בּפתיחת המוֹעצה הוֹדיע היוֹשב-ראש, דויד רמז: "בּשעוֹת הערב הוּצאוּ בּכוח עוֹלי “אַטלָנטיק” ממחנה העוֹלים בּעתלית והוֹעלוּ
לאניוֹת לשלחם מן הארץ. לא נוּכל לקיים את סדר-יוֹמנוּ. אתן רשוּת-הדיבּוּר בּענין זה שהתרחש הערב בּשם כּל המוֹעצה לבּרל כּצנלסון“. הדברים לא פּורסמוּ בּשעתם והם ניתנים בּזה מתוֹך הסטנוֹגרמה. הם הוּבאוּ בּקוֹבץ מדברי בּרל “מדיניוּת ציוֹנית”, שהוּצא על ידי מחלקת הנוֹער של הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, תל-אביב, תש”ו.
עם הגירוּש למאוּריציוּס 🔗
יש רגעים אשר בּהם כּל דיבּוּר אינוֹ אלא תחליף, תחליף עלוּב, מבייש, למַה שמתרחש וּלמַה שצריך להיעשוֹת. היוֹם הזה הוּא יוֹם מר, יוֹם מר בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. בּמלחמה הקוֹדמת היה יוֹם כּזה, יוֹם שחטפוּ
יהוּדים בּיפוֹ בּרחוֹבוֹת וּבכוֹח זרקוּ אוֹתם לאניוֹת והוֹבילוּ אוֹתם
למצרים. זה היה מעשׂה הממשלה התוּרכּית של הימים ההם – ממשלת השׂוּלטן, ממשלה חסרת תרבּוּת, חסרת יסוֹדוֹת של חוֹק ומשפּט. היוֹם הזה, בּמלחמה הזאת, נעשׂה הדבר מצד ממשלה נאוֹרה, תרבּוּתית, תוֹבעת צדק, דוֹרשת טוֹבת עמים נדכּאים, ממשלה אשר בתקוּפוֹת שוֹנוֹת היוּ טוֹבי בּניה יוֹדעים להילָחם על זכוּת עמים משוּעבּדים. לפני 120 שנה ידע אדם אנגלי1 להילָחם על שחרוּרה של יוָן. אנגליה ידעה לתבּוֹע את עלבּוֹנם של האַרמנים הנשחטים. אנגליה ידעה להכריז בּפני העוֹלם כּוּלוֹ על תקוּמת הבּית הלאוּמי היהוּדי. ועכשיו בּאים בּאי-כּוֹח מדינה זאת ותוֹפסים בּני-אדם, פּליטי גיהינוֹם, אשר הגיעוּ אל החוֹף בּיסוּרים בּלתי-אנוֹשיים – יסוּרים אלה בּלבד יש בּהם לאשר את זכוּתם לארץ הזאת ואת רצינוּת בּוֹאם אליה – ולוֹקחים אוֹתם בּכוֹח הזרוֹע, בּכוֹח שוֹטרים וחיילים ודוֹחפים
אוֹתם חזרה, וּמוֹסרים להם מוֹדעה כּי בּאשר העיזוּ לחתוֹר בּלי רשוּת אל הארץ הזאת – צפוּי להם עוֹנש, עוֹנש כּפוּל: הם נידחים מן הארץ לא רק בּרגע זה, כּי אם לעוֹלם וָעֶד; כּל עוֹד השלטוֹן הזה יהיה קיים מוּבטח להם שהארץ הזאת תישאר סגוּרה בּפניהם.
היש בּפינוּ מלים להגדיר את הדבר הזה? היש לנוּ מוּנחים מקוּבּלים בּחברה האנוֹשית אשר יעשׂוּ את מכאוֹבנוּ מוּבן לזוּלתנוּ? כּל
עם ועם יש לוֹ סמלים של יסוּרים, המדבּרים ללבּוֹ יוֹתר מאשר ללב אחרים, ויש סמלים אשר רק הוּא מבין אוֹתם. וההיסטוֹריה היהוּדית נתנה לנו מלים המחרידוֹת את לבּנו, וזר לא נתנסה בּהן ולא יבין להן. מה יכוֹל לחוּש איש אירוֹפּה מה היתה לנוּ בּימי-הבּינַים האינקביזיציה? והאם יכוֹל איש אירוֹפּה להבין מה לנוּ המלה פּוֹגרוֹם? והאם יבין זר מה בּשבילנוּ עליה? הן גם אנחנוּ לא תמיד מבינים זאת. לא די לה לאידיאה גדוֹלה שתבּיע בּמלים אחדוֹת מוּפשטוֹת, בּאיזה טֶרמין שנגמר בּ“אִיזם”, מאוַיים
גדוֹלים, שאיפוֹת גדוֹלות, עד שהאידיאה חוֹדרת לעצמוֹת, עד שהיא נהפּכת לבשׂר-ודם של בּני-אדם, של תנוּעה, של עם – עוֹבר זמן רב. והתנוּעה משלמת מחיר יקר מאד על שהיא מאחרת לגלם את האידיאה בערכים מוּחשיים.
שנים רבּוֹת לא הבינה גם הציוֹנוּת עצמה מה גילוּמה. אמנם, הראשוֹנים רמזוּ משהוּ. עצם המלים “בּית יעקב לכוּ ונלכה” אמרוּ שציוֹנוּת אין זוֹ אידיאה של שחרוּר סתם, אלא אידיאה המחייבת דרך מסוּימת של הגשמה. גילוּם רעיוֹנה של התנוּעה הוּא עליה, ואין לוֹ גילוּם בּלי עליה. אוּלם מה הבינה התנוּעה הציוֹנית בּמשך עשׂרוֹת בּשנים בּ“ראשית-חכמה” זוֹ? פּה בּאוּלם יוֹשבים חברים שהלבּינוּ שׂערוֹתיהם, והם שפּתחוּ את העליה לארץ לאחר המלחמה הקוֹדמת. רבּים מאתנוּ עוֹד זוֹכרים יפה בּאיזה מכשוֹלים נתקלוּ אז, ולא מצד השלטוֹנוֹת הבּריטיים, כּי אם מצד השלטוֹנוֹת הציוֹניים בּארצוֹת, אשר לא הבינוּ כּלל וּכלל מה חפזוֹן הזה של מספּר בּחוּרים אשר אין להם סבלנוּת לחכּוֹת עד אשר יבוֹאוּ הימים הטוֹבים, שיהיה אפשרי וּכדאי ורצוּי להגיע לארץ. ועד היוֹם הזה – למרוֹת הקטסטרוֹפה, למרוֹת האסוֹנוֹת, למרוֹת כּל מה שעשׂתה הארץ בּשביל העליה וּמה שהעליה עשׂתה בּשביל הארץ – כּלוּם נעשׂתה העליה בּשביל הציוֹנות כּולה דבר מוּחשי ואוֹרגני
ועיקרי?
אילוּ היתה אז תפיסה אחרת של העליה, היתה, אפשר, גם הצהרת בּלפּוּר מנוּסחת אחרת, והיה כּל העוֹלם יוֹדע כי בּית לאוּמי אשר לא מוּבטחוֹת בּוֹ זכוּיוֹת עליה חפשית – איננוּ בּית לאוּמי, כּי אם קריקטוּרה של בּית לאוּמי והתקלסוּת בּחזוֹנוֹ של עם.
איוֹם וּמר שאפשר לעשׂוֹת לנוּ דבר כּזה2 כּיוֹם הזה, בּעצם המלחמה, בּשעה שאלפי בּחוּרים שלנוּ מתנדבים למלחמה, שאפשר כּכה לירוֹק בּפנינוּ, כּה לדקוֹר בּלבּנוּ; שלעם היהוּדי המתבּוֹסס בּדמוֹ, אשר כּל לבּוֹ נתוּן לצד אחד בּמלחמה הזאת – שאפשר כּכה להתיחס אליו, כּכה להעריך את תפילוֹתינוּ, את קרבּנוֹתינוּ. אך אין זה הכּל. יש משהוּ שהוּא בּעינַי עוֹד חמוּר מזה. ולא אהיה אמיתי אם אחריש ולא אוֹמַר זאת. לי ההכּרה כּי היה בּידינוּ לנסוֹת למנוֹע את הדבר הזה, כּי מניעת הדבר המחפּיר הזה לא היה למעלה מכּוֹחוֹתינוּ. ואני מדבּר כּאן מעל הבּמה הזאת כּנאשם. אני מרגיש עצמי בּרגע זה כּאחד מהקהל הזה, כּנאשם, כּאיש אשר לא עשׂה כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת כּדי שהיוֹם הזה לא יהיה. אנחנוּ נלחמים בּכל החזיתוֹת בּעוֹלם, שוֹפכים את דמנו בּכל מקוֹם, על כּל המזבּחות שבּעולם מביאים אנו קרבּנוֹת – אם יש להם טעם ואם אין להם טעם, קרבּנוֹת מרצוֹן וקרבּנוֹת מאוֹנס, בּכל מלחמוֹת השחרוּר שבּעוֹלם וגם
בּהרבּה מלחמוּת של שעבּוּד העלינוּ את קרבּנוֹתינוּ. רק בּשביל עצמנוּ, רק בּשביל שחרוּרנוּ איננוּ יוֹדעים להילָחם. ורק בּשביל שחרוּרנוּ אנוּ יש
לנוּ מידוֹת וּמשקלוֹת וחשבּוֹנוֹת כּל כּך מדוּיקים וכל כּך בּרוּרים,
כּאשר לא היוּ לנוּ מעוֹלם לא בּשביל דברים גדוֹלים וגם לא בּשביל קטנוֹת החיים.
בּמשך שנים הוּרגל העוֹלם כּי אפשר ונכוֹן הדבר, בּאמת אפשר. מי יפריע? יש לנו מעצוֹרים כּל כּך רבּים, כּל כּך הרבּה חשבּוֹנוֹת מטיל גוֹרלנוּ המיוּחד עלינוּ. ואף על פּי כן, גם החלש בּיוֹתר, גם האוּמלל בּיוֹתר – יש דברים שעליהם הוּא נוֹתן את נפשוּ ועליהם הוא מוּכרח לתת את נפשוֹ, אם הוּא רוֹצה מעט כּבוֹד-אדם, אם הוא רוֹצה להשאיר לעצמוּ פּתח של שחרוּר. אין עם יכוֹל לוַתר על מלחמת שחרוּרוֹ בּלי שתהיינה לכך תוֹצאוֹת איוּמוֹת. וּמה טרגי הדבר שידיעה זאת בּאה אלינוּ שעוֹת לאחר המעשׂה, שהישוּב כּוּלוֹ, אשר נצבּר מכּל העוֹלם היהוּדי, אשר גוֹרלוֹ עצמוֹ תלוּי
בזה אם יוֹסיפוּ לבוֹא לארץ אניוֹת מעפּילים, ואשר אפשרוּת מלחמתוֹ על עתידוֹ מוּתנית בּּזה אם יוֹסיפוּ להלך בּימים ספינוֹת של יהוּדים התוֹבעים את זכוּתם לארץ אוֹ יבּהלוּ ויחדלוּ, – שהישוּב הזה, על רבבוֹת אנשיו החיים חיי הציוֹנוּת, יכוֹל היה לחיוֹת בּימים כּאלה בּלי לדעת מה צפוּי לוֹ, בּלי לשקוֹל וּבלי להכריע: אוּלי עוֹד אפשר משהוּ לעשׂוֹת. חוֹסר-הכרעה מחייב לא פחוֹת מהכרעה שלילית.
ואוֹמַר בּלב מר דבר שלא אוּכל להוֹכיח: יתכן כּי אילוּ היתה תנוּעתנוּ אחרת לא היה גוֹרלם של אנשי “פַּטריה” צריך להיוֹת כּאשר היה. עוֹד לא פּסוּ כּל האפשרוּיוֹת של היאָבקוּת פּוֹליטית גם בּזמן מלחמה. נגיע גם לגירוּשים – אם אין מתחילים בּמלחמה, אם אין מגלים את הנכוֹנוּת להילָחם. הנכוֹנוּת להסתכּן יש שהיא מצילה מסַכּנוֹת!
היוֹם הזה, יוֹם הפּרעוֹת בּמעפּילי אַטלנטיק, הוּא היוֹם
המר יוֹתר מכּל הפּרעוֹת שעברוּ עלינוּ בּארץ בּמשך שנוֹת השלטוֹן הזה; מר יוֹתר מכּמה כּשלוֹנוֹת פּנימיים שהיוּ לנוּ בּארץ הזאת. נוֹכחנוּ בּאוֹפן
הבּוֹלט בּיוֹתר מה טיבה של המדיניוּת אשר בּריטניה הגדוֹלה והאדירה, הלוֹחמת עכשיו נגד האוֹיב, אשר לא קם עוֹד כּמוֹהוּ לאנוֹשוּת, נוֹקטת לגבּינו. והיא מגשימה אוֹתה בּיד אוֹיבת אשר אינה נרתעת מכּל רֶשע, ואוּלי לא גילתה עוֹד את כּל מזימוֹתיה. וזה מר מאד. אַל נתעלם מזה! על ידי התעלמוּת לא ננַצח ולא נילָחם. אל נבקש נחמוֹת עלוּבוֹת. אינני יכוֹל לקוּם ולאמוֹר: “שפוֹך חמתך”. אין לנוּ על מי לשפּוֹך חימה. אבל בּהכּרת המצב אנחנוּ חייבים. אנחנוּ חייבים בּהכּרת המצב, כּי אין לנוּ עתה בּעוֹלם בּני-בּרית שוֹמרי-אמוּנים. תלָווה אוֹתנו הכּרה של בּדידוּת מוּחלטת, של
אי-אפשרוּת לסמוֹך על ידידוּת, אם לא נמצא בּעצמנוּ דרכים להביא לידי מידת התחשבוּת אתנוּ.
כּל שנוֹת המלחמה הזאת אשר בּשבילנוּ התחילה עם ההכנוֹת למלחמה – אינן רק שנים של פּגיעוֹת ועלבּוֹנוֹת וּמכּוֹת קשוֹת מאד, אלא שלב אחרי שלב של התנַקשוֹיוֹת, של הסגרה, של כּריתת-תקוה. וּבזמן שאנחנוּ חייבים וּמוכנים לתת את הכּל בּמלחמה הזאת אי אפשר שלא נדע היכן אנחנוּ עוֹּמדים.
נקל למעטים תחת לחץ הרבּים לראוֹת עצמם מתוֹך האַספּקלריה של הרבּים. נקל לעניים לראוֹת עצמם מתוֹך ראיה של העשירים. קל מאד – וזאת דרכּם של יהוּדים רבּים בּעלי אוֹריֶנטציוֹת “כּלליוּת” – לוַתר על ראיית עצמנוּ כּנקוּדת-מוֹצא, כּנקוּדת-הערכה מוּסרית סוֹציאלית; קל, כּנראה, ליהוּדים בּעלי אוֹרינצטיה סוֹציאליסטית, למשל, לא לראות היכן החטא והעוול כּלפּינוּ בּעוֹלם הסוֹציאליסטי. קל לבעלי ראיה יהוּדית-ליבּרלית לא להקפּיד בּיוֹתר עם התקיפים וּבלבד שלא לבוֹא לידי קוֹמפּליקציוֹת בּלתי-נוֹחוֹת. בּעוֹלם זה, הרוֹדף אוֹתנוּ וּמשמיד אוֹתנוּ ורוֹצח אוֹתנו
גם מבּחינה רוּחנית, בּעוֹלם זה, אשר אין לנוּ בּוֹ משענת נאמנה אף אחת – קל מאד להגיע לכלל ראיה יהוּדית, שאסוּר לאבּד את מעט הידידוּת המינימַלית שיש לנוּ ושאין להכבּיד, חלילה, על הידידים למחצה בּדרישוֹת בּלתי-נוֹחוֹת. אוֹמַר את אשר בֹלבּי: לראיה זוֹ אני חוֹשש בּיוֹתר. אין לנו נקוּדת-מבּט מסוּכּנת יוֹתר מאשר ויתוּר על נקוּדת המבּט שלנוּ, מאשר ראיית מצבנוּ אנוּ בּעינים לא לנוּ.
מעט הרכוּש שעשׂינוּ בּארץ יקר לנוּ מאד. ודאי צריכים אנחנוּ לנהוֹג בּוֹ זהירוּת. קבּצנים שכּמוֹתנוּ, דלים שכּמוֹתנוּ צריכים
מאד מאד להיוֹת זהירים; איננוּ שׂמחים לשוּם זעזוּעים, שׂבענוּ זעזוּעים, וכוּלנוּ צמאים לטיפּת נחמה, לטיפּת עבוֹדה בּוֹנה שקטה. אך לא נקנה זאת בּמחיר של הוֹנאה עצמית, ולא נקנה זאת בּמחיר זה של השלָמה עם גזל כּבשׂת הרש. ראיתי יהוּדים טוֹבים מאד, לא גרוּעים, חלילה וחס, ממני, והם כּבר התחילוּ לראוֹת את חנק העליה, אוֹ כּל חנק אחר שלנוּ בּתקוּפת המלחמה, כּענין ממדרגה שניה אוֹ שלישית, שלא כּדאי בּגללוֹ עכשיו “להפּריע”. האם רק עתה חוֹשבים יהוּדים שאסוּר “להפריע”? האם לא לימדוּנוּ בּכמה הזדמנוּיוֹת שאין לנוּ להכבּיד על “המהלך הכּללי” ולדחוֹת את ענינינוּ ל“אחר כּך”? אך הן זה כּוֹחה המוּסרי של הציוֹנוּת שראתה את תביעת הצדק לנו כּדבר שאין להתבּייש בּוֹ ואין לדחוֹתוֹ ל“אחר כּך”. עם ההשפּלה של יהוּדי גרמניה התחיל כּל יהוּדי ויהוּדי מהארצוֹת הדמוֹקרטיוֹת חוֹשש לעוֹרוֹ ולעתידוֹ
שלוֹ, וגם היהוּדי הציוֹני, בּמקוֹם שהוּא עוֹד נהנה מזכוּיוֹת-אדם וּקצת כּבוֹד-אדם, נכוֹן לטשטש את עצמוֹ ואת יסוּרי עמוֹ וּתביעוֹת עמוֹ, שלא לסַכּן את המעט ולא להרגיז. ואם גם הישוּב בּארץ – האחראי בּפני העוֹלם היהוּדי על הפּקדוֹן הציוֹני – יראה כּכה את הדברים, אזי אנה אנחנוּ בּאים?!
אין אני יכוֹל לסיים בּדברי נחמה. רוֹצה אני כּי הכּאב הצוֹרב של היוֹם הזה, הכּאב הרצוּף רגש בּוּשה – יבער בּנוּ עד שיבקע דרך למוֹצא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.