לא פּוּרסם עד עתה

 

בּחגה של הקרן הקיימת    🔗

רבּוֹתי! נעים לי לדעת כּי על הבּימה הזאת יוֹשב קוֹמץ צירים של הקוֹנגרס החמישי, שהשתתף בּהחלטה על יצירת הקרן הקיימת. בּלב כּל תנוּעה חיה יש רגש מיוּחד לכל אלה שהיוּ בּין סוֹללי דרכּה. וּבודאי יש גם להם הרגשה טוֹבה בּראוֹתם כּי יש שׂכר לפעוּלתם, כּי אוֹתוֹ המוֹסד אשר בּשעת יסוּדוֹ היה כּמעט מעין חלוֹם, ואנשים פּיקחים וּמעשׂיים השתדלוּ גם להשפּיע על הרצל שידחה את יצירתוֹ לקוֹנגרס הבּא, עד שיבררוּ יוֹתר את התקנוֹת, כּי אוֹתוֹ מוֹסד שהתחיל בּפרוּטוֹת הגיע למה שהגיע: להיוֹת גוֹרם עיקרי בּבנין הארץ, ואוּלי גם הגוֹרם העיקרי בּתקוּמת ישׂראל.

מדי פּעם בּפעם, כּשאני מוּזמן לדבּר בּאסיפה של הקרן הקיימת, אינני יכוֹל לסרב, אבל יחד עם זה מתקשה אני בּנוֹשׂא זה יוֹתר מאשר בּאיזה נוֹשא אחר. לא בּרור לי מה יש לדבּר על הקרן הקיימת, לא בּרוּר לי מה יש לקהל לבוֹא ולשמוֹע בּאסיפת הקרן הקיימת; הלא הדברים פּשוּטים בּתכלית הפּשטוּת. אני מבין שקהל שלנוּ נוֹהר לאסיפוֹת, לשמוֹע בּהן, למשל, ויכּוּח על החלוּקה, בּעדה או נגדה, לשמוֹע, למשל, ויכּוּח על המטרה הסוֹפית של הציוֹנוּת, אוֹ נוֹהר לאסיפוֹת של בּחירוֹת, בּמקוֹם שיש תקוה שמישהוּ יכבּוֹש את השלטוֹן. אבל שהקהל שלנוּ יבוֹא לשמוֹע דברים על קרקע, על מוֹסד שאוֹסף פּרוּטוֹת, על ענינים שמדבּרים עליהם כּבר 37 שנים לפחות, זהוּ מן הדברים התמוּהים. מילאתי את חוֹבתי וּבאתי, והיתה זאת בּשבילי אפתעה גדוֹלה מאד, שמצאתי קהל שבּא לשמוֹע דברים כּאלה.

אין מה לחדש בּענין הקרן הקיימת, אוּלם יש תמיד לשוּב וּלעיין גם בּדברים ישנים נוֹשנים לאוֹר המציאוּת המתחַדשת וּלאוֹר

הפּרוֹבּלימוֹת המתחַדשוֹת. אנוּ נמצאים עכשיו בּתקוּפה חמוּרה בּציוֹנוּת,

שכּמוֹה עוֹד לא היתה. כּוּלנוּ, גם אלה שאמוּנתם היא אמוּנה חזקה וּשלמה בּהגשמת הציוֹנות, חיים בּחרדה עמוּקה למה שבּא עלינוּ כּל יוֹם וּלמה

שעתיד לבוֹא עלינוּ בּימים הקרוֹבים. לאוֹר המצב הזה יש לבוֹא וּלעיין מחָדש בּשאלוֹת היסוֹדיוֹת של המדיניוּת הציוֹנית. בּציוֹנוּת ישנן

תקוּפוֹת שהן כּמעט מתחלפוֹת ויוֹרשוֹת זוֹ את זוֹ כּפעם בֹפעם. יש זמנים שהגשמת הציוֹנוּת נראית לנוּ דבר קל וּמהיר, שיבוֹא על כּנפים, בּנסים של דיפּלוֹמטיה, וכל הצלחה פּוֹליטית בּקוֹנסטלציה הנוֹחה של העוֹלם, מַפנה את כּל תשׂוּמת-הלב לצדה. אבל על פּי רוֹב, התקוּפוֹת הטוֹבוֹת האלה נגמרוֹת בּאכזבוֹת גדוֹלוֹת מאד. אחר כֹך בּאה תקוּפה אחרת, שבּה אנוּ בּעצם מתכּווצים; רבּים גם מאבּדים את האמוּנה, אחרים דוֹחים את התקווֹת הגדוֹלוֹת לזמנים אחרים; ואנוּ מתרכּזים שוּב באוֹתה העבוֹדה הקטנה, הפּעוּטה והדלה אמנם, שרק בּה רוֹאים אנוּ את הכּיבוּשים המדיניים האמיתיים שלנוּ. ענינים אלה חוֹזרים בּלי הרף. עוֹד לפני הציוֹנוּת המדינית היה זמן שבּוֹ יהוּדים חוֹבבי-ציוֹן האמינוּ בּפשטוּת שאוֹליפַנט ילך לקוּשטא

ויעשׂה עסקים עם השׂוּלטן ויביא ליהוּדים את ארץ-ישׂראל. בּימי הרצל חלמוּ שהרצל יביא לנו אל הצ’ארטר, שימסוֹר לנוּ את אדמת ארץ-ישׂראל. כּשבּאה אחר כּך תקוּפת הצהרת בּלפּור (רבּים מהיוֹשבים כּאן זוֹכרים את הויכּוּחים מהזמן ההוּא), היה לנו ויכּוּח, כּיצד נקבּל את כּל אדמוֹת הממשלה, בּאיזוֹ צוּרה נדרוֹש מהממשלה, שכּל השטחים הבּלתי-מעוּבּדים ימָסרוּ למדינה היהוּדית. אוּלם כּל החלוֹמוֹת האלה נשארוּ חלוֹמוֹת, וּבמקוֹמם בּאה

המציאוּת הקשה. ויש להוֹדוֹת, שאנוּ תמיד נוֹהים אחרי החלוֹמוֹת האלה. מוּבן שקשה מאד לראוֹת את הגשמת הציוֹנוּת באִיטיוּתה הנוֹראה, בּמאמצים הגדוֹלים וּבפריָם הזעוּם. אוּלם אנוּ טוֹעים בּדבר אחד יסוֹדי: מדיניוּת

ציוֹנית, כּלוֹמר חירוּת עם ישׂראל, איננה חירוּת של עם היוֹשב על אדמתוֹ והוּא צריך לכבּוֹש לוֹ את חירוּתוֹ בּמאמצים מדיניים, בּמרד וּבמהפּכה. יתכן שיבוֹא זמן שנגיע לכך, אבל לעת עתה אנוּ צריכים להניח יסוֹדוֹת אחרים, יסוֹדוֹת של ממש, שעליהם תוּכל להתנהל המלחמה לחירוּת ישׂראל. ואת היסוֹדוֹת האלה אנוּ מניחים בּעבוֹדה פּשוּטה, בּעבוֹדת-חוּלין, בּעבוֹדה

שאין בּה זוֹהר ואין בּה הרבּה חידוּשים.

אם נתעמק קצת ונבין מהי המדיניוּת האמיתית שלנוּ, נאמר: הכּיבּוּשים האמיתיים שלנו הם הכּיבּוּשים הקרקעיים, כּיבּוּשי התישבוּת ועליה; הם היוֹצרים את העוּבדוֹת שלהן תוֹכן מדיני ממשי. אם כּי רבּת פּוּרענוּיוֹת היא התקוּפה בּה אנוּ חיים ועוֹבדים, גם רבּת חשיבוּת היא בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. הציוֹנוּת יכוֹלה להיוֹת גאָה יוֹתר מאיזוֹ תנוּעה

לאוּמית בּכל העוֹלם על דרך עבוֹדתה, על כּוֹחוֹת עבוֹדתה, על הכּיבּוּשים והמעשׂים שלה, על השינוּיים והתמוּרוֹת שהביאה בּנשמת האדם וּבאָפיוֹ. על תקוּפה זוֹ של 33–32 חדשי הפּורענוּיוֹת יכוֹל עם ישׂראל להתגאוֹת יוֹתר מאשר על כּל 57 שנוֹת ההתישבוּת הציוֹנית. בּה נתגלה הכּוֹח היהוּדי, האוֹפי היהוּדי, בּה גם נעשוּ כּיבוּשים גדוֹלים, בּה הראינוּ, מאז ימי בּר-כוֹכבא, מה זאת גבוּרה יהוּדית אמיתית. כּשנשאל את עצמנוּ על פּי איזה קוים התנהלוּ המעשׂים הללוּ, איפה היה קו הבּטחוֹן שלנוֹ, איפה היה קו הגבוּרה שלנוּ, תהא לנוּ תשוּבה פּשוּטה מאד: קו הבּטחוֹן שלנוּ הוּא קו הקרקע היהוּדי. זהוּ המקוֹם היחידי בּעוֹלם עליו יכוֹל היהוּדי להגן, בּוֹ יכוֹל היהוּדי להילָחם, בּמקוֹם שאין קרקע יהוּדי אין גם הבּסיס בּשביל כּל אוֹתם המאמצים של גבוּרה, של עמדה מדינית, של הגנת כּבוֹד ישׂראל, שנתגלוּ בּתוֹכנוּ עכשיו. כּל נקוּדת-ישוּב שלנוּ משמשת לנוּ

בּסיס, שבּלעדיו אין מדיניוּת!

ד"ר מוֹסינזוֹן ציין בּצדק שאנוּ קיבּלנוּ את מתוּלה ואת כּפר-גלעדי ואת תל-חי לא מפּני נדיבוּת לבּם של אלה שחילקוּ את ארץ-ישׂראל ללא כּל יסוֹד היסטוֹרי, גיאוֹגרפי או כּלכּלי, אלא מפּני שהצלחנוּ לתקוֹע יתד בּזוית זוֹ של הגליל העליוֹן. המסקנוֹת הנוֹבעוֹת מכּאן הן שאילוּ הצלחנוּ בּאוֹתם הימים לתקוֹע יתדוֹת בּפינוֹת אחרוֹת של ארץ-ישׂראל ההיסטוֹרית, מפּת ארץ-ישׂראל היתה כּיוֹם הזה אחרת. ואמנם היוּ מקוֹמוֹת שלכאוֹרה גם רכשנוּ אוֹתם, שילמנוּ כּסף בּעדם, אבל לא תקענוּ בּהם יתד של עבוֹדה וּבנין. אדמוֹת אלה נקנוּ כל פּי רוֹב בּכספוֹ של יהוּדי עשיר ונדיב ולא היוּ בּרשוּת העם, בּרשוּת המוֹסד העממי, שנמצא בּמגע קרוֹב עם המוֹני העם, עם תקווֹת העם. האדמוֹת האלה לא רק שלא שימשוּ מקוֹם לכיבּוּש לאוּמי-מדיני, כּי אם גם נשמטוּ מידינוּ. אני מתכּוון לאוֹתוֹ השטח העצוּם (בּחוֹרן) שנרכּש על ידי הבּרוֹן רוֹטשילד, אשר בּמשך שנים רבּוֹת נשׂאנוּ אליו את עינינוּ, וקיוינוּ ששם יהיה מרכּז חקלאי יהוּדי גדוֹל. האדמה נשארה בּתחוּמה של סוּריה, ומי יוֹדע מתי יבוֹאוּ הימים בּהם נוּכל לשוּב וּלישב אוֹתה. אבל לא רק בּדוגמה זוֹ, בּכמה וכמה דוּגמאוֹת אחרוֹת אפשר היה להוֹכיח שאילוּ המשכנוּ בּזמנים ידוּעים לתקוֹע יוֹתר יתדוֹת בּעבר-הירדן

וּבדרוֹם-הארץ, אפשר שהיינוּ מגיעים גם לתוֹצאוֹת מדיניוֹת אחרוֹת.

כּיוֹם עוֹמדת לפנינוּ לא רק שאלה של רכישת הקרקע, אלא שאלה של גאוּלת הקרקע בּמלוֹא מוּבן המילה. אנוּ מוֹצאים בּשטח היהוּדי הקטן שבּתוֹך הארץ הקטנה כּמה וכמה חרבוֹת, כּמה וכמה שטחים, שבּהם שוּקע לא רק כּסף יהוּדי, כּי אם גם דם יהוּדי וּבכל זאת לא היה להם גוֹאל ולא היה להם מגן. בּמזרח כּנרת, קרוֹב כּל כּך לעמק הירדן הפוֹרח, בּקרבת מקוֹם לעין-גב, היתה מוֹשבה בּשם “בּני-יהוּדה”, שנוֹסדה על ידי החלוּצים היהוּדים מצפת לפני למעלה מ-50 שנה. בּה ישבוּ בּמשך שנים רבוֹת משפּחוֹת חקלאיוֹת של יהוּדים שהביאוּ גם קרבּנוֹת דמים. מוֹשבה זוֹ עוֹמדת חרֵבה כּאילו לא היה בּה מעוֹלם ישוּב יהוּדי, והדבר הוֹלך ונשכּח. יש לנוּ ישוּב בּדרום הארץ: רוּחמה, נקוּדה שנוֹסדה בּכסף יהוּדי וּבעבוֹדת יהוּדים,

ואחרי שנים מעטוֹת נחרבה: אין לה בּעלים, אין לה דוֹאג. ויכוֹלתי למצוֹא עוֹד דוּגמאוֹת כּאלה. בּימים אלה עברתי נקוּדה אחת, שהיתה עוֹד בּימינוּ שוֹקקת חיים וּמלאה עבוֹדה פּוֹריה וּכרגע היא חרבה. דבר זה מזכּיר לנוּ רק בּאיזוֹ עזוּבה נמצאים ענינינוּ. יש לנוּ בּארץ מוֹסד עשיר, אשר אף מטרתוֹ היתה לאוּמית, וּבידיו נמצאוֹת רבבוֹת דוּנמים בּלתי מיוּשבים, אשר יכלוּ

לשמש לכמה וכמה נקוּדוֹת חקלאיוֹת. לפעמים מתרעמים על זה בּישוּב, לפעמים נכתב על כּך מאמר בּאיזה עתוֹן, אוּלם הדברים אינם נשמעים, הענינים אינם זזים אוֹ כּמעט שאינם זזים.

וּכנגד זה עוֹמד מוֹסד, אשר מן הרגע הראשוֹן היה לוֹ גם מזל טוֹב, בּהיוֹתוֹ קשוּר להסתדרוּת ציוֹנית עממית, להתנהל בּמגע קרוֹב עם החקלאי והעוֹבד בּארץ, להישָמע לזעקתוֹ ולדרישוֹתיו, לא לשקוֹט על שמריו, לעשׂוֹת דברים שהם לעתים למעלה מכּוֹחוֹ (ולהיוֹת, לפיכך, תמיד מטרה לחצי הבּיקוֹרת של כּל המבקרים המוּמחים). וּלפיכך מחשיבים מוֹסד זה, שהוּא כּמעט איננוּ יודע קרקע שוֹממה, שאמוֹתיו נהפּכוּ לאדמוֹת האינטנסיביוֹת

בּיוֹתר, הפּוֹרחוֹת בּיוֹתר והמעוּבּדוֹת בּיוֹתר בּארץ.

מוּבן שקל מאד לספּר על מספּר הדוּנמים (426 אלף דוּנמים, – והיהוּדים שׂמחים לדבר הזה) ולמנוֹת את ההכנסוֹת של הקרן הקיימת – וּמוֹנים אוֹתן בּמיליוֹנים, – ויכוֹלנוּ להתפּאר שהגענוּ לכך; אוּלם –

תמיד בּמקרים אלה יש צוֹרך לוֹמר “אוּלם” – אין כּל התאמה בּין רכישת הקרקע וּבין צרכינוּ הקרקעיים האמיתיים, ואין כּל התאמה בּין ההכנסוֹת שלנוּ וּבין יכוֹלת הפּעוּלה הנשקפת לנוּ, שישנה תמיד וּמחכּה לנוּ; אין כּל התאמה בּין הרעבוֹן לקרקע שישנוֹ לכל החוּגים בּארץ, בּין הזעקה לקרקע של עם נטוּל קרקע וּבין יכָלתה המצוּמצמת והמוּגבּלת של הקרן הקימת. זהוּ אחד הדברים המכאיבים בּיוֹתר, והם אינם מקרה בּחיי הציבּור שלנוּ. אין זה מקרה שבּעצם עד היוֹם הזה מתפּרנסת הקרן הקימת רק מפּרוּטוֹת וּמעט מאד מתרוּמוֹת גדוֹלוֹת; אין זה מקרה שהקרן הקימת נישׂאת בּעצם על ידי עסקנים שחוֹשבים אוֹתם לעסקנים קטנים, לא מנהיגים גדוֹלים, לא אנשים מפוּרסמים, לא בּעלי יכוֹלת; אלה כּמעט שאינם נוֹטים שכם לקרן הקימת; אין זה מקרה שלאחר 37 שנוֹת פּעוּלה של הקרן הקימת אנוּ עוֹמדים בּ-426 אלף דוּנם, תחַלקו את הסכוּם הזה ל-37 ותראוּ איזה מספּר יתקבּל לרכישה קרקעית שנתית שלנוּ. חסר משהוּ בּהסתדרוּת הציוֹנית, חסר משהוּ גם בּלבוֹ של הציוֹני הטוֹב. ד"ר מוֹסינזוֹן דיבּר בּצדק על יחס החיבּה שיש לנוּ לקרקע; כּל מי שקיבּל חינוּך יהוּדי היה לוֹ מוּשׂג מסוּים על זה; כּל מי שקיבּל חינוּך דתי יהוּדי עוֹד לפני הציוֹנוּת היה לוֹ מוּשׂג מסוּים על אדמת ארץ-ישׂראל. אבל אפשר היה להסתפּק בשׂקיק של עפר מארץ-ישׂראל בּשביל לשׂים אוֹתוֹ בּקבר. ארץ-ישׂראל לא היתה דבר ריאלי, דבר של שטחים ואדמה. לציוֹני טוֹב מספּיק היה שישתתף בּמניה של איזוֹ חברה קרקעית, אוֹ יקנה לכל היוֹתר מגרש על הכּרמל, – זה כּבר היה מעשׂה רב ורק מעטים מן הציוֹנים זכוּ לכך. חסר היה חוּש לקרקע וכל החינוּך הציוֹני לא הצליח עדין לטפּח את הדבר הזה ולעשׂוֹתוֹ לקנין של כּל ציוֹני. עוּבדה היא, שאם בּכל הענפים של פּעוּלה ציוֹנית אפשר למנוֹת כּל מיני עסקנים אנשי-שם מפוּרסמים, כשאנוּ בּאים לעניני קרקע ספק הוּא אם נמנה בּמספּר האצבּעוֹת של יד אחת אנשים שכּל חייהם קוֹדש לקרקע.

בּציוֹנוּת חסר לגמרי חוּש הזמן, חוּש להרגיש שיש דברים שאם לא תעשֹה אוּתם היוֹם לא תוּכל לעשׂוֹתם מחר. נזכּר אני בּכל מיני ויכּוּחים, שהיוּ לי בּשעתם עם טוּבי הציוֹנים בּמערב. בּזמן שהם התנגדוּ לרכישת עמק יזרעאל. ציוֹנים חשוּבים מאד, ששמוֹתיהם נזכּרים בּכבוֹד בּכל מסיבּה ציוֹנית, נלחמוּ נגד רכישת עמק-יזרעאל; היוּ ציוֹנים טוֹבים אחרים, שנלחמוּ נגד רכישת עמק-חפר נדמה לי שאין כּמעט קניה אחת בּין הקניוֹת הגדוֹלוֹת והחשוּבוֹת, שלא נתקלה בּהתנגדוּת. הציוֹנים הטוֹבים

בּעלי דעה, בּעלי הבנה מסחרית טעוּ טעוּת קטנה; אנשי המעשׂה האלה ניגשוּ לשאלת הקרקע כּסוֹחרים; הם ראוּ בקרקע ענין עוֹבר לסוֹחר, ענין של חליפין – היוֹם קוֹנים וּמחר מוֹכרים. אוֹתם אנשי המעשׂה שלנוּ לא ידעוּ שאפילוּ לפי התיאוֹריה של חכמי הכּלכּלה בּעוֹלם אין קרקע סחוֹרה רגילה, והרבּה חוּקים שחָלים על קרקע אינם חלים על הסחוֹרוֹת האחרוֹת. הם לא ידעוּ שאדמת ארץ-ישׂראל היא סחוֹרה מוֹנוֹפוליסטית, שעליה חלים חוּקים בּלתי-רגילים. עליה חל חוֹק של זמן בּצוּרה חריפה מאד. בּשנים האחרוֹנוֹת אנחנוּ עוֹמדים לפני הרבּה גזירוֹת, פוֹרמַליוֹת וּבלתי-פוֹרמליוֹת. יש גזירוֹת של ממשלת המנדט; יש גזירוֹת של הועד הפּוֹעל הערבי העליוֹן, – גם זוֹהי גזירה, אוּלי יוֹתר קשה מאשר הגזירוֹת החוּקיוֹת של הממשלה – שכּל מי שמוֹכר קרקע אוֹ מתַווך בּעניני קרקע, מפקיר את חייו והוּא נדוֹן למות. זאת היא אוּלי הגזירה הקשה בּיוֹתר. כּשהתחלנוּ את פּעוּלתנוּ לפני שנים רבּוֹת לא ידענוּ על כּל הדברים האלה, על כּל פּנים, לא טעמנוּ את טעם הסכּנוֹת האלה, אם כּי צריך לאמוֹר, למען האמת, שבּהיסטוֹריה אין בּזה כּל חידוּש. לפני זמן-מה נזדמן לידי ספר כּתוּב על ידי כּוֹמר פרבוֹסלָבי, שרכש בּשביל הכּנסיה האוֹרתוֹדוֹכּסית הרוּסית את אדמת “מוֹסקוֹבּיה”, את האדמה בּסביבוֹת מגדיאל וכמעט את כּל האדמה השייכת לכנסיה זוֹ. בּספר זה מסוּפּר בּאיזוֹ מלחמה של אינטרסנטים לא רק ערביים, כּי אם גם קתוֹליים, אשר הסיתו את הערבים, נפגש כּוֹמר זה, בּאיזה איוּמים השתמשוּ אז; בּאיזוֹ סכּנת חיים עשׂה הכּוֹמר את פּעוּלתו, והערבי אשר עזר לוֹ לרכּוֹש את הקרקעוֹת נהרג. אם כּן הסכּנוֹת הגדוֹלוֹת בֹרכישת הקרקע אין בּהן כּל חידוּש. קיים, כּמוּבן, חידוש גדוֹל בּהיקף הרחב של הגזירוֹת: כּל פּעם נוֹספים ענינים פּוֹליטיים מיוּחדים, שאי אפשר לראוֹתם מראש. והנה אנחנוּ עוֹבדים בּתוך הגזירוֹת הקשוֹת מאד, אנחנוּ מישבים בּתוֹך הגזירוֹת הקשוֹת מאד, מפּני שיש לנוּ כּשרוֹן מיוּחד להסתגל לעבוֹד גם בּמשטר של גזירוֹת. אנחנוּ יוֹדעים, ואין זה סוֹד, שישנן מגירוֹת בּשוּלחן הממשלה בּהן שמוּרוֹת בּשבילנוּ גזירוֹת נוֹספוֹת חמוּרוֹת יוֹתר מאשר הגזירוֹת שעד עכשיו. אנוּ מאמינים שנסתגל גם אליהן, אבל כּל גזירה נוֹספת לא רק שהיא מוֹנעת מאתנוּ שטחים מסוּימים, סוֹגרת לפנינוּ אזוֹרים ידוּעים, כּי אם גם מיֵקרת את האדמה. המוּשׂגים שלנוּ על זוֹל ויוֹקר בּיחס לקרקע הם מוּשׂגים שאינם עוֹמדים בּפני שוּם בּיקוֹרת. אני יכוֹל לציין בּגאוה שהקרן הקימת אוֹספת מפּרוּטוֹת סכוּם של ארבּע מאוֹת אלף לא"י לשנה; זאת היא בּאמת הכנסה הגוּנה, אוּלם אילוּ היתה לנוּ הכנסה כּזוֹ בּראשית עבוֹדתנוּ, מה עבוֹדה כּבּירה היינוּ יכוֹלים לעשׂוֹת בּסכוּמים אלה. אנוּ שוֹכחים שמוּשׂג הכּסף

הוֹלך וּמשתנה, שערך הכּסף הוֹלך ויוֹרד בּימינוּ וערך הסחוֹרה בּכלל

עוֹלה, וערך הסחוֹרה שלנוּ עוֹלה ועוֹלה.

ולא זוֹ בּלבד: יש גם תכוּנה מיוּחדת לסחוֹרה זוֹ, שאנוּ מדבּרים עליה. כּל אלה המחכּים שיעברוּ ימים והאדמה תהיה זוֹלה יוֹתר, כּל אלה התוֹלים את תקווֹתיהם בּזה שכּשהיהוּדים יחדלוּ להתענין בּארץ אוֹ יתענינוּ בּה פּחוֹת יהא ההיצע גדוֹל יוֹתר והדרישה תפחַת, וּכתוֹצאה מזה מחיר האדמה ילך וירד, טוֹעים בּהחלט. הדרישה של היהוּדים תלך ותגדל, מספּר היהוּדים שיבוֹאוּ ארצה ילך ויגדל, הצוֹרך בּהתישבוּת חקלאית יגדל, – דבר זה ממילא, בּאוֹפן טבעי, עוֹשׂה את האדמה לנכס יקר יוֹתר ויוֹתר.

השיטוֹת בּהן אנוּ משתמשים בּאיסוּף הכּספים אינן מספיקוֹת

כּלל וכלל. שיטה זוֹ, שהאנשים מצַוים את כּספּם לקרן הקימת רק לאחר מוֹתם, לאחר שערך הכּסף יוֹרד וּמחיר האדמה עוֹלה, אינה מספּיקה. רק לפני ימים מספּר קראנוּ על דבר עזבוֹנוֹ של בּנימין וינטר בּאמריקה. בּנימין וינטר בּתקוּפת גדוּלתוֹ היתה לוֹ שוּרת בּנינים גדוֹלים בּניוּ-יוֹרק. זה היה יהוּדי פּוֹלני שעלה לאמריקה בּלי פּרוּטה ונעשׂה בּמשך השנים קבּלן גדוֹל של בּנינים בּניוּ-יוֹרק והיה אחד מעשירי ישׂראל. לפני זמן-מה מת בּנימין וינטר, לאחר פּשיטת-רגל. וּמעזבוֹנוֹ הגדוֹל לקרן הקימת, שהגיע למיליוֹן דוֹלר, נשארוּ 200 לא"י. כּל הדברים הללוּ הם רק סימנים לכך בּאיזוֹ מידה חסר לנוֹ, גם לאנשים הטוֹבים בּקרבּנוּ, חוּש הזמן. כּי הענין בּוֹער, האדמה בּוֹערת מתחת לרגלינוּ, כּי אין פּנאי, כּי השׂטן הוֹלך וגוֹבר, המלחמה הוֹלכת ונעשׂית חמוּרה יוֹתר ויוֹתר.

וּמן הראוּי שאנשינוּ ידעוּ גם מה הקשר בּין הקרן הקימת וּבין כּל מה שנעשׂה ונוֹצר ונתבּע בּשעה זוֹ בעוֹלם הציוֹנוּת. אנוּ

יוֹדעים: הקרן הקימת מישבת פּוֹעלים, מישבת עוֹבדים חקלאיים. בּענין זה נשמעים, כּידוּע, דברי תרעוֹמת בּלתי-פּוֹסקים. כּשהייתי בּאמריקה השתתפּתי

בּמסיבּה של עסקני הקרן הקימת. שאלוּ אוֹתי כּל מיני שאלוֹת והיוּ להם גם כּל מיני תלוּנוֹת וּטענוֹת. בּין היתר שאל אוֹתי אדם אחד, עסקן ותיק: למה הקרן הקימת מישבת, כּפי ששמענוּ, על הקרקע דוקא פּוֹעלים? למה דוקא פּוֹעלים? והנה, לוּ חפצתי יכוֹלתי, כּמוּבן, משוּם דרכי שלוֹם, לישב וּלתרץ את הטענה הזאת וּלהביא ראָיה, שהקרן הקימת מישבת לָאו דוקא פּוֹעלים, אוּלם לא השתמשתי בּתירוּץ זה, אלא שאלתי אוֹתוֹ: “ראיתי את התקציב של ממשלת ארצוֹת-הבּרית להוֹצאוֹת המלחמה של מיניסטריוֹן הצבא וראיתי שהיא מוֹציאה הרבּה מאוֹת מיליוֹנים למטרה זוֹ. ויש לי שאלה חמוּרה מאד: מדוּע אינם מוֹציאים את כּל הכּסף הזה על כּל אזרחי אמריקה, וּמוֹציאים אוֹתוֹ דוקא על חיילים? מתפקידה של הקרן הקימת להמציא את קרקעוֹתיה לחיילים, לחיילי האוּמה, לעוֹבדי האדמה”.

אם נתבּוֹנן למַה שנעשׂה עכשיו על אדמת הקרן הקימת, נדע שיש בּה משהוּ שעוֹשׂה אוֹתה שוֹנה מכּל אדמה אחרת. ואין כּאן ויכּוח תיאוֹרטי רגיל: מה יוֹתר טוֹב, אדמה פּרטית אוֹ אדמה לאוּמית, כּי אם – מה עוֹמד יוֹתר לשימוּש האוּמה וּצרכיה. כּשהאדמה נמצאת בּידי הקרן הקימת, אזי בּמקרה של צרה, בּמקרה של צוֹרך, מתפּשטת האדמה הזאת וּמתאמצת וּמכניסה עוֹד את מישהוּ; היא אינה שייכת רק לאוֹתם האנשים שקיבלוּ אוֹתה. זהוּ ההבדל היסוֹדי הגדוֹל מבּחינה ציוֹנית בּין כּל אדמוֹת אחרוֹת וּבין אדמת

הקרן הקימת. הנה בּאים לארץ אלפי נוֹער מגרמניה – החזיוֹן הנהדר בּיוֹתר בּציוֹנוּת כּולה, בּהיוֹתה ממציאה גאוּלת הגוּף והנפש לאלפי ילדים אוּמללים, מבוֹהלים, נקרעים ממשפּחוֹתיהם וּמעַמם, ונוֹתנת להם בּית

וּמחזירה להם את הנשמה היהוּדית. היכן הדבר הזה נעשׂה? האם בּכל בּית יהוּדי, האם בּכל מקוֹם שיש אחוּז יהוּדים הגוּן? לא, דבר זה נעשֹה על אדמת הקרן הקימת. שם אין שאלה של רכישת מגרשים, שם אין שאלה של קנית דוּנמים נוֹספים. המתישב על אדמת הקרן הקימת יוֹדע שעליו למצוֹא בּזמנים הטוֹבים והרעים מקוֹם בּשביל הנוֹער הזה. זרם העליה לארץ הוֹלך ונמשך. לאן נכנסת העליה הזאת? היא נכנסת למשקי הקרן הקימת, בּהם מוֹצאת היא הכנסת אוֹרחים בּלתי-רגילה, בּהם מוֹצאת היא את כּוֹח הקליטה, את החזיוֹן הזה, שאנשים היוֹשבים על אדמתם מתכּווצים וּמוֹצאים מקוֹם ליהוּדים נוֹספים, לא רק על אדמתם, כּי אם גם בּתוֹך בּתיהם וּצריפיהם.

לא בּכל אדמה קיים מצב כּזה; לא כּל סידוּר קרקעי פּוֹתח אפשרוּיוֹת כּאלה. לפני זמן-מה נזדמנתי לקבוּצה צעירה אחת הסמוּכה ליסוּד-המעלה וּשמה חוּלָתה. קבוּצה לא כּל כּך ידוּעה בּארץ. היא רק בּראשית דרכּה, מורכּבת מנוֹער ארץ-ישֹראלי וּמנוֹער גרמני, שהתאחדוּ יחד ורוֹצים להיוֹת דוקא פּוֹעלים בּחוּלָה, ורוֹצים דוקא לעסוֹק בּדייגוּת,

והם הספּיקוּ להביא כּבר קרבּנוֹת בּמקוֹם (גם בּסדוֹם נהרג בּמקרה חבר אחד שלהם). קבוּצה זוֹ יוֹשבת על מגרש צר מאד ואין לה מקוֹם אפילוּ לבנוֹת בּתים, והיא מבקשת רחמים מאת הקרן הקימת לרכּוֹש בּשבילה 30 דוּנמים בּמחיר גבוֹה. הקרן הקימת אינה יכוֹלה לקנוֹת מיהוּדים אדמה בּמחיר גבוֹה. ואנוּ יוֹדעים שיסוּד-המעלה היא מוֹשבה עניה, אבל היא גם בּעלת שטחים גדוֹלים שהיוּ שייכים בּזמנם לבּרוֹן וחוּלקוּ בּיד רחבה מאד למספּר מצוּמצם של משפּחוֹת, מאוֹת דוּנמים של אדמה למשפּחה. וּקבוּצת חוּלתה היא גם בּין השוּמרים והמגינים על המוֹשבה כּוּלה. אוּלם כּשעוֹמדת השאלה להמציא לקבוּצה זוֹ אפשרוּת להעמיד צריפים וּלסדר גן-ירקוֹת, אין למצוֹא בּכל המוֹשבה שטח בּשבילה. איני דן כּרגע את בּעלי השטחים, איני דן כּרגע את המוֹשבה, אני מציין זאת כּעוּבדה. אין אנוּ יכוֹלים למלא את תפקידינוּ הלאוּמיים, הכּיבּוּשיים וההתישבוּתיים, אם אין קרקע עוֹמד לרשוֹת המוֹסדוֹת הלאוּמיים, למען יוּכלוּ להשתמש בוֹ וּלישב עליו.

ועוֹד הערה אחת לויכּוּח התמידי, שאינוֹ פּוֹסק גם בּזמן הזה, בּין קרקע פּרטי וקרקע לאוּמי. ודאי, המצב הוּא כּזה שאין בּידינוּ הבּחירה, ואנוּ שׂמחים לכל השתתפוּת בּבנין הארץ ושׂמחים לכל רכישת קרקע בּתנאים בּהם נתוּנים אנוּ כּיוֹם. אין אנוּ מוֹסד ממשלתי כּזה שיעשׂה

אֶכּספּרוֹפּריאציה של הקרקע ויסדר אוֹתוֹ בּאוֹפן חדש. אנוּ שֹמחים לכל בּעל הוֹן הבּא ארצה ורוֹכש את הקרקע בּשביל האוּמה. השאלה העוֹמדת לפנינוּ איננה: למה מפגר ההוֹן הלאוּמי? אלא – למה אין ההוֹן הפּרטי עוֹשׂה את פּעוּלתוֹ? וההוֹן הפּרטי יכוֹל בּאמת לעשׂוֹת הרבּה אם ירצה. אין אנו שוֹמעים שהיהוּדים, בּעלי הוֹן, יקנוּ אדמה בּשנים האחרוֹנוֹת אפילוּ

בּסביבוֹת בּטוּחוֹת: להוֹן פּרטי יש טבע כּזה שבּזמן של פּרוֹספּריטי, כּשהמחירים עוֹלים והאדמה אינה נקנית בּלי ספסרות, הוּא קוֹנה אדמוֹת וּמיקר על ידי זה את המחירים, אבל בּזמן שיש הכרח לקנוֹת ויש גם אפשרוּיוֹת לקנוֹת הוּא נעלם. הרי זהוּ הסימן שההוֹן הפּרטי הוא בּחינת משענת קנה רצוּץ, שאין לסמוֹך עליו.

כּל תנוּעה שאינה נכנעת בּזמנים רעים וּמוֹסיפה ללכת בּדרכּה יכוֹלה, למרוֹת הקשיים, לגלוֹת אפשרוּיוֹת שהיוּ נסתרוֹת לפניה

קוֹדם. לנוֹכח המצב הזה, לנוּכח האפשרוּיוֹת האלה עוֹמדים אנוּ דלים וריקים, עוֹמדים אנוּ בּגבוּל 10000 – 30000 דוּנם לשנה, שלא תמיד הם נקנים מהכנסוֹתינוּ בּמזוּמנים, אלא גם בּעזרת האשראי שלנוּ. כּשאנוּ עוֹמדים עכשיו לפני אפשרוּיוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלוֹת, שהן יכוֹלוֹת להיוֹת מכריעוֹת לגבּי מעמדנוּ החקלאי בּארץ, שאפילוּ הגזירוֹת החוּקיוֹת של הממשלה לא יצלחוּ עליו, אנוּ עוֹמדים עם אוֹתן ההכנסוֹת, עם אוֹתה הקוּפסה, עם אוֹתוֹ “ספר-הזהב”, – דלים וריקים.

בּעצם הימים הקשים האלה הספּקנוּ לחדוֹר לאזוֹרים, אשר בּמשך כּל ימי ההתישבוּת הציוֹנית חשבנוּ אוֹתם כּמעט למעלה מכּוֹח

השׁגתנוּ. הענין של “חניתה” וּסביבוֹתיה, שבּה התקדמנוּ בּזמן האחרוֹן וּמקוים להתקדם בּעתיד, הוּא כּמעט אגדי לגבּי התפיסוֹת הציוֹניוֹת. בּמשך

שנים רבּוֹת אמרנוּ: אין היהוּדים יכוֹלים לעלוֹת על ההרים, הן מבּחינת הבּטחוֹן והן מבּחינה משקית; ההרים אינם בּשביל יהוּדים. והנה בּאוּ המשקים ההרריים המעטים שלנוּ ועשׂו לאַל את כּל התוֹרוֹת הללוּ. הרצוֹן לכיבוּש שבּא מתוֹך ידועה בּרוּרה מראש, שהוֹלך הוּא לא לשרוֹן אוֹ לעמק-הירדן, אלא למקוֹמוֹת שאין בּהם אדמה פּוֹריה ואי אפשר לעבוֹד בּהם בּטרקטוֹר, שאינם מישוֹר והתנאים בּהם הם קשים מאד וצריך לפַלס בּהם דרך לחקלאוּת, – הוּא אשר עזר למפעל. הכּוֹבשים ידעוּ שיצטרכוּ לחיוֹת בּדוֹמה לפּלח הערבי בּהרים, ידעוּ שיצטרכוּ למצוֹא את דרכי ההתישבוּת ההררית שלנוּ, הטעוּנה עוֹד הרבּה שנים של חקירוֹת מדעיוֹת וּמאמצים גדוֹלים וחיפּוּשים של אפשרוּיוֹת-קיוּם, שאינה מבטיחה לחם צר, ואף לאחר שגילוּ מים ויצאוּ מסכּנת חוֹסר מים. שוּם התישבוּת אחרת, שוּם גוֹאל אחר לא היה הוֹלך למקוֹמוֹת האלה, כּשם שבּרוּר ששוּם גוֹאל אחר לא ילך למקוֹמוֹת האחרים, אשר אנוּ מתכּוונים עכשיו ללכת אליהם.

אין אני רוֹאה כּל צוֹרך לפנוֹת לאנשים שבּאוּ הנה בּדברי תעמוּלה למען הקרן הקימת; וסבוּר אני שהקהל שלנוּ הבּא לשמוֹע איננוּ זקוּק להם, אבל אתי הצוֹרך להבּיע דבר אחד: הרבּה צרוֹת שבאוּ עלינוּ הן ממילא מעמיקוֹת כּמה וכמה חוּשים שהיוּ נרדמים בּנוֹ. בּכמה שטחים יצאנוּ ממעשׂים קטנים וצרים לדרך רחבה יוֹתר. מה היה לנוּ המוּשׂג של שמירה לפנים, מה היה המוּשׂג של השוֹמר היהוּדי לפנים. מה היה אוֹתוֹ המוּשׂג של הגנה, מה היה המוּשׂג של התישבוּת, שדרשה הרבּה אמצעים והרבּה כּוֹחוֹת? שנים עסקנוּ בּשכלוּלים וּבכל מיני הכנוֹת אחרוֹת עד שהגענוּ למדרגה של ישוּבים מוּקמים בּן-לילה, עם כּל הקוֹשי שבּדבר, עם כּל הקרבּנוֹת הנדרשים לזה.

אנוּ מוּכרחים לפתח בּקרבּנוּ את החוּשים החשוּבים: חוּש לקרקע, חוּש לזמן, מפּני שעוֹד ניפָּגש בּמכשוֹלים הישנים וגם בּמכשוֹלים החדשים, משוּם שרק תנוּעה שאינה נרתעת מפּני המכשוֹלים, ויש בּה כּוֹח פּנימי להתמוֹדד עם המכשוֹלים ולא להיכָּנע לפניהם, רק תנוּעה כּזוֹ יכוֹלה להגיע גם לימים אחרים.