֹאה הכרח למצוֹא את הדרך. וּלשם כּך דרושה לנו הסתדרוּת אחרת מאשר היא כּיוֹם, אבל קוּדם כּל דרוּשה לנוּ מפלגה אחרת. אין זה דבר פּשוּט. אין זה נעשׂה על פּי החלטה וּבאוֹפן מֵכני. לכך דרוּשה אוירה אחרת, אוֹתה האוירה שנוֹצרה בּארץ-ישׂראל בּזמן מלחמת-העוֹלם הקוֹדמת ואשר איפשרה להתגבּר על כּל הניגוּדים. כּוּלנוּ עוֹמדים שוּב בּפני מלחמת-עוֹלם, ואנחנוּ, בּמוּבן

ידוּע, סגוּרים וּמתבּשלים בּתוֹך הדוּד הקטן הזה. אנחנוּ צריכים לחַדש אוֹתה הערכה הדדית וחברית, אוֹתה אוירה חברתית, אוֹתוֹ קירוּב הלבבוּת. אנחנוּ זקוּקים ליצירת כּלים כּאלה אשר יהלמוּ את התנוּעה כּולה. בּלי זה – אין טעם, לדעתי, לצאת למלחמה, אין שוּם אפשרוּת של נצחוֹן. ולא רק שאין אפשרוּת של נצחוֹן חיצוֹני, אין גם אפשרוּת של נצחוֹן פּנימי בתוֹך העם.

האם בּטוּחים אנחנוּ מפּני סכּנוֹת פּנימיוֹת? אם על תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם עוֹברת הכּוֹס של פאשיזם, – של חוּלשה והתפּוֹררוּת, – האם בּטוּחים אנוּ כּי לא תעבוֹר גם עלינוּ הכּוֹס של פאשיזציה של העם היהוּדי? מעוֹלם לא הייתי מן המפריזים בּסכּנת הרביזיוֹניזם. תמיד חשבתי שפּוֹליטיקה מכוּונת לגבּי ההמוֹנים תמנע את סכּנת הרביזיוֹניזם. אבל הראיתי על סכּנת הפאשיזם לגבּי העם היהוּדי. וזה הכּלל: בּתוֹך עם נחרב, בּתוך עם כּוֹשל, יש גם קרקע בּשביל צמיחת הפאשיזם. וּבשביל תנוּעת פּוֹעלים שאינה מבינה את דרכּה, שאינה יוֹדעת לפגוֹש את הסכּנה הזאת – הסכּנה גדוֹלה כּפלַים.

שיטת המדיניוּת החלשה שניהלנוּ עד עכשיו (אשר הביאה גם פּרי) הגיעה כּעת אל הקצה. יש צוֹרך בּחיפּוּש דרכים חדשוֹת, יש צוֹרך בּהתאמת דרכי המפעל הציוֹני למציאוּת החדשה. וּבמצב כּזה אין כּל ספק שיהיוּ כּאלה שימצאו לעצמם את הדרך לפרוֹץ את הגדר. תמיד היוּ אידיאוֹלוֹגים כּאלה בּארץ, תמיד היו בּעם התחלוֹת של הדברים האלה. יש התחלוֹת של פאשיזם גם אצל חוּגים שמחוּץ לתחוּמי הרביזיוֹניזם, והם צריכים רק להרגיש שתנוּעת הפּוֹעלים נחלשה מבּפנים, כּדי לדעת ששעתם הגיעה. אני רוֹאה בּארץ, בּחוּגים שוֹנים, רמזים מסוּכּנים מאד. וצריך לדעת לפגוֹש לא רק את הסכּנה החיצוֹנית, אלא גם את הסכּנה הפּנימית.

עוֹד הדבר בּידינוּ.

למעשׂה, הוּצגה תנוּעתנוּ בּראש העם הלוֹחם, ועד היוֹם הזה לא הצליח איש להוֹציא מידינוּ את ההגמוֹניה. בּענין זה שוֹנה מצבנוּ ממצבה של מפלגת העבוֹדה בּאנגליה אוֹ בּארצוֹ של בּלום. הם קיבּלוּ בּידיהם שלטוֹן בּתנאים של משטר דמוֹקרטי ולא הבינוּ לקיים אוֹתוֹ אפילוּ זמן קצר. אנחנוּ הוֹכחנוּ שבּתנאים הקשים בּיוֹתר בּתנוּעוֹת הדמוֹקרטיוֹת, מקוֹם

שאין שוּם כּוֹח מדיני-ממלכתי, בּמקוֹם שקל ליצוֹר אַנרכיה, – בּתנאים כּאלה, בּזמן כּזה, בּניגוּד לכל העוּבדוֹת החיצוֹניוֹת, הצלחנוּ לקיים

תנוּעת פּוֹעלים גדוֹלה ההוֹלכת בּראש. מצב זה חשוּב בּשבילנוּ לא רק מבּחינה סוֹציאליסטית, מבּחינת כּבוֹד המעמד – אלא הוּא הכרח הציוֹנוּת. אנחנוּ הצלחנוּ לקיים את המצב הזה וצריך לקיים אוֹתוֹ! אין זה דבר מכני. את ההגמוֹניה בּעם, את כּבוֹד העם, את אֵמון העם צריך לכבּוֹש יוֹם יוֹם. ואם בּלוּם יכוֹל היה לוֹמר לפוֹעלי צרפת: אתם לא עזרתם לי – כּלוֹמר, לא עזרתם לי לכבּוֹש את אֵמוּן העם הצרפתי, – מוּתר לנוּ לוֹמר עכשיו לתנוּעתנו כּוּלה: עד עכשיו לא השמטנוּ מידנוּ את אֵמוּן העם וּבידנו לקיים את האֵמוּן הזה גם להבּא.

לא פּוּרסם עד עתה

בּחגה של הקרן הקיימת

רבּוֹתי! נעים לי לדעת כּי על הבּימה הזאת יוֹשב קוֹמץ צירים של הקוֹנגרס החמישי, שהשתתף בּהחלטה על יצירת הקרן הקיימת. בּלב כּל תנוּעה חיה יש רגש מיוּחד לכל אלה שהיוּ בּין סוֹללי דרכּה. וּבודאי יש גם להם הרגשה טוֹבה בּראוֹתם כּי יש שׂכר לפעוּלתם, כּי אוֹתוֹ המוֹסד אשר בּשעת יסוּדוֹ היה כּמעט מעין חלוֹם, ואנשים פּיקחים וּמעשׂיים השתדלוּ גם להשפּיע על הרצל שידחה את יצירתוֹ לקוֹנגרס הבּא, עד שיבררוּ יוֹתר את התקנוֹת, כּי אוֹתוֹ מוֹסד שהתחיל בּפרוּטוֹת הגיע למה שהגיע: להיוֹת גוֹרם עיקרי בּבנין הארץ, ואוּלי גם הגוֹרם העיקרי בּתקוּמת ישׂראל.

מדי פּעם בּפעם, כּשאני מוּזמן לדבּר בּאסיפה של הקרן הקיימת, אינני יכוֹל לסרב, אבל יחד עם זה מתקשה אני בּנוֹשׂא זה יוֹתר מאשר בּאיזה נוֹשא אחר. לא בּרור לי מה יש לדבּר על הקרן הקיימת, לא בּרוּר לי מה יש לקהל לבוֹא ולשמוֹע בּאסיפת הקרן הקיימת; הלא הדברים פּשוּטים בּתכלית הפּשטוּת. אני מבין שקהל שלנוּ נוֹהר לאסיפוֹת, לשמוֹע בּהן, למשל, ויכּוּח על החלוּקה, בּעדה או נגדה, לשמוֹע, למשל, ויכּוּח על המטרה הסוֹפית של הציוֹנוּת, אוֹ נוֹהר לאסיפוֹת של בּחירוֹת, בּמקוֹם שיש תקוה שמישהוּ יכבּוֹש את השלטוֹן. אבל שהקהל שלנוּ יבוֹא לשמוֹע דברים על קרקע, על מוֹסד שאוֹסף פּרוּטוֹת, על ענינים שמדבּרים עליהם כּבר 37 שנים לפחות, זהוּ מן הדברים התמוּהים. מילאתי את חוֹבתי וּבאתי, והיתה זאת בּשבילי אפתעה גדוֹלה מאד, שמצאתי קהל שבּא לשמוֹע דברים כּאלה.

אין מה לחדש בּענין הקרן הקיימת, אוּלם יש תמיד לשוּב וּלעיין גם בּדברים ישנים נוֹשנים לאוֹר המציאוּת המתחַדשת וּלאוֹר

הפּרוֹבּלימוֹת המתחַדשוֹת. אנוּ נמצאים עכשיו בּתקוּפה חמוּרה בּציוֹנוּת,

שכּמוֹה עוֹד לא היתה. כּוּלנוּ, גם אלה שאמוּנתם היא אמוּנה חזקה וּשלמה בּהגשמת הציוֹנות, חיים בּחרדה עמוּקה למה שבּא עלינוּ כּל יוֹם וּלמה

שעתיד לבוֹא עלינוּ בּימים הקרוֹבים. לאוֹר המצב הזה יש לבוֹא וּלעיין מחָדש בּשאלוֹת היסוֹדיוֹת של המדיניוּת הציוֹנית. בּציוֹנוּת ישנן

תקוּפוֹת שהן כּמעט מתחלפוֹת ויוֹרשוֹת זוֹ את זוֹ כּפעם בֹפעם. יש זמנים שהגשמת הציוֹנוּת נראית לנוּ דבר קל וּמהיר, שיבוֹא על כּנפים, בּנסים של דיפּלוֹמטיה, וכל הצלחה פּוֹליטית בּקוֹנסטלציה הנוֹחה של העוֹלם, מַפנה את כּל תשׂוּמת-הלב לצדה. אבל על פּי רוֹב, התקוּפוֹת הטוֹבוֹת האלה נגמרוֹת בּאכזבוֹת גדוֹלוֹת מאד. אחר כֹך בּאה תקוּפה אחרת, שבּה אנוּ בּעצם מתכּווצים; רבּים גם מאבּדים את האמוּנה, אחרים דוֹחים את התקווֹת הגדוֹלוֹת לזמנים אחרים; ואנוּ מתרכּזים שוּב באוֹתה העבוֹדה הקטנה, הפּעוּטה והדלה אמנם, שרק בּה רוֹאים אנוּ את הכּיבוּשים המדיניים האמיתיים שלנוּ. ענינים אלה חוֹזרים בּלי הרף. עוֹד לפני הציוֹנוּת המדינית היה זמן שבּוֹ יהוּדים חוֹבבי-ציוֹן האמינוּ בּפשטוּת שאוֹליפַנט ילך לקוּשטא

ויעשׂה עסקים עם השׂוּלטן ויביא ליהוּדים את ארץ-ישׂראל. בּימי הרצל חלמוּ שהרצל יביא לנו אל הצ’ארטר, שימסוֹר לנוּ את אדמת ארץ-ישׂראל. כּשבּאה אחר כּך תקוּפת הצהרת בּלפּור (רבּים מהיוֹשבים כּאן זוֹכרים את הויכּוּחים מהזמן ההוּא), היה לנו ויכּוּח, כּיצד נקבּל את כּל אדמוֹת הממשלה, בּאיזוֹ צוּרה נדרוֹש מהממשלה, שכּל השטחים הבּלתי-מעוּבּדים ימָסרוּ למדינה היהוּדית. אוּלם כּל החלוֹמוֹת האלה נשארוּ חלוֹמוֹת, וּבמקוֹמם בּאה

המציאוּת הקשה. ויש להוֹדוֹת, שאנוּ תמיד נוֹהים אחרי החלוֹמוֹת האלה. מוּבן שקשה מאד לראוֹת את הגשמת הציוֹנוּת באִיטיוּתה הנוֹראה, בּמאמצים הגדוֹלים וּבפריָם הזעוּם. אוּלם אנוּ טוֹעים בּדבר אחד יסוֹדי: מדיניוּת

ציוֹנית, כּלוֹמר חירוּת עם ישׂראל, איננה חירוּת של עם היוֹשב על אדמתוֹ והוּא צריך לכבּוֹש לוֹ את חירוּתוֹ בּמאמצים מדיניים, בּמרד וּבמהפּכה. יתכן שיבוֹא זמן שנגיע לכך, אבל לעת עתה אנוּ צריכים להניח יסוֹדוֹת אחרים, יסוֹדוֹת של ממש, שעליהם תוּכל להתנהל המלחמה לחירוּת ישׂראל. ואת היסוֹדוֹת האלה אנוּ מניחים בּעבוֹדה פּשוּטה, בּעבוֹדת-חוּלין, בּעבוֹדה

שאין בּה זוֹהר ואין בּה הרבּה חידוּשים.

אם נתעמק קצת ונבין מהי המדיניוּת האמיתית שלנוּ, נאמר: הכּיבּוּשים האמיתיים שלנו הם הכּיבּוּשים הקרקעיים, כּיבּוּשי התישבוּת ועליה; הם היוֹצרים את העוּבדוֹת שלהן תוֹכן מדיני ממשי. אם כּי רבּת פּוּרענוּיוֹת היא התקוּפה בּה אנוּ חיים ועוֹבדים, גם רבּת חשיבוּת היא בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. הציוֹנוּת יכוֹלה להיוֹת גאָה יוֹתר מאיזוֹ תנוּעה

לאוּמית בּכל העוֹלם על דרך עבוֹדתה, על כּוֹחוֹת עבוֹדתה, על הכּיבּוּשים והמעשׂים שלה, על השינוּיים והתמוּרוֹת שהביאה בּנשמת האדם וּבאָפיוֹ. על תקוּפה זוֹ של 33–32 חדשי הפּורענוּיוֹת יכוֹל עם ישׂראל להתגאוֹת יוֹתר מאשר על כּל 57 שנוֹת ההתישבוּת הציוֹנית. בּה נתגלה הכּוֹח היהוּדי, האוֹפי היהוּדי, בּה גם נעשוּ כּיבוּשים גדוֹלים, בּה הראינוּ, מאז ימי בּר-כוֹכבא, מה זאת גבוּרה יהוּדית אמיתית. כּשנשאל את עצמנוּ על פּי איזה קוים התנהלוּ המעשׂים הללוּ, איפה היה קו הבּטחוֹן שלנוֹ, איפה היה קו הגבוּרה שלנוּ, תהא לנוּ תשוּבה פּשוּטה מאד: קו הבּטחוֹן שלנוּ הוּא קו הקרקע היהוּדי. זהוּ המקוֹם היחידי בּעוֹלם עליו יכוֹל היהוּדי להגן, בּוֹ יכוֹל היהוּדי להילָחם, בּמקוֹם שאין קרקע יהוּדי אין גם הבּסיס בּשביל כּל אוֹתם המאמצים של גבוּרה, של עמדה מדינית, של הגנת כּבוֹד ישׂראל, שנתגלוּ בּתוֹכנוּ עכשיו. כּל נקוּדת-ישוּב שלנוּ משמשת לנוּ

בּסיס, שבּלעדיו אין מדיניוּת!

ד"ר מוֹסינזוֹן ציין בּצדק שאנוּ קיבּלנוּ את מתוּלה ואת כּפר-גלעדי ואת תל-חי לא מפּני נדיבוּת לבּם של אלה שחילקוּ את ארץ-ישׂראל ללא כּל יסוֹד היסטוֹרי, גיאוֹגרפי או כּלכּלי, אלא מפּני שהצלחנוּ לתקוֹע יתד בּזוית זוֹ של הגליל העליוֹן. המסקנוֹת הנוֹבעוֹת מכּאן הן שאילוּ הצלחנוּ בּאוֹתם הימים לתקוֹע יתדוֹת בּפינוֹת אחרוֹת של ארץ-ישׂראל ההיסטוֹרית, מפּת ארץ-ישׂראל היתה כּיוֹם הזה אחרת. ואמנם היוּ מקוֹמוֹת שלכאוֹרה גם רכשנוּ אוֹתם, שילמנוּ כּסף בּעדם, אבל לא תקענוּ בּהם יתד של עבוֹדה וּבנין. אדמוֹת אלה נקנוּ כל פּי רוֹב בּכספוֹ של יהוּדי עשיר ונדיב ולא היוּ בּרשוּת העם, בּרשוּת המוֹסד העממי, שנמצא בּמגע קרוֹב עם המוֹני העם, עם תקווֹת העם. האדמוֹת האלה לא רק שלא שימשוּ מקוֹם לכיבּוּש לאוּמי-מדיני, כּי אם גם נשמטוּ מידינוּ. אני מתכּוון לאוֹתוֹ השטח העצוּם (בּחוֹרן) שנרכּש על ידי הבּרוֹן רוֹטשילד, אשר בּמשך שנים רבּוֹת נשׂאנוּ אליו את עינינוּ, וקיוינוּ ששם יהיה מרכּז חקלאי יהוּדי גדוֹל. האדמה נשארה בּתחוּמה של סוּריה, ומי יוֹדע מתי יבוֹאוּ הימים בּהם נוּכל לשוּב וּלישב אוֹתה. אבל לא רק בּדוגמה זוֹ, בּכמה וכמה דוּגמאוֹת אחרוֹת אפשר היה להוֹכיח שאילוּ המשכנוּ בּזמנים ידוּעים לתקוֹע יוֹתר יתדוֹת בּעבר-הירדן

וּבדרוֹם-הארץ, אפשר שהיינוּ מגיעים גם לתוֹצאוֹת מדיניוֹת אחרוֹת.

כּיוֹם עוֹמדת לפנינוּ לא רק שאלה של רכישת הקרקע, אלא שאלה של גאוּלת הקרקע בּמלוֹא מוּבן המילה. אנוּ מוֹצאים בּשטח היהוּדי הקטן שבּתוֹך הארץ הקטנה כּמה וכמה חרבוֹת, כּמה וכמה שטחים, שבּהם שוּקע לא רק כּסף יהוּדי, כּי אם גם דם יהוּדי וּבכל זאת לא היה להם גוֹאל ולא היה להם מגן. בּמזרח כּנרת, קרוֹב כּל כּך לעמק הירדן הפוֹרח, בּקרבת מקוֹם לעין-גב, היתה מוֹשבה בּשם “בּני-יהוּדה”, שנוֹסדה על ידי החלוּצים היהוּדים מצפת לפני למעלה מ-50 שנה. בּה ישבוּ בּמשך שנים רבוֹת משפּחוֹת חקלאיוֹת של יהוּדים שהביאוּ גם קרבּנוֹת דמים. מוֹשבה זוֹ עוֹמדת חרֵבה כּאילו לא היה בּה מעוֹלם ישוּב יהוּדי, והדבר הוֹלך ונשכּח. יש לנוּ ישוּב בּדרום הארץ: רוּחמה, נקוּדה שנוֹסדה בּכסף יהוּדי וּבעבוֹדת יהוּדים,

ואחרי שנים מעטוֹת נחרבה: אין לה בּעלים, אין לה דוֹאג. ויכוֹלתי למצוֹא עוֹד דוּגמאוֹת כּאלה. בּימים אלה עברתי נקוּדה אחת, שהיתה עוֹד בּימינוּ שוֹקקת חיים וּמלאה עבוֹדה פּוֹריה וּכרגע היא חרבה. דבר זה מזכּיר לנוּ רק בּאיזוֹ עזוּבה נמצאים ענינינוּ. יש לנוּ בּארץ מוֹסד עשיר, אשר אף מטרתוֹ היתה לאוּמית, וּבידיו נמצאוֹת רבבוֹת דוּנמים בּלתי מיוּשבים, אשר יכלוּ

לשמש לכמה וכמה נקוּדוֹת חקלאיוֹת. לפעמים מתרעמים על זה בּישוּב, לפעמים נכתב על כּך מאמר בּאיזה עתוֹן, אוּלם הדברים אינם נשמעים, הענינים אינם זזים אוֹ כּמעט שאינם זזים.

וּכנגד זה עוֹמד מוֹסד, אשר מן הרגע הראשוֹן היה לוֹ גם מזל טוֹב, בּהיוֹתוֹ קשוּר להסתדרוּת ציוֹנית עממית, להתנהל בּמגע קרוֹב עם החקלאי והעוֹבד בּארץ, להישָמע לזעקתוֹ ולדרישוֹתיו, לא לשקוֹט על שמריו, לעשׂוֹת דברים שהם לעתים למעלה מכּוֹחוֹ (ולהיוֹת, לפיכך, תמיד מטרה לחצי הבּיקוֹרת של כּל המבקרים המוּמחים). וּלפיכך מחשיבים מוֹסד זה, שהוּא כּמעט איננוּ יודע קרקע שוֹממה, שאמוֹתיו נהפּכוּ לאדמוֹת האינטנסיביוֹת

בּיוֹתר, הפּוֹרחוֹת בּיוֹתר והמעוּבּדוֹת בּיוֹתר בּארץ.

מוּבן שקל מאד לספּר על מספּר הדוּנמים (426 אלף דוּנמים, – והיהוּדים שׂמחים לדבר הזה) ולמנוֹת את ההכנסוֹת של הקרן הקיימת – וּמוֹנים אוֹתן בּמיליוֹנים, – ויכוֹלנוּ להתפּאר שהגענוּ לכך; אוּלם –

תמיד בּמקרים אלה יש צוֹרך לוֹמר “אוּלם” – אין כּל התאמה בּין רכישת הקרקע וּבין צרכינוּ הקרקעיים האמיתיים, ואין כּל התאמה בּין ההכנסוֹת שלנוּ וּבין יכוֹלת הפּעוּלה הנשקפת לנוּ, שישנה תמיד וּמחכּה לנוּ; אין כּל התאמה בּין הרעבוֹן לקרקע שישנוֹ לכל החוּגים בּארץ, בּין הזעקה לקרקע של עם נטוּל קרקע וּבין יכָלתה המצוּמצמת והמוּגבּלת של הקרן הקימת. זהוּ אחד הדברים המכאיבים בּיוֹתר, והם אינם מקרה בּחיי הציבּור שלנוּ. אין זה מקרה שבּעצם עד היוֹם הזה מתפּרנסת הקרן הקימת רק מפּרוּטוֹת וּמעט מאד מתרוּמוֹת גדוֹלוֹת; אין זה מקרה שהקרן הקימת נישׂאת בּעצם על ידי עסקנים שחוֹשבים אוֹתם לעסקנים קטנים, לא מנהיגים גדוֹלים, לא אנשים מפוּרסמים, לא בּעלי יכוֹלת; אלה כּמעט שאינם נוֹטים שכם לקרן הקימת; אין זה מקרה שלאחר 37 שנוֹת פּעוּלה של הקרן הקימת אנוּ עוֹמדים בּ-426 אלף דוּנם, תחַלקו את הסכוּם הזה ל-37 ותראוּ איזה מספּר יתקבּל לרכישה קרקעית שנתית שלנוּ. חסר משהוּ בּהסתדרוּת הציוֹנית, חסר משהוּ גם בּלבוֹ של הציוֹני הטוֹב. ד"ר מוֹסינזוֹן דיבּר בּצדק על יחס החיבּה שיש לנוּ לקרקע; כּל מי שקיבּל חינוּך יהוּדי היה לוֹ מוּשׂג מסוּים על זה; כּל מי שקיבּל חינוּך דתי יהוּדי עוֹד לפני הציוֹנוּת היה לוֹ מוּשׂג מסוּים על אדמת ארץ-ישׂראל. אבל אפשר היה להסתפּק בשׂקיק של עפר מארץ-ישׂראל בּשביל לשׂים אוֹתוֹ בּקבר. ארץ-ישׂראל לא היתה דבר ריאלי, דבר של שטחים ואדמה. לציוֹני טוֹב מספּיק היה שישתתף בּמניה של איזוֹ חברה קרקעית, אוֹ יקנה לכל היוֹתר מגרש על הכּרמל, – זה כּבר היה מעשׂה רב ורק מעטים מן הציוֹנים זכוּ לכך. חסר היה חוּש לקרקע וכל החינוּך הציוֹני לא הצליח עדין לטפּח את הדבר הזה ולעשׂוֹתוֹ לקנין של כּל ציוֹני. עוּבדה היא, שאם בּכל הענפים של פּעוּלה ציוֹנית אפשר למנוֹת כּל מיני עסקנים אנשי-שם מפוּרסמים, כשאנוּ בּאים לעניני קרקע ספק הוּא אם נמנה בּמספּר האצבּעוֹת של יד אחת אנשים שכּל חייהם קוֹדש לקרקע.

בּציוֹנוּת חסר לגמרי חוּש הזמן, חוּש להרגיש שיש דברים שאם לא תעשֹה אוּתם היוֹם לא תוּכל לעשׂוֹתם מחר. נזכּר אני בּכל מיני ויכּוּחים, שהיוּ לי בּשעתם עם טוּבי הציוֹנים בּמערב. בּזמן שהם התנגדוּ לרכישת עמק יזרעאל. ציוֹנים חשוּבים מאד, ששמוֹתיהם נזכּרים בּכבוֹד בּכל מסיבּה ציוֹנית, נלחמוּ נגד רכישת עמק-יזרעאל; היוּ ציוֹנים טוֹבים אחרים, שנלחמוּ נגד רכישת עמק-חפר נדמה לי שאין כּמעט קניה אחת בּין הקניוֹת הגדוֹלוֹת והחשוּבוֹת, שלא נתקלה בּהתנגדוּת. הציוֹנים הטוֹבים

בּעלי דעה, בּעלי הבנה מסחרית טעוּ טעוּת קטנה; אנשי המעשׂה האלה ניגשוּ לשאלת הקרקע כּסוֹחרים; הם ראוּ בקרקע ענין עוֹבר לסוֹחר, ענין של חליפין – היוֹם קוֹנים וּמחר מוֹכרים. אוֹתם אנשי המעשׂה שלנוּ לא ידעוּ שאפילוּ לפי התיאוֹריה של חכמי הכּלכּלה בּעוֹלם אין קרקע סחוֹרה רגילה, והרבּה חוּקים שחָלים על קרקע אינם חלים על הסחוֹרוֹת האחרוֹת. הם לא ידעוּ שאדמת ארץ-ישׂראל היא סחוֹרה מוֹנוֹפוליסטית, שעליה חלים חוּקים בּלתי-רגילים. עליה חל חוֹק של זמן בּצוּרה חריפה מאד. בּשנים האחרוֹנוֹת אנחנוּ עוֹמדים לפני הרבּה גזירוֹת, פוֹרמַליוֹת וּבלתי-פוֹרמליוֹת. יש גזירוֹת של ממשלת המנדט; יש גזירוֹת של הועד הפּוֹעל הערבי העליוֹן, – גם זוֹהי גזירה, אוּלי יוֹתר קשה מאשר הגזירוֹת החוּקיוֹת של הממשלה – שכּל מי שמוֹכר קרקע אוֹ מתַווך בּעניני קרקע, מפקיר את חייו והוּא נדוֹן למות. זאת היא אוּלי הגזירה הקשה בּיוֹתר. כּשהתחלנוּ את פּעוּלתנוּ לפני שנים רבּוֹת לא ידענוּ על כּל הדברים האלה, על כּל פּנים, לא טעמנוּ את טעם הסכּנוֹת האלה, אם כּי צריך לאמוֹר, למען האמת, שבּהיסטוֹריה אין בּזה כּל חידוּש. לפני זמן-מה נזדמן לידי ספר כּתוּב על ידי כּוֹמר פרבוֹסלָבי, שרכש בּשביל הכּנסיה האוֹרתוֹדוֹכּסית הרוּסית את אדמת “מוֹסקוֹבּיה”, את האדמה בּסביבוֹת מגדיאל וכמעט את כּל האדמה השייכת לכנסיה זוֹ. בּספר זה מסוּפּר בּאיזוֹ מלחמה של אינטרסנטים לא רק ערביים, כּי אם גם קתוֹליים, אשר הסיתו את הערבים, נפגש כּוֹמר זה, בּאיזה איוּמים השתמשוּ אז; בּאיזוֹ סכּנת חיים עשׂה הכּוֹמר את פּעוּלתו, והערבי אשר עזר לוֹ לרכּוֹש את הקרקעוֹת נהרג. אם כּן הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת בֹרכישת הקרקע אין בּהן כּל חידוּש. קיים, כּמוּבן, חידוש גדוֹל בּהיקף הרחב של הגזירוֹת: כּל פּעם נוֹספים ענינים פּוֹליטיים מיוּחדים, שאי אפשר לראוֹתם מראש. והנה אנחנוּ עוֹבדים בּתוך הגזירוֹת הקשוֹת מאד, אנחנוּ מישבים בּתוֹך הגזירוֹת הקשוֹת מאד, מפּני שיש לנוּ כּשרוֹן מיוּחד להסתגל לעבוֹד גם בּמשטר של גזירוֹת. אנחנוּ יוֹדעים, ואין זה סוֹד, שישנן מגירוֹת בּשוּלחן הממשלה בּהן שמוּרוֹת בּשבילנוּ גזירוֹת נוֹספוֹת חמוּרוֹת יוֹתר מאשר הגזירוֹת שעד עכשיו. אנוּ מאמינים שנסתגל גם אליהן, אבל כּל גזירה נוֹספת לא רק שהיא מוֹנעת מאתנוּ שטחים מסוּימים, סוֹגרת לפנינוּ אזוֹרים ידוּעים, כּי אם גם מיֵקרת את האדמה. המוּשׂגים שלנוּ על זוֹל ויוֹקר בּיחס לקרקע הם מוּשׂגים שאינם עוֹמדים בּפני שוּם בּיקוֹרת. אני יכוֹל לציין בּגאוה שהקרן הקימת אוֹספת מפּרוּטוֹת סכוּם של ארבּע מאוֹת אלף לא"י לשנה; זאת היא בּאמת הכנסה הגוּנה, אוּלם אילוּ היתה לנוּ הכנסה כּזוֹ בּראשית עבוֹדתנוּ, מה עבוֹדה כּבּירה היינוּ יכוֹלים לעשׂוֹת בּסכוּמים אלה. אנוּ שוֹכחים שמוּשׂג הכּסף

הוֹלך וּמשתנה, שערך הכּסף הוֹלך ויוֹרד בּימינוּ וערך הסחוֹרה בּכלל

עוֹלה, וערך הסחוֹרה שלנוּ עוֹלה ועוֹלה.

ולא זוֹ בּלבד: יש גם תכוּנה מיוּחדת לסחוֹרה זוֹ, שאנוּ מדבּרים עליה. כּל אלה המחכּים שיעברוּ ימים והאדמה תהיה זוֹלה יוֹתר, כּל אלה התוֹלים את תקווֹתיהם בּזה שכּשהיהוּדים יחדלוּ להתענין בּארץ אוֹ יתענינוּ בּה פּחוֹת יהא ההיצע גדוֹל יוֹתר והדרישה תפחַת, וּכתוֹצאה מזה מחיר האדמה ילך וירד, טוֹעים בּהחלט. הדרישה של היהוּדים תלך ותגדל, מספּר היהוּדים שיבוֹאוּ ארצה ילך ויגדל, הצוֹרך בּהתישבוּת חקלאית יגדל, – דבר זה ממילא, בּאוֹפן טבעי, עוֹשׂה את האדמה לנכס יקר יוֹתר ויוֹתר.

השיטוֹת בּהן אנוּ משתמשים בּאיסוּף הכּספים אינן מספיקוֹת

כּלל וכלל. שיטה זוֹ, שהאנשים מצַוים את כּספּם לקרן הקימת רק לאחר מוֹתם, לאחר שערך הכּסף יוֹרד וּמחיר האדמה עוֹלה, אינה מספּיקה. רק לפני ימים מספּר קראנוּ על דבר עזבוֹנוֹ של בּנימין וינטר בּאמריקה. בּנימין וינטר בּתקוּפת גדוּלתוֹ היתה לוֹ שוּרת בּנינים גדוֹלים בּניוּ-יוֹרק. זה היה יהוּדי פּוֹלני שעלה לאמריקה בּלי פּרוּטה ונעשׂה בּמשך השנים קבּלן גדוֹל של בּנינים בּניוּ-יוֹרק והיה אחד מעשירי ישׂראל. לפני זמן-מה מת בּנימין וינטר, לאחר פּשיטת-רגל. וּמעזבוֹנוֹ הגדוֹל לקרן הקימת, שהגיע למיליוֹן דוֹלר, נשארוּ 200 לא"י. כּל הדברים הללוּ הם רק סימנים לכך בּאיזוֹ מידה חסר לנוֹ, גם לאנשים הטוֹבים בּקרבּנוּ, חוּש הזמן. כּי הענין בּוֹער, האדמה בּוֹערת מתחת לרגלינוּ, כּי אין פּנאי, כּי השׂטן הוֹלך וגוֹבר, המלחמה הוֹלכת ונעשׂית חמוּרה יוֹתר ויוֹתר.

וּמן הראוּי שאנשינוּ ידעוּ גם מה הקשר בּין הקרן הקימת וּבין כּל מה שנעשׂה ונוֹצר ונתבּע בּשעה זוֹ בעוֹלם הציוֹנוּת. אנוּ

יוֹדעים: הקרן הקימת מישבת פּוֹעלים, מישבת עוֹבדים חקלאיים. בּענין זה נשמעים, כּידוּע, דברי תרעוֹמת בּלתי-פּוֹסקים. כּשהייתי בּאמריקה השתתפּתי

בּמסיבּה של עסקני הקרן הקימת. שאלוּ אוֹתי כּל מיני שאלוֹת והיוּ להם גם כּל מיני תלוּנוֹת וּטענוֹת. בּין היתר שאל אוֹתי אדם אחד, עסקן ותיק: למה הקרן הקימת מישבת, כּפי ששמענוּ, על הקרקע דוקא פּוֹעלים? למה דוקא פּוֹעלים? והנה, לוּ חפצתי יכוֹלתי, כּמוּבן, משוּם דרכי שלוֹם, לישב וּלתרץ את הטענה הזאת וּלהביא ראָיה, שהקרן הקימת מישבת לָאו דוקא פּוֹעלים, אוּלם לא השתמשתי בּתירוּץ זה, אלא שאלתי אוֹתוֹ: “ראיתי את התקציב של ממשלת ארצוֹת-הבּרית להוֹצאוֹת המלחמה של מיניסטריוֹן הצבא וראיתי שהיא מוֹציאה הרבּה מאוֹת מיליוֹנים למטרה זוֹ. ויש לי שאלה חמוּרה מאד: מדוּע אינם מוֹציאים את כּל הכּסף הזה על כּל אזרחי אמריקה, וּמוֹציאים אוֹתוֹ דוקא על חיילים? מתפקידה של הקרן הקימת להמציא את קרקעוֹתיה לחיילים, לחיילי האוּמה, לעוֹבדי האדמה”.

אם נתבּוֹנן למַה שנעשׂה עכשיו על אדמת הקרן הקימת, נדע שיש בּה משהוּ שעוֹשׂה אוֹתה שוֹנה מכּל אדמה אחרת. ואין כּאן ויכּוח תיאוֹרטי רגיל: מה יוֹתר טוֹב, אדמה פּרטית אוֹ אדמה לאוּמית, כּי אם – מה עוֹמד יוֹתר לשימוּש האוּמה וּצרכיה. כּשהאדמה נמצאת בּידי הקרן הקימת, אזי בּמקרה של צרה, בּמקרה של צוֹרך, מתפּשטת האדמה הזאת וּמתאמצת וּמכניסה עוֹד את מישהוּ; היא אינה שייכת רק לאוֹתם האנשים שקיבלוּ אוֹתה. זהוּ ההבדל היסוֹדי הגדוֹל מבּחינה ציוֹנית בּין כּל אדמוֹת אחרוֹת וּבין אדמת

הקרן הקימת. הנה בּאים לארץ אלפי נוֹער מגרמניה – החזיוֹן הנהדר בּיוֹתר בּציוֹנוּת כּולה, בּהיוֹתה ממציאה גאוּלת הגוּף והנפש לאלפי ילדים אוּמללים, מבוֹהלים, נקרעים ממשפּחוֹתיהם וּמעַמם, ונוֹתנת להם בּית

וּמחזירה להם את הנשמה היהוּדית. היכן הדבר הזה נעשׂה? האם בּכל בּית יהוּדי, האם בּכל מקוֹם שיש אחוּז יהוּדים הגוּן? לא, דבר זה נעשֹה על אדמת הקרן הקימת. שם אין שאלה של רכישת מגרשים, שם אין שאלה של קנית דוּנמים נוֹספים. המתישב על אדמת הקרן הקימת יוֹדע שעליו למצוֹא בּזמנים הטוֹבים והרעים מקוֹם בּשביל הנוֹער הזה. זרם העליה לארץ הוֹלך ונמשך. לאן נכנסת העליה הזאת? היא נכנסת למשקי הקרן הקימת, בּהם מוֹצאת היא הכנסת אוֹרחים בּלתי-רגילה, בּהם מוֹצאת היא את כּוֹח הקליטה, את החזיוֹן הזה, שאנשים היוֹשבים על אדמתם מתכּווצים וּמוֹצאים מקוֹם ליהוּדים נוֹספים, לא רק על אדמתם, כּי אם גם בּתוֹך בּתיהם וּצריפיהם.

לא בּכל אדמה קיים מצב כּזה; לא כּל סידוּר קרקעי פּוֹתח אפשרוּיוֹת כּאלה. לפני זמן-מה נזדמנתי לקבוּצה צעירה אחת הסמוּכה ליסוּד-המעלה וּשמה חוּלָתה. קבוּצה לא כּל כּך ידוּעה בּארץ. היא רק בּראשית דרכּה, מורכּבת מנוֹער ארץ-ישֹראלי וּמנוֹער גרמני, שהתאחדוּ יחד ורוֹצים להיוֹת דוקא פּוֹעלים בּחוּלָה, ורוֹצים דוקא לעסוֹק בּדייגוּת,

והם הספּיקוּ להביא כּבר קרבּנוֹת בּמקוֹם (גם בּסדוֹם נהרג בּמקרה חבר אחד שלהם). קבוּצה זוֹ יוֹשבת על מגרש צר מאד ואין לה מקוֹם אפילוּ לבנוֹת בּתים, והיא מבקשת רחמים מאת הקרן הקימת לרכּוֹש בּשבילה 30 דוּנמים בּמחיר גבוֹה. הקרן הקימת אינה יכוֹלה לקנוֹת מיהוּדים אדמה בּמחיר גבוֹה. ואנוּ יוֹדעים שיסוּד-המעלה היא מוֹשבה עניה, אבל היא גם בּעלת שטחים גדוֹלים שהיוּ שייכים בּזמנם לבּרוֹן וחוּלקוּ בּיד רחבה מאד למספּר מצוּמצם של משפּחוֹת, מאוֹת דוּנמים של אדמה למשפּחה. וּקבוּצת חוּלתה היא גם בּין השוּמרים והמגינים על המוֹשבה כּוּלה. אוּלם כּשעוֹמדת השאלה להמציא לקבוּצה זוֹ אפשרוּת להעמיד צריפים וּלסדר גן-ירקוֹת, אין למצוֹא בּכל המוֹשבה שטח בּשבילה. איני דן כּרגע את בּעלי השטחים, איני דן כּרגע את המוֹשבה, אני מציין זאת כּעוּבדה. אין אנוּ יכוֹלים למלא את תפקידינוּ הלאוּמיים, הכּיבּוּשיים וההתישבוּתיים, אם אין קרקע עוֹמד לרשוֹת המוֹסדוֹת הלאוּמיים, למען יוּכלוּ להשתמש בוֹ וּלישב עליו.

ועוֹד הערה אחת לויכּוּח התמידי, שאינוֹ פּוֹסק גם בּזמן הזה, בּין קרקע פּרטי וקרקע לאוּמי. ודאי, המצב הוּא כּזה שאין בּידינוּ הבּחירה, ואנוּ שׂמחים לכל השתתפוּת בּבנין הארץ ושׂמחים לכל רכישת קרקע בּתנאים בּהם נתוּנים אנוּ כּיוֹם. אין אנוּ מוֹסד ממשלתי כּזה שיעשׂה

אֶכּספּרוֹפּריאציה של הקרקע ויסדר אוֹתוֹ בּאוֹפן חדש. אנוּ שֹמחים לכל בּעל הוֹן הבּא ארצה ורוֹכש את הקרקע בּשביל האוּמה. השאלה העוֹמדת לפנינוּ איננה: למה מפגר ההוֹן הלאוּמי? אלא – למה אין ההוֹן הפּרטי עוֹשׂה את פּעוּלתוֹ? וההוֹן הפּרטי יכוֹל בּאמת לעשׂוֹת הרבּה אם ירצה. אין אנו שוֹמעים שהיהוּדים, בּעלי הוֹן, יקנוּ אדמה בּשנים האחרוֹנוֹת אפילוּ

בּסביבוֹת בּטוּחוֹת: להוֹן פּרטי יש טבע כּזה שבּזמן של פּרוֹספּריטי, כּשהמחירים עוֹלים והאדמה אינה נקנית בּלי ספסרות, הוּא קוֹנה אדמוֹת וּמיקר על ידי זה את המחירים, אבל בּזמן שיש הכרח לקנוֹת ויש גם אפשרוּיוֹת לקנוֹת הוּא נעלם. הרי זהוּ הסימן שההוֹן הפּרטי הוא בּחינת משענת קנה רצוּץ, שאין לסמוֹך עליו.

כּל תנוּעה שאינה נכנעת בּזמנים רעים וּמוֹסיפה ללכת בּדרכּה יכוֹלה, למרוֹת הקשיים, לגלוֹת אפשרוּיוֹת שהיוּ נסתרוֹת לפניה

קוֹדם. לנוֹכח המצב הזה, לנוּכח האפשרוּיוֹת האלה עוֹמדים אנוּ דלים וריקים, עוֹמדים אנוּ בּגבוּל 10000 – 30000 דוּנם לשנה, שלא תמיד הם נקנים מהכנסוֹתינוּ בּמזוּמנים, אלא גם בּעזרת האשראי שלנוּ. כּשאנוּ עוֹמדים עכשיו לפני אפשרוּיוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלוֹת, שהן יכוֹלוֹת להיוֹת מכריעוֹת לגבּי מעמדנוּ החקלאי בּארץ, שאפילוּ הגזירוֹת החוּקיוֹת של הממשלה לא יצלחוּ עליו, אנוּ עוֹמדים עם אוֹתן ההכנסוֹת, עם אוֹתה הקוּפסה, עם אוֹתוֹ “ספר-הזהב”, – דלים וריקים.

בּעצם הימים הקשים האלה הספּקנוּ לחדוֹר לאזוֹרים, אשר בּמשך כּל ימי ההתישבוּת הציוֹנית חשבנוּ אוֹתם כּמעט למעלה מכּוֹח

השׁגתנוּ. הענין של “חניתה” וּסביבוֹתיה, שבּה התקדמנוּ בּזמן האחרוֹן וּמקוים להתקדם בּעתיד, הוּא כּמעט אגדי לגבּי התפיסוֹת הציוֹניוֹת. בּמשך

שנים רבּוֹת אמרנוּ: אין היהוּדים יכוֹלים לעלוֹת על ההרים, הן מבּחינת הבּטחוֹן והן מבּחינה משקית; ההרים אינם בּשביל יהוּדים. והנה בּאוּ המשקים ההרריים המעטים שלנוּ ועשׂו לאַל את כּל התוֹרוֹת הללוּ. הרצוֹן לכיבוּש שבּא מתוֹך ידועה בּרוּרה מראש, שהוֹלך הוּא לא לשרוֹן אוֹ לעמק-הירדן, אלא למקוֹמוֹת שאין בּהם אדמה פּוֹריה ואי אפשר לעבוֹד בּהם בּטרקטוֹר, שאינם מישוֹר והתנאים בּהם הם קשים מאד וצריך לפַלס בּהם דרך לחקלאוּת, – הוּא אשר עזר למפעל. הכּוֹבשים ידעוּ שיצטרכוּ לחיוֹת בּדוֹמה לפּלח הערבי בּהרים, ידעוּ שיצטרכוּ למצוֹא את דרכי ההתישבוּת ההררית שלנוּ, הטעוּנה עוֹד הרבּה שנים של חקירוֹת מדעיוֹת וּמאמצים גדוֹלים וחיפּוּשים של אפשרוּיוֹת-קיוּם, שאינה מבטיחה לחם צר, ואף לאחר שגילוּ מים ויצאוּ מסכּנת חוֹסר מים. שוּם התישבוּת אחרת, שוּם גוֹאל אחר לא היה הוֹלך למקוֹמוֹת האלה, כּשם שבּרוּר ששוּם גוֹאל אחר לא ילך למקוֹמוֹת האחרים, אשר אנוּ מתכּוונים עכשיו ללכת אליהם.

אין אני רוֹאה כּל צוֹרך לפנוֹת לאנשים שבּאוּ הנה בּדברי תעמוּלה למען הקרן הקימת; וסבוּר אני שהקהל שלנוּ הבּא לשמוֹע איננוּ זקוּק להם, אבל אתי הצוֹרך להבּיע דבר אחד: הרבּה צרוֹת שבאוּ עלינוּ הן ממילא מעמיקוֹת כּמה וכמה חוּשים שהיוּ נרדמים בּנוֹ. בּכמה שטחים יצאנוּ ממעשׂים קטנים וצרים לדרך רחבה יוֹתר. מה היה לנוּ המוּשׂג של שמירה לפנים, מה היה המוּשׂג של השוֹמר היהוּדי לפנים. מה היה אוֹתוֹ המוּשׂג של הגנה, מה היה המוּשׂג של התישבוּת, שדרשה הרבּה אמצעים והרבּה כּוֹחוֹת? שנים עסקנוּ בּשכלוּלים וּבכל מיני הכנוֹת אחרוֹת עד שהגענוּ למדרגה של ישוּבים מוּקמים בּן-לילה, עם כּל הקוֹשי שבּדבר, עם כּל הקרבּנוֹת הנדרשים לזה.

אנוּ מוּכרחים לפתח בּקרבּנוּ את החוּשים החשוּבים: חוּש לקרקע, חוּש לזמן, מפּני שעוֹד ניפָּגש בּמכשוֹלים הישנים וגם בּמכשוֹלים החדשים, משוּם שרק תנוּעה שאינה נרתעת מפּני המכשוֹלים, ויש בּה כּוֹח פּנימי להתמוֹדד עם המכשוֹלים ולא להיכָּנע לפניהם, רק תנוּעה כּזוֹ יכוֹלה להגיע גם לימים אחרים.

ל“לאחר לוֹנדוֹן” (עמוּד 30 בספר)

נאוּם בּאסיפּה מטעם המפלגה בּתל אביב, בּ' בּסיון תרצ"ט 20.5.1939

לא פּוּרסם עד כּה.

מכַנסי האסיפה הזאת, אשר הסמיכוּ אוֹתה ליוֹם אתמוֹל, נהגוּ כּמנהג יהוּדים כּשרים, שלאחר ליל-נעילה בּיוֹם הכּיפּורים, יוֹצאים ותוֹקעים יתד לסוּכּה. חפצוּ לקשוֹר את הפּעוֹלה למען הקוֹנגרס – נקרא כּך את מלחמת-הבּחירוֹת לקוֹנגרס ולמלאכת הבּנין – אל ליכּוּד הקהל. והדבר הזה מחייב שגם הדיבּוּרים של היוֹם על שאלת הקוֹנגרס לא יהיוּ כּבכל השנים, כּי אם יוֹסַבּוּ על עיקר העיקרים בּשעה זאת. ונדמה לי שעל עיקר העיקרים אין צוֹרך להרבּוֹת דברים. היה זמן שגם בּין חברים קרוֹבים זה לזה, בּין אנשים שהיוּ בּיחד בּתנוּעה אחת שנים רבּוֹת ואשר פּעלוּ יחד פּעוּלה מדינית, היוּ חילוּקי-דעוֹת חמוּרים בּהערכת הסיטוּאציוֹת המדיניוֹת. לא תמיד

השתוינוּ בּהבנת המצב הפּוֹליטי, בּהערכת הקשיים, בּהערכת האישים הפּוֹעלים, בּסיכּוּיים של תקוּפה. אבל, נדמה לי, שעוֹד לא היתה שעה אשר בּה הדברים נעשׂוּ בּרוּרים כּל כּך כּמוֹ שנתבּרר לכל הקהל הציוֹני יוֹם אתמוֹל. ונדמה לי שמעוֹלם עוֹד לא היה מצב בּציוֹנוּת שהמכּה אשר ניחתה עלינוּ לא היתה בּשבילנוּ הפתעה כּמוֹ הפּעם הזאת. נזכּוֹר נא את פּרעוֹת ירוּשלים של שנת 1920, אוֹ את פּרעוֹת יפוֹ בשנת 1921, אוֹ מאוֹרעוֹת 1929, אוֹ גם מאוֹרעוֹת 1936 – בּכל המקרים האלה לא היינוּ בּאוֹפן נפשו מוּכנים להם. תמיד קיבּלנו אוֹתם כּהפתעה. אתמוֹל – השׂכּלנוּ: אמנם האינפוֹרמציה הפּוֹליטית שלנו אף פּעם לא היתה מספּיקה, גם החוּשים הפוֹליטיים שלנוֹ לא היוּ די דקים וחדים בּכדי לראוֹת את הענן בּעוֹדוֹ מתקרב, אוּלם, שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת, לא רק הקרבּנוֹת והמאוֹרעוֹת שבּהן כּי אם גם המדיניוּת הבּריטית – לימדוּ אוֹתנו הרבּה. ואם יצאנוּ גם בּרכוּש רב, אם גם עשׂינוּ משהוּ בּשנים הללוּ, בּאוֹפן שלא רק הקרבּנוֹת האלה הם המסמלים אוֹתן, אלא גם התבּצרוּתנוּ כּאן, הרי צריך להוֹסיף, שגם רוַח פּוֹליטי-חינוּכי היה לנוּ בּשנים הללוּ. התחלנוּ לגשת לחיים המדיניים וּלגוֹרלנוּ המדיני גישה יוֹתר ממשית, יוֹתר חיה; לא סנטימנטלית, לא תמימה, כֹי אם גישה ללא אַשליוֹת. זהוּ לקח מר, אבל, יתכן שגם מן הלקח הזה נוֹציא משהוּ חשוּב בּשבילנוּ.

אין לי מה לאמוֹר על המצב החדש יוֹתר מאשר אמרה מוֹעצת המפלגה בּגילוּי-הדעת שלה. גילוּי-הדעת הזה הוא גם שקבע את הדרך בּשביל עמדת התנוּעה הציוֹנית, בּשביל גילוּי-הדעת של הסוֹכנות אתמוֹל. לא אכּנס כּרגע להערכת ההיסטוֹריה המדינית של הבּית הלאוּמי, אוֹ לניתוּח השאלה בּאיזוֹ מידה יש כּאן המשך של קו מסוּים, אשר התחיל עם הצהרת בּלפוּר, – כּי, בּעצם, היוּ בּמדיניוּת הבּריטית שתי מגמוֹת עוֹד מהתחלה – ואינני רוֹצה להגיד שהנה כּעת בּאה איזוֹ מהפּכה, בּא דבר-מה חדש. לדעתי, יהיה זה לא נכוֹן. אבל, מבּחינת הסיטוּאציה המדינית, מבּחינת יצירת מוּשגים בּין-לאוּמיים-משפטיים – הרי חָל מפנה כּבּיר, מפנה חמוּר מאד בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת.

והתנוּעה שלנוּ והתנוּעה הציוֹנית כּולה צריכוֹת להסתגל

למצב החדש. אין זה דבר קל. יוֹתר קל לנסח את הדברים, יוֹתר קל להגיד שהתנוּעה הציוֹנית מוּכרחה להסתגל למצב חדש. כּי המעבר הזה מהמצב הקוֹדם למצב חדש – איננוּ מעבר שאפשר לנוּ לראוֹתוֹ מראש בּהתפּתחוּתוֹ, בּצעדו צעד ראשוֹן, שני, שלישי. בּשביל כּל תנוּעה העוֹמדת לעבוֹר ממצב של תנוּעה חוֹסה בּצל החוֹק למצב של תנוּעה, אשר צריכה לחיוֹת חיי מחתרת וּלהתנגד לחוֹק – המעבר הזה הוּא קשה מאד. ולא מפּני שישנם משטרה וּבתי-סוֹהר אוֹ מפּני שישנם קרבּנוֹת. אלה הם הדברים הקלים ביוֹתר. הנכוֹנוּת בּתנוּעתנוּ לקרבּנוֹת קיימת. אבל, ההסתגלוּת ליחסים חדשים, להערכוֹת אחרוֹת, גם ההסתגלוּת לאמצעי פּעוּלה חדשים, אשר עד כּה לא חשבנוּ עליהם כּלל, – כּל זה קשה מאד מבּחינה נפשית; כּל זה מחייב גישוּשים רבּים, וגם עשׂוּי להיוֹת מלוּוה שגיאוֹת גדוֹלוֹת. ויתכן שלפני שתימָצא הדרך תיעָשׂינה שגיאוֹת.

וּמכאן ההרגשה שישנה לכל איש בּרחוֹב, וּודאי ישנה גם לכל חבר: “מדוּע לא אוֹמרים לנוּ בדיוּק מה מחר לעשׂוֹת?” ההרגשה הזאת היא פּרי אי-הכּרת המצב החדש. בּמעבר כּל כּך חריף ממצב למצב, אפשר לאמוֹר, מתקוּפה לתקוּפה – לא יתכן שמראש כּבר יֵרָאוֹ כּל השלבּים השוֹנים של הסוּלם. הדבר איננוּ תלוּי תמיד בּנוּ, הוּא תלוּי גם בּגוֹרמים אחרים. יכוֹלנוּ להכריז אתמוֹל על ההפגנה, אבל מהלך הגמר שלה לא היה תלוּי בּנוּ. הנה הצליחוּ בּהפגנה בּחיפה וּבתל-אביב ולא בּירוּשלים. כּי הפגנת ירוּשלים נגמרה, לדעתי, בּמפּלה גדוֹלה, והמפּלה היא לא בּ-150 הפּצועים, כּי אם בּזה שלא היוּ בּה לא הכּוֹח והסדר שצריכים היוּ להיוֹת וּבזה שהיא נגמרה בּתוֹצאוֹת אשר לא חפצנו בּהן, כּי לא חפצנוּ להתחיל את המלחמה בּשוֹטר, כּי חפצנוּ מלחמה בּממשלה האנגלית, אבל עוֹד לא מלחמה בּשוֹטר עצמוֹ. הדברים הללוּ רק מוֹכיחים בּאיזוֹ מידה הציבּוּר כּוּלוֹ, אוּלי חלקים גדוֹלים בּתוֹכוֹ, עדיין לא הכּירוּ בּכל רצינוּת המצב ועדיין לא ראוּ את הגילוּיים האפשריים ולא בּיררוּ לעצמם את הדרכים האפשריוֹת בּמלחמה הזאת.

אני סבוּר ששוּם הנהגה אין בּכוֹחה היוֹם להתווֹת פּרטי מלחמה; אינני חוֹשב כּי היתה בּזה תוֹעלת אילוּ היינוּ מַתוים דברים העלוּלים גם להסתבּך; ולא תמיד גם צריך לגלוֹת לאוֹיב את כּל הקלפים שלנוּ. אבל הדבר החשוּב, בּעל הערך המכריע, הוּא כּשרגע חישוּל רצוֹן העם, הכנה נפשית של העם למצבים החדשים, ליכּוּד כּוֹחוֹת בּשביל המצבים החדשים. אין בּכך ולא כלוּם אם אוֹמרים לנוּ שאנחנוּ עוֹד מדבּרים על דברים מעוּרפּלים. לא נתבּייש בּדבר הזה ולא נחשוֹש לוֹ. חשוּבים הרצוֹן הנחרץ של העם, גילוּי רצוֹנוֹ לעצמוֹ, הבנת המצב בּכל חוּמרתוֹ, הבנת ההכרח להילָחם – כּל זה עד עכשיו לא היה. גם בּמשך 22 השנים האחרוֹנוֹת היתה לפנינוּ בּימי מאוֹרעוֹת הבּרירה להילָחם וּלסכּן עמדוֹת. אך בּמצב החלש של הישוּב בּשנוֹת 1921–1920 וּבשנת 1929 – יתכן שאילוּ הלכנוּ ישר מוּל הסכּנה היינוּ מיד נוֹפלים ולא היה לנוּ כּוֹח לעמוֹד בּמלחמה פּוֹליטית גדוֹלה. סוֹף סוֹף, אילוּלא אוֹתה העבוֹדה האִטית, הזהירה, הבּוֹנה בּלי הרף, אשר בּה ריכּזנוּ וגיבּשנוּ כּוֹח, אין לי שוּם ספק שלא היה לאֵל ידנוּ לעמוֹד שלוֹש שנים בּמערכה ולפגוֹש את “הספר הלבן” הזה כּשם שפּגשנו אוֹתוֹ כעת.

ההפגנה של אתמוֹל היתה בּעצם הפגנה מוּזרה מאד. לא היו בּה שוּם סימנים של הפגנת-אבל. לא היה שוּם בּיטוּי של קינה. ויתכן מאד שאנשים הניגשים לדברים הללו במוּשׂגים קבוּעים, נתוּנים, היוּ יכוֹלים לאמוֹר בּצדק שזאת היתה הליכה חגיגית, פַּרַדה ולא יוֹתר. האוּמנם, העם הזה אשר הלך כּכה בּרחוֹבוֹת, האוּמנם הוּא מוּכן להילָחם?! ואני, אשר ראיתי את הקהל, אני מרשה לעצמי לאמוֹר: היה באֳפי ההליכה של אתמוֹל משהוּ שלא היה דוֹמה בּארץ בּשום מצב, לא היה בּזה משוּם קהוּת-נפש, משוּם אי-ראִיית רצינוּת הענין. אבל היה הזה גילוּי של כּוֹח צעיר, היוֹדע לפגוֹש צרוֹת בּבטחוֹן גדוֹל. אילמלא היה לישוּב בּארץ בּטחון נפשי גדוֹל בּכוֹחוֹ, אילמלא היתה נכוֹנוּת למלחמה – היה הדבר של אתמוֹל חסר כּל ערך. אבל, היה זה עם חי, עם מלא כּוֹחוֹת חיים, עם צעיר ורענן, אשר אוּלי בּפעם הראשוֹנה במשך דוֹרוֹת פּגש את האסוֹן הגדוֹל, אוּלי הגדוֹל בּיוֹתר, לא בּראש מוּרכן. איש מאיתנו לא היה קוֹבע שכּזאת צריכה להיוֹת ההפגנה. אבל ההפגנה הכריזה על עם מוכן להילָחם, הפּוֹגש מכּה פּוֹליטית נוֹראה בּאמוּנה בּעצמוֹ וּבהכּרה שהוּא לא יֵרָתע.

ואם ההרגשה הזאת נוֹצרה בּישוּב בּמשך החדשים האחרוֹנים, בּמשך שׂיחוֹת לוֹנדוֹן, בּמשך התגוּבה שלאחר שׂיחוֹת-לוֹנדוֹן, – הרי

זוֹהי הכנה חשוּבה מאד לקראת הבּאוֹת, אוּלי הכנה יוֹתר חשוּבה מאשר אילוּ היתה לנוּ היוֹם הנהלה, היוֹדעת להגיד לציבּוּר מהי הדרך האיסטרטגית שלה. כּי אפשרי מאד שההנהלה קוֹבעת תכנית איסטרטגית והקהל מקבּל אוֹתה, אבל התכנית הזאת יכוֹלה להתבּטל מהר מתוֹך התנגשות רצינית עם המציאוּת. אל תחשבוּ, שאני רוֹצה בּזה לבטל את הצוֹרך בּמאמצים גדוֹלים מאד, כּדי לברר לעצמנוּ מה יכוֹלוֹת להיוֹת התכניוֹת האיסטרטגיוֹת שלנוּ. אבל אין זה ענין אשר צריך להיאָמר היוֹם ומחר בּדרך של סיסמה, אלא זהוּ ענין שצריכים לרכּז בוֹ את מיטב הכּוֹחוֹת הרוּחניים והאִרגוּניים. וּברצוֹתי להגדיר עכשיו לעצמנוּ מה היא דרך-המלחמה (ולא מה הם פּרטי המלחמה), עלי לאמוֹר לאיזה ענינים אני מתיחס בּחיוּב וּלאיזה – בּשלילה.

בּחיוּב אני רוֹאה לפנינוּ שתי דרכים:

דרך אחת, שאקרא לה “מלחמת עליה”. אינני צריך להסבּיר הרבּה את הדבר הזה. הכּוָנה היא: להפוֹך את העליה היהוּדית לעליה בּזכוּת ולא בּחסד, לעליה בּרצוֹן העם היהוּדי. להפוֹך את העליה הזאת לעוּבדה מַתמדת ושוֹטפת, לעוּבדה שהיא חלק מההוָי של ארץ-ישׂראל, חלק מההוָי של העם היהוּדי, לעוּבדה שהיא תחדוֹר לתוֹך ההכּרה הבּין-לאוּמית של העוֹלם.

העוֹלם הגדוֹל צריך להתרגל לעוּבדה שהעם היהוּדי שב לארצוֹ. אפשר להדוֹף אניוֹת, אפשר לירוֹת בעוֹלים, אפשר לאסוֹר עוֹלים בּבתי-ההסגר. זה לא צריך להפסיק את העליה. אם לשם כּך נחוּצוֹת בּארץ קבוּצוֹת אנשים המסַכּנים על זה את חייהם בּים וּביבּשה, הפּוֹגשים כּדורים, העוֹנים בּשעת הכרח לענוֹת, – צריך שכּוֹח כּזה יתגלה בּתנוּעה, וצריך שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה תעמוֹד מאחרי המגמה הזאת, וצריך שזה יהיה דבר עממי, ויחדל להיוֹת ענין “רוֹמנטי”, אוֹ “בּטלני” אוֹ “פנטסטי”. מוּבן, הדבר הזה קשוּר בּהקמת התנוּעה. בּפיתוח יכָלתה בּאמצעים, בּחינוך אישי וּבחינוך ציבּוּרי.

אם ימָצאוּ בּנוּ כּוֹחוֹת לעשׂוֹת את זה, לא לענין של דיבּוּר יפה, כּי אם לעשׂוֹת את זה לעוּבדה פּוֹליטית גדוֹלה, – הרי בּרוּר לי שבּזה שברנוּ בּשבילנוּ את משטר “הספר הלבן”.

הדבר השני, שאני מאמין בּוֹ, וגם בּוֹ אפשר לנו לראוֹת דרך, אם כּי כּרגע אין זאת אלא סיסמה – זוֹ מלחמה כּלכּלית בּמשטר זה. ושוּב אינני יוֹדע אם יש כּבר בּאיזה מקוֹם מוּמחים מצוּידים בּידיעוֹת מספּיקוֹת שיוֹדעים כּבר בּדיוּק מה יהיה מוּתר לעשׂוֹת וּמה אסוּר, מה יכוֹל להיוֹת יעיל וּמה בּלתי-יעיל, אינני יוֹדע אם המוֹסדוֹת הלאוּמיים גייסוּ כּבר אנשים שיבחנוּ את הדבר, אבל בּרוּר לי שזה רעיוֹן אשר צריכים לסלוֹל לוֹ מסילוֹת בּלב הישוּב, ואז הוא יעשׂה גדוֹלוֹת.

אנחנוּ צריכים למוֹטט את המשטר האנגלוֹ-ערבי. לא נחריב אוֹתוֹ בּנשק. זה בּרוּר. בּל נרמה את עצמנוּ. בּל נחשוֹב שכּוֹח הנשק שלנוּ יכוֹל לעלוֹת על כּוֹחוֹ של הצד הבּריטי עד עכשיו, והבּריטי-ערבי אחר-כּך. אבל אנחנוּ יכוֹלים להרוֹס את המשטר מבּחינה כּלכּלית. סוֹף סוֹף, אנחנוּ מפרנסים את המשטר הזה. ואם נהיה מסוּגלים לאחוֹז בּאמצעים אשר אוּלי יהיוּ קשים גם בּשבילנוּ, ואם נדע להקריב קרבּנוֹת כּלכּליים, אוּלי גם נרויח על ידי זה. כּבר ראינוּ שהבוֹיקוֹט הערבי עלינוּ גרם לנוּ למעשׂה ליצוֹר כּמה וכמה מקוֹרוֹת עבוֹדה וּפרנסה (עבוֹדה עברית בּמוֹשבוֹת; נמל תל-אביב; עבוֹדה בּנמלים וכדוֹמה). ויתכן שגם המלחמה הכּלכּלית שלנוּ בּמשטר הזה עלוּלה ליצוֹר לנוּ מקוֹרוֹת פּרנסה בּשבילנוּ, אף כּי היא יכוֹלה, כּמוּבן, גם לרוֹשש אוֹתנוּ מבּחינוֹת אחרוֹת. הענינים דוֹרשים

שיקוּל-דעת. אבל אין ספק שבּידנוּ לסתוֹם כּמה וכמה צינוֹרוֹת-הכנסה של המשטר הזה. דוּגמאוֹת אחדוֹת: למשל, אילוּ היה עוֹלה בּידנוּ להימָנע מכּל שימוּש ברכּבת והיינוּ מסדרים תחבוּרה משלנוּ לכל נקוּדוֹתינוּ וגם להוֹבלת המשׂאוֹת (אם כּי גם על ידי מכשירי התחבּוּרה הממשלה מרויחה, כּי היא מוֹכרת בּנזין, אבל יש הבדל אם אנחנוּ מפרנסים על ידי זה משטר אנגלוֹ-ערבי אוֹ משק-תחבּוּרתי יהוּדי). אילוּ היינו ממעיטים את תנוּעת המכוֹניוֹת וּמעמידים אוֹתה על המינימוּם, בּיחוּד לגבּי מכוֹנית פּרטית, כּי אין

עכשיו צוֹרך בּארץ בּלוּכּסוּס זה, וצריך לחדוֹל לשלם לממשלה בּעד רשיוֹנות למכוֹניוֹת אלוּ (יתכן שזה יפגע בּאיזה מספר לא גדוֹל של נהגים פּרטיים, ויתכן שאנשים יצטרכו לוַתר על נוֹחיוּת, וּמכוֹניוֹתיהם תעמוֹדנה בּגָרג’ים בּמשך תקוּפה, אוּלי גם ארוכּה), הרי זה אחד הדברים, אשר נדמה לי כּי עלוּל לעשוֹת רוֹשם על הכּלכּלה בּארץ. אוֹ אוּלי צריכים היינוּ להעמיד את השימוּש בּטלפוֹן על המינימוּם: רק במוֹסדוֹת, במשקים וכדוֹמה, והיינוּ מוֹציאים אוֹתוֹ מהשימוּש הפּרטי (לשם כּך היינוּ צריכים אוּלי לסדר מין שרוּת מיוּחד, לארגן איזה קוֹאוֹפּרטיב של קשרים פּנימיים) – והיינוּ מציגים על ידי כּך את הדוֹאר בּמצב קשה למדי. והוּא הדין אוּלי גם בּנוגע לרדיוֹ. ציינתי רק כּמה דוּגמאוֹת, אבל אין ספק שמחקר רציני של מצבנוּ בּאימפּוֹרט יכוֹל היה להוֹכיח כּמה יכוֹלנוּ לקמץ בּאימפּוֹרט וּבמכסי אימפּוֹרט. כּמוּבן, אין זה רק ענין של מחקרים, אלא ענין חמוּר יוֹתר, השאלה היא שאלת כּוֹח הישוּב: היש כּוֹח להגשים את זה, האפשר ליצוֹר מרוּת כּזאת אשר מוּכרחים יהיוּ להתחַשב בֹה, אוֹ שכּל זה רק ישאר נחלת בּעלי-חלוֹמוֹת טוֹבים?

מוּבן מאליו שמגמה כּללית כּזאת, אם לא נאמר שהיא קשוּרה בּסַגפנוּת, בּאסקטיוּת, הרי היא קשוּרה בּשיטת משטר. הכרזנוּ על משטר של חירוּם. על זה הכריזה מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּכרוז שלה. אבל “משטר של חירוּם” – אין זאת מלה בּעלמא. יש בּזה תוֹכן פּוֹליטי, יש בּזה תוֹכן לחייהם של קיבּוּצי אנשים גדוֹלים, אשר צריכים לעמוֹד על המשמר, אשר צריכים להעמיד את עצמם כּפעם בּפעם בּסכּנת-חיים אוֹ בּסכּנת-מאסר. המוּשׂג של חירוּם איננוּ חל על אנשים הנמצאים בּחפירוֹת-ההגנה. הוּא חל על חיים ציביליים, הוּא צריך לחוּל על חיים כּלכּליים, הוּא צריך לחוּל על כּמה וכמה סדרים בּישוּב.

וּמשטר של חירוּם, לדעתי, בּתקוּפה כּזאת, אוֹמר: פּשטוּת החיים, אוֹמר: עניוּת, אוֹמר: חיי-עניוּת, אוֹמר: הגבּרת השויוֹן בּחיים. אי אפשר לך לעמוֹד זמן ממוּשך בּמלחמה אם אינך שוֹאף, על כל פּנים, להמעיט את הניגוּדים הסוֹציאליים והכּלכּליים. ושוּב, קל אוּלי להכריז על זה, אבל קשה להגשים את הדבר, מפּני שהגשמתוֹ דוֹרשת ליצוֹר בּארץ מציאוּת פּוֹליטית פּנימית חדשה, אוירה חדשה בּישוּב, כּוֹח-שלטוֹן פּנימי. אם אינני טוֹעה, קראתי בּאיזה מקוֹם סיסמה שמהיוֹם מתחילה העצמאוּת היהוּדית. ואינני יוֹדע למה התכּוונוּ אלה שכּתבו אוֹתה. זוֹהי סיסמה יפה מאד. בּכל זאת, בּהפגנה וּבשלטים אין עוֹשׂים עצמאוּת יהוּדית. ואינני מאמין שממחרת ננהיג בּארץ עצמאוּת יהוּדית, אבל שצריכה להתסמן מגמה ליצוֹר אלמנטים של עצמאוּת יהוּדית – דבר זה בּרוּר.

ואביא דוּגמה משטח שהוּא כּלכּלי וּפוֹליטי כּאחד. אני זוֹכר את הישוּב לפני בּוֹא האנגלים. בּארץ היה אז משטר תוּרכּי והיה בּית-דין תוּרכּי. ואינני זוֹכר אם הלך מישהוּ מהישוב להישָפט בּבית-הדין הזה. יהוּדי בּדרך כּלל לא היה פּוֹנה אליו. וּמה עשׂה אז הישוּב הקטן והדל, חסר האינטליגנציה והכּוֹחוֹת? הוּא יצר בּית-משפּט-שלוֹם עברי, אשר אנשים חשוּבים מאנשי הישוּב השתתפוּ בּוֹ. השתתף בו, למשל, גם רופּין, וכל איש בּישוּב ידע שהוּא צריך להיעָנוֹת לדבר הזה. והתחילה, בּאוֹפן כּזה, להתהווֹת בּישוּב אינסטנציה חשוּבה מאד, בּעינַי – אחד הגרעינים החשוּבים מאד של ממלכתיוּת, של עצמאוּת יהוּדית. אוּלם, בּאוּ האנגלים והם הביאוּ את בּית-הדין שלהם עם כּל הכּוֹח והתקיפוּת, ועם כּל הכּבוֹד אשר יש ליהוּדים לגבּי בּית-דין אירוֹפּי, וּכנגדוֹ עמד משפּט-השלוֹם היהוּדי ללא כּל כּוֹח וסמכויוֹת, אוּלי בּלי יוּריסטים גדוֹלים, בּאשר להם היה יוֹתר כּדאי

לעבוֹד בּמשפּט הבּריטי. יצא שערך משפּט-השלוֹם העברי ירד פּלאים, ואנחנוּ התרגלנוּ ללכת לבתי-משפּט ממשלתיים, והיוּריסטים שלנוּ טוֹענים בּאנגלית. מי שאִינה לוֹ גוֹרלוֹ להישפט נוֹכח בּודאי לדעת שבּית-המשפּט האנגלי הוּא גוֹרם חשוּב מאד בּחיי הארץ, גוֹרם של טמיעה גסה, של השלָטת טרמינים חברתיים אשר הם כּוּלם העתקה מבּתי-הדין בּאנגליה. ואפשר לראוֹת גם בּחוּגים מסוּימים הסתגלוּת לסגנוֹן של אנגליה. האוּמנם לא הגיעה השעה להתרחק מבּתי-דין זרים וליצוֹר יחס שלילי אליהם? אבל איך עוֹשׂים דבר זה? אוּלי צריך להביא לידי כּך שעוֹרכי-הדין היהוּדים יכריזוּ על אי הוֹפעתם בּבתי-הדין הזרים; אוּלי צריך למצוֹא את האמצעים הדרוּשים וּלפַתח את בּתי-הדין העבריים.

כּל הדברים הללוּ וכל תכנית אחרת, דוֹמה להם, הנוֹגעים לעם, לישוּב – והרי זה העיקר בּמלחמה הזאת שתהא נעשׂית על ידי המוֹנים גדוֹלים – מחייבים קיוּם ציבּוּר בּריא, מאוּרגן, היוֹדע לשׂאת בּעוֹל של

חיים ציבּוּריים, אשר אמנם ממשלתוֹ, משטרוֹ אין להם כּוֹח כּוֹפה ואין להם שוֹטרים, וּבכל זאת יש להם אוֹתוֹ הכּוֹח, אשר לוֹ מצייתים ואוֹתוֹ מקבּלים. ואני רוֹאה בּזה את הפּרוֹבּלימה הגדוֹלה של המדיניוֹת שלנוּ. אם נצליח בּזה – בּודאי נצליח גם בּמדיניוּת החיצוֹנית; אם נכָּשל בּזה – אז אין תקוה לנהל את המלחמה החיצוֹנית. והשאלה כּיצד להשׂיג את הדבר הזה – היא שאלה חמוּרה.

לכאוֹרה, אפשר לאמוֹר שכּל יהוּדי בּארץ-ישׂראל דוֹגל בּשם

מרוּת לאוּמית. אפשר לאמוֹר שמפלגוֹת שוֹנוֹת הן כּה פּטריוֹטיוֹת

וּלאוּמיוֹת, כּה שׂוֹנאוֹת את הדגל האדוֹם וכל גילוּי אחר של התבּדלוּת, חלילה, שהן רק עוֹמדוֹת וּמתפּללוֹת לשלטוֹן לאוּמי חזק וּמחכּוֹת שכּל אזרח בּארץ ימַלא את חוֹבוֹתיו הלאוּמיוֹת. אוּלם תמוּה הדבר שכּל זה קשוּר לעוֹד משהוּ, קשוּר קוֹדם כּל להפּלת שלטוֹן מפּא"י. כּל החוּגים האלה

מוּכנים לקרבּנוֹת, מוּכנים לתרוּמוֹת, מוּכנים לשלטוֹן, מוּכנים להנהיג

דברים חשוּבים, הם אוֹמרים שהם מוּכנים למלחמה פּוֹליטית חשוּבה (אמנם, מעוֹלם לא ראינוּ את המלחמה הפּוֹליטית הגדוֹלה ואת המאמצים הישוּביים מצדם), אבל הם אוֹמרים שכּל זה יתכן רק בּמקרה ששלטוֹן מפּא"י יפּוֹל. המגמה הזאת, הקוֹשרת את האפשרוּת של שלטוֹן לאוּמי, של אחדוּת לאוּמית, בּמפּלת הפּוֹעלים, נישׂאת על ידי שני זרמים. זרם אחד, המוֹפיע בּדאגה גדוֹלה מאד למדיניוּת שלנוּ, בּאיבה גדוֹלה מאד לאדוֹם וּלישמעאל, והרי אנחנוּ רוֹאים אוֹתוֹ בּמשך כּל השנים שכּוֹחוֹ המלחמתי אינוֹ מכוּון

כּלפּי חוץ, אלא כּלפּי פּנים. אם נתבּוֹנן עכשיו, בּתקוּפה הזאת, האחרוֹנה, על כּל ההתגוֹששות המדינית שלנוּ, על ליכּוד הכּוֹחוֹת וגיוּס הכּוֹחוֹת השוֹנים, שבּאוּ לעזרתנוּ בּזמן הזה, אז נראה את פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, את בּרנדייס, את וייצמן, את סמַטס ואת ציוֹני דרוֹם-אפריקה, וחוּגים שוֹנים אחרים, אשר אוּלי גם לא היוּ שוּתפים לאוֹרֶינטציה הפּוֹליטית הזאת (היוּ מחייבים אוֹ שוֹללים את רעיוֹן החלוּקה), עוֹמדים כּוּלם על הקרש הצר הזה של מלחמתנוּ המדינית. הם מצאוּ את עצמם בּמחנה אחד אתנוּ. ואיפה הרביזיוֹניסטים? היה טוֹב שיוֹפיעוּ על הבּמה. ואנחנוּ מוּכנים לבוֹא ולשקוֹל אם יש בּהם משהוּ שהוּא גוֹרם פּוֹליטי למלחמתנוּ

וּלביצוּרנוּ. אבל סבוּרני שמחוּץ לידיעה הגרנדיוֹזית הזאת, שיש יהוּדי בּאירלנד שהוּא רביזיוֹניסט ושהוּא קשוּר עם די-וַלירה – לא שמענוּ בּמשך כּל הזמן הזה על שוּם עוּבדה המוֹכיחה שיש להם איזה יחס שהוּא לפּעוּלה שלנוּ. נפגשתי, עכשיו כּבר מוּתר לספּר את זה, עם ז’בּוֹטינסקי בּלוֹנדוֹן. ראיתי צוֹרך למנוֹע מלחמת-דמים בּישוּב, וּלצערי יצאתי ממנוּ בּלי כּל תקוה שאיש זה אוֹ הקבוּצה הקשוּרה אתוֹ מסוּגלים להבין את המצב ולשקוֹל את השיקוּלים הלאוּמיים הכּלליים. אבל מכּל השׂיחה הזאת לא נוֹכחתי שנעשׂית איזוֹ פּעוּלה פּוֹליטית שהיא, מחוּץ לפעוּלה אחת שהייתי עֵד לה, שבּזמן שהועד הפּוֹעל הציוֹני ישב בּלוֹנדוֹן שׂכרוּ הרביזיוֹניסטים גוֹיים

שנשׂאוּ שלטים מיוּחדים, שקוֹראים להם בּאנגלית “סנדויטשים” ושעליהם היוּ כּתבוֹת שוֹנוֹת, כּמוֹ: “הסוֹכנוּת היהוּדית פּשטה את הרגל”, “צריך לקרוֹא שז’בּוֹטינסקי צָדק”…ובכן, החלק הזה, אשר הוֹפיע בּעם ורצה לקחת את לבּוֹ, הכּוֹח הדוֹרש את המרוּבּה, הטוֹען שאילוּ מסרוּ לוֹ את הענינים היה מיד מקיים את המרוּבּה הזה, – הכּוֹח הזה לא פּעל שוּם פּעוּלה מדינית ולא גילה בּשוּם מקוֹם כּל יכוֹלת, ולא רתם שוּם כּוֹח עוֹלמי לעזרת התנוּעה הציוֹנית וּלעזרת המפעל הציוֹני. כּל מרצוֹ היה מוּפנה לשבירת איזוֹ אפשרוֹת של כּוֹח ציבּוּרי יהוּדי וּלהשפּלת ערכּוֹ, כּדי לתת תקוה בּלב האנגלים: “אין דבר, היהוּדים בּיניהם יריבוּ”. ואל תחשבוּ שזאת לא פּעוּלה פּוֹליטית חשוּבה. כּאשר הלכנוּ אתמוֹל בּתהלוּכה לא ראיתי את התגרוֹת, אבל ראיתי תמוּנה אחת, שהיא בּעינַי סמל הרביזיונֹיזם. היתה תהלוּכה עם גילוּי יפה של ליכּוּד, מהרב עמיאל ועד אֶרם. זה משהוּ לא רגיל בּחיינוּ. אוּלי מפּא"י חינכה לכך את הציבּור בּארץ בּמשך השנים. והנה, בּנקוּדה אחת התפּרצה מין חבוּרה של נערים, שהיוּ יכוֹלים בּעיירה לעשׂוֹת מעשׂי-קוּנדס בּתשעה-בּאב ולזרוֹק חרוּלים בּיהוּדים, והם התפּרצוּ

ורצוּ בּמרוּצה מטוֹרפת. אפשר היה לחשוֹב שקרה איזה דבר איוֹם. אבל בּעצם הריצה המטוֹרפת הזאת בּצד התהלוּכה הגדוֹלה – ראיתי את כּל הרביזיוֹניזם. אין זה כּוֹח גדוֹל. זהוּ זרם אחד אשר מגמתוֹ בּרוּרה. אין לוֹ שוּם צוֹרך אחר מאשר כּיבּוש השלטוֹן אוֹ כּיבּוֹש הרחוֹב בּעם

היהוּדי. וּבכּוֹח הזה יעשׂה את הגדוֹלוֹת. וּלשם כּך יוּכל לנַצל כּל דבר: את חוֹסר העבוֹדה של פּוֹעלים, את ענין הכּוֹתל, את הפּרעוֹת. אם אפשר להשׂיג את זה על ידי טרוֹר פּנימי – ילך בּדרך של טרוֹר פּנימי.

אבל יש עוֹד כּוֹח אחד, כּוֹח לא קטן, הבּוֹלט למדי בּחיים הישוּביים – זהוּ הכּוֹח אשר איננוּ עוֹשׂה בּעצמוֹ מעשׂים כּאלה, אלא

מוּכן לחַפּוֹת עליהם. ולמרוֹת זה שהוּא דוֹגל בּאידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית כּללית, האיבה למשטר הזה שהוּא מכנה אוֹתוֹ בּשם “דיקטטוּרה של פּוֹעלים” (אוֹי ואבוֹי ל“דיקטטוּרה” זאת, ואף על פי כן תוֹפס הפּוֹעל מעמד מכוּבּד וחשוּב בּציוֹנוּת), מביאה אוֹתוֹ לידי כּך שהוּא תמיד יחַפּה על כּל בּגידה פּנימית, על כּל טרוֹר פּנימי, על כּל ההכשלוֹת המדיניוֹת של הרביזיוֹניסטים וּבלבד שלא להירָאוֹת, אפילוּ בּמשהוּ, כּתוֹמך בּמשטר הזה.

קראנוּ בּעתוֹנוּת של היוֹם את המגמה הזאת לטשטש את המעשׂים של אתמוֹל ושלשוֹם. לכאוֹרה, זה פּגע גם בּאנשים שלהם. למשל, בּרוֹקח. על כּל פּנים, הפּקוּדוֹת של ראש העיריה שלהם לא נשמעוּ. התהלוּכה אשר בּראשה הלך ראש העיריה – אוֹתה תקפוּ. אבל החוּגים האלה מוּכשרים וּמסוּגלים להמאיס גם את המעשׂים שהם משתתפים בּהם, להשפּיל אוֹתם, וּבלבד שלא לצאת נגד אלה אשר מהם הם מקוים שיפּילוּ אוֹתנוּ.

והדבר הזה מציג את הציוֹנוּת, וגם את תנוּעת הפּוֹעלים, בּפני בּעיה חמוּרה. הגוֹרל הטיל עלינוּ להיוֹת הנוֹשאים האמיתיים של אחדוּת לאוּמית. זה ענין של תנוּעת פּוֹעלים, אשר בּמשך 35 שנים קיבּלה על עצמה תפקידים לאוּמיים. הגוֹרם המכריע בחייה, הקוֹבע, המחדש וּמשַנה, היה תמיד המיזוּג של הפּעוּלה בּארץ וּבעם העברי; תמיד היא היתה מחפּשת את הדרך כּדי להבטיח את הענין הלאוּמי ולשמוֹר על מכּסימוּם של שיתוּף פּעולה בּתוֹכוֹ. הדרך הזאת לא היתה בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים קלה בּיוֹתר. ויכּוחים שוֹנים התנהלוּ בּתוֹך התנוּעה לגבּי כּמה וכמה שאלוֹת של שיתוּף

פּעוּלה לאוּמית. אזכּיר, למשל, שבּתוֹך חוּגים חשוּבים בּתנוּעת הפּוֹעלים

לפני 25 שנים היוּ ויכּוּחים אם להשתתף בּקוֹנגרס אוֹ לא. ויכוֹלתי להביא כּמה וכמה דוּגמאוֹת מהדרך שעברנוּ עד אשר הפּוֹעלים הגיעוּ להשתתפוּת בּאכּסקוּטיבה, עד אשר “פּוֹעלי-ציוֹן” הגיעוּ מישיבתוֹ של קפּלנסקי בּועדה הכּלכּלית עד היוֹת בּן-גוּריון יוֹשב ראש הסוֹכנוּת היהוּדית. זאת היתה דרך לא כּל כּך קצרה, והיא דרשה מציבּוּר הפּוֹעלים הרבּה מאמצים רעיוֹניים, הרבּה חוֹפש-רוּח, הרבּה לימוּד, הרבּה הכּרת-דברים-חדשה, עד אשר הפּוֹעל קשר את גוֹרלוֹ למוֹסדוֹת הלאוּמיים, עד אשר הבין את ערך ההסתדרות הציוֹנית כּערך עקרוֹני יסוֹדי. ואם פּעם תיכּתב בּאוֹפן

אוֹבּיֶקטיבי ההיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים, אפשר יהיה לציין בּודאי לא מעט שגיאוֹת פּוֹליטיוֹת מצדה. היוּ מקרים שלא הבינוֹנוּ היטב את מצב התנוּעה הציוֹנית והישוּב. לא תמיד צריכים היינוּ להוֹפיע כּאשר הוֹפענוּ. והשאלה כּאן איננה שאלה של יסוֹד, של עיקר. היסוֹד, הגישה הלאוּמית, ההרגשה הלאוּמית, הקריטֶריוֹן הלאוּמי – היה חזק אצל הפּוֹעל מעצם היוֹם שהוּא עלה מהאניה. אבל הערכת הדברים פּיגרה אצלוֹ הרבּה פּעמים אחרי המציאוּת. ולא תמיד הבין הפּוֹעל איך לקנוֹת את לב העם. וזוֹהי השאלה הגדוֹלה של הציוֹנות ושל תנוּעתנוּ בּימים אלה. אנחנוּ חיים בּתקוּפה אשר, בּעצם, אפשר לקרוֹא לה “תקוּפה של שלטוֹן הפאשיזם בּעוֹלם”. יש מקוֹמוֹת שהוּא שוֹלט בּהם בּ-100%, יש מקוֹמוֹת שהוּא שוֹלט בּחלקוֹ. כּי הפאשיזם אינוֹ רק ענין פּוליטי, ענין של קוֹנסטיטוּציה, – הוּא ענין של הלָך-רוּח, של דעוֹת אשר חדרוּ לכל מיני פּינוֹת.

כּי מה פּירוּש הדבר הזה שחלקים גדוֹלים בּחברה, לא האריסטוֹקרטיה ולא הפיאוֹדלים, לא פַבּריקנטים גדוֹלים, כּי אם חלקים גדוֹלים של המוֹנים, של חנוָנים, בּעלי-מלאכה ושל פּוֹעלים וּפקידים – כּל אלה אשר היוּ צריכים להיוֹת, לכאוֹרה, חברים בּתנוּעת העבוֹדה אוֹ בּני-בּרית לה – כּל אלה אינם רוֹחשים לה אֵמוּן, אינם מוּכנים להיוֹת מוּדרכים וּמוּנהגים על ידי הפּוֹעל והם הוֹלכים עם גוֹרמים אחרים, נוֹפלים בּפּח, וּתנוּעת הפּוֹעלים לא גילתה די יכוֹלת וכשרוֹן כּדי לשחרר את ההמוֹנים הללוּ מן האסוֹן הזה האוֹרב להם? והנה אנחנוּ, הנאבקים עם הפאשיזם היהוּדי שנים רבוֹת, צריכים היינוּ להבין שהמלחמה הזאת אינה, כּמוֹ שסבוּרים, מלחמה בּין בּית"ר וּבין פּלוּגוֹת של חברינוּ בּלבד. אין זוֹ שאלה מי יכבּוֹש את הרחוֹב. השאלה הגדוֹלה היא: מה תהיה דמוּתה של הציוֹנות, מה יהיה אָפיוֹ של הישוּב, פּרצוּפוֹ הפּוֹליטי והציבּוּרי? כּאשר ראיתי את הנערים האלה, הקוֹפצים מוּל ההפגנה, היה בּרוּר לי שכּל זה הוּא נוֹער אוּלטרה-פּרוֹליטרי של עדוֹת-המזרח. ואנחנוּ משלמים בּעד החטא שלנוּ שלא מצאנוּ את הדרך אליהם. היה זמן שתמיד, בּכל ועידה, היינוּ מקבּלים החלטוֹת בּדבר התימנים, וּבכל זאת, מסוּפּקני אם התנוּעה הבינה להעריך נכוֹנה את הפּרוֹבּלימה העמוּקה הזאת של עדוֹת המזרח, בּמוּבן זה, שאם הם לא יהיוּ בּתוֹכנו יהיוּ מוּכרחים להיוֹת בּשׂר תוֹתחים בּשביל תנוּעה אנטי-פּוֹעלית.

על התהלוּכה אתמוֹל הבּטתי כּעל גילוּי ישוּבי. ראיתי בּה

הרבּה חבוּרוֹת, קבוּצוֹת גדוֹלוֹת, העוֹשׂוֹת רוֹשם. אך כּשם שצריך היה לשׂמוֹח על כּך שחלקה של ההסתדרוּת הוּא כּל כּך גדוֹל וחשוּב בּתהלוּכה, כּך צריך היה להצטער על זה שכּמה וכמה קבוּצוֹת גדוֹלוֹת של יהוּדים, אשר העמל היה חָרוּת על פּניהם, הרבּה אנשי-עבּוֹדה, לא רק באִרגוּן “הפּוֹעל המזרחי” ו“אגוּדת ישׂראל”, אלה גם אנשים אחרים, שאנחנוּ צריכים להיוֹת אחראים להם, גם לוּלא היתה כּאן שאלה פּוֹליטית, – הלכוּ מחוּצה לנוּ. מי יוֹדע, אוּלי גם הם רוֹאים בּנוּ אוֹיבים ואוּלי הם מוּכנים מחר לקבּל בּרצוֹן את הבּוּל של ז’בּוֹטינסקי ולשׂים אוֹתוֹ בּדש בּגדם.

עם כּל אָפיה הלאוּמי, עם כּל חינוּכה הרחב של תנוּעתנוּ, עדיין לא רכשה לה תנוּעת הפּוֹעלים את ההכּרה שכּל יהוּדי צריך להיוֹת בּתוֹכה. אני אוֹמר: “כּל יהוּדי”, מחוּץ, כּמוּבן, לשכבוֹת שהן בּניגוּד לנוּ. אבל ישנם בּארץ המוֹנים גדוֹלים של אנשי עבוֹדה ועמל שצריכים וחייבים להיוֹת אתנוּ, והם יהיוּ אתנוּ אם נדע לגשת אליהם ולחיוֹת אתם. כּאן בּארץ, דוקא בּתקוּפת חירוּם זאת תתנהל, בּלי שוּם ספק, מלחמה כּבדה מאד עם תנוּעת הפּוֹעלים ובשם “הליכּוּד הלאוּמי” וּבשם “האחריוּת הלאוּמית” בּודאי

יכבּידוּ על חיינוּ ויציגוּ לנו הרבּה דרישוֹת קשוֹת. ואנחנוּ נצטרך לעמוֹד בּמערכה. אני אוֹמר את זה בּהכּרה גמוּרה. אבל כּאשר הפּוֹעל נעשׂה כּוֹח כּזה שהוּא חלק אינטֶגרלי של ההנהגה הלאוּמית, עוֹמדת בּפניו השאלה, כּיצד לעמוֹד בּמערכה זוֹ? האם להתעקש על כּל פּרט, על כּל ענין מוּסכּם, מקוּבּל, ולאמוֹר: “לא נזוּז”? – היה לנוּ ויכּוּח בּועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, אם צריך היה להוֹפיע בּתהלוּכת אתמוֹל בּדגלים אדוּמים. ואני בּטוּח שכּל אחד מאתנוּ יוּכל להסבּיר מדוּע לא צריך לבטל את הדגל האדוֹם. ואני אוֹמר" דוקא בּזמן של ירידת הסוֹציאליזם בּעוֹלם, דוקא בּזמן שמצבנוּ כּפוֹעלים נעשׂה בּעם יוֹתר ויוֹתר קשה, יש

צוֹרך שהפּוֹעל יכּיר את כּל קניניו ולא רק את ערכיו הפּוֹליטיים, אלא גם את הכּלים האִרגוּניים ואת הסמלים. וצריך לדעת להגן עליהם. אבל תנוּעת הפּוֹעלים לא צריכה להסתפּק בּזה שהיא תמיד רוֹאה רק את הקנינים המקוּבּלים, אשר עליהם מדוּבּר יוֹם יוֹם בּלי לראוֹת את הקנינים הגדוֹלים אשר עליהם צריך להגן. יכוֹלנוּ לעמוֹד על זה שהפּוֹעלים יוֹפיעו בּהפגנה בּמלוֹא התחמוֹשת המעמדית שלהם. ואז היוּ שתי אפשרוּיוֹת":

א) שהתהלוּכה לא תצא לפּוֹעל. היינוּ נשארים לגמרי נאמנים לדגל המעמד, אבל היינוּ מפסידים את האפשרוּת הפּוֹליטית של ליכּוּד ההמוֹנים בּמלחמה הזאת, אשר כּוּלנוּ רוֹצים בּה:

ב) שהתהלוּכה תצא לפּוֹעל, אבל שהיתה הוֹפכת מתהלוּכת פּוֹעלים למלחמת אזרחים, אשר לא היתה, על כּל פנים עכשיו, משמשת אוֹתה המלחמה אשר אנחנו רוֹצים בּה. זאת היא רק דוּגמה, אך לא זאת הפּרוֹבּלימה. לנו יֶשנה אפשרוּת לכבּוֹש את הרוֹב הגדוֹל של הישוּב הארץ-ישׂראלי, לנוּ ישנה אפשרוּת ליצוֹר בּארץ כּוֹח ציבּורי מלוּכּד, שאנחנוּ נהיה בּוֹ

והרבּה חלקים חשוּבים של הישוּב יהיוּ בּוֹ. ואנחנוּ צריכים כּפעם בּפעם לשקוֹל, לחשוֹב, לראוֹת את המפּה כּוּלה ואת האפשרוּיוֹת כּוּלן. ואני הייתי אוֹמר: ישנוֹ מחיר אחד שאוֹתוֹ לא נשלם. אם כּוָנתם של כּל אלה הדוֹרשים על החידוּשים בּשלטוֹן ועל הנהלוֹת חדשוֹת היא שהפּוֹעל ימעיט את עצמוֹ, – אז הדבר הזה לא יקוּם. את המלחמה בּעד גידוּלנוּ בּישוּב אנחנוּ צריכים לנהל בּכל כּוֹחוֹתינוּ. אני מתכּוון רק למלחמה הוֹגנת. אני רוֹצה להזהיר מאד את חברינוּ, אשר יעמדוּ מחר וּמחרתים בּמערכת הבּחירות לאסיפת הנבחרים והבּחירוֹת לקוֹנגרס, מפּני כּל מיני אמצעים לא הוֹגנים בּמערכה זוֹ, אשר על ידיהם אפשר בּאוֹפן מלאכוּתי להרבּוֹת את מספּר הבּוֹחרים. כּל גוּף הרוֹצה לנהל בּחירוֹת במעשׂי זיוּף הוֹרס את כּל

היסוֹד של הדמוֹקרטיה, וזה מוּכרח להתנקם בּעצם קיוּמם של המוֹסדוֹת. ולכן תמיד אמליץ בּפני החברים לבלי לרדוֹף אחרי “נצחוֹנוֹת” כּאלה, ולא לתת לאחרים לעשׂוֹת את זה, ולא להתיר לעצמנוּ מה שאנחנוּ אוֹסרים על האחרים.

אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּארץ לפני שלוֹש מערכוֹת: לפני בּחירה מחוּדשת של אסיפת הנבחרים. על זה הוּחלט בּמוֹעצת המפלגה וזה גם אוּשר בּמוֹסדוֹת העליוֹנים. הישוּב זקוּק עכשיו, אחרי הרבּה שנים, לחידוּש דמוֹקרטי של מוֹסדוֹתיו הישוּביים. הדבר ידרוֹש מאתנוּ מאמץ גדוֹל, כּדי ליהָפך בּמשך החדשים הקרוֹבים לאנשים עממיים, שינסוּ לחדוֹר לכל השכבוֹת בּישוּב. ואנחנוּ עוֹמדים לפני מערכת השקל וּמערכת הקוֹנגרס. והמערכוֹת האלה הן עכשיו מיוּחדוֹת בּמינן. יש חברים שמבּיטים על הקוֹנגרס כּעל עמדה אשר כּבר כּבשנו אוֹתה. אמנם, כּמדוּמני, שבּמשך כּל השנים הללוּ לא ירדנוּ, וטבעי איפוֹא כּילו הדבר שבּועד הפּוֹעל הציוֹני וּבאֶכסקוּטיבה

הציוֹנית וּבקרנוֹת הלאוּמיוֹת יש לפּוֹעל השפּעה הוֹגנת מאד. אבל בּל נבטח כּל כּך, בּל נחשוֹב שאנחנוּ יוֹשבים איתן. יש להבין שאם על העם עוֹבר עכשיו משבּר נפשי כּה גדוֹל, ואם הישוּב נמצא בּמצב קשה, ואם כּוֹח הסבּרתנוּ איננוּ מספּיק – איננוּ מספּיק בּפנים המפלגה, ועל אחת כּמה וכמה שאיננוּ מספּיק בּרחבי הישוּב, – הרי שבּשעה כּזאת הבּחירוֹת עלוּלוֹת

ליהָפך למבחן גדול לתנוּעת הפּוֹעלים. ואנחנוּ יוֹדעים עוֹד דבר אחד: ישנם כּוֹחוֹת הנשבּעים לדמוֹקרטיה רק כּל זמן שהם נמצאים בּאוֹפּוֹזיציה והם זקוּקים לה בּשביל קבּלת השפעה, אבל כּאשר הם נמצאים בּשלטוֹן הם מוֹצאים אפשרוּת להחזיק את השלטוֹן בּידיהם. ואם לפאשיזם היהוּדי אין אצלנוּ הכּוֹח כּמוֹ בּארצוֹת אחרוֹת, הרי האפשרוּת להשתלט על המוֹסדוֹת יכוֹלה להיוֹת גם לוֹ. למשל, הגוּש האזרחי בּעיריית תל-אביב שוֹמר על כּוֹחוֹ ואיננוּ נוֹתן לנוּ לפרוֹץ אוֹתוֹ, למרוֹת היוֹתנוּ גם בּתנאים אלה כּמעט מחצית העיריה. הדבר הזה יש בּוֹ כּדי להדאיג וּלהדריך את מנוּחתוֹ של כּל חבר בּתנוּעה.

הקוֹנגרס של עכשיו והבּחירוֹת שתהיינה אליו – יהיה להם תפקיד פּוֹליטי-חיצוֹני גדוֹל מאד. יש חשיבוּת יוֹצאת מן הכּלל שיהיה זה קוֹנגרס רפּרזנטטיבי עם הרבּה בּוֹחרים. ואנוּ מעוּנינים לא רק בּיצוּג גדוֹל של מפלגתנוּ, אלא גם בּיצוּג גדוֹל של כּל המפלגוֹת בּציוֹנוּת. אנחנוּ מעוּנינים בּהשתתפוּת המוֹנים גדוֹלים. ויהיה לבּחירוֹת

הפּעם גם תפקיד מדיני-פּנימי כּאשר לא היה זה שנים. על כּך יכוֹל לעמוֹד מי שקוֹרא את העתוֹנוּת המתנגדת שלנוּ, את אָפיה התוֹקפני, את היאוּש שלה מהמשטר הקיים, שאין לחוּגים שהיא מדבּרת בּשמם מה לעשוֹת בּוֹ. המאמר של “הבּוֹקר”: “אוֹ שננצח אוֹ שאין לנוּ מה לקווֹת מהקוֹנגרס הזה” – רק מוֹכיח בּאיזוֹ מידה תהיה הפּעם חמוּרה המערכה של העוֹבד בּציוֹנוּת. אילוּ היה עוֹלה בּידנוּ לצאת מהבּחירוֹת האלוּ בּכוֹח גדוֹל, היה זה שׂם קץ גם לאמוּנה שיעלה בּידי חוּגים מסוּימים להוֹריד את מפלגת הפּוֹעלים לכוֹח בּלתי-ניכּר בּציוֹנוּת, ואז אוּלי, סוֹף סוֹף, היוּ מבינים שצריך יהיה להשלים אתנוּ.

אוּלם גם מגמתנוּ אנוּ בּתקוּפת-חירוּם איננה יכוֹלה

להיוֹת מגמה של דחיקת חוּגים אחרים והעמדתם מחוּץ להשפּעה. לא נקנה את שלטוֹננוּ עכשיו על ידי זה שנעמיד אחרים בּמצב של חוֹרגים, בּמידה שנוּכל ליצוֹר מכּסימוּם של שיתוּף פּעוּלה – נגבּיר את השפּעתנוּ. כּוֹח

השפּעתנוּ בּציוֹנוּת היה תמיד תלוּי בּזה אם יצרנוּ שיתוּף פּעוּלה עם אחרים. יצאנוּ מלוּצרן תוֹך שיתוּף פּעוּלה עם ה“מזרחי” ועם ציוֹנים ב' – שוּתפים לא כּל כּך אידיאליים ולא שלמים כּל כּך, ואי אפשר לאמוֹר שהשוּתפים שלנוּ היוּ תמיד נאמנים ואנחנוּ היינוּ תמיד צוֹדקים. אבל אם הצלחנוּ לעבוֹר את שנוֹת המאוֹרעוֹת ואת שנוֹת המשבּר הכּלכּלי, הרי זה בּמידה לא קטנה הוֹדוֹת לכך שהצלחנוּ הפּעם ליצוֹר בּציוֹנוּת שיתוּף פּעוּלה רחב, כּאשר לא היה קוֹדם. גם עכשיו, בּלכתנוּ לבּחירוֹת, לא נלך בּמגמה של “אני ואפסי עוֹד” כּדי לדחוֹת חוּגים אחרים מהפּעוּלה.

דיבּרנוּ עכשיו על הצוֹרך של עם מלוּכּד. ואוּלי עוֹד נצטרך לדבּר על כּך לאחרים ולא רק לעצמנוּ. אין זה מקרה שמוֹעצת המפלגה הכריזה שצריך לפגוֹש את המצב כּעם מלוּכּד. כּשם שהמלה “משטר-חירוּם” יש לה תוֹכן מסוּים, כּן גם המלה: “עם מלוּכּד”. אבל, כּדי שנוּכל לפגוֹש את המציאוּת החדשה ולשמוֹר על עמדתנוּ בּציוֹנוּת וּלהרחיב אוֹתה, יש צוֹרך לא רק שהעם יהיה אחד, אלא שההסתדרוּת תהיה אחת, שהמפלגה תהיה אחת!

1

דברים בשׂיחת חברים בּכנרת

י“ז בּטבת תרצ”ט, 8.1.1939. לא פּוּרסמוּ עד עתה.

אי השתתפוּתי במסיבּת ב' בּחשון היתה לי כּעוֹנש, עוֹד בּלוֹנדוֹן התכּוונתי לכתוֹב משהוּ על כּנרת, אוּלם הענינים היוּ כּה יגעים שלא נתנוּ לי כּל אפשרוּת להתרכּז והפריעוּ גם בּזה.

בּשנים האחרוֹנוֹת השתתפתי, בּכלל, מעט מאד בּשׂמחוֹת ארץ-ישׂראל, רק בּשנה זוֹ יצאתי מגדרי: השתתפתי בּשׂמחוֹת כּנרת (חתוּנת עמַליה) ועין-חרוֹד (סיוּם בּבית-הספר). אין ענין כּנרת רגיל בּשבילי ורציתי מאד להגדיר פּעם את ערכּה של כּנרת בּכל התנוּעה וערך הכּוֹח שהוּשקע בּמפעל זה. אוּלם למצוֹא בּיטוּי לכך קשה למדי. לפעמים מצטער אני לקרוֹא את ספרוּת הקבוּצה בּארץ וגם ספרוּת מסוּג זה בארצוֹת אחרוֹת, כּי תמיד נראה לי תוֹכן הכּתוּב דל יוֹתר מאשר החיים הנם בּמציאוּת. יוֹצאוֹת מכּלל זה הרשימוֹת של בּן-ציוֹן, אשר חוּצבוּ ממש מנפש הקבוּצה. זה היה נסיוֹן ספרוּתי ראשוֹן, שהקבוּצה הצליחה בּוֹ להשמיע וּלבטא את עצמה. ולכן כּשהגיעוּ אלי דברי בּן-ציוֹן חשבתי אז את כּתיבתי למיוּתרת. אמנם יש לכנרת הצלחה בּנדוֹן זה, וּבוַדאי עוֹד נדוּן בּדבר כּשכּל הרשימוֹת

תשלַמנה.

והאם יש לי משהוּ להוֹסיף על הדברים האלה? כּשאני חוֹשב עכשיו על כּנרת נדמה לי שיש בּה משהוּ מהיסוֹדוֹת המכריעים בּחיים. דוֹרנו ראה הרבּה דברים בּהתרחשוּתם: נצחוֹנוֹת, מפּלוֹת – דברים הראוּיים לשמש חוֹמר לאנשים חוֹשבים לתהוֹת עליהם. ראינוּ איך הפכו דברים בּסוֹפם להיפך ממה שהיוּ בּראשיתם. ראינוּ כּיצד התאַכזבנוּ מתנוּעוֹת שהבטיחוּ חירוּת

גרמוּ לעבדוּת, ועוֹד דוּגמאוֹת כּאלה. וכל זה לא משוּם שהם רצוּ לרמוֹת, אלא בּאשר הפכוּ להיוֹת נשק בּידי מישהוּ. עוֹד מעט ויגדל אדם אשר לא יאמין בּכלל בּשוּם דבר.

ותמוּה הדבר: לאחר כּל מה שנתערער בּעוֹלם וּבאדם נשארה תנוּעתנוּ יחידה בּנאמנוּתה לראשיתה ואין לה להתבּייש בּשוּם דבר יסוֹדי בּדרכּה שעברה עד עתה. יתכן שכּוֹחוֹתיה לא הספּיקוּ, אוּלי בּוּזבּזוּ כּוֹחוֹת, אוּלם התנוּעה בּכללה עוֹמדת מבּחינת אָפיה המוּסרי-אנוֹשי-כּללי

בּתוֹך עוֹלם כּזה בּלי שידעה בּמה התחילה וּבלי לדעת אם תנַצח, וּמקיימת יוֹתר ממה שהבטיחה. זהוּ חזיוֹן רב-ערך, ורק מעטים עוֹמדים על גוֹדל החזיוֹן הזה ועל מקוֹריוּתוֹ. כּי בּזמן שהכּל מסביב מתמוֹטט נאחזת תנוּעתנוּ בּמשהוּ יסוֹדי, נאמן, מכוּוָן לאמת ההיסטוֹרית. שוּם איש לא כּיוון מראש ולא חשב שהציוֹנוּת תקלע בּאמת לאסוֹן האוּמה בּמידה שהיא קוֹלעת בּתקוּפה זוֹ. זהוּ חזיוֹן אחד אָפייני לתנוּעתנוּ, האָפייני גם

לכנרת.

כּשמתבּוֹננים בּזמן האחרוֹן אל הנעשׂה בּעוֹלם, אל

מפלגוֹת, אל מדינוֹת ואל החטאים שגרמוּ לנצחוֹן הבּרבּריזם – מתגלה דבר מחריד יוֹתר מעצם נצחוֹנוֹ של היטלר והוּא: כּיצד קיבּל העוֹלם את פּניו, ואיך נכנע העוֹלם מפּניו. ואלה שהיוּ צריכים להיוֹת מִגדלי-עוֹז ולשמוֹר ממַבוּל הדם והעבדוּת לא הבינוּ ולא עשׂוּ את זה. להיפך: המדינוֹת, המפלגוֹת והמנהיגים חיפּשׂוּ דרך להתפּשרוּת. איש לא עמד בּפניו. גם בּמוּבן הרוּחני – הוֹלך ההרס וכוֹבש את ההמוֹנים והוּא גרוּע יוֹתר

מכּניעה פיזית. ואי אפשר לשער לאָן יגיעוּ הדברים. בּרור שהזלזוּל בּדמוֹקרטיה אחרי המלחמה העוֹלמית והבּיקוֹרת עליה – לא אגב חיפּוּש דרך, אלא אגב זלזוּל גמוּר – הוּא שפּתח את הדרך להיטלר וגם לרוּחוֹ החוֹדר כּעת לדמוֹקרטיה עצמה ולמדינוֹתיה. כּי לאדם יש בּמקרים אלה טבע בזוּי– יסוֹד העבדוּת העמוֹק שבּו מתנער וּמתגלה בּכל מיני צוּרוֹת. ערך יצירת התרבּוּת הוֹלך בּלבּוֹ ונחרב. אילוּ היו באֳפי האדם כּעת משהוּ מן הקנאוּת שאינה מוַתרת ואינה נכנעת, אוּלי הדברים היוּ אחרים. כּי בּמה היה כּוֹחה של היהדוּת לא לכרוֹע לבּעל? בּמה כּוֹחוֹ של עם קטן זה לעוּמת כּל פּאר העוֹלם הגדוֹל והרחב, עַם שהכּל בּזוּ לוֹ? בּקשיוּת ערפּוֹ! ואילוּ היה

משהוּ דוֹמה לקשיוּת-עוֹרף זוֹ אצל הסוֹציאליזם ואצל הדמוֹקרטיה, יתכן שהעוֹלם היה נמצא בּמצב אחר מאשר הוּא כּיוֹם. מעטים הם חזיוֹנוֹת של קשיוּת-עוֹרף כּזאת בּעוֹלם, אוּלי אצל גַנדי. אבל חזיוֹן כּזה בּקנה-מידה עוֹלמי היה אחד – קיוּם האוּמה העברית בּכוֹח קשיוּת ערפּה. גם בּציוֹנוּת היתה ויֶשנה קשיוּת-עוֹרף בּלתי-מוּשׂכּלת, לא רציוֹנלית. בּזמן העליה השניה לא יכוֹלנוּ להסבּיר ליריבים בגוֹלה וּלהתוַכּח אתם על הציוֹנוּת. לא היוּ לנוּ כּל נימוּקים להוֹכיח למתנגדים את אמיתנוּ, אבל היה לנוּ איזה כּוֹח בּלתי-נכנע שדיבּר מתוֹך הלב וידע לעמוֹד נגד ולמרוֹד בּכל הסוֹבב אוֹתנוּ. כּזאת היתה גם בּארץ. לא רצינוּ להשלים עם הסוֹבב, אף כּי הפּרספּקטיבה היתה בּלתי-בּרוּרה כּלל.

מה עלינוּ לעשׂוֹת כּעת, כּשלעינינוּ כּל כּך הרבּה

גוֹרמים נגדנוּ? בּאם תתעוֹרר בּעם היהוּדי קשיוּת-העוֹרף, הקנאוּת לעם

וארץ, אז נעשׂה גדוֹלוֹת. אין לנוּ דרך אחרת. לצ’כוֹסלוֹבקיה, יתכן, היתה דרך: לוַתר. הלא הכּוֹח הלוֹחם עד טיפת הדם האחרוֹנה חסר כּעת לעוֹלם. אבל אנוּ נדוֹנים למלחמה – בּלי עקשנוּת לא נינצל. ולוּ יכוֹלנוּ להחדיר לכל העם את קשיוּת-העוֹרף הזאת וּרצוֹן קיוּם וחיים ויהי מה, היה זה גוֹרם חינוּכי חשוּב לכל עתידנוּ.

וכנרת היא בּיסוֹדה מין חזיוֹן דוֹמה, בּעלת קשיוּת-עוֹרף כּזאת. לא היה אף מפעל בּארץ שעמד על עֶברי פּי תהוֹם כּדוגמת כּנרת. ארבוּ לה תהוֹמוֹת מכּל הבּחינוֹת. ונצחוֹנה של כּנרת עד היוֹם הזה הנוֹ גילוּי מחַנך של קשיוּת-עוֹרף מצד קוֹמץ קטן של אנשים. בּשבילי, כּיהוּדי וּכאיש תנוּעת הפּוֹעלים, מחוּץ לכל הקשרים האישיים, היה זה גילוּי האמת הפּנימית של הפּוֹעל על ידי עקשנוּתוֹ הקדוֹשה והעמידה על נפש התנוּעה שהתגלוּ בּכנרת.

2

הישוּב בּמלחמה והמלחמה בּישוּב

הרצאת-פּתיחה בּחנוּכּת בּית מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּתל-אביב – בּית אַרלוֹזוֹרוֹב.

כ“א בּחשון תש”א 22.11.1940.

לא פּוּרסמה עד עתה

פּטוּר אני מדברי פּתיחה בּשבח האַכסניה, אסתפּק בּמשפּט

אחד: אַרלוֹזוֹרוֹב, אשר שמוֹ נקרא על הבּית הזה, היה לא רק ממדריכי התנוּעה, ממבקשי דרכּה ועוֹשׂי דברה, הוּא גם היה מגידוּליה של התנוּעה. בּחיקה גדל, ממנה למד, בּה המשיך. ואם יש זכוּת קיוּם לאיזה בית-פּוֹעלים, לאיזה בּית בתנוּעה, הרי זה אם האוירה אשר תשׂרוֹר בוֹ תוֹסיף לגדל אנשים.

איני מתכּוון הפּעם להרצאת ויכּוּח עם מתנגדינוּ. לוּ חפצתי בּכך לא הייתי בּוֹחר בּבית-ארלוֹזוֹרוֹב וּבאסיפת חברי מפלגה. הייתי פּוֹנה לבימה אחרת, אשר בּה ניפּגש גם עם יריבים. כּוָנתי לסקוֹר את מצבנוּ. לסקוֹר בּשביל חברים לתנוּעה. והדגש הוּא לא על סתירת טענוֹת מתנגדים, הדגש על בּירוּר דרכּנוּ.

א

מה יוֹדע הישוּב על מצבוֹ בּמלחמה? העתוֹנוּת העברי, בּמידה שהעיזה לוֹמר משהוּ, ספגה ענשים חמוּרים, ועדיין היא סוֹפגת. לא הרי הצנזוּרה כּאן כּהרי הצנזוּרה בּאנגליה. אין עתוֹנוּתנוּ יכוֹלה עתה להשמיע מלה אחת על המדאיג וּמטריד אוֹתנוּ. מסביבתנוּ ועל חשבּוֹננוּ נרקמים דברים. פּוֹגעים בּנוּ מאוֹרעוֹת מזעזעים עד עוֹמק הנפש, הוֹוֵנוּ ועתידנוּ נדוֹנים – לשבט או לחסד – ואין הישוּב יוֹדע עד מה צינוֹרוֹת האינפוֹרמַציה הציבּוּרית נסתמוּ. מעוֹלם לא היוּ מזימוּת נגדנוּ נשמרוֹת בּסוֹד כמוֹ

בּימים אלה, בּחסות חוּקי-המלחמה. לידיעת הישוּב הן מגיעוֹת רק לאחר שהן נעשׂוֹת עוּבדוֹת, וגם אז נמנע מאתנוּ להעריך אוֹתן כּערכּן. אין אני מתכּוון כּאן לעסוֹק בּנסתרוֹת. גם הנגלה ראוּי שלא נסיח ממנוּ את דעתנוּ. ואנחנו נוֹטים לשכחה וּלהתעלמוּת מן המרוֹרוֹת. לא אאריך, ורק אֶמנה את עיקרי הדברים הידוּעים. צריך שיהיוּ ידוּעים.

בשבילנו התחילה המלחמה עם “הספר הלבן”. הוא שבישר לנו את קרבת המלחה וגילה מה הדרך אשר בה מתכוונת מדינת-המנדט ללכת בימי המלחמה. וכשהמלחמה הוכרזה בא עלינו יום “טייגר היל”, יום בו נפגשה ספינת-העולים במכונות-יריה. וזכות-ההעפלה שולמה בגויות אחים. היה זה משום סימן: כך נוהגים בנו בעצם הימים שמחזרים אחרי “בני-ברית” ומיד לאחר הכרזת המלחמה בא ההמשך: בּוטל השידיוּל של העוֹנה, נענשוּ העוֹלים החוּקיים על חטא שחטאוּ מעפּילים. כּל סרטיפיקט וסרטיפיקט שעוּכּב בּאוֹתם הימים – כּשכּמה ארצוֹת עוֹד היוּ פּתוּחוֹת ליציאה, וּבהן התלקטוּ יהוּדים

המצפּים לעליה, בּהם ילדים ונוֹער וחלוּצים וּבעלי-הוֹן – הסגיר אל היטלר עוֹד נפש ועוֹד נפש. ויהי המדינאי שהחליט החלטת-נקם זוֹ מי שיהיה – על מַצפּוּנוֹ עינוּייהם של אלפי יהוּדים.

וסמוּך לכך התחילה המלחמה בּהגנה, זאת ההגנה אשר כּל שנוֹת המאוֹרעוֹת העלימוּ עין מאי-חוּקיוּתה ואף השתמשוּ בּנסיוֹנה וּבאנשיה. בּאוּ מאסרי מ"ג, מאסרי גינוֹסר וּמשמר-השלוֹשה וּבן-שמן. בּאוּ חיפּוּשׂים בּנקוּדוֹת ישוּב רבּוֹת. בּא טיפּוּח מלשינים

וּמרגלים, וּלאחר המאסרים בּאוּ המשפּטים וּפסקי-הדין. קרבּנוֹת ההגנה – אשר השלטוֹן הפגיע בּהם את עווֹן כּוּלנו – עוֹדם מתענים בּעכּוֹ, עוֹדם בּחזקת פּוֹשעים, דבר זה אי אפשר לנוּ שנשכּח. סבלוֹת אחים אלה מסמלים את מצבנוּ. כּל עוֹד הם נמנים עם פּוֹשעים, הרי שעצם עמידתנוֹ על נפשנוּ מוּל אנשי-דמים, וּלעיני ממשלה אשר לא מנעה שפיכת דם נקיים, היא בּחזקת פּשע. אחר כּך בּאה המהלוּמה הגדוֹלה – גזירת הקרקע, ההתנקשוּת בּעצם קיוּמוֹ של הבּית הלאוּמי, בּעצם זכוּת האדם היהוּדי לחיי אזרח בּמוֹלדתוֹ. וגם פּרשת השתתפוּת היהוּדים בּצבא הלוֹחם קשוּרה כּוּלה בּדחיוֹת,

בּעלבּוֹנוּת, בּנכוֹנוּת להשתמש בּגויוֹתינוּ בּלי להוֹדוֹת בּקיוּם

נשמתנוּ: שנלך לקרב, אך לא כּיהוּדים, לא כּציוֹנים, לא בּקשר עם ארץ-ישׂראל. כּל מה שהוּשׂג וסוּדר על כּה אינוֹ אלא פּירוּרים פּעוּטים ועלוּבים לעוּמת מה שיכוֹל היה להיוֹת וּמה שצריך היה להיוֹת. וּכשבּאים רגעים שגם “מלאך רע” אוֹמר אמן, וּמחליטים בּחיוּב – מתעכּבוֹת ההחלטוֹת בּדרכּן ממשׂרד למשׂרד. הממשלה עשׂתה כּל מה שיכלה כּדי להכבּיד עלינוּ את ההתנדבוּת, כּדי להמאיס עלינוּ את ההתנדבוּת, אוּלם התנדבוּתנוּ יש לה מקוֹרוֹת עמוּקים יוֹתר מחשבּוֹנוֹתיה ותכסיסיה, ולמרוֹת כּל המכשוֹלים

הרבּים אשר שׂמוּ לפנינוּ התנדבוּתנוּ קיימת.

והנה מהלוּמת הימים האלה – ההחלטה לשַלח מחוֹף הארץ את 1800 המעפּילים מ“פַּסיפיק” ו“מילוֹס”. שמעתי כּי מ“פַּטריה” כּתבוּ המעפּילים אל הנציב העליוֹן, כּי גירוּשם מפּה קשה להם יוֹתר מגירוּשם מגבוּלוֹת גרמניה. זוֹהי הרגשה יהוּדית אלמנטרית. שילוּח יהוּדי-עוֹלה מחוֹף הארץ הרי זה לפי הרגשתי מעשׂה-רצח לגבּי הפּרט והתקלסות אכזרית בּכּלל. וּבמהלוּמה הזאת צירפה הממשלה מרצוֹנה הטוֹב עוֹד “הוֹדעה ממלכתית”, אשר יש לקרוֹא אוֹתה כּ“ספּר לבן” חדש, כּי היא מכריזה לא רק על היחס ל-1800 פּליטים אוּמללים, כּי אם גם על מדיניוּת חדשה. יש לקרוֹא ולשוּב ולקרוֹא בּתעוּדה אכזרית וקנטרנית זאת, אשר לא חָסרה פּה אפילוּ אמירת- הקלס כּי “מ. ה. מ. אינה חסרה אַהדה לפּליטים”. אוּלם העליה הבּלתי-חוּקית “עלוּלה להשפּיע מאד לרעה על המצב בּארץ וּלהווֹת סכּנה חמוּרה לאינטרסים הבּריטיים בּמזרח התיכוֹן”. אנחנוּ היוֹשבים כּאן

והמתבּוֹננים אל מה שמתרחש סביבנוּ יוֹדעים נאמנה כּי שוּם אדם ממתנגדי הציוֹנוּת בּארץ וּבסביבוֹתיה לא רגש ולא רגז מסביב לעליה “בּלתי-חוּקית” זוֹ, ולא היה מעיז לאַיים בּסכּנה לאינטרסים הבּריטיים, אם הדברים לא יוּשׂמוּ בּפיו מטעם השלטוֹן הגבוֹה. ואין הממשלה מסתפּקת בּשילוּח וּבקריעת הוֹרים מעל ילדים ונשים מבּעליהן בּמשך ימי המלחמה. הממשלה מכריזה כי “אינה חסרת אהדה לפּליטים” מוֹדיעה מפוֹרש כּי גם לאחר המלחמה “אין בּדעת הממשלה כּי ישארוּ בּמוֹשבה שאליה הם נשלחים אוֹ יבוֹאוּ לארצנוּ”. זהו כּבר “לפנים משוּרת הדין” של כּל ספר לבן ושל כּל התחייבוּת בּפני ערבים. הספר הלבן לא חייב את הממשלה להתנקם בּמעפּילים בּאוֹפן אישי לכל ימי חייהם, והפּרקטיקה הממשלתית שהיתה מנכּה את מספּר המעפּילים מן המכסה המוּתרת, היתה משאירה אוֹתם בּארץ. לעוֹלם לא! עזבוּ כּל תקוה! מחוּץ לניסוּח הרשמי ניסוּ להפיץ רבּים הסבּרה אחרת: “גַיס חמישי”. וּודאי זה לא מקרה שהממשלה ויתרה על נימוּק זה בּהוֹדעתה הרשמית. ידוּע שהאניוֹת האלה הן מן הטוֹבוֹת שבאניוֹת-עוֹלים: אחים ואחיוֹת, בּנים והוֹרים ליהוּדים בּארץ; מאוֹת חלוּצים ונוֹער, כּמה וכמה ציוֹנים מוּבהקים ואנשים שהתכּוֹננוּ עוֹד

מלפני המלחמה לעלייתם. כּך נוֹהגים אתנוּ וּבימי מלחמה! וּפרט נוֹסף וּמכבּיד בּכל אלה: זה נעשׂה על ידי קבּינט-המלחמה, אשר העוֹמד בּראשוֹ וכמה מחבריו התנגדוּ בּשעתם לספר הלבן. בּהוֹדעה זוֹ הם לא רק מאַשרים את הספר הלבן, כּי אם מפליגים ממנוּ לרעתנוּ. וצ’רצ’יל, שעמד בּראש המתנגדים לספר הלבן, חתם עתה את שמוֹ על המגמוֹת הפּוֹליטיוֹת שהן רעוֹת מן הספר הלבן עצמוֹ.

ב

לרגל הפּוּרענוּת האחרוֹנה זכה הישוּב לרגע קט של איחוּד. של איחוּד בּלתי-מזוּיף. נתקיים מוֹשב של אסיפת הנבחרים, שהיה פּטוֹר הפּעם מניצוּחים וּמנרגָנוּת. דיברוּ מכּל הסוּגים והמפלגוֹת, ואפילוּ "אגוּדת

ישׂראל" והרביזיוֹניסטים, ולא היה פּרץ. ונתקיימה שביתת הישוּב, בּתנאי-מלחמה, בּחוֹסר-פּרסוּם, בּשתיקה מאוֹנס של העתוֹנוּת. ודאי, שביתה אינה אלא מעשׂה דל לעוּמת היסוּרים והעלבּוֹן, ולא קשה לבטל את ערכּה, אך קשה להציע דבר יוֹתר אפקטיבי. ואף על פּי כן אין לבטל את צד האיחוּד שנתגלה בּאסיפת הנבחרים וּבשביתה. יקר לנוּ כּל אוֹת בּישוּב של נכוֹנוּת נפשית להיוֹת לעם.

אוּלם רגעים אלה בּחיינוּ מוּעטים מאד. ועל הפּרדוֹכּס אפשר לוֹמר, שהפּעם היה הישוּב מאוּחד, מפּני שלא רדף אחרי “איחוּד” עם מספּר נכבּדים והשאירם מן הצד. רק משוּם שבּרגע המר לא היתה הדעת נתוּנה לרדיפה אחרי איחוּד מלָאכוּתי, למשׂא-וּמתן שאינוֹ פּוֹסק, לפיוּסים

וּלתשלוּמי מס – רק משוּם כּך אפשר היה שתתקיים מַניפסטציה של אחדוּת.

בּמה עוֹסק הישוּב מחוֹץ לרגעים מוּעטים אלה? אין “הישוּב” נתוּן להתגוֹננות פּוֹליטית, ולא למלחמה בּמצוּקה – “הישוּב” עוֹסק יוֹמם

ולילה רק בּדבר אחד: בּעשׂיית שלוֹם. אנשים נִצים, מתקוֹטטים וּמכּים זה את זה וצוֹעקים: שלוֹם! והמדוּרה לא תכבּה. אין מחסוֹר בּדלק. ותמיד יש מי שמוֹסיף עצים. והנה נזדמן לה אילן גדוֹל – רוּטנבּרג.

אני נוֹגע בּנוֹשׂא זה מתוֹך צער. אין לי ענין בּפּוּלמוֹס. הצהלה והפּוּלמוֹס מסביב לענין זה מאפילים על הצד הטרגי שבּדבר.

איגרת רוּטנבּרג יוֹתר משיש בּה ענין ציבּוּרי הנה תעוּדה אישית, טרגית למדי. בּמשך כּל השנה הזאת היה רוּטנבּרג נפעל יוֹתר מפּוֹעל. הוּא הלך לעבוֹדת הישוּב בּלב טהוֹר, בּרצוֹן טוֹב, בּהתעוֹררוּת כּנה. הלך

ללא חשבּוֹנוֹת – מפלגתיים, מעמדיים, אישיים. הוּא חשב על דברים שבּעיקר: על הרעב, על המצוּקה, על מצבנוּ הפּוֹליטי. אין לוֹמר שהיוּ לוֹ אידיאוֹת בּהירוֹת, אך הרגשת המצב היתה לוֹ כּלמעטים.

רוּטנבּרג, בּדרך כּלל, איננוּ זוֹכר הרבּה מלימוּדי

נעוּריו, ויש לוֹ גם הכּשרוֹן לשכּוֹח. בּשאלוֹת פּוֹליטיוֹת

וסוֹציוֹלוֹגיוֹת עלוּל הוּא לבלבּל את הקלפים, אך יש לוֹ זיקה לדברים שבּיסוֹד. הוּא שׂוֹנא ספסרוּת, הוּא מתחמץ על רעב, הוּא מרגיש עצמוֹ בּן לעם היהוּדי ורוֹצה לעזוֹר. והנה עבד בּמשך שנה עבוֹדה קשה, התאמץ, סבל, פּנה כּה וכה, ולא עלתה בּידוֹ.

ויש לשאוֹל: מדוּע לא עלתה בּידוֹ: הוּא עצמוֹ אוֹמר: “הקלחת הציבּוֹרית אכלה אוֹתי”. כּן, הציבּוּריוּת שלנוּ ודאי קוּפֹה של שרצים תלוּיה לה מאחוֹריה. אך האוּמנם כּה מקוּללה החלקה שבּאמת אין לעשׂוֹת בּה שוּם דבר, ואין לראוֹת בּה כּל בּרכה? האין אנו רוֹאים בּקרבתנוּ אנשים אשר למרוֹת האוירה המקוּללת, למרוֹת בּזבּוּז הזמן והכּוֹחוֹת על “יחסים בּין-מפלגתיים”, למרוֹת השיסוּיים, למרוֹת הפּרעוֹת כּל יוֹם תמיד, למרוֹת כּל אלה – אינם מַרפים וזוֹכים לראוֹת פּרי בּעמלם? האין אנו רוֹאים סוּג אנשים העוֹבדים את מלאכת העם בּאמוּנה, והם דוֹרכים על חתחתי העסקנוּת וּמקדמים את ענין העם למרוֹת הכּל? אבל רוּטנבּרג לא זכה לכך. ודאי יש בּזה צער גדוֹל. הוא גילה כּמה תכוּנוֹת אנוֹשיוֹת יפוֹת בּעבוֹדה. גם הקשבה, גם אוֹרך-רוּח, גם נכוֹנוּת ללמוֹד. העיקר: רגש חרדה עמוֹק לגוֹרלנוּ.

וּבכן, מדוּע נהפּך נסיוֹנוֹ לכשלוֹן? תשוּבה לכך יש

לחפּשׂ בּדבריהם של הללוּ אשר כּפעם בּפעם הם “מעלים” את רוּטנבּרג לעֵילא וּלעֵילא וקוֹראים לוֹ “יחי”, וּמבטיחים כּי הוּא יעשׂה נסים ונפלאוֹת.

בּאוֹתוֹ עתוֹן אשר הכריז כּמה פּעמים את רוּטנבּרג לגוֹאל קראתי בּחוֹדש אוֹגוּסט זה מאמר שכּוּלוֹ אוֹמר אכזבה: הנה היתה לאדם הזדמנוּת גדוֹלה והחמיץ אוֹתה. והסוֹפר מסבּיר מה ההזדמנות הזאת: קיווּ מרוּטנבּרג שיקוּם “למַגר את שלטוֹן מפּא”י מקרב הציוֹנוּת והישוּב", ויוּכל “להכניע” את ההסתדרוּת “כּהרף עין”. הדבר לא היה למעלה מכּוֹחוֹ של רוּטנבּרג, כּי “לצדוֹ היה רוּבּוֹ המכריע של הישוּב” והועד הלאוּמי היה “בּכיסוֹ”. וּמרוֹב התלהבות מגדיר אוֹתוֹ סוֹפר, מתלמידי “השבירה”, את התפקיד הנכסף בּמילה לוֹעזית: צריך היה “צוּשלאָגען” (הנגינה מלעֵיל) את ההסתדרוּת, “פּירוּשוֹ מתן ההכּאה הסוֹפית שלפני הנצחוֹן”. לכך ציפּוּ הללוּ מאת רוּטנבּרג. לשם כּך הריעוּ לפניו, ואוּלם “הוּא נרתע” ונסתלק משערי הנצחוֹן. ואכן, כּאן המַפתח לכשלוֹנוֹ הציבּוּרי של רוּטנבּרג.

כּוֹחוֹת שוֹנים חפצוּ בּעבוֹדתוֹ של רוּטנבּרג. חפצוּ

הפּוֹעלים, לשיטתם: יש לרתוֹם עוֹד ועוֹד אנשים בּעגלה הכּבדה. הפּוֹעלים המכּירים את פּינחס רוּטנבּרג מעבוֹדה משוּתפת בּמשך שנים לא ראוּ בּוֹ רב-מג, עוֹשׂה-נפלאוֹת, כּי אם איש-פּעלים, בּעל רצוֹן טוֹב, בּעל-תנוּפה. והם בּיקשו לראוֹתוֹ בּמרכּז הפּעוּלה הישוּבית, שכם אחד עם שאר הכּוֹחוֹת הבּוֹנים. לאחרים היוּ נימוּקים אחרים. בּימים שהספר הלבן הוֹדיע על ההתנקשוּת בּסמכוּתה וּבקיוּמה של הסוֹכנוּת היהוּדית נענוּ לוֹ בּישוּב

המתגעש בּקריאת “הועד העברי העליוֹן” על המשקל הערבי העליוֹן. ואז, כּשהיתה “תקוה” כּי לא יהיה שלוֹם בּין הנהלת הסוֹכנוּת לבין רוּטנבּרג, צעקוּ מכּל כּוֹתרת-עתוֹן: רוּטנבּרג בּראש הישוּב! אך משנפגש רוּטנבּרג עם אנשי הנהלת הסוֹכנוּת ועם אנשי הועד הלאוּמי ועם אנשים מתוֹך “המפלגה השלטת” והוּברר כּי יש רצוֹן טוֹב מכּל הצדדים ויש נכוֹנוּת הדדית לפּעוּלה משוּתפת ויש גם הבנה הדדית לגבּי עיקרי-פּעוּלה – פּרשוּ ממנוּ מיד כּל אלה אשר עוֹד אתמוֹל החזיקוּ בּכנף-בּגדוֹ וקראוּ: קוּם גאל. הוּא “הכזיב” כּבר אז. קיווּ ממנוּ שיפרוֹץ בּחוֹמת “השלטוֹן” ש“ימַגר”, והנה האיש נכוֹן לשיתוּף פּעוּלה. לא נמצא אז אדם אחד בּכל החוּגים ההם אשר היה מוּכן ללכת אתוֹ לתוֹך הנהלת הועד הלאוּמי, לתוֹך איזוֹ פּעוּלה משוּתפת שהיא. והוּא – לעשׂוֹת את הרע שציפוּ ממנוּ לא נטה כּלל וּכלל, ואת הטוֹב אשר בּיקש לא עצר כּוֹח לעשׂוֹת. ולא נשאר לוֹ אז לרוּטנבּרג אלא לקוּם מתוֹך “הקלחת הציבּוּרית” ולטוּס ללוֹנדוֹן.

משחזר מלוֹנדוֹן ונתמנה נשׂיא הועד הלאוּמי היוּ שחרדוּ שמא נפתח כּאן פּתח לדיקטטוּרה ועתוֹן אחד אפילוּ ראה לעצמוֹ תפקיד, שבוּע שבוּע להילָחם בּ“סכּנה” זאת. ודוקא רוּטנבּרג הוּא שאמר בּערך כּך: אפשר כּדאי להיוֹת דיקטטוֹר, אך לא כּדאי להיוֹת שוֹטה. ואכן, “שלטוֹנוֹ” של רוּטנבּרג היה ההיפך מדיקטטוּרה. מי שהישוּב ראה אוֹתוֹ מוּקף קרני-אוֹרה של רב-פּעלים נהיה לרב-דיבּורים. לא מצא את ידיו ואת רגליו בּאוֹתה “קלחת ציבּוּרית” שלא הסכּין לה ולפגעיה. הוא קיוה בּתוֹם לבּוֹ שילָכּד סביבוֹ את כּל החוּגים אשר עליהם יוּכל להישען ולעבוֹד. והנה קרה דבר מוּזר: אך נכנס לנשׂיאוּת וכל אלה החשוּבים אשר בּהם תלה תקווֹת ועל עזרתם סמך – כּוּלם עד אחד, ואפילוּ ידידיו האינטימיים מתוֹך החוּגים הבּעלי-בּתיים, עזבוּהוּ לאנחוֹת. אף אחד מאלה לא היה מוּכן לשׂאת אתוֹ בּעוֹל. הנימוּקים היוּ שוֹנים, אך התוֹצאה היתה אחת: בּעטוּ בוֹ.

הלקח היה מר, אך מַשמעוּתוֹ היתה בּרוּרה: דרכּוֹ אינוֹ דרכּם. אבל רוּטנבּרג שלא בּחר בּדרכּם, החליט לא לוַתר עליהם ויהי מה. הוא לא עייף מדפוֹק על הדלתוֹת. כּדי לקבּל מגביר כּסף למס-חירוּם היה מוּכן לשבת שעוֹת שלמוֹת, והעלה חרס. הוּא גילה בּכל זה אידיאַליזם ותוֹם-נפש. אך ללא הוֹעיל. הוא בּיקש לדעת מה המחיר שעליו לשלם, מה התביעוֹת שעליו לסַפּק. אוֹתם ה“אישים” אשר אחריהם היה מחַזר, מתוֹך אמוּנה כּי בּלעדיהם אי אשר ללכּד את הישוּב, לא חשבוּ אפילוּ רגע אחד בּרצינוּת על כּניסה לעוֹל העבוֹדה הישוּבית, אך לא מנעוּ עצמם מטרוּניוֹת וּתביעוֹת. הוּברר שנשׂיאוּתוֹ של רוּטנבּרג עצמוֹ שהכריזוּ עליה בּקוֹלי-קוֹלוֹת, אין בֹה “סיפּוּק”. וּבמקוֹם לעשוֹת את העבוֹדה עצמה התחילה פּרשה של סיפּוּק תביעוֹת. אך שוֹם סיפּוּק לא סיפּק. מה שנתבּע היוֹם לא סיפּק למחרתוֹ. כּל “סיפּוֹק” לאחר שניתן – “הוּברר” שאין לוֹ ערך. וכך שיקע עצמוֹ רוּטנבּרג בּמעשׂי “מרכּבה” בּלתי פּוֹסקים, בּיזבּז את כּוֹחוֹ וכוֹח האנשים אשר אתוֹ והלך מחוּלשה אל חוּלשה.

הוּא התחיל בּדבר חשוּב מאד, מס-חירוּם. ואילוּ היה הוּא מַפשיל את השרווּלים ומתחיל בּוֹנה את הבּנין הזה, בּוֹנה בּעצמוֹ וּבעזרת כּל אלה (בּלי לשאוֹל ל“יחוּסם”), אשר היו מוּכנים לעבוֹד, היה ודאי עוֹשׂה מעשׂה רב, שיש עמוֹ עזרה בּמצוּקה, גילוּי סוֹלידריוּת לאוּמית אמיתית, וגם עשׂוּי לשמש מבצר לישוּב, חיזוּק לכנסת ישׂראל, וֹמעשה של קיימא זה היה מסייע לאחדוּת הישוּב יוֹתר מכּל תוֹכחוֹת-מוּסר. אבל רוּטנבּרג משנתקל בּאוֹפּוֹזיציה ל… מס-חירוּם, שהתלבּשה בּכל מיני איצטלוֹת, משנתקל בּ“תת לא אוּכל” של גבירי ישׂראל וּבחתירה החשאית של תקיף-הקהל, עזב את בּיצוּע מס-החירוּם והתחיל לעסוֹק בּשקידה בּהרכּב הועד הלאוּמי. הוּא הלך מהֶרכּב אל הרכּב, עם כּל רשת ההמוּלה והבּזיוֹנוֹת שבּכך, ושוּם הרכּב לא “סיפּק”, ולאמיתוֹ של דבר לא היתה כּל אפשרוּת פיסית ש“יסַפּק”. הסיסמה היתה לכאוֹרה פּשוּטה בּיוֹתר: “הנהלה מצוּמצמת”, מצד הפּוֹעלים לא היה קוֹשי. אלא שמיד הוּברר כּי בּתוֹך הימין עצמוֹ נתקלה דרישה זוֹ בּשני מעצוֹרים שאין להתגבּר עליהם:

א. כּל הרעיוֹן של הנהלה מצוּמצמת נגזר מלכתחילה לפי מידתה של “אישיוּת” מסוּימת שאִתה הבּנין קם ונוֹפל. ואוֹתה “אישיוּת” נוֹח לה יוֹתר לעמוֹד בּמצב של סירוּב, והיא תמיד נוֹתנת שישדלוּ אוֹתה ותמיד מסרבת;

ב. תביעת ה“צמצוּם” היתה מלוּוה תמיד בּתביעה מַקבּילה: מתן נציגוּת לכל החוּגים, והחוּגים תוֹבעי נציגוּת פּרו ורבו. כּיצד אפשר לאחד את צמצוּם הנציגוּת עם מתן סיפּוּק “לכל החוּגים”, כּשכּל אחד מן החוּגים הרבּים איננוּ בּא על סיפּוּקוֹ אלא אם כּן נציגוֹ הוּא ישתתף בּהנהלה המצוּמצמת?

כּי שאלה אריתמטית זוֹ אינה ניתנת להיפּתר – יכוֹל לתפּוֹס כּל בּר-בּי-רב. אוּלם רוּטנבּרג, השוֹחר טוֹב, לא חדל מלבקש לה פּתרוֹנוֹת. וכך עברה עליו שנה בּועד הלאוּמי בּמַשׂאים-וּמַתנים בּלתי-פּוֹסקים. מי ימנה את מספּר ההרכּבים שחלוּ השנה בּתוֹך הועד הלאוּמי? היה גם צד חיוּבי בּמלאכה זוֹ. כּל הרכּב חדש הוֹכיח כּי גם אנשים זרים בּיוֹתר, בּאי-כּוֹח חוֹגים מנוּגדים בּיוֹתר, יכוֹלים להגיע לאיזה מינימוּם של פּעוּלה משוּתפת וּמוּסכּמת, אם אין מכּים על ראשם וצוֹעקים להם: התקוֹטטוּ! אלא שלמחרת כל הרכּב חדש היוּ נמצאים אנשים החרדים לשלוֹם בּישוּב, הצוֹוחים בּמקהלה: הזהוּ יצוּג הישוּב? האם להנהגה כּזאת התפּללנוּ?

בּמקוֹם לעבוֹד בּתוֹך התנאים האלה, עם האנשים הרוֹצים לעבוֹד – וכמה אנשים טוֹבים דפקוּ על דלתוֹ והתיצבוּ לרשוּתוֹ, ללא כּל תנאים, ללא בּקשת כּבוֹד וכסאוֹת – בּמקוֹם להמשיך ללכת בּדרך מתוֹך בּטחוֹן שהמעשׂה ינַצח, בּמקוֹם לחפשׂ וּלגַלוֹת כּוֹחוֹת חדשים אשר ודאי ישנם בּציבּוּר, בּמקוֹם זאת עסק רוּטנבּרג כּל השנה בּדבר אחד: בּהחלפת מקוֹמם של המוּזיקנטים, לפי המשל הקרילוֹבי. הוּא לא ידע בּמה כּוֹחוֹ וּבמה חוּלשתוֹ. ממחרת כּל הרכּב היה מתחיל משׂא-וֹמתן על הרכּב חדש. ושוּב טרוּניוֹת ושוּב פּיוּסים, ושוּב תכניוֹת פּותרוֹת-כּל בּלי

להקים מנוֹף אשר יהא בּו להפוֹך משהוּ מן התכניוֹת לקוֹרטוֹב של ממש.

ג

אי-היכוֹלת למצוֹא דרך-פּעוּלה, הכּרת הכּשלוֹן, עם החרדה והצער והעלבּוֹן שבּאי-הצלחה אצל אדם שאינוֹ רגיל לראוֹת עצמוֹ בּלתי-מצליח, הוֹלידו את הדוֹקוּמנט החדש. הציבּוּר שלנוּ פּגש את האיגרת בּרגש מר, בּאכזבה, כּכפיית-ידידוּת. לא אוֹמַר שאין לזה כּל יסוֹד. רוּטנבּרג הצליח “להגיש” את רעיוֹנוֹתיו בּצוּרה כּזאת הפּוֹגעת בּידידיו, בּמי שרצה בּהצלחתוֹ, ונוֹתנת מזוֹן לאוֹתה הוַכּחַנַליה הציבּוּרית אשר

הכשילה את מאמציו. אוּלם ראוּי שבּחינה זוֹ לא תסתיר את שאר הבּחינוֹת.

דרכוֹ של רוּטנבּרג בּארץ מתבּארת בּמידת-מה בּפּסוּק: “וַיגדל – וַיצא אל אֶחיו”. זכוּת היא לאדם שמצא בּעצמוֹ כּוֹח לשוּב וּבפרט מי ששב כּאדם שרשי וּרציני, כּאיש רצוֹן וּפעלים. הצמיחה בּנכר יש עמה כּמה יתרוֹנוֹת. אך יש רגעים שבּהם מתגלה גם חוּלשתה. לגבּי הקמת מפעל-החשמל אין חוּלשה זוֹ ניכּרת. אך משבּא אדם להעלוֹת ארוּכה לתחלוּאינוּ הציבּוּריים עשׂוּיה חוּּלשה זוֹ להתבּלט. רוּטנבּרג הביא אתוֹ

רצוֹן ציוֹני, אך לא ידיעת ההסתדרוּת הציוֹנית ולא הערכה לתהליכיה, למפעליה וּמוֹסדוֹתיה. דבר זה היה לוֹ למכשוֹל. רוּטנבּרג הוּא חסיד של כּנסת ישׂראל. הוּא רוֹצה לראוֹתה חזקה. הוֹאיל וּמתחילתה מנע ממנה השלטוֹן בּסיס משפּטי חזק – נדרש עמל-נמלים וסבלנוּת-אין-קץ כּדי להוֹליך אוֹתה לקראת חיזוּקה. אוּלם רוּטנבּרג גילה אמצעי פשוּט וקל כּיצד לחזק את הכּנסת: למסוֹר לועד הלאוּמי את כּספי הקרנוֹת…

אך יהא זה משגה מצדנוּ אם לא נשׂים לב לכמה נקוּדוֹת חשוּבוֹת בּקריאתוֹ של רוּטנבּרג, ואם לא נבחין בּין כּונוֹתיה לבין כּונוֹתיהם של אלה הרוֹכבים עתה עליה. יש כּאן הבדל עמוֹק, שלא מן הראוּי לטשטש אוֹתוֹ. הוּא אוֹמר: “את דלדוּל החיים צריך לחסל”. והלא זהוּ ההיפך הגמוּר ממה שרוֹצים הללוּ. הוּא מתכּוון בּאמת להסתדרוּת אחת של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. אין זה פּתיוֹן למשהוּ. פּיצוּל הציבּור הפּוֹעלי נעשׂה בּמידה כּזאת חלק מוּסכּם של ההוָי הישוֹבי, גם אנחנוּ – לבשתנוּ – השלמנוּ עמוֹ. אפשר זוֹהי תמימוּת להעלוֹת עתה תביעה זוֹ: הסתדרוּת אחת לכל הפּוֹעלים, אוּלם תוֹם זה מעוֹרר כּבוֹד. אלא שלא די בּהעלָאה, צריך למצוֹא גם דרך להגשמה. ועוֹד: הוּא בּעד לשכּת-עבוֹדה כּללית ואחידה, “הנבחרת על יד הסתדרוּת הפּוֹעלים”. הוּא תוֹבע את בּיטוּל הספּקולַציה הפּוֹליטית,

שהמפלגוֹת השֹונוֹת נוֹהגוֹת בּאִרגוּני-הפּוֹעלים שלהם. הוּא תוֹבע את

הפרדת הסיוּע מן המפלגוֹת. הוּא דוֹרש שהגנה וגיוּס לא יהיו קנין של מפלגוֹת, כּי אם של הישוּב כּוּלוֹ. האין כּל אלה דרישוֹת בּרוּחנוּ, נוֹבעוֹת מכּל תפיסתנוּ"? אמנם, בּאשר הוּא נוֹהג לדבּר “על-מפלגתית” וּסתמית, בּאשר איננוּ מספּר קוֹנקרטית מה עבר עליו בּמשך השנה, בּאשר איננוּ קוֹרא בּשם מי וָמי הכשיל את מאמציו, הרי הוא נוֹתן מקוֹם למעוּנינים, לתוֹמכים בּכל מיני ארגוּני-פּוֹעלים פבוֹריטיים, לכל הסוֹככים

על פּיצוּלי-הגנה וּפירוּרי-גיוּס מפלגתיים שיַפנוּ את הדברים כּנגד ההסתדרוּת אוֹ “הסתדרוּת-מפּא”י", כּפי שכּוֹתבים אצלנוּ על דרך שהאנטישמיים כּוֹתבים “טרוֹצקי-בּרוֹנשטיין”. אך מי שאיננוּ מתכּוון למרוֹד בּאמת יוֹדע גם יוֹדע מי הם שמחליפים את בּטחוֹן הישוּב בּארגוּן מפלגתי, מי הם שעוֹשׂים גיוּס נפרד, מי הם שעוֹשׂים את הסיוּע מקוֹר-ניצוּל למפלגתם, היכן משוּעבּד הפּוֹעל לארגוּן פּוֹליטי.

כּוֹחוֹ של רוּטנבּרג איננוּ דוקא בּדיבּוּר אוֹ בּכתיבה.

וּלפּיכך יש והוּא מדבּר נמרצוֹת יוֹתר משקוּלוּת. ולא תמיד הוא שוֹקל את דיבּוּרו בּפלס ונוֹתן להצעוֹתיו את הניסוּח המדוּיק, הוּא דוֹרש מרוּת

לאוּמית בּיחסי המעמדוֹת, וּ“פסק-דין של ועדוֹת-בּוֹררוּת מקוֹמיוֹת וּמרכּזיוֹת שעל יד הועד הלאוּמי בּלי זכוּת ערעוּר”. יוֹדע אני כּי יש אצלנוּ אנשים המפחדים מפּני “מרוּת לאוּמית”, וּבמידה שהמרוּת הלאוּמית

מזדייפת ודאי יש לפחד מפּניה. אוּלם הסוֹציאליזם איננוּ עוֹמד בּסתירה למרוּת לאוּמית, אמיתית וּבלתי-מזוּיפת. אדרבּא, הוא שוֹאף לכך, בּהנחה שהיא מרוּת של העם וּלטוֹבת העם. וּבמקוֹם שקיימת דמוֹקרטיה אמיתית, וּבמקוֹם שהאוּמה יצרה כּוֹח המסוּגל לשלוֹט בּחיים הכּלכּליים וּביחסי

המעמדוֹת, שם נלחמים סוֹציאליסטים על מרוּת לאוּמית. אבל אם מרוּת לאוּמית אזי – גם על חברת החשמל. וגם הרמת מחירי החשמל לצרכּנים טעוּנה הסכּמת מוֹסד לאוֹמי.

והנה הדרישה לביטוּל שביתוֹת בּזמן המלחמה. אין אנחנוּ גוֹרסים שביתוֹת לתיאבוֹן. שביתה קשה קוֹדם כּל לפּוֹעל. וציבּוּר פּוֹעלים שהגיע לדרגה מסוּימת של הישׂגים והכּרה ונסיוֹן איננוּ משׂחק בּנשק זה בּקלוּת-דעת. אך שביתה איננה הרעה הגדוֹלה ביוֹתר בּמשק הלאוּמי וּבחיי החברה. יש רעוֹת גדוֹלוֹת ממנה. נגדן צריך לעתים – בּלית בּרירה – לאחוֹז בּנשק השביתה. לפיכך אין הפּוֹעל נוֹטה לוַתר מעיקרא על האמצעי האחרוֹן השמוּר אתוֹ, וכל מגמה הבּאה לגזוֹר על זכוּת השביתה הוּא רוֹאה כּמגמה ריאַקציוֹנית. רוּטנבּרג איננוּ בּא לגזוֹר על זכוּת השביתה,

אבל הוּא תוֹבע את בּיטוּלן לזמן המלחמה. ידעתי כּי צפוּיים לי כּמה חצים מבּית, אך אוֹמר: אהיה מוּכן להסכּים לביטוּל-שביתוֹת בּתקוּפת-המלחמה אם תינתן ערובּה גם לביטוּל-רעב.

בּיטוּל-רעב זהוּ אלמנט חיוּני מאד בּכל הֶסדר לאוּמי. אם יקוּם סדר כּזה שילדים לא ירעבוּ, וכל אדם יהיה מוּבטח בּפת-לחם, אזי כּדאי שבּשביל כּך יביא הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה את קרבּנוֹ הוּא, ויוַתר על איוּם-השביתה.

רוּטנבּרג עצמוֹ לא הרגיש, כּנראה, בּאיזוֹ מידה הוּא מחליש את תביעתוֹ למשטר של מרוּת לאוּמית על ידי אמירה כי בּחירוֹת לאסיפת נבחרים הן “אַבּסוּרד יקר”. לא זה חשוּב שרוּטנבּרג עצמוֹ דרש כּמה פעמים לקיים את הבּחירוֹת. ועוֹד לפני זמן לא רב תבע ממוֹסד-פּוֹעלים אחד שיתרוֹם סכוּם ניכּר לועד הלאוּמי לשם עריכת הבּחירוֹת. חשוּב יוֹתר הדבר בּעיקרוֹ. רוּטנבּרג איננוּ מרגיש את הסתירה שבּדבר: גם לדרוֹש מרוּת לאוּמית וגם למנוֹע בּחירוֹת! על מה תישען המרוּת הלאוּמית אצלנוּ? אצל אחרים היא קיימת בּכוֹח הצבא, המשטרה, הגיסטפּוֹ, הגפּא"וּ. אתנו אין כּמוֹ אלה. הדבר היחיד אשר יש לנוּ זה רצוֹנוֹ של אדם בּישוּב לקיים משטר לאוּמי. אך אם זכוּתוֹ של כּל אדם בּישוּב לבחוֹר את שליחיו תינטל מאתוֹ, מי יקים לנוּ אז את המרוּת הלאוּמית?

ד

קריאתוֹ של רוּטנבּרג מיצגת את האיש, אד דעוֹתיו הקבוּעוֹת ואת הלָך-רוֹחוֹ החוֹלף, ולא כּוֹחוֹת ציבּוּריים, מוּכנים

לתמוֹך בּלב תמים בּעיקרי הפּרוֹגרמה שלוֹ. לא כן התגוּבה העתוֹנאית והרזוֹלוּציוֹנית שפּרצה לקראת קריאתוֹ, בּה אין כּלוּם מן הגילוּי האישי והרבּה מן הציבּוּריוּת. אילוּ היה בּינינוּ סַטיריקוֹן גדוֹל היה מוֹצא בּזה חוֹמר מצוּין בּשביל קוֹמדיה מנימוּסינוּ הציבּוּריים. מַקהלה

רבּת-קוֹלוֹת פּרצה פּה אחד בּ“הסכּמה”. הכּל מסכּימים! על מה מסכּימים? אפשר על הסתדרוּת פּוֹעלים אחת, על חיסוּל לשכוֹת-העבוֹדה של המפלגוֹת, על שחרוּר ארגוּני הפּוֹעלים מזיקה למפלגוֹת, על קרבּנוֹת חמריים שכּל אחד צריך להביא אוֹתם כּיכלתוֹ, בּאשר “הצוֹרך בּכסף הוא גדוֹל” וּ“מן החוּץ אי אשר יהיה לקבּלו” ו“על הישוּב ללמוֹד מן הנסיוֹן של היהדוּת האירוֹפּית שהפסידה הכּל ללא תוֹעלת”? לא, על דברים אלה ודוֹמיהם עברוּ בּשתיקה כּל המסכּימים. ואף אחד מהם לא קם בּיוֹשר-לבב להשמיע את התנגדוּתוֹ לכך, כּשם שהוּא מתנגד לכך בּמעשיו יוֹם יוֹם. לכך לא היה אוֹמץ-לבב. אוּלם הכּל הסכּימוּ שהתוֹכחה של רוּטנבּרג מכוּונת לא להם, כּי אם למפלגה ה“שלטת”. אפילוּ עתוֹן כּ“הצוֹפה” המיצג מפלגה בּעלת שרשים וּבעלת זכוּת-קיוּם בּציוֹנוּת שראתה צוֹרך להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת כּמה הצעוֹת של רוּטנבּרג, פּגש תחילה את קריאתוֹ בּהסכּמה כּוֹללת, וּמ“צרת הפּירוּדים והפּילוּגים בּישוב שמַכשילה אוֹתנוּ” הסיק את המסקנה העיקרית. שבּעיקר צריך “לוַתר” "אוֹתוֹ ארגוּן התוֹפס מקוֹם בּראש בּכל שטחי חיינוּ,

שאחריוּתוֹ מרוּבּה משל המיעוּטים“. והעתוֹנוּת ה”בּלתי-מפלגתית" על אחת כּמה וכמה. פּוּבּליציסט אחד, הכּוֹתב יוֹם יוֹם על הצוֹרך “להפוֹך את בּרית הציוֹנים הכּלליים למפלגה”, כּתב מאמר גדוֹל לכבוֹד איגרת רוּטנבּרג שבּוֹ הוּא מדבּר על חשיבוּתה הגדוֹלה ועל “התוֹצאוֹת המחרידוֹת הקשוּרוֹת”

בּמפלגתיוּת, וּמסיק מסקנה כּי ה“בּרית” צריכה להיוֹת ל“מפלגה המקיפה את כּל מתנגדי המפלגתיוּת”. מכּל חוֹר יצאוּ כּתבנים, אשר רק מאיגרת רוּטנבּרג, כּביכוֹל, גילוּ שאילמלא המפלגה השלטת היה הכּל בּישוּב מסוּדר וּמתוּקן.

לאחר קבּלת-הפּנים הנרגשת ל“תכנית” רוּטנבּרג צצוּ, בּעצם הימים האלה, כּמה וכמה תכניוֹת חדשוֹת. אפילוּ התאחדוּת עוֹלי גרמניה, לכאוֹרה התאחדוּת של ממש המקיפה חוּגים שוֹנים למדי, ראתה צוֹרך לפרסם תכנית, לא בּשביל מפלגה חדשה, חלילה, כּי אם בּשביל “הסתדרוּת כּללית של הישוּב”. נראה שבּין המוּשׂג “מפלגה” לבין המוּשׂג “כּנסת ישׂראל” יש מקוֹם לעוֹד יצוּר-בּינַים. ויש עוֹד תכנות חדשה: “חזית לאוּמית אחידה”. שוּב, לא מפלגה, חלילה. לאחר שהוּברר כּי מקוֹר הרע הוּא בּמפלגה יש לבקש את מקוֹר הטוֹב בּבריתוֹת וּבחזיתוֹת. הללוּ הלא מיוּפּוֹת-כּוֹח לדבּר לא בּשם

אֵילוּ מפלגוֹת עלוּבוֹת וּמפוֹררוֹת, כּי אם בּשם “הקהל הרחב” והמלוּכּד.

אגב, לרגל כּל אלה זכינוּ בּימים אלה גם למקצת נחמה. הנה קראנוּ כּי מעל בּימת “הבּמה לעם” הכריז פ. בּרנשטיין כּי הוּא חסיד של “צדק סוֹֹציאלי”. ודאי, אין לערבּב צדק זה עם הצדק של השׂמאל. ואף על פּי כן הרי זה חידוּש גדוֹל. היוּ ימים וכל נוֹאם ציוֹני היה מתלהב לחזוֹן הצדק הסוֹציאלי בּציוֹן הבּנוּיה. אך זה כּבר גוֹרשוּ הבּיטוּיים הללוּ מכּל

לכּסיקוֹן ציוֹני-כּללי. והנה שוּב היתה להם עֶדנה. וגם בּ“חזית לאוּמית אחידה” הוּטלה סיסמה: “צדק חברתי בּמשק בּריא” (ודאי, להבדיל מאלה המבקשים צדק חברתי בּמשק חוֹלה). ואחד הנוֹאמים, ד“ר גרינבּוים, הגדיל: הוּא דרש “בּניה תכניתית של המשק והפסקת המשׂחק החפשי של הכּוֹחות הכּלכּליים” (לפי “הארץ”). הרי זוֹ מהפּכה ממש בּעוֹלם מוּשׂגיה של הציוֹנוּת הכּללית, הדוֹגלת בּ”יזמה פּרטית“. עד היכן הגענוּ: גם צדק חברתי וגם בּניה תכניתית, ואפילוּ הפסקת המשׂחק החפשי של הכּוֹחוֹת הכּלכּליים. וכל זה בּניגוּד ל… “אידיאוֹלוגיה של הסתדרוּת שאיננה מתאימה לתנאי ארץ חדשה”, כּפי שנאמר מפוֹרש מעל בּימת ה”חזית".

אוּלם כּל אלה, כּמוּבן, הנם קישוּטי-דברים. ה“תכלית” היא: בּיטוּל “המַפתח”, כּמוֹ בּיטוּל הבּחירוֹת בּישוּב. אוֹמרים: “הנהגה ישוּבית אַל-מפלגתית” ואין אוֹמרים כּיצד תקוּם וּמי יקימנה. וּמה יבוֹא בּמקוֹם בּחירוֹת? עדיין לא ראינוּ משטר חברתי שאין בּוֹ פּגָם ולא יקשה לגלוֹת פּגמים גם בּמשטר שבּוֹ כּל אדם יש לוֹ זכוּת בּחירה (אין אדם נוֹטה לפקפּק בּעצמו אם הוּא ראוּי לזכוּת-בּחירה, אך הוּא נוֹטה ונוֹטה לפקפּק בּזכוּת הזוּלת). אך הלא רשאים אנוּ לתבּוֹע ממי שבּא להיטיב עמנוּ לבל יעלים מאתנוּ מה הוּא מכין לנוּ בּמקוֹם משטר של בּחירוֹת עממיוֹת. יש מדינוֹת שבּהן מוֹסרת החוּקה את השלטוֹן לידי בּעלי-אחוּזוֹת אוֹ לידי הצבא. לידי מי ימָסר השלטוֹן ללא-בּחירוֹת אצלנוּ? מה היסוֹד החוּקי אשר יתן לשליטים העתידים את הסמכוּת ואת היכוֹלת לנהל את עניני הישוּב? רכוּש, הכנסה, נכסי דלָא נַיידי? ושמא התנדבוּת? אף על פּי שאנחנוּ, בּני הישוּב, הננוּ המאוּשרים בישׂראל,

אין לוֹמר שרוּבּוֹ הגדוֹל של הישוּב חי בּרוָחה, בּנוֹחוּת, בּלא יסוּרים. והוּא נדרש: לתרוֹם, לשלם מסים, להתגוֹנן, להתנדב, לעבוֹד עבוֹדוֹת קשוֹת, למלא מצווֹת שוֹנוֹת. לכל אלה ידָרש, ּוזכוּתוֹ לעצב בּאיזו מידה את צוּרת החיים בּישוּב – תישָלל ממנוּ? וּבכוֹח מה יֵעָשׂה הדבר הזה? בּכוֹח “אישים” אשר הכּל מוֹדים בּהם וּבערכּם וּבאַל-מפלגתיוּתם וּבכוֹשר

הפּעוּלה שלהם לטוֹבת הכּלל? אדרבּא, אם יש אתכם “אישים” כּאלה – הוֹציאוּם אלינוּ ונדעה אוֹתם. ונדע מי הן האישים אשר בּשמם מדבּרים וּבידיהם מּפתחוֹת העשׂיה וההצלה. היה “איש” אחד, וּבמשך השנה “אכלנוּ” אוֹתוֹ.

וּבינתים, בּעוֹד כּל אחד עוֹלה על זוּלתוֹ בּעשׂיית

שלוֹם, בּאה התפּטרוּתוֹ של מר רוֹקח מכּוֹפר הישוּב, והספרוּת היפה שבּעקבוֹתיה, שהיא עשׂוּיה להרבּוֹת שלוֹם וּבטחוֹן כּאחד. הכּתיבה בּכלל

ממלאה תפקיד מיוּחד בעשׂיית השלוֹם וּבהגבּרת הבּטחוֹן. המלחמה יוֹצרת לנוּ בּמוּבן זה מצב מיוּחד: אפשר לכתוֹב כּנגד כּוֹפר הישוּב, אבל אי אפשר לכתוֹב בּעד, אפשר להוֹכיח שחלף הצוֹרך בּהתגוֹננוּת, אבל אי אפשר להסבּיר עד מה מגוֹחכים אלה שבּשעת פּוּרענות הם תוֹבעים הגנה וּבשעת-הפסקה הם פּוֹסלים כּל התכּוֹננוּת. אפשר לכתוֹב בּרוּח הספר הלבן, אי אפשר לכתוֹב נגדוֹ. אפשר לכתוֹב נגד המעפּילים, אפשר להפיץ עליהם דיבּוֹת בּרבּים. אך אי אפשר לתבּוֹע את עלבּוֹנם.

וּבינתים מתרחש עוֹד משהוּ בּישוּב. היו כּמה מקרי-שוֹד, שוֹד מאוּרגן, בּבּנקים. ונתפּסו נערים, המתאַמנים בּמלאכת השוֹד, בּמערה

בּירוּשלים. אלה לא היו “רעבים” כּשוֹדדים הדמיוֹניים בּאיגרת רוּטנבּרג. אצלנוּ השוֹדדים אינם רעבים, והרעבים אינם שוֹדדים. והיה מעשׂה-הרצליה. ויש סימנים לקיוּם “אוֹריֶנטציה” חדשה. על כּך מדבּרים, אך אין זה מזעזע את הישוּב. ובינתים – דבר שאין מדבּרים עליו – גוֹברת המצוּקה, וּבינתים – גזירה על גן-ילדים, שהוא מעמוּדי תחיית הלשוֹן וּמיסוֹדוֹת הציביליזציה העברית בּארץ. כּל זה לא זיעזע את הישוּב, אך יש דאגה אחת שהיא גוֹזלת את המנוּחה: “שלטוֹן מפּא”י, “המַפתח המפלגתי”. לפני זמן-מה טרח עסקן אחד ומנה מנין שלם של דברים שבּהם שוֹלט המַפתח, דברים אמיתיים ודברים מדוּמים. קראתי וחשבתי: מדוּע אין קוֹבלים על “מַפתח” בּגיוּס? השתתפתי לפני ימים מספר בּמסיבּה של חיילים עברים “אֵי-שם” בּמחנה-האימוּנים, וחשבתי: מדוּע אין איש קוֹבל על כּך שההסתדרוּת “לקחה” לעצמה חלק גדוֹל שכּזה בּגיוּס?

ה

כּשאתה רוֹאה את פּני הציבּוריוּת הזאת אתה נאלץ לחַשב מחָדש כּמה חשבּוֹנוֹת. חינכנוּ את ציבּוּרנוּ כּל הימים לא על “מעמד לבדד ישכּוֹן”. בֹנינוּ את הציוֹנות על שיתוּף מעמדוֹת וּזרמים. אנחנוּ גוֹרסים

שיתוּף מפּני שאנוּ רוֹאים הצטרכוּיוֹת ותפקידים אשר שוּם מעמד ושוּם חטיבה אינם יכוֹלים למלא אוֹתם בּעצמם. יש גוֹרל-עם המבריח את כּל המעמדוֹת ואת כּל הזרמים ויש תפקידים המצריכים את כּל העם. וכל אדם יהוּדי שאיננוּ משתתף, אם בשימוּש בּלשוֹן עברית ואם בּשימוּש בּתוצרת עברית, ואם בּמניעת התנקשוּת ואם בּמניעת רעב, הרי הוא חסר לנוּ, אך מגמת השיתוּף המטיל חוֹבוֹת נתקלת בּמגמה של אַל-שיתוּף הפּוֹטר מחוֹבוֹת. מגמה זוֹ קיימת, בּכל מקוֹם, וּבמקוֹם שאין כּוֹח מחייב אף איננה זקוּקה לעזרת מפלגוֹת וארגוּנים. נביאיה ומיצגיה יש להם תמיד על מי להישען. אין מחסוֹר בּפוֹרקי-עוֹל, בּקוֹפצי-יד. כּוֹחוֹ של הרוֹגן, של המתנכּר, של העיקש והקישֵחַ גדוֹל בּישוּב. ועל אלה, ועל מֶנטַליותם של אלה, רוֹכב סוּג מסוּים של עסקנים, שעשׂוֹ עצמם טוֹענים ל“קהל הרחב, הבּלתי-מאוּרגן”, שמגרוֹנוֹ כּביכוֹל הם מדבּרים וּמאַיימים. אך טבעוֹ של איוּם שלאחר שהוּא מתקיים חדלים לפחד מפּניו. ואם כּל כּך הרבּה שנים מאַיימים עלינוּ בּפרישה וּבאי-נשׂיאה בּאחריות, וגם מקיימים, אין לנוּ אלא לשאוֹל את עצמנוּ: שמא אפשר גם מבּלעדיהם?

מגַנים אוֹתנוּ שאנחנוּ “רוֹדפי-בּצע”. מגַנים אוֹתנוּ

שאין אנוּ מתכּוונים לשיתוּף לשמוֹ, אלא לשם הכּסף, אשר הם ממטירים לחזקת “השלטוֹן”. ומכּאן הם מסיקים המסקנה: אין לך שוֹט יוֹתר טוֹב כּנגד השלטוֹן מעצירת-כּיס. אך דוקא בּימים אלה נזדמן לי לקרוֹא אצל אחד מעתוֹנאי הימין, הכּוֹתב כּמעט מתוֹך יאוּש: “הנשק היחידי של אי-תשלוּם מסים איננוּ עלוּל לפעוֹל בּמקוֹם שהמסים אינם משתלמים ממילא”. מתבּרר כּי השוֹט אינוֹ שוֹט. ויש לחשוֹש כּי אם יבוֹאוּ ויבטלוּ את “המַפתח המפלגתי”, וינהיגוּ “מַפתח המסים והתרוּמוֹת”, לא תהיה ידה של ההסתדרוּת על התחתוֹנה. אני כּוֹפר בּזה כּי כּל עצמוֹ של השיתוּף אינוֹ אלא “למען הבּצע”. אם כּי איני מזלזל בוֹ. כּל מי שרוֹצה שקרקע תיגָאל, שהחקלאוּת תתבּסס ותתרחב, שהמוֹרה לא יתנַוון, שגן-הילדים לא יסָגר, שילדי הפּרוָרים לא יהיוּ בּנים חוֹרגים לישוּב, שהרעב לא יעשׂה בּנוּ שַמוֹת – לא יהיה חלקוֹ עם “שׂוֹנאי הבּצע” שבּימין. אין שיתוּף לאוּמי בּלי שיתוּף-כּיס לצרכי האוּמה, אוּלם עצם השיתוּף, עצם הנשׂיאה בּעוֹל יחד, עצם הפּגישה של מעמדוֹת וחוּגים שוֹנים ומנוּגדים – יש בּו מן ההכרח וּמן התוֹעלת כּאחת. שיתוּף מביא לידי עזיבת ה“אני ואפסי עוֹד”, לידי ראיית הצד השני, לידי התחשבוּת הדדית, לידי ויתוּרים.

ועוֹד. למדנוּ כּי כּל המֵצר לשׂמאל נעשׂה ראש.

והיפּוּכוֹ. מי שחדל להצר להסתדרוּת חדל להיוֹת ראש. הימים האחרוֹנים נתנו לנוּ דוּגמה מבהיקה, מאימתי נעשׂה משה סמילנסקי מנהיגם המוּכּר של האִכּרים? אפשר עכשיו לדבּר בּזה, מתוֹך התבּוֹננוּת גרידא, בּלי שמץ פּוּלמוֹס. לי עוֹד זכוּרים הימים כּשבּחוּגי האכּרים התיחסוּ אל סמילנסקי כּמוֹ שמתיחסים עתה בּחוּגים מסוּימים אל גרינבוֹים. פּעוּלתו הספרוּתית, בּיקרתוֹ הישוּבית, השקפוֹתיו האחד-העמיוֹת, הגנתוֹ על העבוֹדה העברית בּעוֹנוֹת מסוּימוֹת לא הן שעשׂוּ אוֹתוֹ למנהיג האיכּרים. אך עם גיאוּת הפּרדסנוּת, כּשגָבר הבּטחוֹן: “כּוֹחי ועוֹצם ידי”, אחז גם סמילנסקי בּשיטת ההתבּדלוּת המעמדית והיה לה לפה, ואז ל“ראש התאחדוּת האכּרים”, לאבּירה הלוֹחם וּלאישיוּתה המרכּזית. משחזר הגלגל וּסמילנסקי חזר להיוֹת מה שהיה, והסתלק משיטת ההתבּדלות עד כּדי הליכה בּשליחות הקרן הקימת – לא הלכה התאחדוּת האכּרים עמוֹ, ולא ארכו הימים וּבאה ההתפּטרוּת.

וחוֹששני שאם יבוֹא יוֹם וּמר פ. בּרנשטיין יכּנס לאחת ההנהלוֹת רכוּב על גלי ה“בּרית” המתנַחשלת – יצטרכוּ אז לחפּשׂ אדם אשר ימלא את התפקיד אשר פ. בּרנשטיין ממלא היוֹם.

יש אצלנוּ הנוֹטים להפריז בּערך הקמפּניוֹת הגוֹעשוֹת

כּנגד ההסתדרוּת. הנסיוֹנוֹת “לגָייס” את הישוּב ואת הציוֹנוּת נגד הפּוֹעלים קָדמוּ ל“הסתדרוּת”. היוּ ימים שאנחנוּ עוֹד לא היינוּ כּוֹח “בּלתי-פּרוֹפּוֹרציוֹנלי” וּמסוּכן, כּי אם קוֹמץ, וגם אז יצאוּ עלינוּ בּחרמוֹת וּבמכתבי אזהרה לחוּץ-לארץ. וּמי יִמנה את מספּר הנסיוֹנוֹת להקים “גוּש אזרחי מוּצק”? ימיהם כּימי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ואינני חוֹשש להוֹדוֹת שאני מעדיף גוּש ימני מוּצק, שתהיה לוֹ כּתוֹבת, שיהא אַחראי למעשׂיו, על המחרוֹזת של כּל מיני חוּגים, עם גבּאים ותקיפים וּמתנשׂאים, עם אַמביציוֹת קטנוֹת, ולא עם “מַפתח” אחד, אלא עם "צרוֹר מפתחוֹת" שלם, אשר בּגללם אינם יכוֹלים לעוֹלם לחלק את הכּסאוֹת בּיניהם וּלהסתדר בּשוּם מוֹסד, ואת כּשלוֹנם זה הם זוֹקפים על “השׂמאל”. היש בּחוּגי הימין כּוֹח להקים גוּש כּזה? יש לפקפק בּכך. כּתיבתם מעידה על רגשי קנאה, נחיתוּת, מרירוּת, אך לא על כּוֹח יצירה. על שׂנאת ההסתדרוּת בּלבד לא יקוּם שוּם בּנין של קיימא. בּנין חברתי רציני לא יתכן בּלי חזוֹן, בּלי נכוֹנוּת לקרבּנוֹת, ואלוּ – היכן הם בּקרב אוֹתם חוּגים

המתלקטים מסביב ל“ימין”?

לפיכך אין חלקי עם אלה המתריעים כּפעם בּפעם על “הסכֹנה”, “אַל תירא עבדי יעקב”. יש לנוּ דאגוֹת גדוֹלוֹת מאֵלוּ. בּיקשוּ לנצל כּנגדנוּ מה שכּתב רוּטנבּרג: “התפּוֹררוּת ההסתדרוּת בּתנאי היוֹם היא אפשרוּת ריאַלית”. אם הכּוָנה היא ל“שבירת” ההסתדרוּת מבּחוּץ – הרי זוֹ טעוּת גמוּרה. “כּל כּלי יוֹצר עליה לא יִצלח”. סכּנת ההתפּוֹררוּת

מבּפנים – שָׂאנִי. בּה אין לזלזל. סכּנה זוֹ אוֹרבת לנוּ מן הימים הראשוֹנים ואנחנוּ חייבים כּל יוֹם תמיד להתגבּר עליה. אוּלם זהוּ נוֹשׂא בּפני עצמוֹ.

ו

שלוֹם בּישוּב – כּן. אך אל נא נחשוֹב כּי נבנה את השלוֹם בּישוּב על ידי שנרדוֹף שלוֹם עם מספּר תקיפים וּפּוֹליטישנס המחזיקים בּכיסם את “רוֹב הישוּב”. שלוֹם עם היהוּדי סתם, שלוֹם עם הדלוּת היהוּדית – אם מפלגתנו תעמיד זאת לעצמה למטרה תמצא את הדרך ותמצא את השלוֹם.

נתבּוֹנן קצת בּסוֹציוֹלוֹגיה של הישוּב, בּהרכּבוֹ

החברתי. היוֹת שרגילים להעמיד מוּל ההסתדרוּת את “כּל הישוּב”, כּדאי לבדוֹק ממי מוּרכּב “כּל הישוּב”. לא נעסוֹק פּה בּסטטיסטיקה, כּי אם נעביר לעינינוּ מספּר תוֹפעוֹת מאַלפוֹת.

לפני זמן מה נתקיימה ועידת “התאחדוּת הציוֹנים הכּלליים”, אגף זה הממשיך בּמסוֹרת של ציוֹנוּת כּללית, הנוֹטה שכם לפעוּלה קוֹנסטרוּקטיבית, ואשר לוֹ זכוּיוֹת רבּוֹת בּרחבי התנוּעה. קראנוּ

בּעתוֹנים כּי סיעת “העוֹבד הציוֹני”, חברי ההסתדרוּת, היה לה רוֹב בּועידה. ועל ידה סיעת החקלאים הזעירים.

והנה “המזרחי” – חטיבה חשוּבה בּציוֹנוּת וּבשנים האחרוֹנוֹת גם בּישוּב. חטיבה שאיננה בּת-חלוֹף, ויש לה שליחוּת משלה, ואין להעמידה בּשוּם פּנים בּשוּרה אחת עם ארגוּני הימין הרבּים, הצצים ונוֹבלים. אינני יוֹדע מה בּו חלקוֹ של “הפּוֹעל המזרחי” בּאחוּזים, אבל אין ספק שהוּא ניכּר בּיוֹתר גם בּכמוּת וגם בּאיכוּת (בּמפעל ההתישבוּתי וּבנוֹער): ציבּוּר פּוֹעלים ממש, עם צרכים וּתביעוֹת של פּוֹעלים, עם מלחמת-קיוּם, עם ישוּבי-עוֹבדים, עם מפעלי-כּיבּוּש חלוּציים.

ויש רביזיוֹניזם. הימים אשר בּהם נשען על דוֹר הזקנים אשר זכרוּ את ימי גדוּלת ה“רַזסבֵיט” בּפּטרבּוּרג – עברוּ ללא שוּב. וגם “נוֹער-הזהב” כּבר חדל להיוֹת הקוֹבע בּדמוּתה של התנוּעה הרביזיוֹניסטית. אפשר להצטער על כּך שפּוֹעלים נתפּסים לתנוּעה כּזאת, יש ויש להרהר בּדבר, אך אין להתעלם מכּך שהרביזיוֹניזם נשען בּשנים האחרוֹנוֹת בּמידה גדוֹלה על שכבוֹת פּרולטריוֹת דוקא, וגם חלוּציוֹת.

וציוֹנים כּלליים ב' אף הם אי אפשר להם בּלי ארגוּן פּוֹעלים “שלהם”, ואפילו הפּטריוֹטים של ספרדיוּת אינם יכוֹלים לקיים את עמדתם בּעדה הספרדית בּלי ארגוּן פּוֹעלים ספרדים. ואין לשכּוֹח גם את “פּוֹעלי אגוּדת ישׂראל”, הנאבקים בּתוֹך “האגוּדה”.

סקירה חטוּפה זוֹ דיה להפוֹך על פּיהם את המוּשׂגים המהלכים על “רוֹב הישוּב” בּניגוּד לפּוֹעלים. עוֹד לא נחקר ועוֹד לא הוּכּר עד מה גדל משקלוֹ של הפּוֹעל בּישוּב, בּחייו החמריים והרוּחניים. ציבּוּר הפּוֹעלים בּכללוֹ, מעבֵר למחיצוֹת המפלגוֹת אוֹתוֹ, מהווה לא רק את רוֹב בנינוֹ של הישוּב, אלא אף את רוֹב מנינוֹ. אין זה מקרה. יש הרוֹאים את עלייתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב כּאיזוֹ “אי-הבנה” היסטוֹרית, כּמיקח-טעוּת, והם מסבּירים אוֹתה בּ“ערמתה” וּבתכסיסיה" של ההסתדרוּת, אוֹ בּחוּלשתם של האוֹסישקינים והרוּפּינים והוייצמַנים. אך מי שלא טָפַש לבּוֹ יבין כּי דוקא “הארץ החדשה” היא שמחַיבת את היהוּדי העוֹלה להיוֹת ליהוּדי עוֹבד. ואם נזכּה לחיוֹת ולגדוֹל, לבנוֹת וּלהיבנּוֹת – עוֹד יגדל ויִגבּר חלקוֹ

של העוֹבד בּישוּב. הבּוֹכה על כּך יבכּה, והמבין יבין כּי הנוֹשׂא העיקרי של בּנין הארץ מן ההכרח שיהיה האדם העוֹבד.

ז

וּבשכנוּת קרוֹבה לציבּוּר הפּוֹעלים נמצא אוֹתוֹ המחנה

הרב והמגוּוָן, שבמדבּיקים לוּ כּל מיני תוים: אם “מעמד בּינוֹני” כּביכוֹל, ואם “בּוּרז’וּאַזיה זעירה”, ואם “המוֹן-העם”. נאמר בּפשטוּת: הדלוּת היהוּדית. הבּעל-מלאכה, הרוֹכל, החנוָני, האשה העוֹמדת בּשוּק.

המוֹן חלכּאים חַסרי-מחיה, ולפרקים גם חסרי-סיכּוּיים. מי יגן עליהם, מי ישקוֹד על תקנתם? רבּים הרוֹכבים עליהם, רבּים העוֹשׂים עצמם אפּוֹטרוֹפּסים להם. אך כּמה הם העוֹשׂים בּאמת משהוּ בּשבילם? אני מניח כּי מצבם כּאן קשה יוֹתר מאשר בּאיזה ישוּב יהוּדי העוֹמד על תלוֹ. מדוּע? מפּני שעל אוֹתם התלים, בּני מאוֹת שנים, היה כּל אדם מחוּבּר למישהוּ ולמשהו ולא ידע את טעם העקירה והגַלמוּדיוּת הנוֹפלת בּחלקוֹ אצלנוּ. בּסביבה בּה אדם נוֹלד וגדל וּמוֹסיף לחיוֹת מתהווה ליכּוד טבעי, וּבה צוֹמחת עזרה הדדית ועסקנוּת נאמנה. גם תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, שצמחה ועלתה מתוֹך סביבה המוֹנית זוֹ, ולקחה ממנה הרבּה, החזירה לה לא מעט בּמתכּוון ושלא בּמתכּוון, אם על ידי אוֹתם עסקני פּוֹעלים שניחנוּ בּסגוּלוֹת עממיוֹת ולא הסתגרוּ בּתחוּמי “האוֹרגָניזציה” בּלבד, ואם על ידי פּוֹעלים שקיבּלוּ את חינוּכם הציבּוּרי בּתוֹך הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים,

וּלאחר “שעבר עליהם הגלגל”, אם מסיבּת נישׂוּאים אוֹ “יציאה מרשוּת בּעל-הבּית לרשוּת עצמם” – מצאוּ כּר למַאוַייהם החברתיים בֹתוך ההמוֹן

היהוּדי הבּלתי-מאוּרגן, ומהם שיצאוּ עסקני בּעלי-מלאכה, פּעילי קוֹאוֹפּרציה אשראית, נוֹשׂאי השכּלה עממית. וּבארץ? בּצדה של העליה החלוּצית – אשר תנוּפתה והישׂגיה מוֹשכים אליה את מיטב כּוֹחוֹת היצירה המבקשים גאוּלה – זוֹרמת עליה המוֹנית, עזוּבה לנפשה, ללא ליווּי, ללא עזרה. אין מתגלים בּתוֹכה כּוֹחוֹת כּאלה שהיוּ בּקרב ההגירה לאמריקה. אז באוּ אנשי “עם עוֹלם” ואינטליגנציה רדיקלית מרוּסיה, שהתמזגה בּמידה מסוּימת עם ההגירה ההמוֹנית. לפני המלחמה הקוֹדמת עוֹד היוּ בּתוֹך העליה אנשים אשר היה להם צוֹרך בּפעולה עממית, כּמו שיינקין וּבּוּגרשוֹב, הם בּקשוּ – וגם מצאוּ – שׂדה-פּעולה בּשכבוֹת אלה. גם “הפּוֹעל הצעיר” בּתל-אביב גילה קרבה להם והעמיד להם עסקנים. אוּלם מאחר המלחמה היתה העליה החלוּצית שקוּעה מאד בּעצמה וּבמפעל הכּיבּוּשי, וכוֹחוֹת אחרים לפעוּלה

בּקרב העליה ההמוֹנית העזוּבה לא קמוּ. פרֶטֶנדֶנטים לניצוּל וּלפיתוי היוּ

רבּים, אך עוֹבדים עבוֹדה לשמה לא נתגלוּ.

ח

מתוֹך ראיה זוֹ יש לקבּוֹע את האוֹריֶנטציה הציבּוּרית שלנוּ: לא על מספּר עסקנים המסַלפים את דמוּת הישוּב ואת דעת הקהל, כּי אם על חוּגים עממיים, אלה העשׂוּיים להיוֹת אתנוּ חברים ממש בּכּל, ואלה שיש לכרוֹת אתם בּרית-אמוּנים.

ראשית: ארגוּני הפּוֹעלים. רבּים עוֹמדים אתנוּ

בּקשרי-מלחמה. עלינוּ לדבּר אליהם לא בּלשוֹן אוֹיב, לא דרך התנַצחוּת, כּי אם בּלשוֹן חברים. לא זה העיקר אֵילוּ מוּשׂגים משוּנים על אוֹדוֹתינוּ הם מביאים אתם בּבוֹאם, העיקר אֵילוּ מוּשׂגים יקנוּ לעצמם בּהיפּגשם אתנוּ בּחיים, בּעבוֹדה. יוֹם יוֹם תוֹקעים בּאזניהם שאנחנוּ התקיפים וּמשתמשים

בּתקיפוּתנוּ רק להנאתנוּ. איש לא מספּר להם מה העוֹל שאנחנוּ מטילים על עצמנוּ, וּמה הכּיבּוּשים שאנוּ כּוֹבשים למען כּוּלם. איש לא מספּר להם בּאיזוֹ מידה כּל ארגוּן יוֹצא בּעקבוֹתינוּ. כּל אחד מאתנוּ יוֹדע עד מה בּמצב של חוֹסר עבוֹדה וחוֹסר מחיה חשוּד כּל פּוֹעל מסוּדר על “קיפּוּח”. אך חוּבתנוּ היא להיוֹת נקיים. אַל יהיה בּנוּ מקוֹם לשוּם מגמה של קיפּוּח. בּהסתדרוּת גדוֹלה כּשלנוּ אין שוּם אדם יכוֹל לחשוֹב שיש לוֹ ידיעה מלאה על כּל המתהווה בּקפליה. ואם גם המוֹסדוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת לא עלה על דעתם מעוֹלם לבנוֹת את עצמתה על קיפּוּח מי שהוּא, ואם כּי הדבר מגוּחך מדי שציבּור של למעלה ממאה אלף יבָּנה על קיפּוּח של אלפים אחדים, יש ויש להזהיר מפּני כּל שמץ של קיפּוּח, בּכל מקוֹם שהוּא מוֹפיע, אם בּשוֹגג ואם מתוֹך חריצוּת-יתר של איזה מזכּיר מקוֹמי המבקש “רוַח” לציבּוּרוֹ וּמביא רק הפסד. וצריך גם לשפּוֹך אוֹר-אמת על כּל עוּבדה ועוּבדה. אם אני קוֹרא ש“הפּוֹעל המזרחי” קוֹבל כּי בּחוֹדש מסוּים הגיעוּ לוֹ 600 ימי-עבוֹדה והוֹא קיבּל רק 150 – איני יוֹדע אם זוֹ אמת אוֹ לא. אוּלם אני רוֹצה לדעת את האמת. אין לי כּל רצוֹן להתעלם מן הדבר. ואני רוֹצה שאוּכל מחר לקרוֹא הוֹדעה של מוֹסד מוּסמך, כּי הדבר איננוּ אמת אוּ שהדבר נכוֹן ויתוּקן. יוֹדע אני שיש לא מעט סַחטנוּת ויש נרגָנוּת לשמה¹. אך צריך ליצוֹר מצב כּזה שיוֹציא את האויר ממפרשׂי הריגוּן והרינוּן. מוּבן שאין פּתרוֹן רדיקלי בּלתי אם לשכּת-עבוֹדה כּללית ואחידה, עם רישוּם אישי, המוֹנע כּל פּריבילגיוֹת בּחלוּקת עבוֹדה, גם מן הרוֹב הנאנח וגם מן המיעוּטים הצוֹעקים, וּמוּבן שהפּתרוֹן האמיתי למניעת כּל טרוּניה וכל חתירה לחיזוּק בּרית-אחים, הרי היא הסתדרוּת פּוּעלים אחת, שכּל פּוֹעל ימצא בּה את בּיתוֹ. הגיע הזמן להרים שוּב את דגלה. דוֹמה שגם הפּוֹעלים חברי הארגוּנים השוֹנים רכשוּ נסיוֹן ולמדוּ לקח. האין לקווֹת שגם אנחנוּ למדנוּ משהוּ מעשׂרים שנוֹת קיוּמה של ההסתדרוּת, ושרצוֹננוּ לראוֹתה אחת וּכללית לא נחלש אלא גָבר בּמשך הזמן?

לפני כּמה ימים נזדמנתי למוֹשבה אחת, וסיפּרוּ לי חברים כּי נתקיימה שם חגיגה נאה לרגל הצטרפוּת חבוּרת פּוֹעלים חרדים להסתדרוּת. לכאוֹרה הייתי צריך לקבּל את הידיעה בּשׂמחה שלמה. כּי מימַי הראשוֹנים בּארץ נשׂאתי את נפשי לאיחוּדם של כּל העוֹבדים היהוּדים, וּמיוֹמה הראשוֹן של ההסתדרוּת בּיקשתי וגם לָחמתי על כּך שכּל יהוּדי עוֹבד – ללא הבדל השקפוֹת והליכוֹת חיים – יראה בּה את בּיתוֹ. ודאי שאין דבר זה נעשׂה בּלי מחיר. לא די שנכריז: כּל דכפין. צריך שכּל אחד ירגיש שהנהוּ כּאן בּעל זכוּיוֹת שווֹת לשאר המסוּבּים. משרבּוּ הבּקיעים בּבית-ישׂראל, משנפרדוּ

כּל כּך למוּשׂגים וּלדעוֹת וּלנימוּסים ורבּה הזרוּת וההתנַכּרוּת של חוּג

לחוּג – אין הדבר ניתן על נקלה. והדבר טעוּן הרבה רצוֹן טוֹב וחינוּך מַתמיד והתגבּרוּת. לפיכך קיבּלתי הפּעם את הידיעה בּשׂמחה מהוּלה בּדאגה. הירהרתי: הירגישוּ עצמם החברים כּמוֹ בּביתם? ושמא הם רוֹאים מרחוֹק את ההסתדרוּת ראיה אידילית בּיוֹתר, ואינם יוֹדעים את קשייה? יש להניח כּי החברים אשר קירבוּ אוֹתם וסייעוּ להצטרפוּתם גילוּ הבנה ואחוה, אך שמא בּבוֹאם אל המחנה הרב והמגוּוָן, אל הלשכּה, אל האגוּדה – יפּגשוּ שם בּמי שרגיל לראוֹת בּהם נחוּתי-דרגה? הרי יחסים כּאלה מצוּיים בּרחוֹב היהוּדי אשר משם עוֹלים חברינוּ, והם חוֹדרים גם אלינוּ. צריך לעקוֹר אוֹתם מן השוֹרש, כּי הם עוֹמדים בּסתירה גמוּרה לאחדוּת פּוֹעלים, כּי הם אחד המפריעים הגדוֹלים לכלָליוּתה של ההסתדרוּת.

ט

וקו שני: התקרבוּת להמוֹני העם בּישוּב. אין הכּוָנה לציד-נפשוֹת וּלתעמוּלת-בּחירוֹת. כּי אם לשׂאת בּמשׂאם, לדעת את סבלוֹתיהם, לשקוֹד על תקנתם, וקוֹדם לכל פּעוּלה: לא התנַשׂאוּת, לא התרברבוּת, ועל אחת כּמה – לא שחצנוּת! תכוּנוֹת אלה אינן נחלתן של השכבוֹת “העליוֹנוֹת” בּלבד. הן מקננוֹת גם בּכל תנוּעה אידיאליסטית ומַהפּכנית. אך כּל שחצנוּת פּסוּלה. לֶנין בּשעתוֹ הזהיר את חבריו מ“קוֹמצ’וַנסטבוֹ”, מהתרברבוּת קוֹמוניסטית. כּל תנוּעה המטפּחת בּקרב

חבריה את הרגשת היעוּד המיוּחד חייבת גם לחנך אוֹתם כּנגד הצד השני של המטבּע, כּנגד ההתנַשׂאוּת והשחצנוּת כּלפי הנמצאים מחוּץ לה. וגם תנוּעתנוּ הפּוֹעלית-החלוּצית זקוּקה לחינוּך זה.

כּפעם בּפעם קמים בּקרבּנוּ חברים יחידים המגלים הבנה עמוּקה וחוּשים דקים לצרוֹת ההמוֹנים וּלצרכי החוּגים שמחוּץ לנוּ. ויש

ששיקעוּ הרבּה מכּוֹחם בּכך. אוּלם פּעוּלתם לא הביאה את מלוֹא הבּרכה הראוּיה. בּאשר אין די לכך בּמאמצי יחידים. דרוּשה אוירה ציבּוּרית, דרוּשה הכּרה מצד המוֹני החברים, דרוּש עידוּד מצד התנוּעה כּוּלה.

רעה חוֹלה היא בּתנוּעת-פּוֹעלים אם היא מסתגרת בּקליפּתה המקצוֹעית והמפלגתית, נתוּנה כּוּלה לסבלוֹתיה וּלדאגוֹתיה הרבּות, ואינה

שוֹעה לסבלוֹת ולענינים הנוֹגעים נגיעה עמוּקה בּחיי ההמוֹנים, בּלי שיהיה להם “אוֹפי מעמדי” לפי המקוּבּל. הנה, למשל, עוֹברת עתה על הישוּב פּוּרענוּת גדוֹלה: הגזירה על גני-הילדים. עצם הדבר הזה, שלאחר ארבּעים שנוֹת קיוּם והשתרשוּת של הגנים, עד היוֹתם לחלק אוֹרגני של החינוּך העברי, מעיזה הממשלה להניף עליהם גרזן – יש בּוֹ להעיד על מצבנוּ הפּוֹליטי ועל האוירה הממשלתית מסביבנוּ. האַדמיניסטרציה הבּריטית, בּדרך כּלל, יש בּה מידה גדוֹלה של תרבּות ודרך-ארץ. היא יוֹדעת להתהלך עם “נייטיבס” בּלי לפגוֹע הרגשוֹתיהם ללא צוֹרך. היא יוֹדעת לנהוֹג כּבוֹד בּמוּשׂגים דתיים, בּמוֹסדוֹת מוּשרשים. ואצלנוּ – לא היססה לפגוֹע בּגן-הילדים, שהוּא שכבת-היסוֹד של החינוּך העברי וגוֹרם חשוּב בּמיזוּג השבטים, וחלק עיקרי בּעזרה הסוֹציאלית. הרי זוֹ פּגיעה קשה בּיוֹתר. אפשר אינה פֹוֹגעת בּשכבוֹת האמידוֹת, אוּלם היא פּוֹגעת בּיוֹתר בּאוֹתם הילדים אשר להם הגנים הכרח. האם לא כּאן מקוֹם לגילוּי אחדוּת אמיתית של הישוּב? האם לא אנחנוּ, כּתנוּעה תרבּוּתית וכמיצגי השכבוֹת הנפגעוֹת בּיוֹתר, צריכים

להסתער על כּך בּכל כּוֹחנוּ?

אוֹ, נאמר, העזרה הסוֹציאלית בּישוּב. סבוּרני שעלינוּ להיוֹת הנוֹשׂאים העיקריים שלה, להרחיב את שׂדה פּעוּלתה על ידי לחץ על העיריוֹת והממשלה, לשחרר אוֹתה מן הסגנוֹן הפילָנטרוֹפּי ולנטוֹע בּה את העממיוּת הבּרוּכה, וּלהקיפה בּהתענינוּת ציבּוּרית. אוֹ, נאמר, עדוֹת המזרח, שהעזוּבה בּהן מרוּבּה בּיוֹתר; אוֹ המלחמה בּמסיוֹן; אוֹ הגנת השכנים והדיירים, וכדוֹמה, תפקידים ציבּוּריים בּריאים, אשר תנוּעת פּוֹעלים אמיתית חייבת לשׂאת בּהם, אם איננה מצטמקת בּתוֹך קליפּתה.

העמסנוּ עלינוּ מצווֹת יוֹתר מאיזה חוּג אחר בּישוּב. עוֹד

נצטרך להעמיק את העזרה ההדדית שבּינינוּ. ואף על פּי כן נעמיס עלינוּ עוֹד מצווֹת. אנחנוּ, “סוֹחבים” בּעוֹל. ה“סחיבה” קשה, אך יש בּה בּרכה ויש גמוּל. אנחנוּ זוֹרעים וּמוֹצאים כּמה שערים.

אני מקווה שדרישוֹתי אלה לא יתָקלוּ בּמשפּטים קדוּמים מבּפנים, אך אם ניתקל בּכך – נצטרך לברר את הדברים לעוּמקם. אינני חוֹשש לבּירוּר הזה, הוּא לא ידלדל, הוא יעמיק ויעשיר את תנוּעתנוּ.

בּכל תנוּעת פּוֹעלים רצינות עוֹבר קו חוֹצץ בּין תקוּפת

הילדוּת וההתהווּת הראשוֹנה לבין תקוּפת הבּגרוּת והגבוּרה. בּתקוּפה

הראשוֹנה כּל מַעיניה נתוּנים למציאת-עצמה, להגדרת-עצמה, וּלהתגַדרוּתה מן השאר. אך עם ההתגבּרוּת וההתבּגרוּת, עם ההישׂגים הגדוֹלים – צריכה לבוֹא הכּרת החוֹבוֹת לכּלל כּוּלוֹ והעמסת הדאגה לכל מה שלמַטה הימנה, מבּחינה סוֹציאלית. תנוּעת פּוֹעלים שמפגרת בּזה, ואם גם בּאמתלה של אדיקוּת מעמדית, מתכּחשת לחזוֹנה, מוֹעלת בּשליחוּתה ההיסטוֹרית.

כּשאוֹמרים לנוּ מן החוּץ: העם נתן לכם הרבּה – הרי זה לא נעים לשמוֹע. בּפרט כּשהאוֹמר מבקש להסיק מ“נתינה” זוֹ מסקנוֹת מבוּלבּלוֹת. אך אנחנוּ לעצמנוּ חייבים לוֹמר: העם נתן לנו הרבּה, קוֹדם כּל נתן אוֹתנוּ. זה לא מעט. גוֹרל העם בּחר בּנוּ, והבדילנוּ מן הטוֹעים, והצילנוּ מטמיעה וּמקלוֹן וּמאבדן. אילמלא העם לא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ. והעם נתן לנוּ, לא בּגלל יחוּסנוּ, כּי אם לשם מטרה החשוּבה לוֹ מכּל, לשם גאוּלתוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים זכתה למה שזכתה לא מפּני שמישהוּ בּיקש לשׂחק בּאהבת-פּוֹעלים, כּי אם מפּני שהטילה על עצמה תפקידים לאוּמיים חלוּציים. והעם – לא התקיפים והגבּאים שנפגעוּ על ידינוּ – ידע להעריך זאת, הוּא רחש אֵמוּן למפעלנוּ, ונתן לנוּ את המנדט: להמשיך. והאצילוּת הזאת מחייבת. אנוּ זקוּקים לאחדוּת יוֹתר מאשר בּכל זמן שעבר. אנוּ זקוּקים להריסת מחיצוֹת. אין בּידינוּ להרוֹס מחיצוֹת של הנרגָנוּת המאוּרגנת, אך יש ויש בּידינוּ להרוֹס מחיצוֹת של ניגוּדים מדוּמים בּרחבי העם. יהוּדים פּליטים נוֹהרים לארץ-ישׂראל – האחדוּת שלהם היא למעלה מניגוּדי מעמדוֹת. בּתוֹך הספינה העוֹגנת בּחוֹף חיפה וּגזירת הגירוּש מתהפּכת עליה – שם אחדוּת אמיתית, למעלה מכּל אחדוּת המוּגדרת בּספרים סוֹציוֹלוֹגיים. הללוּ לא ידעוּ מעפּילים מה הם, וּמהי אחדוּת של עם-מעפּילים. ואחדוּת זוֹ מקיפה לא רק את 1800 היהוּדים שבּספינה הזאת. האחדוּת של הגיהינוֹם היהוּדי, אחדוּת-ההעפּלה וּמלחמת-ההצלה, מאַחדת עכשיו רבבוֹת יהוּדים בּמרחקי-עוֹלם. וּתנוּעה סוֹציאליסטית יהוּדית

היוֹנקת ממקוֹרה ולא מכּלים שניים וּשלישיים – תדע לגַלם אחדוּת-אמת הרצוּפה עזרת ישׂראל ואהבת ישׂראל.

בּפתיחת המוֹעצה הוֹדיע היוֹשב-ראש, דויד רמז: "בּשעוֹת הערב הוּצאוּ בּכוח עוֹלי “אַטלָנטיק” ממחנה העוֹלים בּעתלית והוֹעלוּ

לאניוֹת לשלחם מן הארץ. לא נוּכל לקיים את סדר-יוֹמנוּ. אתן רשוּת-הדיבּוּר בּענין זה שהתרחש הערב בּשם כּל המוֹעצה לבּרל כּצנלסון“. הדברים לא פּורסמוּ בּשעתם והם ניתנים בּזה מתוֹך הסטנוֹגרמה. הם הוּבאוּ בּקוֹבץ מדברי בּרל “מדיניוּת ציוֹנית”, שהוּצא על ידי מחלקת הנוֹער של הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, תל-אביב, תש”ו.

עם הגירוּש למאוּריציוּס

יש רגעים אשר בּהם כּל דיבּוּר אינוֹ אלא תחליף, תחליף עלוּב, מבייש, למַה שמתרחש וּלמַה שצריך להיעשוֹת. היוֹם הזה הוּא יוֹם מר, יוֹם מר בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. בּמלחמה הקוֹדמת היה יוֹם כּזה, יוֹם שחטפוּ

יהוּדים בּיפוֹ בּרחוֹבוֹת וּבכוֹח זרקוּ אוֹתם לאניוֹת והוֹבילוּ אוֹתם

למצרים. זה היה מעשׂה הממשלה התוּרכּית של הימים ההם – ממשלת השׂוּלטן, ממשלה חסרת תרבּוּת, חסרת יסוֹדוֹת של חוֹק ומשפּט. היוֹם הזה, בּמלחמה הזאת, נעשׂה הדבר מצד ממשלה נאוֹרה, תרבּוּתית, תוֹבעת צדק, דוֹרשת טוֹבת עמים נדכּאים, ממשלה אשר בתקוּפוֹת שוֹנוֹת היוּ טוֹבי בּניה יוֹדעים להילָחם על זכוּת עמים משוּעבּדים. לפני 120 שנה ידע אדם אנגלי¹ להילָחם על שחרוּרה של יוָן. אנגליה ידעה לתבּוֹע את עלבּוֹנם של האַרמנים הנשחטים. אנגליה ידעה להכריז בּפני העוֹלם כּוּלוֹ על תקוּמת הבּית הלאוּמי היהוּדי. ועכשיו בּאים בּאי-כּוֹח מדינה זאת ותוֹפסים בּני-אדם, פּליטי גיהינוֹם, אשר הגיעוּ אל החוֹף בּיסוּרים בּלתי-אנוֹשיים – יסוּרים אלה בּלבד יש בּהם לאשר את זכוּתם לארץ הזאת ואת רצינוּת בּוֹאם אליה – ולוֹקחים אוֹתם בּכוֹח הזרוֹע, בּכוֹח שוֹטרים וחיילים ודוֹחפים

אוֹתם חזרה, וּמוֹסרים להם מוֹדעה כּי בּאשר העיזוּ לחתוֹר בּלי רשוּת אל הארץ הזאת – צפוּי להם עוֹנש, עוֹנש כּפוּל: הם נידחים מן הארץ לא רק בּרגע זה, כּי אם לעוֹלם וָעֶד; כּל עוֹד השלטוֹן הזה יהיה קיים מוּבטח להם שהארץ הזאת תישאר סגוּרה בּפניהם.

היש בּפינוּ מלים להגדיר את הדבר הזה? היש לנוּ מוּנחים מקוּבּלים בּחברה האנוֹשית אשר יעשׂוּ את מכאוֹבנוּ מוּבן לזוּלתנוּ? כּל

עם ועם יש לוֹ סמלים של יסוּרים, המדבּרים ללבּוֹ יוֹתר מאשר ללב אחרים, ויש סמלים אשר רק הוּא מבין אוֹתם. וההיסטוֹריה היהוּדית נתנה לנו מלים המחרידוֹת את לבּנו, וזר לא נתנסה בּהן ולא יבין להן. מה יכוֹל לחוּש איש אירוֹפּה מה היתה לנוּ בּימי-הבּינַים האינקביזיציה? והאם יכוֹל איש אירוֹפּה להבין מה לנוּ המלה פּוֹגרוֹם? והאם יבין זר מה בּשבילנוּ עליה? הן גם אנחנוּ לא תמיד מבינים זאת. לא די לה לאידיאה גדוֹלה שתבּיע בּמלים אחדוֹת מוּפשטוֹת, בּאיזה טֶרמין שנגמר בּ“אִיזם”, מאוַיים

גדוֹלים, שאיפוֹת גדוֹלות, עד שהאידיאה חוֹדרת לעצמוֹת, עד שהיא נהפּכת לבשׂר-ודם של בּני-אדם, של תנוּעה, של עם – עוֹבר זמן רב. והתנוּעה משלמת מחיר יקר מאד על שהיא מאחרת לגלם את האידיאה בערכים מוּחשיים.

שנים רבּוֹת לא הבינה גם הציוֹנוּת עצמה מה גילוּמה. אמנם, הראשוֹנים רמזוּ משהוּ. עצם המלים “בּית יעקב לכוּ ונלכה” אמרוּ שציוֹנוּת אין זוֹ אידיאה של שחרוּר סתם, אלא אידיאה המחייבת דרך מסוּימת של הגשמה. גילוּם רעיוֹנה של התנוּעה הוּא עליה, ואין לוֹ גילוּם בּלי עליה. אוּלם מה הבינה התנוּעה הציוֹנית בּמשך עשׂרוֹת בּשנים בּ“ראשית-חכמה” זוֹ? פּה בּאוּלם יוֹשבים חברים שהלבּינוּ שׂערוֹתיהם, והם שפּתחוּ את העליה לארץ לאחר המלחמה הקוֹדמת. רבּים מאתנוּ עוֹד זוֹכרים יפה בּאיזה מכשוֹלים נתקלוּ אז, ולא מצד השלטוֹנוֹת הבּריטיים, כּי אם מצד השלטוֹנוֹת הציוֹניים בּארצוֹת, אשר לא הבינוּ כּלל וּכלל מה חפזוֹן הזה של מספּר בּחוּרים אשר אין להם סבלנוּת לחכּוֹת עד אשר יבוֹאוּ הימים הטוֹבים, שיהיה אפשרי וּכדאי ורצוּי להגיע לארץ. ועד היוֹם הזה – למרוֹת הקטסטרוֹפה, למרוֹת האסוֹנוֹת, למרוֹת כּל מה שעשׂתה הארץ בּשביל העליה וּמה שהעליה עשׂתה בּשביל הארץ – כּלוּם נעשׂתה העליה בּשביל הציוֹנות כּולה דבר מוּחשי ואוֹרגני

ועיקרי?

אילוּ היתה אז תפיסה אחרת של העליה, היתה, אפשר, גם הצהרת בּלפּוּר מנוּסחת אחרת, והיה כּל העוֹלם יוֹדע כי בּית לאוּמי אשר לא מוּבטחוֹת בּוֹ זכוּיוֹת עליה חפשית – איננוּ בּית לאוּמי, כּי אם קריקטוּרה של בּית לאוּמי והתקלסוּת בּחזוֹנוֹ של עם.

איוֹם וּמר שאפשר לעשׂוֹת לנוּ דבר כּזה² כּיוֹם הזה, בּעצם המלחמה, בּשעה שאלפי בּחוּרים שלנוּ מתנדבים למלחמה, שאפשר כּכה לירוֹק בּפנינוּ, כּה לדקוֹר בּלבּנוּ; שלעם היהוּדי המתבּוֹסס בּדמוֹ, אשר כּל לבּוֹ נתוּן לצד אחד בּמלחמה הזאת – שאפשר כּכה להתיחס אליו, כּכה להעריך את תפילוֹתינוּ, את קרבּנוֹתינוּ. אך אין זה הכּל. יש משהוּ שהוּא בּעינַי עוֹד חמוּר מזה. ולא אהיה אמיתי אם אחריש ולא אוֹמַר זאת. לי ההכּרה כּי היה בּידינוּ לנסוֹת למנוֹע את הדבר הזה, כּי מניעת הדבר המחפּיר הזה לא היה למעלה מכּוֹחוֹתינוּ. ואני מדבּר כּאן מעל הבּמה הזאת כּנאשם. אני מרגיש עצמי בּרגע זה כּאחד מהקהל הזה, כּנאשם, כּאיש אשר לא עשׂה כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת כּדי שהיוֹם הזה לא יהיה. אנחנוּ נלחמים בּכל החזיתוֹת בּעוֹלם, שוֹפכים את דמנו בּכל מקוֹם, על כּל המזבּחות שבּעולם מביאים אנו קרבּנוֹת – אם יש להם טעם ואם אין להם טעם, קרבּנוֹת מרצוֹן וקרבּנוֹת מאוֹנס, בּכל מלחמוֹת השחרוּר שבּעוֹלם וגם

בּהרבּה מלחמוּת של שעבּוּד העלינוּ את קרבּנוֹתינוּ. רק בּשביל עצמנוּ, רק בּשביל שחרוּרנוּ איננוּ יוֹדעים להילָחם. ורק בּשביל שחרוּרנוּ אנוּ יש

לנוּ מידוֹת וּמשקלוֹת וחשבּוֹנוֹת כּל כּך מדוּיקים וכל כּך בּרוּרים,

כּאשר לא היוּ לנוּ מעוֹלם לא בּשביל דברים גדוֹלים וגם לא בּשביל קטנוֹת החיים.

בּמשך שנים הוּרגל העוֹלם כּי אפשר ונכוֹן הדבר, בּאמת אפשר. מי יפריע? יש לנו מעצוֹרים כּל כּך רבּים, כּל כּך הרבּה חשבּוֹנוֹת מטיל גוֹרלנוּ המיוּחד עלינוּ. ואף על פּי כן, גם החלש בּיוֹתר, גם האוּמלל בּיוֹתר – יש דברים שעליהם הוּא נוֹתן את נפשוּ ועליהם הוא מוּכרח לתת את נפשוֹ, אם הוּא רוֹצה מעט כּבוֹד-אדם, אם הוא רוֹצה להשאיר לעצמוּ פּתח של שחרוּר. אין עם יכוֹל לוַתר על מלחמת שחרוּרוֹ בּלי שתהיינה לכך תוֹצאוֹת איוּמוֹת. וּמה טרגי הדבר שידיעה זאת בּאה אלינוּ שעוֹת לאחר המעשׂה, שהישוּב כּוּלוֹ, אשר נצבּר מכּל העוֹלם היהוּדי, אשר גוֹרלוֹ עצמוֹ תלוּי

בזה אם יוֹסיפוּ לבוֹא לארץ אניוֹת מעפּילים, ואשר אפשרוּת מלחמתוֹ על עתידוֹ מוּתנית בּּזה אם יוֹסיפוּ להלך בּימים ספינוֹת של יהוּדים התוֹבעים את זכוּתם לארץ אוֹ יבּהלוּ ויחדלוּ, – שהישוּב הזה, על רבבוֹת אנשיו החיים חיי הציוֹנוּת, יכוֹל היה לחיוֹת בּימים כּאלה בּלי לדעת מה צפוּי לוֹ, בּלי לשקוֹל וּבלי להכריע: אוּלי עוֹד אפשר משהוּ לעשׂוֹת. חוֹסר-הכרעה מחייב לא פחוֹת מהכרעה שלילית.

ואוֹמַר בּלב מר דבר שלא אוּכל להוֹכיח: יתכן כּי אילוּ היתה תנוּעתנוּ אחרת לא היה גוֹרלם של אנשי “פַּטריה” צריך להיוֹת כּאשר היה. עוֹד לא פּסוּ כּל האפשרוּיוֹת של היאָבקוּת פּוֹליטית גם בּזמן מלחמה. נגיע גם לגירוּשים – אם אין מתחילים בּמלחמה, אם אין מגלים את הנכוֹנוּת להילָחם. הנכוֹנוּת להסתכּן יש שהיא מצילה מסַכּנוֹת!

היוֹם הזה, יוֹם הפּרעוֹת בּמעפּילי אַטלנטיק, הוּא היוֹם

המר יוֹתר מכּל הפּרעוֹת שעברוּ עלינוּ בּארץ בּמשך שנוֹת השלטוֹן הזה; מר יוֹתר מכּמה כּשלוֹנוֹת פּנימיים שהיוּ לנוּ בּארץ הזאת. נוֹכחנוּ בּאוֹפן

הבּוֹלט בּיוֹתר מה טיבה של המדיניוּת אשר בּריטניה הגדוֹלה והאדירה, הלוֹחמת עכשיו נגד האוֹיב, אשר לא קם עוֹד כּמוֹהוּ לאנוֹשוּת, נוֹקטת לגבּינו. והיא מגשימה אוֹתה בּיד אוֹיבת אשר אינה נרתעת מכּל רֶשע, ואוּלי לא גילתה עוֹד את כּל מזימוֹתיה. וזה מר מאד. אַל נתעלם מזה! על ידי התעלמוּת לא ננַצח ולא נילָחם. אל נבקש נחמוֹת עלוּבוֹת. אינני יכוֹל לקוּם ולאמוֹר: “שפוֹך חמתך”. אין לנוּ על מי לשפּוֹך חימה. אבל בּהכּרת המצב אנחנוּ חייבים. אנחנוּ חייבים בּהכּרת המצב, כּי אין לנוּ עתה בּעוֹלם בּני-בּרית שוֹמרי-אמוּנים. תלָווה אוֹתנו הכּרה של בּדידוּת מוּחלטת, של

אי-אפשרוּת לסמוֹך על ידידוּת, אם לא נמצא בּעצמנוּ דרכים להביא לידי מידת התחשבוּת אתנוּ.

כּל שנוֹת המלחמה הזאת אשר בּשבילנוּ התחילה עם ההכנוֹת למלחמה – אינן רק שנים של פּגיעוֹת ועלבּוֹנוֹת וּמכּוֹת קשוֹת מאד, אלא שלב אחרי שלב של התנַקשוֹיוֹת, של הסגרה, של כּריתת-תקוה. וּבזמן שאנחנוּ חייבים וּמוכנים לתת את הכּל בּמלחמה הזאת אי אפשר שלא נדע היכן אנחנוּ עוֹּמדים.

נקל למעטים תחת לחץ הרבּים לראוֹת עצמם מתוֹך האַספּקלריה של הרבּים. נקל לעניים לראוֹת עצמם מתוֹך ראיה של העשירים. קל מאד – וזאת דרכּם של יהוּדים רבּים בּעלי אוֹריֶנטציוֹת “כּלליוּת” – לוַתר על ראיית עצמנוּ כּנקוּדת-מוֹצא, כּנקוּדת-הערכה מוּסרית סוֹציאלית; קל, כּנראה, ליהוּדים בּעלי אוֹרינצטיה סוֹציאליסטית, למשל, לא לראות היכן החטא והעוול כּלפּינוּ בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. קל לבעלי ראיה יהוּדית-ליבּרלית לא להקפּיד בּיוֹתר עם התקיפים וּבלבד שלא לבוֹא לידי קוֹמפּליקציוֹת בּלתי-נוֹחוֹת. בּעוֹלם זה, הרוֹדף אוֹתנוּ וּמשמיד אוֹתנוּ ורוֹצח אוֹתנו

גם מבּחינה רוּחנית, בּעוֹלם זה, אשר אין לנוּ בּוֹ משענת נאמנה אף אחת – קל מאד להגיע לכלל ראיה יהוּדית, שאסוּר לאבּד את מעט הידידוּת המינימַלית שיש לנוּ ושאין להכבּיד, חלילה, על הידידים למחצה בּדרישוֹת בּלתי-נוֹחוֹת. אוֹמַר את אשר בֹלבּי: לראיה זוֹ אני חוֹשש בּיוֹתר. אין לנו נקוּדת-מבּט מסוּכּנת יוֹתר מאשר ויתוּר על נקוּדת המבּט שלנוּ, מאשר ראיית מצבנוּ אנוּ בּעינים לא לנוּ.

מעט הרכוּש שעשׂינוּ בּארץ יקר לנוּ מאד. ודאי צריכים אנחנוּ לנהוֹג בּוֹ זהירוּת. קבּצנים שכּמוֹתנוּ, דלים שכּמוֹתנוּ צריכים

מאד מאד להיוֹת זהירים; איננוּ שׂמחים לשוּם זעזוּעים, שׂבענוּ זעזוּעים, וכוּלנוּ צמאים לטיפּת נחמה, לטיפּת עבוֹדה בּוֹנה שקטה. אך לא נקנה זאת בּמחיר של הוֹנאה עצמית, ולא נקנה זאת בּמחיר זה של השלָמה עם גזל כּבשׂת הרש. ראיתי יהוּדים טוֹבים מאד, לא גרוּעים, חלילה וחס, ממני, והם כּבר התחילוּ לראוֹת את חנק העליה, אוֹ כּל חנק אחר שלנוּ בּתקוּפת המלחמה, כּענין ממדרגה שניה אוֹ שלישית, שלא כּדאי בּגללוֹ עכשיו “להפּריע”. האם רק עתה חוֹשבים יהוּדים שאסוּר “להפריע”? האם לא לימדוּנוּ בּכמה הזדמנוּיוֹת שאין לנוּ להכבּיד על “המהלך הכּללי” ולדחוֹת את ענינינוּ ל“אחר כּך”? אך הן זה כּוֹחה המוּסרי של הציוֹנוּת שראתה את תביעת הצדק לנו כּדבר שאין להתבּייש בּוֹ ואין לדחוֹתוֹ ל“אחר כּך”. עם ההשפּלה של יהוּדי גרמניה התחיל כּל יהוּדי ויהוּדי מהארצוֹת הדמוֹקרטיוֹת חוֹשש לעוֹרוֹ ולעתידוֹ

שלוֹ, וגם היהוּדי הציוֹני, בּמקוֹם שהוּא עוֹד נהנה מזכוּיוֹת-אדם וּקצת כּבוֹד-אדם, נכוֹן לטשטש את עצמוֹ ואת יסוּרי עמוֹ וּתביעוֹת עמוֹ, שלא לסַכּן את המעט ולא להרגיז. ואם גם הישוּב בּארץ – האחראי בּפני העוֹלם היהוּדי על הפּקדוֹן הציוֹני – יראה כּכה את הדברים, אזי אנה אנחנוּ בּאים?!

אין אני יכוֹל לסיים בּדברי נחמה. רוֹצה אני כּי הכּאב הצוֹרב של היוֹם הזה, הכּאב הרצוּף רגש בּוּשה – יבער בּנוּ עד שיבקע דרך למוֹצא.

לשער הספר: כּרך תשיעי. דברי בֶּרל בּכרך זה מגיעים עד קצה של המערכה הראשוֹנה של מלחמת העוֹלם – עם כּניסת רוּסיה למלחמה וּנסיגתה מכּל השטח של פּוֹלין, ליטה ושכנוֹתיהן – אשר חשׂפה את גוֹלת ישׂראל בּהן בּפני חרב ההשמד של האוֹיב. גברוּ ועלוּ בּלבּוֹ של בֶּרל הדכּאוֹן והכּאב על שבר העם, ואוֹתה שעה בּשלה בּוֹ הכּרת הצוֹרך הציוֹני לנסח וּלהבּיע את מטרת המלחמה בּשביל עם ישׂראל, והיא השׂגת חירוּתנוֹ המדינית בּארץ-ישׂראל, כּמוֹצא היחידי להצלתנוּ וכמבטח לקיוּמנוּ. לזאת הקדיש בֶּרל את מעיניו וּדבריו בּמיוּחד בּשנתים שאחרי זה, בּשנוֹת 1941–1942. הדברים ניתנוּ בּכּרך החמישי אשר הוֹפיע בּשנת תש“ז, לפני הקוֹנגרס הכ”ב. הקוֹרא שירצה להמשיך בּדברי בּרל אחרי הכּרך התשיעי בּסדר כרוֹנוֹלוֹגי יצטרך לשוּב אל הכּרך החמישי, בּוֹ האיר בֶּרל את עינינוּ בּקביעת המטרה של מדינה עברית, אשר תבע אוֹתה, צפה אוֹתה בּרוּחוֹ, אך לא זכה לראוֹת את ראשיתה.

הכּרכים הבּאים יכילוּ את דברי בֶּרל האחרוֹנים.

לא עת פּתרוֹנוֹת – עת להיאָבק

(בּועד הפּוֹעל הציוֹני, בּלוֹנדוֹן. י“ז בּחשוָן תרצ”ט, 11.11.1938)

“דבר”, גליוֹן 4114, כ“ז בּכסליו תרצ”ט, 20.12.1938.

עמוּד 11, שוּרה 4: ועדת ווּדהד. ועדה להצעת שינוּיים בּתכנית החלוּקה של ועדת פּיל, שמוּנתה על ידי ממשלת בּריטניה בּפבּרואַר 1938. בּראשה עמד ג’וֹן ווּדהד. בּנוֹבמבּר אוֹתה שנה נתפּרסם הדין-וחשבּוֹן של הועדה, בּוֹ הוּצע לדחוֹת את תכנית החלוקה של וַעדת פּיל ולקבּוֹע את המדינה היהוּדית בּשטח שבּשפלה ובשרוֹן, מטנטוּרה ועד רחוֹבוֹת.

עמוּד 12, שוּרה 3: מרת פּוּל. תּמר דה-סוֹלוֹ פּוּל, עסקנית ציוֹנית בּאמריקה.

עמוּד 14, שוּרה 17: ימי ספּטמבּר בּאנגליה– ימי “הסכּם מינכן” בּספּטמבּר 1938.

עמוּד 16, שוּרה 3: גַריבַּלדי, ג’וּזֶפֶּה. 1882–1807. לוֹחם לחירוּתה ואיחוּדה של איטליה.

שם: מַסַריק, תוֹמס גריג. עיין כּרך ה', עמוּד 404.

שם: פרַנקוֹ, איוַאן. 1916–1856. מגדוֹלי משוֹררי אוּקראינה. שירתוֹ נסַבּה בּעיקר על שחרוּר אוּקראינה משעבּוּד

זרים.

בימי מינכן

(שׂיחה עם אנשי השוּרה, ט' בּטבת תרצ"ט, 31.12.1938)

“התבּוֹננוּת בּמצבנו”, חוֹברת מיוּחדת בּסטֶנסיל. החתימה: ירוּבּעל.

“אחדוּת-העבוֹדה” בּ', קוֹבץ מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל

לזכר ח. אַרלוֹזוֹרוֹב, אלוּל תש"ג, עמוּד 76, שֵם המאמר: בּקוֹבץ: “שברים”; החתימה: אסיר חיים.

השׂיחה מתחילה בּקטע זה שלא ניתן בּפְּנים:

הפּעוּלה שאתם עוֹסקים בּה אינה פּעוּלה טכנית בּלבד. היא קשוּרה בּמצבנו המדיני, וּמצבנוּ המדיני קשוּר בּמצבים המדיניים של העוֹלם, וּבתקוּפה זוֹ – יוֹתר מבּכמה תקוּפוֹת אחרוֹת. מהבנת מצבנוּ המדיני

נוֹבעוֹת גם מסקנוֹת חיוּניוֹת לגבּי פּעוּלתנוּ המעשׂית.

וּבטרם אגש להציע לפניכם את מחשבוֹתי על הנשקף לנוּ בּימים הקרוֹבים ועל הנדרש מאִתנוּ, עלי להזהיר אתכם מפּני קבּלת דברַי כּוַדאוּת יתירה. מדיניוּת איננה מדע. מדיניוּת מצריכה ידיעה וּטעוּנה לימוּד. אך יש בּה שיקוּלים שוֹנים וגוֹרמים מתחלפים. מה שאוֹמַר להלן זהוּ מה שהעליתי מתוֹך התבּוֹננוּת ועיוּן, אך איני קוֹבע מסמרוֹת. תמיד אפשר להניח שיש ידיעוֹת שנעלמוֹ מאתנוּ. אין בּימינוּ יציבוּת בּחיים המדיניים, ויכוֹלוֹת

לבוֹא תמוּרוֹת אשר תדרוֹשנה מאתנוּ להגיה וּלתקן את מוּשׂגינוּ על המצב.

מוּשׂגי איסטרטגיה אינם על עניני צבא בּלבד. כּל עוֹד השׂדה פּנוּי – אין צוֹרך בּשוּם טכסיסים. אך כּשהשׂדה תפוּשׂ, אוֹ כּשיש מי שעלוּל לתפּוֹשׂ אוֹתוֹ – עליך לחַשב כּל מהלך שלך, ולא לנמנם. מצבנוּ בּאָרץ מחַייב אוֹתנוּ לגישה איסטרטגית לא רק בּשעת התקפה. עלינוֹ לגאוֹל קרקע, לבנוֹת בּנינים, להקים משק, לסדר את ההספּקה, לפתוֹר את שאלוֹת האוּכלוֹסין – מתוֹך תפיסה איסטרטגית של מצבנוּ ושל עתידנוּ בּארץ. בּאנגליה קיים מיניסטריוֹן ל“תיאוּם” כּוֹחוֹת הבּטחוֹן. אחת הסיבּוֹת לחוּלשתנוּ – שידענוּ הרבּה חשבּוֹנוֹת שוֹנים, אך לא ידענוּ את החשבּוֹן האיסטרטגי. עלינוּ לרכּוֹש לנוּ את ההבנה הזאת ולשקּוֹד על תיאוּם כּל פּעוּלתנוּ מבּחינה זאת.

ולפני הדיוּן הפּוֹליטי, אתיר לעצמי להציע כּללים איסטרטגיים אחדים, שהסקתי לא מתוֹך נסיוֹני בּגדוּד העברי, כּי אם מתוֹך נסיוֹן ציוֹני. כּלל ראשוֹן: אַל תחמיץ שוּם שאנסה שנזדמנה לך. אַל תסמוֹך על כּך שהיא עשׂוּיה לחזוֹר. ההיסטוֹריה כּוּלה, על נצחוֹנוֹתיה ועל מַפּלוֹתיה, הרי היא שלשלת של הזדמנוּיוֹת, שהשתמשוּ בּהן כּהוֹגן אוֹ שלא כּהוֹגן, אוֹ שלא השתמשוּ בּהן כּלל. כּלל שני: הפסדת הזדמנוּת – אַל תיאָחז בּה בּעקשנוּת. אַל תבּיט אחוֹרנית. בּרגע שהפסדת מערכה – היכּוֹן

למערכה חדשה. כּלל שלישי: נתגלתה לך טעוּת בּדרכּך – אַל תתן לה לגדוֹל ולהתגלגל. תקן אוֹתה מיד.

עמוּד 20, שוּרה 13: עכשיו בּא מעשׂה צ’כוֹסלוֹבקיה. בּפגישת ראש ממשלת בּריטניה, צ’מבּרלין, עם היטלר בּבּרכטסגאדן קיבּל על עצמוֹ להביא לפני צ’כוֹסלוֹבקיה דרישה למסוֹר לגרמנים את השטחים שבּחבל הסוּדֶטים, שבּהם מספּר הגרמנים עלה על 50 אחוּזים. בּספּטמבּר 1938 סיפּחוּ הגרמנים את הסוּדטים לגרמניה. בּמרץ 1939 פּלשוּ לצ’כיה ועשׂוּה ארץ-חסוּת.

עמוּד 22, שוּרה 22: לפייס את מוּסוֹליני על חשבּוֹננוּ. בּאביב 1938 נחתם הסכּם בּין אנגליה ואיטליה בּעניני ארצוֹת הים התיכוֹן. לפי ידיעה אחת הוּבטחה עזרת איטליה לשיכּוּך המהוּמוֹת בּארץ-ישׂראל חֵלף הכּרת אנגליה בּכיבּוּש חַבּש. וּב-2.5.1938 הוֹדיע צ’מבּרלין בּבית-הנבחרים: “כּי איטליה תימָנע מכּל גרימת קשיים לממשלה בּארץ-ישׂראל ואנגליה תשמוֹר מצדה על זכוּיוֹתיה החוּקיוֹת של איטליה בּארץ-ישׂראל” (“דבר”, גליוֹנוֹת 3902, 3906, 3935; 23.3.1938, 28.3, 3.5).

עמוּד 23, שוּרה 9: הקוֹמאינטרן. עיין כּרך בּ', עמוּד 304.

שם, שוּרה 27: תחנת-בַּארי. תחנת שידוּר ערבית עוֹינת לציוֹנוּת וליהוּדים שפּעלה בּזמן ההוּא בּבּארי, עיר-חוֹף בּאיטליה

הדרוֹמית.

ועידה לשם מה?

“דבר”, גליוֹן 4106, י“ח בּכסליו תרצ”ט, 11.12.1938. דבר היוֹם. בּפנקס-כּיס של בֶּרל, בּתאריך 10.12.1938, רשוּם: "כּתיבת דבר היוֹם, “ועידה לשם מה?”

עמוּד 29, שוּרה 11: גם האַרכיבּישוֹף מקנטרבּוּרי השמיע את קוֹלוֹ. בּויכּוּח המדוּבּר עליו אמר האַרכיבּישוֹף בּבית-הלוֹרדים, כּי על אף אַהדתוֹ לערבים הוּא מבקש לא לעכּב את ההחלטה להכניס 10.000 ילדים גוֹלים לארץ-ישׂראל.

שם, שורה 13: הכּרוֹז של בּוֹלדוין. סטֶנלי בּוֹלדוין (1947–1867), מדינאי אנגלי שמרני, ראש הממשלה בּזמן ההוּא, פּנה בּנאוּמוֹ בּרדיוֹ הבּריטי בּ-8.12.1938 בּקריאה למַצפּוּן הנוֹצרי להצלת ילדי ישׂראל והוֹצאתם מגרמניה.

לאחר לוֹנדוֹן

(בּמועצת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, כ“ה בּניסן תרצ”ט)

חוֹברת בּשם זה, הוֹצאה מיוּחדת מתוֹך “הפּוֹעל הצעיר”,

גילוֹנוֹת 23, 25 ו-26, י“א בּאייר, ה' וט”ו בּסיון תרצ"ט, 2.6.1939, 23.5, 30.4.

עמוּד 31, שוּרה 4: ועידת לוֹנדוֹן. עם פּרסוּם דין-וחשבּוֹן וַעדת ווּדהד הוֹדיעה הממשלה הבּריטית בּגילוּי-דעת מיוֹם 9.11.1938 על החלטתה להזמין נציגים של ערביי ארץ-ישׂראל והמדינוֹת הערביוֹת מצד אחד וּנציגי הסוֹכנוּת היהוּדית מצד שני לדוּן בּעניני ארץ-ישׂראל. הועידה נפתחה בּפבּרוּאר 1939.

עמוּד 33, שוּרה 25: החינגה הערבית למשמע הבּשוֹרוֹת הבּאוֹת מלונדון. עם המִפנה להצרת צעדי המפעל הציוֹני בּועידת לוֹנדוֹן הבּיעוּ ערביי ארץ-ישׂראל את שׂמחתם בּהפגנוֹת (עיין “דבר”, גליוֹן 4173, 27.2.1939).

שם, שוּרה 26: הטלגרמה של בּן-גוּריוֹן. מכוּון לגילוּי-דעת מאת ד. בּן-גוּריוֹן בּיוֹם 26.2.1939 (על ידי “פּלקוֹר”) אל הישוּב העברי בּארץ, בּו נאמר: “זוֹממים לחסל את הבּית הלאוּמי וּלהסגירנוּ לשלטוֹן מנהיגי הכּנוּפיוֹת. המזימה הזאת לא תקום! גבוּרת הישוּב, מצוּקת המוֹני ישׂראל בּגוֹלה, המַצפּון של אנגליה הישרה, העזרה המוּסרית והפּוֹליטית של אוּמוֹת העוֹלם – יעשׂוּ לאַל את נכלי צוֹררינוּ. אַל בּהלה! נציגי העם עוֹמדים כּאן על המשמר בּבטחוֹן מלא שכּל אחד מכּם יעמוֹד בּמבחן העליוֹן מתוֹך נאמנוּת, התלכּדוּת, משמעת ועוֹז” (“דבר”, גליוֹן 4173, 27.2.1939).

עמוּד 34, שוּרה 2: פּספילד– עיין כּרך ד', עמוּד 315.

עמוּד 35, שוּרה 1: פּאנל– חבר האישים (ציוֹנים ולא-ציוֹנים), שמתוֹכוֹ היו נבחרים המשתתפים בּפגישות עם הממשלה בּועידת לוֹנדוֹן.

עמוּד 38, שוּרה 4: שׂיחוֹת קאהיר. עם תוֹם ועידת לוֹנדוֹן נתכּנסו בּאַפּריל 1939 בקאהיר מדינאים ערבים מהארצוֹת הערביוֹת עם נציגים אנגלים ודנוּ על קירוּב ההשקפה הערבית-אנגלית.

עמוּד 39, שוּרה 28: בּיוֹם שהגיעוּ הידיעוֹת מלוֹנדוֹן הכרזנוּ: לא ניכּנע. הידיעוֹת מלוֹנדוֹן– על מזימת ממשלת בּריטניה להקים בּארץ-ישׂראל מדינה עצמאית הנתוּנה לשלטוֹן רוֹב ערבי.

הכרזנוּ: לא ניכּנע. בּכינוּס ישוּבי שנתקיים בּירוּשלים בּט' בּאדר תרצ"ט, 28.2.1939.

עמוּד 41, שוּרה 1: כּזאת היתה גם “השביתה הכּללית” בּצרפת, בּימים שהיטלר עמד בּשער. מכוּון לשביתה של פּוֹעלי צרפת בּשלהי נוֹבמבּר 1938 נגד הצעת חוֹק להארכת שבוּע העבוֹדה מ-40 שעוֹת ל-50, בּתנאי תשלוּם בּעד השעוֹת הנוֹספוֹת, שהוּצע על ידי הממשלה מפּאַת הצוֹרך לחזק את המדינה חיזוּק כּלכּלי וּצבאי, נוֹכח האיוּם על בּטחוֹן צרפת מצד גרמניה.

עמוּד 44, שוּרה 7: ענין ה-17. מכוּון ל-17 מַעפּילים שנאסרוּ בּפבּרוּאר 1939, נדוֹנוּ למאסר של שלוֹשה חדשים והוּמלץ על גירוּשם מן הארץ (עיין “דבר”, גליוֹן 4206, 7.4.1939).

עמוּד 45, שוּרה 27: כּרוּז מטעם היצ“ם, נגד סרסוּרי עליה. היצ”ם – חברה יהוּדית בּינלאוּמית לטיפּול בּעניני ההגירה היהוּדית. השם הוּא ראשי-תיבוֹת של שלוּש החברוֹת היהוּדיוֹת: היאס (Hias – Hebrew Sheltering and Immugrant Aid Society); יק"א (Ica – Jewish Colonisation Association); אֶמיגדירקט (Emigdirect – Emigrants Direction). החברה החלה לפעוֹל בּשנת 1927.

אניוֹת גרמניוֹת אחדוֹת עם פּליטים יהוּדים בּלי רשיוֹנוֹת

כּניסה לאיזוֹ ארץ שהיא שטוּ בּאפּריל 1939 בּלב ימים בּאמריקה הדרוֹמית. לאחר השתדלוּת היצ"ם הוּשׂג לחלק מהם רשיוֹן כּניסה לצ’ילי. החברה פּירסמה אחר כּך אַזהרה, כּי להבּא לא תבוֹא בּמקרים דוֹמים לעזרת הפּליטים.

בּשנת היוֹבל הזאת

(בּאחד בּמַאי 1939)

“דבר”, גליוֹן 4228, ט“ז בּאייר תרצ”ט, 5.5.1939.

בּקוֹנגרס הציוֹני העשׂרים ואחד

(אלוּל תרצ"ט, אוֹגוּסט 1939)

“דבר”, גליוֹן 4320, י“ד בּאלוּל תרצ”ט, 29.8.1939.

“הקוֹנגרס הציוֹני הכ”א", דין-וחשבּוֹן סטנוֹגרפי, הוֹצאת ההנהלה של ההסתדרוּת הציוֹנית, ירוּשלים, עמוּד 142.

עמוּד 69, שוּרה 20: וספרוֹ ההיסטוֹרי של יוּסטוּס איש טבריה אבד לנוּ. יוּסטוּס איש טבריה, בּן זמנוֹ של יוֹסף בּן מתתיהוּ (יוֹסיפוּס פלַביוּס), כּתב ספר על מלחמת היהוּדים בּרוֹמאים, בּוֹ האשים את פלַביוּס בּזיוּף העוּבדוֹת לטוֹבת שליטי רוֹמא.

עמוּד 74, שוּרה 23: סגירת “דבר” בּגלל מאמר להגנת המעפּילים. זה היה מאמר על שלוֹש מאוֹת מעפּילים שנתפּסוּ בּ-10.8.1939, שבּגללוֹ נסגר העתוֹן לשבוּע ימים.

עמוּד 75, שוּרה 23: ועידת אֶויאן. עיין כּרך ה', עמוּד 400.

שם: עליו (על הפּליט) יתיעצוּ בּוַשינגטוֹן. על פּי יזמתוֹ של הנשׂיא רוּזבלט עמדה להתקיים בּוַשינגטוֹן התיעצוּת בּשאלוֹת הטיפּוּל בּפליטים וּפיזוּרם בּארצוֹת שוֹנוֹת. זוֹ נתקיימה שם בּאוֹקטוֹבּר 1939 בּהשתתפוּת משׂרד התמיד הבּין-ממשלתי לעניני פּליטים, פּקידי מיניסטריוֹנים שוֹנים בּממשלת ארצוֹת הבּרית וּנציגים ממדינוֹת אחרוֹת.

עמוּד 79, שוּרה 18: “ועד עליוֹן”. מכוּוָן להצעה שנתעוֹררה בּחוּגים האזרחיים בּישוּב להקמת “ועד עליוֹן לשעת חירוּם”.

את הרשימה הזאת כּתב בֶּרל (בּחתימת ירוּבּעל) חדשים אחדים לאחר התחלת המלחמה.

משהוּ על המוֹדיעים אשר מפּיהם אנוּ חיים וּמתים.

יפה כּתב יעקב רבּינוֹביץ על בּעלי הידיעוֹת הממיתים בּהבל פּיהם. ויש ענין נוֹסף להתבּוֹנן בּדבר: את מי מאנשי-השם (אוֹ שהם עוֹשׂים אוֹתם לאנשי-שם) הם דנים למיתה וּמזכּים בּתחיית המתים ואת מי הם דנים לשכחה. מכּאן אפשר ללמוֹד על מי ומי פּקוּחה עינם. פּוֹתחים, כּמוּבן, בּצדיק. ולאו דוקא בּרבּיים הגדוֹלים, כּגוֹן הגוּרי והליבּאבִיטשי – אשר הידיעוֹת היוֹם על הקוֹרה אוֹתם וּלמחרתוֹ על שלא קרה אוֹתם אינן פּוֹסקוֹת, עד שאדם מתבּלבּל לגמרי – כּי אם גם בּכל רבּי זעירא. וּלאחר הצדיק בּא ה“עסקן” למינהוּ: פּלוֹני ציר הסיים, אלמוֹני היוֹשב-ראש הציוֹני, פּלמוֹני הבּוּנדאי ושַלמוֹני הבּנקאי, פּלוֹנית אשת עסקן

ואַלמוֹנית מי שהיתה אשת עסקן והנלוה עליה. את אחד הבּוּנדאים כּבר שילחוּ פּעם והוֹשיבוּהוּ שם בּמאסר, וכעבוֹר יוֹמַים העבירוּהוּ לפּריס,

וּלמחרתוֹ הוֹדיעוּ שוּב כּי זה שבּפּריס הוּא יוֹסף בּן שמעוֹן

שני.

אך הנזכּרוּ המוֹדיעים – ולוּ גם אחד המוֹדיעים – בּשמוֹ של אדם שאיננוּ רבּי וגם לא רב, ולא עסקן ציוֹני, ולא בּוּנדאי, ולא בּנקאי, אלא סוֹפר עברי אוֹ חוֹקר? היכן הלל צייטלין? מה היה ליצחק קצנלסוֹן? מה גוֹרלם של החוֹקרים העברים שלימדוּ תוֹרה בּמכוֹן למדעי היהדוּת בּוַרשה – מנחם שטיין, ישׂראל אוֹסטרזצר, א. וייס? היכן חוֹקר תוֹלדוֹת הכּלכּלה של היהוּדים, ד"ר יצחק שיפּר, וּמה שלוֹמוֹ? היכן ההיסטוֹריוֹן בּאלאבּאן? מה אירה לאוֹתוֹ סוֹפר עברי שבּקרן-זוית בּגליציה, המשגר משם כּפעם בּפעם מאמר אוֹ ספר פּילוֹסוֹפי, וּבן-ציוֹן רפּוֹפּוֹרט שמוֹ? מה גוֹרלה של קבוּצת הסוֹפרים העברים “מפלט”, שלוֹם בּנציוֹן, זילבּרפניג וחבריהם? היכן פּוֹמרנץ ולוּסטיגר? מה גוֹרלוֹ של חייקל לוּנסקי, יהוּדי תמים ויקר, שבּספריית שטראשוּן בּוילנה? וכיצד עבר הכּיבּוּש והפּוֹגרוֹם על י. א. טריוש הישיש, משיירי דוֹרוֹ של ליבּרמן, עליו ועל יתר הפּליטה של סוֹפרים וחכמים?

מכּירים אנחנוּ את דמוּתם של רוּבּי מוֹדיעינוּ

מתמוֹל-שלשוֹם. אך הלא נאמר: יוֹדע צדיק נפש בּהמתוֹ – האוּמנם גם אנחנוּ, הקוֹראים העברים, איננוּ טוֹבים מהם, ואיננוּ מעלים על לב? (“דבר”, גליוֹן 4390, י“ב בּכסליו ת”ש, 24.11.1939).

עם גזירת הקרקע

(בּמועצה החקלאית, כ“ג בּאדר ב' ת”ש, 2.4.1940)

“אחדוּת-העבוֹדה” ב', קוֹבץ מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, תש"ג, עמוּד 82. שם המאמר בּקוֹבץ: “שברים”. החתימה: אסיר חיים.

עמוּד 92, שוּרה 19: הנה אפשר הדבר שנשׂיאת דגל עברי בּהפגנה בּארץ-ישׂראל תיענש בּמלקוֹת. הנער גבריאל מזרחי (כּבן 15) נדוֹן על ידי השוֹפט הבּריטי בּודילי לעוֹנש של 12 מלקוֹת בּשל השתתפוּת בּהפגנה בּתל-אביב נגד גזירת הקרקע בּ-2.3.1940 עם דגל בּיד.

עמוּד 93, שוּרה 2: הרצח בּדרך ג’נין. בּ-26.3.1940 נרצח בּמכוֹנית-משׂא יהוּדית בּכביש ג’נין–שכם אברהם אַבּרמוֹביץ, יליד ראש-פּינה.

בהתקרב החזית

(בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, תל-אביב, ח' בּסיון, 14.6.1940)

“בּכּוּר”, מאסף, הוֹצאת חוּג “אָבְנַיִם”, תל-אביב, תש"א, עמוּד 138. החתימה: אסיר חיים.

בּראש המאמר בּאה הערה זוֹ:

"התנַצלוּת. בּזה צרוֹר-דברים שבּעל-פּה, שנאמרוּ ליוֹמם בּימים שוֹנים, בּקוים שבוּרים. מי שאמרם לא טרח לרפּא את השברים, ואף לא הוֹסיף ולא גרע מהם לפי מה שהוֹסיף וגרע דבר הזמן. הקוֹרא הנוֹשׂא נפשוֹ לדברים בּני-קיימא רשאי לקבּוֹל על המכנס שלא נעל דלת בּפני דיבּוּרים בּני-חלוֹף. והמכנס מקבּל את הדין למַפרע. אוּלם נקוּדה קלילה אחת מבקש הוּא לשמוֹר לזכוּתוֹ: “חיינוּ שבּעל-פּה שוֹנים בּמידת-מה מחיינוּ שבּכתב, ושמא ראוּי בּמקרה מן המקרים לתת גם להם שארית מה. וּתהא זוֹ כּפּרתוֹ, שלכשנזכּה ונגיע לימים אחרים יעמדוּ השברים לעֵד והגוּת-רוּחוֹ הקשה של בּעל-הדברים תיסרהוּ על פּניו, והטוֹעה לא יוּכל שלא להכּיר בּטעוּתוֹ”.

עמוּד 97, שוּרה 13: בּוֹלס. עיין כּרך א', עמוּד 380.

שם, שוּרה 18: מוֹבילים למאסר את דאנטה לאטס ואת אנצוֹ סירני. הם נאסרוּ על ידי ממשלת ארץ-ישׂראל כּנתיני האוֹיב מיד לאחר הצטרפוּתה של איטליה למלחמה.

דאנטה לאטס– סוֹפר ועסקן ציוֹני.

חיים אֶנצוֹ סירני, נוֹלד בּשנת תרס“ה בּרוֹמא. עלה לארץ בּשנת 1926. היה ממיסדי גבעת-בּרנר. עשׂה בּשליחוּת תנוּעת העבוֹדה והעם בּארצוֹת שוֹנוֹת (גרמניה, עיראק, אמריקה). אחד ממאַרגני הצניחה לארצוֹת אירוֹפּה לשם הגשת עזרה לשׂרידים מאחוֹרי קוי האוֹיב. צנח ונתפּס וּמת מוֹת קדוֹשים בּדכאוּ בּב' בּכסליו תש”ה, 18.11.1944. קוֹבץ מכּתביו בּשם “האביב הקדוֹש” הוּפיע בהוֹצאת “עם עובד” בּשנת תש"ז.

עמוּד 98, שוּרה 16: משלחת חוּץ-לארץ של המֶנשֶביזם הרוּסי נתנה עתה דוּגמה של מחלוֹקת בּשעת מלחמה: לאחר ויכּוּח פּוֹליטי תיאוֹרטי גדוֹל נתפּלגוּ שני חברים מעל שבעה. בּראשית 1940 נתפּרסם בּעתוֹנוּת על פּילוּג בּחוּגי הסוֹציאל-דמוֹקרטיה הרוּסית בּגוֹלה (בּפּריס). פ. דן יצא נגד הרוֹב (אַבּרמוֹביץ, ניקוֹלַיֶבסקי ועוֹד) ודרכּוֹ העוֹינת לרוּסיה הסוֹביטית.

עמוּד 101, שוּרה 26: ריצ’מוֹנד, הֶרוּן, קרוֹסבּיי. פּקידים בּריטיים בּממשלת הארץ בּתקוּפת המנדט. מתנגדים לציוֹנוּת.

עמוּד 102, שוּרה 8: מסעוֹתיהם של אידר, רוּפּין, סאקר (לרוּסיה). ד"ר דויד אידר, מי שהיה חבר ועד הצירים לארץ-ישׂראל, בּיקר בּרוּסיה בּשנת 1920. היה גיסוֹ של ליטבינוֹב. הוֹדוֹת להשתדלוּתוֹ שוּחררו אסירי הועידה הציוֹנית בּמוֹסקבה. ד"ר א. רוּפּין בּיקר שם בּשנת 1927, בּמטרה לחקוֹר את התישבוּת היהוּדים בּרוּסיה. הַארי סאקר– בּשנת 1936 (בּקירוּב) מטעם “מַנצ’סטר גארדין”.

שם, שוּרה 12: נסיוֹנוֹת הגבוּרה של יחידים שסיכּנוּ את חייהם למען הביא את דברה החי של ארץ-ישׂראל לשם (לרוּסיה). מכוּוָן למישה וַיסבּיין מגבעת-השלוֹשה, לדויד אוֹרנשטיין ולשמוּאל’יק שניאוּרסוֹן, שיצאוּ לרוּסיה תוֹך שנת 1927. שניאוּרסוֹן מת שם. עקבות השנים הראשוֹנים לא נוֹדעוּ.

עמוּד 104, שוּרה 22: וּכשאנו מתבּקשים להמציא “מספּרים”, כּלוֹמר, למסוֹר ידיעוֹת על הנשק שנמצא בּרשוּת ה“הגנה”.

עמוּד 107, שוּרה 25: ענין המ“ג. המ”ג (הארבּעים וּשלוֹשה) היווּ קוּרס קצינים של ההגנה שמוֹשבוֹ היה בּיבנאל שבּגליל התחתוֹן. עקב רדיפוֹת הרָשוּת עקר הקוּרס ממקוֹמוֹ. תוֹך מסע אנשיו הוּקפוּ בּליל שׂמחת-תוֹרה תרצ"ט, בּדרך מיבנאל לעמק-יזרעאל, על ידי כּוֹח גדוֹל של חיל-הסְפָר ונאסרוּ. הם הוּעמדוּ למשפּט-צבאי, אשר בּסוֹפוֹ נדוֹנוּ 42 מהם לעשׂר שנוֹת מאסר כּל אחד, ואחד – למאסר-עוֹלם. מפקד הצבא בּארץ המתיק את פּסק-הדין והעמידוֹ על 5 ו-10 שנים. הנאסרים נכלאו בּכלא עכּוֹ וישבוּ בּוֹ קרוֹב לחצי שנה. אחר הוּעברוּ למחנה האסירים בּמזרע. כּשנה וחצי לאחר היאָסרם שוּחררוּ בּפקוּדה מהממשלה המרכּזית בּלוֹנדוֹן.

בּגבּנוּ אל הקיר

(בּכינוּסים בּימים י“ט–כ”ג בּסיוָן ת"ש, 6.1940. 29–25)

מאסף “בּכּוּר”, עמוּד 151. החתימה: אסיר חיים.

עמוּד 121, שוּרה 21: והקסרקטין הצבאי (בּימי ניקוֹלאי הראשוֹן) לא היה – מבּחינה יהוּדית – אלא פּרוֹזדוֹר לשמד, וּלכל הפּחוֹת לטשטוּש צוּרת האדם היהוּדי והריסת מוֹסדי חיינוּ. כּאן נאמר בּמקוֹר (“בּכּוּר”, עמוּד 153): “ועוֹד בּימי מלחמוֹת נַפּוֹליוֹן היוּ ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב והרב הזקן מלַאדי מחוּלקים: מַאי עדיף מבּחינה יהוּדית, אם נצחוֹנוֹ של נפּוֹליוֹן, העתיד להביא ליהוּדים עוֹשר וּרוָחה וּלהוֹציא אוֹתם מן היהדוּת, אוֹ נצחוֹנה של רוּסיה, שוַדאי תשאיר את ישׂראל בּדלוּתוֹ וּבדחקוּתוֹ, אלא שלא תפגע בּיהדוּתוֹ”. כּאן נפלה טעוּת, כּי ר' לוי יצחק נסתלק בּתשרי תק“ע, היינוּ כּשנתיים לפני מלחמת נַפּוֹליוֹן בּרוּסיה, ועל כּן לא יכוֹל היה להיוֹת ויכּוּח זה בּינוֹ לבין הרב. עצם דבריו הידוּעים של הרב על סילוּדוֹ מנצחוֹנוֹ של נפּוֹליוֹן מוּבאים בּ”הרב מלאדי" מאת מרדכי טיטלבּוֹים (עמוּד 156) מתוֹך מכתב של הרב אל אחד מאוֹהביו, העסקן ר' משה מייזלש מוילנה: “אם ינצח בּוֹנאפּארטא יוּרבּה העוֹשר בּישׂראל ויוּרם קרן ישׂראל, אבל יתפּרדוּ ויתרחקוּ לבּן של ישׂראל מאביהם שבּשמים; ואם ינצח אדוֹננוּ אלכּסנדר, אם כּי ירבּה העוֹני בּישׂראל ויוּשפּל קרן ישׂראל, אבל יתקשרוּ ויתחבּרוּ ויתעקדוּ לבּן של ישׂראל לאביהן שבּשמים”.

עמוּד 127, שוּרה 1: טֶלֵירן, שַרל מוֹריס. 1838–1754. מדינאי צרפתי. שֵירת את המהפּכה הצרפתית, את נפּוֹליוֹן ואחר כּך את לוּאי השמוֹנה-עשׂר ואת לוּאי פיליפּ. נוֹדע בּדרך הסתגלוּתוֹ לכל משטר.

עמוּד 130, בּהערה: משפּט בּן-שמן. בּאפּריל 1940 נתקיים משפּט על אחד-עשׂר אנשים מבּן-שמן, שנאסרוּ לרגל הימצא שם נשק בּחיפּוּשׂ שנערך על ידי המשטרה. מהם שנדוֹנוּ לשבע שנוֹת מאסר, מהם לחמש וּלשלוֹש.

מוּל קיר

(בּ“יוֹם הפּעילים” של הקיבּוּץ המאוּחד, יגוּר, י' בּאִייר תרצ"ט, 29.4.1939)

חוֹברת “ערעוּרים על המצב הקיים”, הוֹצאת מרכּז מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, יוּלי 1944.

עמוּד 146, שוּרה 16: יוֹם חיפה. בּ-23.4.1939 הוּכרזה שביתת הציבּוּר היהוּדי בּחיפה כּמחאה על הכנוֹת הממשלה להחזיר שתי ספינוֹת עם מעפּילים הימה. המעפּילים הוֹעלוּ אחרי כן לחיפה.

עמוּד 150, שוּרה 5: “נעמן”– בּית-חרוֹשת ללבֵנים בּעמק זבוּלוּן, שהוּקם בשלהי 1938 על אדמת הקרן הקימת על ידי חברת מניוֹת של קרן “השוֹמר הצעיר” בּשיתוּף עם הוֹן פּרטי.

עמוּד 151, שוּרה 21: ענין “ניר” והויכּוּח שהיה לי עם החוֹששים למרוּתה של ההסתדרוּת הכּללית. עיין כּרך בּ', עמוּד 209.

עמוּד 153, שוּרה 24: “בּרית התנוּעה הקיבּוּצית”. נסיוֹן שנעשׂה בּשלהי 1936 להקים מסגרת לפעוּלה משוּתפת בּין “הקיבּוּץ המאוּחד”, הקיבּוּץ הארצי “השוֹמר הצעיר” ו“חבר הקבוּצוֹת”.

בּמועצת נען

(מוֹעצת הקיבּוּץ המאוּחד. נען, כ“ז בּתמוּז תרצ”ט, 14.7.1939)

דין-וחשבּוֹן המוֹעצה, הוֹצאת הקיבּוּץ המאוּחד, עמוּד 235.

בּמוֹעצת דגניה

(מוֹעצת חבר הקבוּצוֹת ואיגוּד-גוֹרדוֹניה. דגניה, י“א בּאב תרצ”ט, 27.7.1939)

“ניב הקבוּצה”, חשוָן ת"ש, תל-אביב, עמוּד 114.

עמוד 181, שוּרה 27: התמרים. מכוּוָן למטע התמרים מזנים משוּבּחים מעיראק, מאיראן וּממּצרים, שהוּכנסוּ לקבוּצת כּנרת להקים זכר למשוֹררת רחל, “גן-רחל”, בּיזמתוֹ ועמלוֹ של בּן-ציוֹן ישׂראלי. מכּנרת פּשט מטע התמרים בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּארץ.

למען דעת

“דבר”, גליוֹן 4371, י“ט בּחשון ת”ש, 1.11.1939.

גם בּשׂחוֹק יכאב לב

חוֹברת בּשם זה, הוֹצאת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, תל-אביב, טבת ת"ש.

“דבר”, גילוֹנוֹת 4396–4393, י“ז–כ”א בּכסליו, תל-אביב, 29.11–3.12.1939.

עמוּד 195, שוּרה 7: “קאהירוֹ סיטי”. שם האניה שהוֹבילה רבּים ממשתתפי הקוֹנגרס העשׂרים ואחד מנמל מַרסייל לחוֹפי הארץ, עם פּרוֹץ מלחמת-העוֹלם השניה. בּאניה נתקיימוּ שׂיחוֹת על איחוּד המפלגוֹת בּין חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, “השוֹמר הצעיר” וּ“פוֹעלי ציוֹן” שׂמאל.

עמוּד 198, שוּרה 15: פּוֹקרוֹבסקי, מיכאל. 1931–1868. היסטוֹריוֹן רוּסי. היה קוֹמיסר להשׂכּלה בּממשלה הסוֹביטית.

עמוּד 213, שוּרה 4: כ"א התנאים. הקוֹנגרס השני של האינטרנציוֹנל הקוֹמוּניסטי (קוֹמאינטרן), שנתקיים בּשנת 1920, קבע תנאים לחברוּת בּקוֹמאינטרן, שנוּסחוּ בּ-21 סעיפים.

עמוּד 222, שוּרה 27: הבּעיה המעמדית בּציוֹנוּת צפה ועלתה עוֹד בּקוֹנגרס הציוֹני השני, בּוֹ הוֹפיעה קבוּצת ציוֹנים סוֹציאליסטיים

(נחמן סירקין, בּרנר לַזַר ועוֹד) שבּיקשה שהקוֹנגרס יבחר לועדוֹתיו גם צירים נבחרי הפּוֹעלים המאוּרגנים.

עמוּד 223, שוּרה 7: זילבּרפרבּ, משה. 1933–1876. סוֹפר ועסקן יהוּדי סוֹציאליסטי.

שם: מ. ב. רטנר. עיין כּרך ז', עמוּד 422.

שם, שוּרה 8: יצחק שיפּר. נוֹלד בּשנת 1884, נספּה בּשוֹאת גוֹלת פּוֹלין. חוֹקר דברי ימי היהוּדים בּפּוֹלין.

שם: ל. חזנוֹביץ, עיין כּרך ה', עמוּד 405.

שם: אברהם ליֶסין. 1938–1872. סוֹפר וּמשוֹרר בּאידיש. היה עוֹרך הירחוֹן הסוֹציאליסטי היהוּדי בּאמריקה “צוּקוּנפט”. היה רב-השפּעה

בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּסיה ואמריקה. קוֹבץ מאמרים שלוֹ

“זכרוֹנוֹת וחוָיוֹת” הוֹפיע בּהוצאת “עם-עובד”.

בּזכוּת המבוּכה וּבגנוּת הטיח

(בּכינוּס מדריכי עליית הנוֹער, בּ' בּתמוּז ת"ש)

“דבר”, גליוֹנוֹת 4624–4622, י“ז-כ' בּאלוּל ת”ש, 20–23.9.1940..

עמוּד 248, שוּרה 24: האם מַנדל אינוֹ נמנה עם הימין? ג’וֹרג' מנדל – מדינאי צרפתי, יהוּדי. היה מנהיג המפלגה הרפּוּבּליקאית הבּלתי-תלוּיה (ימנית), שימש מיניסטר הפּנים והבּטחוֹן בּממשלת ריינוֹ. התנגד לכּניעה לגרמנים, כּאשר נשקפה סכּנת כּיבּוּש לפּריס. נאסר אחרי כּניעתוֹ של פּטן.

עמוּד 251, שוּרה 1: בּימי החוֹק נגד הסוֹציאליסטים של בּיסמארק. לאחר שקרוּ מקרי התנַקשוּת בּוילהלם קיסר בּן השמוֹנים פּירסם בּיסמארק בּשנת 1878 הצעת חוֹק שהתכּוון ליטוֹל מאת הסוֹציאַליסטים חוֹפש הבּיטוּי וההתאַרגנוּת וּפיזר את הפּרלמנט. נערכוּ בּחירוֹת. הפּרלמנט החדש

אישר את החוֹק נגד הסוֹציאליסטים, אוּלם הגבּיל אוֹתוֹ לשנתים וחצי. הסוֹציאליסטים נרדפוּ, עתוֹניהם ואסיפוֹתיהם נאסרוּ.

עמוּד 256, שוּרה 14: אוֹטוֹ בּוֹיאֶר. 1938–1871. יהוּדי. ממנהיגי הסוֹציאל-דמוֹקרטיה האוֹסטרית. השתת, בּמרד פבּרוּאר 1934 (עיין עּרך ו', עמוּד 449). גָלה לצ’כוֹסלוֹבקיה וּלצרפת. מספריו הוֹפיעוּ בּעברית: “הסוֹציאליזם בּמחתרת”, הוֹצאת הקיבּוּץ הארצי “השוֹמר הצעיר”; “בּין השתי מלחמוֹת-עוֹלם”, הוֹצאת הקיבּוץ המאוּחד.

עמוּד 260, שוּרה 14: אברהם שרוֹן, בּעל המאמר “מפלצת הגלוּת הנצחית”. עיין “משני עֶברי השעה”, מאת א. שרוֹן, הוֹצאת “עם עוֹבד”, עמוּד 41.

עמוּד 261, שוּרה 18: מגילת דוּבּוֹבה לרחל פייגנבּרג. הסוֹפרת רחל פייגנבּרג (נוֹלדה בּ-1885) תיארה בּספרה זה את חוּרבּן העיירה דוּבּוֹבה בּקרבת אוּמַן בּאוּקראינה בּשלהי המלחמה הקוֹדמת. הספר הוֹפיע

בּאידיש בּוַרשה בּשנת 1928 וּבעברית בּתל-אביב בּשנת ת"ש.

בּן שגָלה

“דבר”, גליוֹן 4527, כ“ג בּאייר ת”ש, 31.5.1940. “בּחבלי אדם”, עמוּד 30.

עמוּד 273, שוּרה 4: שמ"ר. קיצוּר שם הסוֹפר נחוּם מאיר שייקביץ (1905–1849) הנוֹדע בּשפע הסיפּוּרים והרוֹמַנים שלוֹ בּאידיש שנפוֹצוּ בּין המוֹני העם.

שם: בּלוֹשטיין, עוֹזר. 1898–1840. סוֹפר ורוֹמַניסט בּאידיש.

שם: דינזוֹן, יעקֹב. 1919–1856. סוֹפר ורוֹמַניסט בּאידיש.

שם, שוּרה 6: אימבּר, נפתלי הירץ. 1909–1856. משוֹרר עברי, מחבּר השיר “התקוה”.

שם, שוּרה 9: נסים בּכר. 1931–1847. היה מחלוּצי החינוּך העברי בּירוּשלים.

שם: אפרים כּהן רייס. 1943–1863. היה ראש מוֹסדוֹת החינוּך של החברה היהוּדית-גרמנית “עזרה” בּארץ-ישׂראל (עיין כּרך ג', עמוּד 387).

עמוּד 279, שוּרה 20: יאנוֹבסקי, שאוּל יוֹסף. מחלוּצי תנוּעת האַנרכיסטים היהוּדים. היה עוֹרכם של עתוֹנים אנרכיסטיים בּאידיש בּאמריקה, בּלוֹנדוֹן ושוּב בּאמריקה.

נחמיה דה-לימה

“דבר”, גליוֹן 4699, כ“ד בּכסליו תש”א, 24.12.1940.

עמוּד 280, שוּרה 14: נחמיה דה-לימה. עיין כּרך בּ', עמוּד 324.

עמוּד 282, שוּרה 18: סימוֹן, יוּליוּס, עיין כּרך ג', עמוּד 398.

יעקב זאב לצקי-בּרתוֹלדי

(דברי הספּד)

“דבר”, גליוֹן 4449, כ“ו בּשבט ת”ש, 5.2.1940.

דברי פּרידה מעם דוֹב הוֹז

“דבר”, גליוֹן 4705, א' בּטבת תש"א, 31.12.1940. “בּחבלי אדם”, עמוּד 246.

אוֹטוֹ רוֹזנבּאוּם

“דבר”, גליוֹן 4905, א' בּאלוּל תש"א, 24.8.1941: “בּחבלי אדם”, עמוּד 250.

בּרכה ל“רביבים”

(דברים בּישיבת מזכּירוּת הקיבּוץ, יגוּר, י' בּאייר תרצ"ט)

“צרוֹר מכתבים”, עלוֹן לאינפוֹרמַציה פּנימית של הקיבּוּץ המאוּחד, עין-חרוֹד, ג' בּתמוז תרצ"ט 20.6.1939, עמוּד 68.

הערת מערכת “צרוֹר מכתבים”: “השם “רביבים” הוּצע לקבוּצה על ידי בּרל כצנלסוֹן בּיוֹם בּיקוּרוֹ אצלה, ערב פּסח תרצ”ח. ואשר ל“שלשלת-היוֹחסין” של שם זה: הקבוּצה נתחנכה בּגבעת-בּרנר; אחד מקבצי י. ח. בּרנר, שקבעוּ לא בּמעט את דמוּת ספרוּת-העבוֹדה בּארץ, שמו “רביבים”; הקבוּצה שוֹכנת כּעת בּמחנה קבוּצת “השׂדה”, שעברה למקוֹמה הקבוּע בּעמק בּית-שאָן (הוּא שׂדה-נחוּם); אף קבוּצת נוֹער זוֹ שוֹאפת ללכת, בּבוֹא תוֹרה, לכיבּוּש קרקע ולהתישבוּת". (קבוּצת “רביבים” התישבה בּנגב, בּעסלוּג').

בּחג גבעת-השלוֹשה

(למלאוֹת ט"ו שנה להקמתה)

“דבר”, גליוֹן 4518, י“ג בּאייר ת”ש, 21.5.1940.

יצירתנוּ נמדדת אך בּאַמת-מידה של חזוֹן

(בּפתיחת חגיגוֹת עשׂרים שנה להסתדרוּת, בּבית אַרלוֹזוֹרוֹב בּתל-אביב)

“דבר”, גליוֹן 4703, כ“ט בּכסליו תש”א, 29.12.1940.