1

 

דברים בשׂיחת חברים בּכנרת    🔗

י“ז בּטבת תרצ”ט, 8.1.1939. לא פּוּרסמוּ עד עתה.

אי השתתפוּתי במסיבּת ב' בּחשון היתה לי כּעוֹנש, עוֹד בּלוֹנדוֹן התכּוונתי לכתוֹב משהוּ על כּנרת, אוּלם הענינים היוּ כּה יגעים שלא נתנוּ לי כּל אפשרוּת להתרכּז והפריעוּ גם בּזה.

בּשנים האחרוֹנוֹת השתתפתי, בּכלל, מעט מאד בּשׂמחוֹת ארץ-ישׂראל, רק בּשנה זוֹ יצאתי מגדרי: השתתפתי בּשׂמחוֹת כּנרת (חתוּנת עמַליה) ועין-חרוֹד (סיוּם בּבית-הספר). אין ענין כּנרת רגיל בּשבילי ורציתי מאד להגדיר פּעם את ערכּה של כּנרת בּכל התנוּעה וערך הכּוֹח שהוּשקע בּמפעל זה. אוּלם למצוֹא בּיטוּי לכך קשה למדי. לפעמים מצטער אני לקרוֹא את ספרוּת הקבוּצה בּארץ וגם ספרוּת מסוּג זה בארצוֹת אחרוֹת, כּי תמיד נראה לי תוֹכן הכּתוּב דל יוֹתר מאשר החיים הנם בּמציאוּת. יוֹצאוֹת מכּלל זה הרשימוֹת של בּן-ציוֹן, אשר חוּצבוּ ממש מנפש הקבוּצה. זה היה נסיוֹן ספרוּתי ראשוֹן, שהקבוּצה הצליחה בּוֹ להשמיע וּלבטא את עצמה. ולכן כּשהגיעוּ אלי דברי בּן-ציוֹן חשבתי אז את כּתיבתי למיוּתרת. אמנם יש לכנרת הצלחה בּנדוֹן זה, וּבוַדאי עוֹד נדוּן בּדבר כּשכּל הרשימוֹת

תשלַמנה.

והאם יש לי משהוּ להוֹסיף על הדברים האלה? כּשאני חוֹשב עכשיו על כּנרת נדמה לי שיש בּה משהוּ מהיסוֹדוֹת המכריעים בּחיים. דוֹרנו ראה הרבּה דברים בּהתרחשוּתם: נצחוֹנוֹת, מפּלוֹת – דברים הראוּיים לשמש חוֹמר לאנשים חוֹשבים לתהוֹת עליהם. ראינוּ איך הפכו דברים בּסוֹפם להיפך ממה שהיוּ בּראשיתם. ראינוּ כּיצד התאַכזבנוּ מתנוּעוֹת שהבטיחוּ חירוּת

גרמוּ לעבדוּת, ועוֹד דוּגמאוֹת כּאלה. וכל זה לא משוּם שהם רצוּ לרמוֹת, אלא בּאשר הפכוּ להיוֹת נשק בּידי מישהוּ. עוֹד מעט ויגדל אדם אשר לא יאמין בּכלל בּשוּם דבר.

ותמוּה הדבר: לאחר כּל מה שנתערער בּעוֹלם וּבאדם נשארה תנוּעתנוּ יחידה בּנאמנוּתה לראשיתה ואין לה להתבּייש בּשוּם דבר יסוֹדי בּדרכּה שעברה עד עתה. יתכן שכּוֹחוֹתיה לא הספּיקוּ, אוּלי בּוּזבּזוּ כּוֹחוֹת, אוּלם התנוּעה בּכללה עוֹמדת מבּחינת אָפיה המוּסרי-אנוֹשי-כּללי

בּתוֹך עוֹלם כּזה בּלי שידעה בּמה התחילה וּבלי לדעת אם תנַצח, וּמקיימת יוֹתר ממה שהבטיחה. זהוּ חזיוֹן רב-ערך, ורק מעטים עוֹמדים על גוֹדל החזיוֹן הזה ועל מקוֹריוּתוֹ. כּי בּזמן שהכּל מסביב מתמוֹטט נאחזת תנוּעתנוּ בּמשהוּ יסוֹדי, נאמן, מכוּוָן לאמת ההיסטוֹרית. שוּם איש לא כּיוון מראש ולא חשב שהציוֹנוּת תקלע בּאמת לאסוֹן האוּמה בּמידה שהיא קוֹלעת בּתקוּפה זוֹ. זהוּ חזיוֹן אחד אָפייני לתנוּעתנוּ, האָפייני גם

לכנרת.

כּשמתבּוֹננים בּזמן האחרוֹן אל הנעשׂה בּעוֹלם, אל

מפלגוֹת, אל מדינוֹת ואל החטאים שגרמוּ לנצחוֹן הבּרבּריזם – מתגלה דבר מחריד יוֹתר מעצם נצחוֹנוֹ של היטלר והוּא: כּיצד קיבּל העוֹלם את פּניו, ואיך נכנע העוֹלם מפּניו. ואלה שהיוּ צריכים להיוֹת מִגדלי-עוֹז ולשמוֹר ממַבוּל הדם והעבדוּת לא הבינוּ ולא עשׂוּ את זה. להיפך: המדינוֹת, המפלגוֹת והמנהיגים חיפּשׂוּ דרך להתפּשרוּת. איש לא עמד בּפניו. גם בּמוּבן הרוּחני – הוֹלך ההרס וכוֹבש את ההמוֹנים והוּא גרוּע יוֹתר

מכּניעה פיזית. ואי אפשר לשער לאָן יגיעוּ הדברים. בּרור שהזלזוּל בּדמוֹקרטיה אחרי המלחמה העוֹלמית והבּיקוֹרת עליה – לא אגב חיפּוּש דרך, אלא אגב זלזוּל גמוּר – הוּא שפּתח את הדרך להיטלר וגם לרוּחוֹ החוֹדר כּעת לדמוֹקרטיה עצמה ולמדינוֹתיה. כּי לאדם יש בּמקרים אלה טבע בזוּי– יסוֹד העבדוּת העמוֹק שבּו מתנער וּמתגלה בּכל מיני צוּרוֹת. ערך יצירת התרבּוּת הוֹלך בּלבּוֹ ונחרב. אילוּ היו באֳפי האדם כּעת משהוּ מן הקנאוּת שאינה מוַתרת ואינה נכנעת, אוּלי הדברים היוּ אחרים. כּי בּמה היה כּוֹחה של היהדוּת לא לכרוֹע לבּעל? בּמה כּוֹחוֹ של עם קטן זה לעוּמת כּל פּאר העוֹלם הגדוֹל והרחב, עַם שהכּל בּזוּ לוֹ? בּקשיוּת ערפּוֹ! ואילוּ היה

משהוּ דוֹמה לקשיוּת-עוֹרף זוֹ אצל הסוֹציאליזם ואצל הדמוֹקרטיה, יתכן שהעוֹלם היה נמצא בּמצב אחר מאשר הוּא כּיוֹם. מעטים הם חזיוֹנוֹת של קשיוּת-עוֹרף כּזאת בּעוֹלם, אוּלי אצל גַנדי. אבל חזיוֹן כּזה בּקנה-מידה עוֹלמי היה אחד – קיוּם האוּמה העברית בּכוֹח קשיוּת ערפּה. גם בּציוֹנוּת היתה ויֶשנה קשיוּת-עוֹרף בּלתי-מוּשׂכּלת, לא רציוֹנלית. בּזמן העליה השניה לא יכוֹלנוּ להסבּיר ליריבים בגוֹלה וּלהתוַכּח אתם על הציוֹנוּת. לא היוּ לנוּ כּל נימוּקים להוֹכיח למתנגדים את אמיתנוּ, אבל היה לנוּ איזה כּוֹח בּלתי-נכנע שדיבּר מתוֹך הלב וידע לעמוֹד נגד ולמרוֹד בּכל הסוֹבב אוֹתנוּ. כּזאת היתה גם בּארץ. לא רצינוּ להשלים עם הסוֹבב, אף כּי הפּרספּקטיבה היתה בּלתי-בּרוּרה כּלל.

מה עלינוּ לעשׂוֹת כּעת, כּשלעינינוּ כּל כּך הרבּה

גוֹרמים נגדנוּ? בּאם תתעוֹרר בּעם היהוּדי קשיוּת-העוֹרף, הקנאוּת לעם

וארץ, אז נעשׂה גדוֹלוֹת. אין לנוּ דרך אחרת. לצ’כוֹסלוֹבקיה, יתכן, היתה דרך: לוַתר. הלא הכּוֹח הלוֹחם עד טיפת הדם האחרוֹנה חסר כּעת לעוֹלם. אבל אנוּ נדוֹנים למלחמה – בּלי עקשנוּת לא נינצל. ולוּ יכוֹלנוּ להחדיר לכל העם את קשיוּת-העוֹרף הזאת וּרצוֹן קיוּם וחיים ויהי מה, היה זה גוֹרם חינוּכי חשוּב לכל עתידנוּ.

וכנרת היא בּיסוֹדה מין חזיוֹן דוֹמה, בּעלת קשיוּת-עוֹרף כּזאת. לא היה אף מפעל בּארץ שעמד על עֶברי פּי תהוֹם כּדוגמת כּנרת. ארבוּ לה תהוֹמוֹת מכּל הבּחינוֹת. ונצחוֹנה של כּנרת עד היוֹם הזה הנוֹ גילוּי מחַנך של קשיוּת-עוֹרף מצד קוֹמץ קטן של אנשים. בּשבילי, כּיהוּדי וּכאיש תנוּעת הפּוֹעלים, מחוּץ לכל הקשרים האישיים, היה זה גילוּי האמת הפּנימית של הפּוֹעל על ידי עקשנוּתוֹ הקדוֹשה והעמידה על נפש התנוּעה שהתגלוּ בּכנרת.

2

 

הישוּב בּמלחמה והמלחמה בּישוּב    🔗

הרצאת-פּתיחה בּחנוּכּת בּית מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּתל-אביב – בּית אַרלוֹזוֹרוֹב.

כ“א בּחשון תש”א 22.11.1940.

לא פּוּרסמה עד עתה

פּטוּר אני מדברי פּתיחה בּשבח האַכסניה, אסתפּק בּמשפּט

אחד: אַרלוֹזוֹרוֹב, אשר שמוֹ נקרא על הבּית הזה, היה לא רק ממדריכי התנוּעה, ממבקשי דרכּה ועוֹשׂי דברה, הוּא גם היה מגידוּליה של התנוּעה. בּחיקה גדל, ממנה למד, בּה המשיך. ואם יש זכוּת קיוּם לאיזה בית-פּוֹעלים, לאיזה בּית בתנוּעה, הרי זה אם האוירה אשר תשׂרוֹר בוֹ תוֹסיף לגדל אנשים.

איני מתכּוון הפּעם להרצאת ויכּוּח עם מתנגדינוּ. לוּ חפצתי בּכך לא הייתי בּוֹחר בּבית-ארלוֹזוֹרוֹב וּבאסיפת חברי מפלגה. הייתי פּוֹנה לבימה אחרת, אשר בּה ניפּגש גם עם יריבים. כּוָנתי לסקוֹר את מצבנוּ. לסקוֹר בּשביל חברים לתנוּעה. והדגש הוּא לא על סתירת טענוֹת מתנגדים, הדגש על בּירוּר דרכּנוּ.

א

מה יוֹדע הישוּב על מצבוֹ בּמלחמה? העתוֹנוּת העברי, בּמידה שהעיזה לוֹמר משהוּ, ספגה ענשים חמוּרים, ועדיין היא סוֹפגת. לא הרי הצנזוּרה כּאן כּהרי הצנזוּרה בּאנגליה. אין עתוֹנוּתנוּ יכוֹלה עתה להשמיע מלה אחת על המדאיג וּמטריד אוֹתנוּ. מסביבתנוּ ועל חשבּוֹננוּ נרקמים דברים. פּוֹגעים בּנוּ מאוֹרעוֹת מזעזעים עד עוֹמק הנפש, הוֹוֵנוּ ועתידנוּ נדוֹנים – לשבט או לחסד – ואין הישוּב יוֹדע עד מה צינוֹרוֹת האינפוֹרמַציה הציבּוּרית נסתמוּ. מעוֹלם לא היוּ מזימוּת נגדנוּ נשמרוֹת בּסוֹד כמוֹ

בּימים אלה, בּחסות חוּקי-המלחמה. לידיעת הישוּב הן מגיעוֹת רק לאחר שהן נעשׂוֹת עוּבדוֹת, וגם אז נמנע מאתנוּ להעריך אוֹתן כּערכּן. אין אני מתכּוון כּאן לעסוֹק בּנסתרוֹת. גם הנגלה ראוּי שלא נסיח ממנוּ את דעתנוּ. ואנחנו נוֹטים לשכחה וּלהתעלמוּת מן המרוֹרוֹת. לא אאריך, ורק אֶמנה את עיקרי הדברים הידוּעים. צריך שיהיוּ ידוּעים.

בשבילנו התחילה המלחמה עם “הספר הלבן”. הוא שבישר לנו את קרבת המלחה וגילה מה הדרך אשר בה מתכוונת מדינת-המנדט ללכת בימי המלחמה. וכשהמלחמה הוכרזה בא עלינו יום “טייגר היל”, יום בו נפגשה ספינת-העולים במכונות-יריה. וזכות-ההעפלה שולמה בגויות אחים. היה זה משום סימן: כך נוהגים בנו בעצם הימים שמחזרים אחרי “בני-ברית” ומיד לאחר הכרזת המלחמה בא ההמשך: בּוטל השידיוּל של העוֹנה, נענשוּ העוֹלים החוּקיים על חטא שחטאוּ מעפּילים. כּל סרטיפיקט וסרטיפיקט שעוּכּב בּאוֹתם הימים – כּשכּמה ארצוֹת עוֹד היוּ פּתוּחוֹת ליציאה, וּבהן התלקטוּ יהוּדים

המצפּים לעליה, בּהם ילדים ונוֹער וחלוּצים וּבעלי-הוֹן – הסגיר אל היטלר עוֹד נפש ועוֹד נפש. ויהי המדינאי שהחליט החלטת-נקם זוֹ מי שיהיה – על מַצפּוּנוֹ עינוּייהם של אלפי יהוּדים.

וסמוּך לכך התחילה המלחמה בּהגנה, זאת ההגנה אשר כּל שנוֹת המאוֹרעוֹת העלימוּ עין מאי-חוּקיוּתה ואף השתמשוּ בּנסיוֹנה וּבאנשיה. בּאוּ מאסרי מ"ג, מאסרי גינוֹסר וּמשמר-השלוֹשה וּבן-שמן. בּאוּ חיפּוּשׂים בּנקוּדוֹת ישוּב רבּוֹת. בּא טיפּוּח מלשינים

וּמרגלים, וּלאחר המאסרים בּאוּ המשפּטים וּפסקי-הדין. קרבּנוֹת ההגנה – אשר השלטוֹן הפגיע בּהם את עווֹן כּוּלנו – עוֹדם מתענים בּעכּוֹ, עוֹדם בּחזקת פּוֹשעים, דבר זה אי אפשר לנוּ שנשכּח. סבלוֹת אחים אלה מסמלים את מצבנוּ. כּל עוֹד הם נמנים עם פּוֹשעים, הרי שעצם עמידתנוֹ על נפשנוּ מוּל אנשי-דמים, וּלעיני ממשלה אשר לא מנעה שפיכת דם נקיים, היא בּחזקת פּשע. אחר כּך בּאה המהלוּמה הגדוֹלה – גזירת הקרקע, ההתנקשוּת בּעצם קיוּמוֹ של הבּית הלאוּמי, בּעצם זכוּת האדם היהוּדי לחיי אזרח בּמוֹלדתוֹ. וגם פּרשת השתתפוּת היהוּדים בּצבא הלוֹחם קשוּרה כּוּלה בּדחיוֹת,

בּעלבּוֹנוּת, בּנכוֹנוּת להשתמש בּגויוֹתינוּ בּלי להוֹדוֹת בּקיוּם

נשמתנוּ: שנלך לקרב, אך לא כּיהוּדים, לא כּציוֹנים, לא בּקשר עם ארץ-ישׂראל. כּל מה שהוּשׂג וסוּדר על כּה אינוֹ אלא פּירוּרים פּעוּטים ועלוּבים לעוּמת מה שיכוֹל היה להיוֹת וּמה שצריך היה להיוֹת. וּכשבּאים רגעים שגם “מלאך רע” אוֹמר אמן, וּמחליטים בּחיוּב – מתעכּבוֹת ההחלטוֹת בּדרכּן ממשׂרד למשׂרד. הממשלה עשׂתה כּל מה שיכלה כּדי להכבּיד עלינוּ את ההתנדבוּת, כּדי להמאיס עלינוּ את ההתנדבוּת, אוּלם התנדבוּתנוּ יש לה מקוֹרוֹת עמוּקים יוֹתר מחשבּוֹנוֹתיה ותכסיסיה, ולמרוֹת כּל המכשוֹלים

הרבּים אשר שׂמוּ לפנינוּ התנדבוּתנוּ קיימת.

והנה מהלוּמת הימים האלה – ההחלטה לשַלח מחוֹף הארץ את 1800 המעפּילים מ“פַּסיפיק” ו“מילוֹס”. שמעתי כּי מ“פַּטריה” כּתבוּ המעפּילים אל הנציב העליוֹן, כּי גירוּשם מפּה קשה להם יוֹתר מגירוּשם מגבוּלוֹת גרמניה. זוֹהי הרגשה יהוּדית אלמנטרית. שילוּח יהוּדי-עוֹלה מחוֹף הארץ הרי זה לפי הרגשתי מעשׂה-רצח לגבּי הפּרט והתקלסות אכזרית בּכּלל. וּבמהלוּמה הזאת צירפה הממשלה מרצוֹנה הטוֹב עוֹד “הוֹדעה ממלכתית”, אשר יש לקרוֹא אוֹתה כּ“ספּר לבן” חדש, כּי היא מכריזה לא רק על היחס ל-1800 פּליטים אוּמללים, כּי אם גם על מדיניוּת חדשה. יש לקרוֹא ולשוּב ולקרוֹא בּתעוּדה אכזרית וקנטרנית זאת, אשר לא חָסרה פּה אפילוּ אמירת- הקלס כּי “מ. ה. מ. אינה חסרה אַהדה לפּליטים”. אוּלם העליה הבּלתי-חוּקית “עלוּלה להשפּיע מאד לרעה על המצב בּארץ וּלהווֹת סכּנה חמוּרה לאינטרסים הבּריטיים בּמזרח התיכוֹן”. אנחנוּ היוֹשבים כּאן

והמתבּוֹננים אל מה שמתרחש סביבנוּ יוֹדעים נאמנה כּי שוּם אדם ממתנגדי הציוֹנוּת בּארץ וּבסביבוֹתיה לא רגש ולא רגז מסביב לעליה “בּלתי-חוּקית” זוֹ, ולא היה מעיז לאַיים בּסכּנה לאינטרסים הבּריטיים, אם הדברים לא יוּשׂמוּ בּפיו מטעם השלטוֹן הגבוֹה. ואין הממשלה מסתפּקת בּשילוּח וּבקריעת הוֹרים מעל ילדים ונשים מבּעליהן בּמשך ימי המלחמה. הממשלה מכריזה כי “אינה חסרת אהדה לפּליטים” מוֹדיעה מפוֹרש כּי גם לאחר המלחמה “אין בּדעת הממשלה כּי ישארוּ בּמוֹשבה שאליה הם נשלחים אוֹ יבוֹאוּ לארצנוּ”. זהו כּבר “לפנים משוּרת הדין” של כּל ספר לבן ושל כּל התחייבוּת בּפני ערבים. הספר הלבן לא חייב את הממשלה להתנקם בּמעפּילים בּאוֹפן אישי לכל ימי חייהם, והפּרקטיקה הממשלתית שהיתה מנכּה את מספּר המעפּילים מן המכסה המוּתרת, היתה משאירה אוֹתם בּארץ. לעוֹלם לא! עזבוּ כּל תקוה! מחוּץ לניסוּח הרשמי ניסוּ להפיץ רבּים הסבּרה אחרת: “גַיס חמישי”. וּודאי זה לא מקרה שהממשלה ויתרה על נימוּק זה בּהוֹדעתה הרשמית. ידוּע שהאניוֹת האלה הן מן הטוֹבוֹת שבאניוֹת-עוֹלים: אחים ואחיוֹת, בּנים והוֹרים ליהוּדים בּארץ; מאוֹת חלוּצים ונוֹער, כּמה וכמה ציוֹנים מוּבהקים ואנשים שהתכּוֹננוּ עוֹד

מלפני המלחמה לעלייתם. כּך נוֹהגים אתנוּ וּבימי מלחמה! וּפרט נוֹסף וּמכבּיד בּכל אלה: זה נעשׂה על ידי קבּינט-המלחמה, אשר העוֹמד בּראשוֹ וכמה מחבריו התנגדוּ בּשעתם לספר הלבן. בּהוֹדעה זוֹ הם לא רק מאַשרים את הספר הלבן, כּי אם מפליגים ממנוּ לרעתנוּ. וצ’רצ’יל, שעמד בּראש המתנגדים לספר הלבן, חתם עתה את שמוֹ על המגמוֹת הפּוֹליטיוֹת שהן רעוֹת מן הספר הלבן עצמוֹ.

ב

לרגל הפּוּרענוּת האחרוֹנה זכה הישוּב לרגע קט של איחוּד. של איחוּד בּלתי-מזוּיף. נתקיים מוֹשב של אסיפת הנבחרים, שהיה פּטוֹר הפּעם מניצוּחים וּמנרגָנוּת. דיברוּ מכּל הסוּגים והמפלגוֹת, ואפילוּ "אגוּדת

ישׂראל" והרביזיוֹניסטים, ולא היה פּרץ. ונתקיימה שביתת הישוּב, בּתנאי-מלחמה, בּחוֹסר-פּרסוּם, בּשתיקה מאוֹנס של העתוֹנוּת. ודאי, שביתה אינה אלא מעשׂה דל לעוּמת היסוּרים והעלבּוֹן, ולא קשה לבטל את ערכּה, אך קשה להציע דבר יוֹתר אפקטיבי. ואף על פּי כן אין לבטל את צד האיחוּד שנתגלה בּאסיפת הנבחרים וּבשביתה. יקר לנוּ כּל אוֹת בּישוּב של נכוֹנוּת נפשית להיוֹת לעם.

אוּלם רגעים אלה בּחיינוּ מוּעטים מאד. ועל הפּרדוֹכּס אפשר לוֹמר, שהפּעם היה הישוּב מאוּחד, מפּני שלא רדף אחרי “איחוּד” עם מספּר נכבּדים והשאירם מן הצד. רק משוּם שבּרגע המר לא היתה הדעת נתוּנה לרדיפה אחרי איחוּד מלָאכוּתי, למשׂא-וּמתן שאינוֹ פּוֹסק, לפיוּסים

וּלתשלוּמי מס – רק משוּם כּך אפשר היה שתתקיים מַניפסטציה של אחדוּת.

בּמה עוֹסק הישוּב מחוֹץ לרגעים מוּעטים אלה? אין “הישוּב” נתוּן להתגוֹננות פּוֹליטית, ולא למלחמה בּמצוּקה – “הישוּב” עוֹסק יוֹמם

ולילה רק בּדבר אחד: בּעשׂיית שלוֹם. אנשים נִצים, מתקוֹטטים וּמכּים זה את זה וצוֹעקים: שלוֹם! והמדוּרה לא תכבּה. אין מחסוֹר בּדלק. ותמיד יש מי שמוֹסיף עצים. והנה נזדמן לה אילן גדוֹל – רוּטנבּרג.

אני נוֹגע בּנוֹשׂא זה מתוֹך צער. אין לי ענין בּפּוּלמוֹס. הצהלה והפּוּלמוֹס מסביב לענין זה מאפילים על הצד הטרגי שבּדבר.

איגרת רוּטנבּרג יוֹתר משיש בּה ענין ציבּוּרי הנה תעוּדה אישית, טרגית למדי. בּמשך כּל השנה הזאת היה רוּטנבּרג נפעל יוֹתר מפּוֹעל. הוּא הלך לעבוֹדת הישוּב בּלב טהוֹר, בּרצוֹן טוֹב, בּהתעוֹררוּת כּנה. הלך

ללא חשבּוֹנוֹת – מפלגתיים, מעמדיים, אישיים. הוּא חשב על דברים שבּעיקר: על הרעב, על המצוּקה, על מצבנוּ הפּוֹליטי. אין לוֹמר שהיוּ לוֹ אידיאוֹת בּהירוֹת, אך הרגשת המצב היתה לוֹ כּלמעטים.

רוּטנבּרג, בּדרך כּלל, איננוּ זוֹכר הרבּה מלימוּדי

נעוּריו, ויש לוֹ גם הכּשרוֹן לשכּוֹח. בּשאלוֹת פּוֹליטיוֹת

וסוֹציוֹלוֹגיוֹת עלוּל הוּא לבלבּל את הקלפים, אך יש לוֹ זיקה לדברים שבּיסוֹד. הוּא שׂוֹנא ספסרוּת, הוּא מתחמץ על רעב, הוּא מרגיש עצמוֹ בּן לעם היהוּדי ורוֹצה לעזוֹר. והנה עבד בּמשך שנה עבוֹדה קשה, התאמץ, סבל, פּנה כּה וכה, ולא עלתה בּידוֹ.

ויש לשאוֹל: מדוּע לא עלתה בּידוֹ: הוּא עצמוֹ אוֹמר: “הקלחת הציבּוֹרית אכלה אוֹתי”. כּן, הציבּוּריוּת שלנוּ ודאי קוּפֹה של שרצים תלוּיה לה מאחוֹריה. אך האוּמנם כּה מקוּללה החלקה שבּאמת אין לעשׂוֹת בּה שוּם דבר, ואין לראוֹת בּה כּל בּרכה? האין אנו רוֹאים בּקרבתנוּ אנשים אשר למרוֹת האוירה המקוּללת, למרוֹת בּזבּוּז הזמן והכּוֹחוֹת על “יחסים בּין-מפלגתיים”, למרוֹת השיסוּיים, למרוֹת הפּרעוֹת כּל יוֹם תמיד, למרוֹת כּל אלה – אינם מַרפים וזוֹכים לראוֹת פּרי בּעמלם? האין אנו רוֹאים סוּג אנשים העוֹבדים את מלאכת העם בּאמוּנה, והם דוֹרכים על חתחתי העסקנוּת וּמקדמים את ענין העם למרוֹת הכּל? אבל רוּטנבּרג לא זכה לכך. ודאי יש בּזה צער גדוֹל. הוא גילה כּמה תכוּנוֹת אנוֹשיוֹת יפוֹת בּעבוֹדה. גם הקשבה, גם אוֹרך-רוּח, גם נכוֹנוּת ללמוֹד. העיקר: רגש חרדה עמוֹק לגוֹרלנוּ.

וּבכן, מדוּע נהפּך נסיוֹנוֹ לכשלוֹן? תשוּבה לכך יש

לחפּשׂ בּדבריהם של הללוּ אשר כּפעם בּפעם הם “מעלים” את רוּטנבּרג לעֵילא וּלעֵילא וקוֹראים לוֹ “יחי”, וּמבטיחים כּי הוּא יעשׂה נסים ונפלאוֹת.

בּאוֹתוֹ עתוֹן אשר הכריז כּמה פּעמים את רוּטנבּרג לגוֹאל קראתי בּחוֹדש אוֹגוּסט זה מאמר שכּוּלוֹ אוֹמר אכזבה: הנה היתה לאדם הזדמנוּת גדוֹלה והחמיץ אוֹתה. והסוֹפר מסבּיר מה ההזדמנות הזאת: קיווּ מרוּטנבּרג שיקוּם “למַגר את שלטוֹן מפּא”י מקרב הציוֹנוּת והישוּב", ויוּכל “להכניע” את ההסתדרוּת “כּהרף עין”. הדבר לא היה למעלה מכּוֹחוֹ של רוּטנבּרג, כּי “לצדוֹ היה רוּבּוֹ המכריע של הישוּב” והועד הלאוּמי היה “בּכיסוֹ”. וּמרוֹב התלהבות מגדיר אוֹתוֹ סוֹפר, מתלמידי “השבירה”, את התפקיד הנכסף בּמילה לוֹעזית: צריך היה “צוּשלאָגען” (הנגינה מלעֵיל) את ההסתדרוּת, “פּירוּשוֹ מתן ההכּאה הסוֹפית שלפני הנצחוֹן”. לכך ציפּוּ הללוּ מאת רוּטנבּרג. לשם כּך הריעוּ לפניו, ואוּלם “הוּא נרתע” ונסתלק משערי הנצחוֹן. ואכן, כּאן המַפתח לכשלוֹנוֹ הציבּוּרי של רוּטנבּרג.

כּוֹחוֹת שוֹנים חפצוּ בּעבוֹדתוֹ של רוּטנבּרג. חפצוּ

הפּוֹעלים, לשיטתם: יש לרתוֹם עוֹד ועוֹד אנשים בּעגלה הכּבדה. הפּוֹעלים המכּירים את פּינחס רוּטנבּרג מעבוֹדה משוּתפת בּמשך שנים לא ראוּ בּוֹ רב-מג, עוֹשׂה-נפלאוֹת, כּי אם איש-פּעלים, בּעל רצוֹן טוֹב, בּעל-תנוּפה. והם בּיקשו לראוֹתוֹ בּמרכּז הפּעוּלה הישוּבית, שכם אחד עם שאר הכּוֹחוֹת הבּוֹנים. לאחרים היוּ נימוּקים אחרים. בּימים שהספר הלבן הוֹדיע על ההתנקשוּת בּסמכוּתה וּבקיוּמה של הסוֹכנוּת היהוּדית נענוּ לוֹ בּישוּב

המתגעש בּקריאת “הועד העברי העליוֹן” על המשקל הערבי העליוֹן. ואז, כּשהיתה “תקוה” כּי לא יהיה שלוֹם בּין הנהלת הסוֹכנוּת לבין רוּטנבּרג, צעקוּ מכּל כּוֹתרת-עתוֹן: רוּטנבּרג בּראש הישוּב! אך משנפגש רוּטנבּרג עם אנשי הנהלת הסוֹכנוּת ועם אנשי הועד הלאוּמי ועם אנשים מתוֹך “המפלגה השלטת” והוּברר כּי יש רצוֹן טוֹב מכּל הצדדים ויש נכוֹנוּת הדדית לפּעוּלה משוּתפת ויש גם הבנה הדדית לגבּי עיקרי-פּעוּלה – פּרשוּ ממנוּ מיד כּל אלה אשר עוֹד אתמוֹל החזיקוּ בּכנף-בּגדוֹ וקראוּ: קוּם גאל. הוּא “הכזיב” כּבר אז. קיווּ ממנוּ שיפרוֹץ בּחוֹמת “השלטוֹן” ש“ימַגר”, והנה האיש נכוֹן לשיתוּף פּעוּלה. לא נמצא אז אדם אחד בּכל החוּגים ההם אשר היה מוּכן ללכת אתוֹ לתוֹך הנהלת הועד הלאוּמי, לתוֹך איזוֹ פּעוּלה משוּתפת שהיא. והוּא – לעשׂוֹת את הרע שציפוּ ממנוּ לא נטה כּלל וּכלל, ואת הטוֹב אשר בּיקש לא עצר כּוֹח לעשׂוֹת. ולא נשאר לוֹ אז לרוּטנבּרג אלא לקוּם מתוֹך “הקלחת הציבּוּרית” ולטוּס ללוֹנדוֹן.

משחזר מלוֹנדוֹן ונתמנה נשׂיא הועד הלאוּמי היוּ שחרדוּ שמא נפתח כּאן פּתח לדיקטטוּרה ועתוֹן אחד אפילוּ ראה לעצמוֹ תפקיד, שבוּע שבוּע להילָחם בּ“סכּנה” זאת. ודוקא רוּטנבּרג הוּא שאמר בּערך כּך: אפשר כּדאי להיוֹת דיקטטוֹר, אך לא כּדאי להיוֹת שוֹטה. ואכן, “שלטוֹנוֹ” של רוּטנבּרג היה ההיפך מדיקטטוּרה. מי שהישוּב ראה אוֹתוֹ מוּקף קרני-אוֹרה של רב-פּעלים נהיה לרב-דיבּורים. לא מצא את ידיו ואת רגליו בּאוֹתה “קלחת ציבּוּרית” שלא הסכּין לה ולפגעיה. הוא קיוה בּתוֹם לבּוֹ שילָכּד סביבוֹ את כּל החוּגים אשר עליהם יוּכל להישען ולעבוֹד. והנה קרה דבר מוּזר: אך נכנס לנשׂיאוּת וכל אלה החשוּבים אשר בּהם תלה תקווֹת ועל עזרתם סמך – כּוּלם עד אחד, ואפילוּ ידידיו האינטימיים מתוֹך החוּגים הבּעלי-בּתיים, עזבוּהוּ לאנחוֹת. אף אחד מאלה לא היה מוּכן לשׂאת אתוֹ בּעוֹל. הנימוּקים היוּ שוֹנים, אך התוֹצאה היתה אחת: בּעטוּ בוֹ.

הלקח היה מר, אך מַשמעוּתוֹ היתה בּרוּרה: דרכּוֹ אינוֹ דרכּם. אבל רוּטנבּרג שלא בּחר בּדרכּם, החליט לא לוַתר עליהם ויהי מה. הוא לא עייף מדפוֹק על הדלתוֹת. כּדי לקבּל מגביר כּסף למס-חירוּם היה מוּכן לשבת שעוֹת שלמוֹת, והעלה חרס. הוּא גילה בּכל זה אידיאַליזם ותוֹם-נפש. אך ללא הוֹעיל. הוא בּיקש לדעת מה המחיר שעליו לשלם, מה התביעוֹת שעליו לסַפּק. אוֹתם ה“אישים” אשר אחריהם היה מחַזר, מתוֹך אמוּנה כּי בּלעדיהם אי אשר ללכּד את הישוּב, לא חשבוּ אפילוּ רגע אחד בּרצינוּת על כּניסה לעוֹל העבוֹדה הישוּבית, אך לא מנעוּ עצמם מטרוּניוֹת וּתביעוֹת. הוּברר שנשׂיאוּתוֹ של רוּטנבּרג עצמוֹ שהכריזוּ עליה בּקוֹלי-קוֹלוֹת, אין בֹה “סיפּוּק”. וּבמקוֹם לעשוֹת את העבוֹדה עצמה התחילה פּרשה של סיפּוּק תביעוֹת. אך שוֹם סיפּוּק לא סיפּק. מה שנתבּע היוֹם לא סיפּק למחרתוֹ. כּל “סיפּוֹק” לאחר שניתן – “הוּברר” שאין לוֹ ערך. וכך שיקע עצמוֹ רוּטנבּרג בּמעשׂי “מרכּבה” בּלתי פּוֹסקים, בּיזבּז את כּוֹחוֹ וכוֹח האנשים אשר אתוֹ והלך מחוּלשה אל חוּלשה.

הוּא התחיל בּדבר חשוּב מאד, מס-חירוּם. ואילוּ היה הוּא מַפשיל את השרווּלים ומתחיל בּוֹנה את הבּנין הזה, בּוֹנה בּעצמוֹ וּבעזרת כּל אלה (בּלי לשאוֹל ל“יחוּסם”), אשר היו מוּכנים לעבוֹד, היה ודאי עוֹשׂה מעשׂה רב, שיש עמוֹ עזרה בּמצוּקה, גילוּי סוֹלידריוּת לאוּמית אמיתית, וגם עשׂוּי לשמש מבצר לישוּב, חיזוּק לכנסת ישׂראל, וֹמעשה של קיימא זה היה מסייע לאחדוּת הישוּב יוֹתר מכּל תוֹכחוֹת-מוּסר. אבל רוּטנבּרג משנתקל בּאוֹפּוֹזיציה ל… מס-חירוּם, שהתלבּשה בּכל מיני איצטלוֹת, משנתקל בּ“תת לא אוּכל” של גבירי ישׂראל וּבחתירה החשאית של תקיף-הקהל, עזב את בּיצוּע מס-החירוּם והתחיל לעסוֹק בּשקידה בּהרכּב הועד הלאוּמי. הוּא הלך מהֶרכּב אל הרכּב, עם כּל רשת ההמוּלה והבּזיוֹנוֹת שבּכך, ושוּם הרכּב לא “סיפּק”, ולאמיתוֹ של דבר לא היתה כּל אפשרוּת פיסית ש“יסַפּק”. הסיסמה היתה לכאוֹרה פּשוּטה בּיוֹתר: “הנהלה מצוּמצמת”, מצד הפּוֹעלים לא היה קוֹשי. אלא שמיד הוּברר כּי בּתוֹך הימין עצמוֹ נתקלה דרישה זוֹ בּשני מעצוֹרים שאין להתגבּר עליהם:

א. כּל הרעיוֹן של הנהלה מצוּמצמת נגזר מלכתחילה לפי מידתה של “אישיוּת” מסוּימת שאִתה הבּנין קם ונוֹפל. ואוֹתה “אישיוּת” נוֹח לה יוֹתר לעמוֹד בּמצב של סירוּב, והיא תמיד נוֹתנת שישדלוּ אוֹתה ותמיד מסרבת;

ב. תביעת ה“צמצוּם” היתה מלוּוה תמיד בּתביעה מַקבּילה: מתן נציגוּת לכל החוּגים, והחוּגים תוֹבעי נציגוּת פּרו ורבו. כּיצד אפשר לאחד את צמצוּם הנציגוּת עם מתן סיפּוּק “לכל החוּגים”, כּשכּל אחד מן החוּגים הרבּים איננוּ בּא על סיפּוּקוֹ אלא אם כּן נציגוֹ הוּא ישתתף בּהנהלה המצוּמצמת?

כּי שאלה אריתמטית זוֹ אינה ניתנת להיפּתר – יכוֹל לתפּוֹס כּל בּר-בּי-רב. אוּלם רוּטנבּרג, השוֹחר טוֹב, לא חדל מלבקש לה פּתרוֹנוֹת. וכך עברה עליו שנה בּועד הלאוּמי בּמַשׂאים-וּמַתנים בּלתי-פּוֹסקים. מי ימנה את מספּר ההרכּבים שחלוּ השנה בּתוֹך הועד הלאוּמי? היה גם צד חיוּבי בּמלאכה זוֹ. כּל הרכּב חדש הוֹכיח כּי גם אנשים זרים בּיוֹתר, בּאי-כּוֹח חוֹגים מנוּגדים בּיוֹתר, יכוֹלים להגיע לאיזה מינימוּם של פּעוּלה משוּתפת וּמוּסכּמת, אם אין מכּים על ראשם וצוֹעקים להם: התקוֹטטוּ! אלא שלמחרת כל הרכּב חדש היוּ נמצאים אנשים החרדים לשלוֹם בּישוּב, הצוֹוחים בּמקהלה: הזהוּ יצוּג הישוּב? האם להנהגה כּזאת התפּללנוּ?

בּמקוֹם לעבוֹד בּתוֹך התנאים האלה, עם האנשים הרוֹצים לעבוֹד – וכמה אנשים טוֹבים דפקוּ על דלתוֹ והתיצבוּ לרשוּתוֹ, ללא כּל תנאים, ללא בּקשת כּבוֹד וכסאוֹת – בּמקוֹם להמשיך ללכת בּדרך מתוֹך בּטחוֹן שהמעשׂה ינַצח, בּמקוֹם לחפשׂ וּלגַלוֹת כּוֹחוֹת חדשים אשר ודאי ישנם בּציבּוּר, בּמקוֹם זאת עסק רוּטנבּרג כּל השנה בּדבר אחד: בּהחלפת מקוֹמם של המוּזיקנטים, לפי המשל הקרילוֹבי. הוּא לא ידע בּמה כּוֹחוֹ וּבמה חוּלשתוֹ. ממחרת כּל הרכּב היה מתחיל משׂא-וֹמתן על הרכּב חדש. ושוּב טרוּניוֹת ושוּב פּיוּסים, ושוּב תכניוֹת פּותרוֹת-כּל בּלי

להקים מנוֹף אשר יהא בּו להפוֹך משהוּ מן התכניוֹת לקוֹרטוֹב של ממש.

ג

אי-היכוֹלת למצוֹא דרך-פּעוּלה, הכּרת הכּשלוֹן, עם החרדה והצער והעלבּוֹן שבּאי-הצלחה אצל אדם שאינוֹ רגיל לראוֹת עצמוֹ בּלתי-מצליח, הוֹלידו את הדוֹקוּמנט החדש. הציבּוּר שלנוּ פּגש את האיגרת בּרגש מר, בּאכזבה, כּכפיית-ידידוּת. לא אוֹמַר שאין לזה כּל יסוֹד. רוּטנבּרג הצליח “להגיש” את רעיוֹנוֹתיו בּצוּרה כּזאת הפּוֹגעת בּידידיו, בּמי שרצה בּהצלחתוֹ, ונוֹתנת מזוֹן לאוֹתה הוַכּחַנַליה הציבּוּרית אשר

הכשילה את מאמציו. אוּלם ראוּי שבּחינה זוֹ לא תסתיר את שאר הבּחינוֹת.

דרכוֹ של רוּטנבּרג בּארץ מתבּארת בּמידת-מה בּפּסוּק: “וַיגדל – וַיצא אל אֶחיו”. זכוּת היא לאדם שמצא בּעצמוֹ כּוֹח לשוּב וּבפרט מי ששב כּאדם שרשי וּרציני, כּאיש רצוֹן וּפעלים. הצמיחה בּנכר יש עמה כּמה יתרוֹנוֹת. אך יש רגעים שבּהם מתגלה גם חוּלשתה. לגבּי הקמת מפעל-החשמל אין חוּלשה זוֹ ניכּרת. אך משבּא אדם להעלוֹת ארוּכה לתחלוּאינוּ הציבּוּריים עשׂוּיה חוּּלשה זוֹ להתבּלט. רוּטנבּרג הביא אתוֹ

רצוֹן ציוֹני, אך לא ידיעת ההסתדרוּת הציוֹנית ולא הערכה לתהליכיה, למפעליה וּמוֹסדוֹתיה. דבר זה היה לוֹ למכשוֹל. רוּטנבּרג הוּא חסיד של כּנסת ישׂראל. הוּא רוֹצה לראוֹתה חזקה. הוֹאיל וּמתחילתה מנע ממנה השלטוֹן בּסיס משפּטי חזק – נדרש עמל-נמלים וסבלנוּת-אין-קץ כּדי להוֹליך אוֹתה לקראת חיזוּקה. אוּלם רוּטנבּרג גילה אמצעי פשוּט וקל כּיצד לחזק את הכּנסת: למסוֹר לועד הלאוּמי את כּספי הקרנוֹת…

אך יהא זה משגה מצדנוּ אם לא נשׂים לב לכמה נקוּדוֹת חשוּבוֹת בּקריאתוֹ של רוּטנבּרג, ואם לא נבחין בּין כּונוֹתיה לבין כּונוֹתיהם של אלה הרוֹכבים עתה עליה. יש כּאן הבדל עמוֹק, שלא מן הראוּי לטשטש אוֹתוֹ. הוּא אוֹמר: “את דלדוּל החיים צריך לחסל”. והלא זהוּ ההיפך הגמוּר ממה שרוֹצים הללוּ. הוּא מתכּוון בּאמת להסתדרוּת אחת של כּל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. אין זה פּתיוֹן למשהוּ. פּיצוּל הציבּור הפּוֹעלי נעשׂה בּמידה כּזאת חלק מוּסכּם של ההוָי הישוֹבי, גם אנחנוּ – לבשתנוּ – השלמנוּ עמוֹ. אפשר זוֹהי תמימוּת להעלוֹת עתה תביעה זוֹ: הסתדרוּת אחת לכל הפּוֹעלים, אוּלם תוֹם זה מעוֹרר כּבוֹד. אלא שלא די בּהעלָאה, צריך למצוֹא גם דרך להגשמה. ועוֹד: הוּא בּעד לשכּת-עבוֹדה כּללית ואחידה, “הנבחרת על יד הסתדרוּת הפּוֹעלים”. הוּא תוֹבע את בּיטוּל הספּקולַציה הפּוֹליטית,

שהמפלגוֹת השֹונוֹת נוֹהגוֹת בּאִרגוּני-הפּוֹעלים שלהם. הוּא תוֹבע את

הפרדת הסיוּע מן המפלגוֹת. הוּא דוֹרש שהגנה וגיוּס לא יהיו קנין של מפלגוֹת, כּי אם של הישוּב כּוּלוֹ. האין כּל אלה דרישוֹת בּרוּחנוּ, נוֹבעוֹת מכּל תפיסתנוּ"? אמנם, בּאשר הוּא נוֹהג לדבּר “על-מפלגתית” וּסתמית, בּאשר איננוּ מספּר קוֹנקרטית מה עבר עליו בּמשך השנה, בּאשר איננוּ קוֹרא בּשם מי וָמי הכשיל את מאמציו, הרי הוא נוֹתן מקוֹם למעוּנינים, לתוֹמכים בּכל מיני ארגוּני-פּוֹעלים פבוֹריטיים, לכל הסוֹככים

על פּיצוּלי-הגנה וּפירוּרי-גיוּס מפלגתיים שיַפנוּ את הדברים כּנגד ההסתדרוּת אוֹ “הסתדרוּת-מפּא”י", כּפי שכּוֹתבים אצלנוּ על דרך שהאנטישמיים כּוֹתבים “טרוֹצקי-בּרוֹנשטיין”. אך מי שאיננוּ מתכּוון למרוֹד בּאמת יוֹדע גם יוֹדע מי הם שמחליפים את בּטחוֹן הישוּב בּארגוּן מפלגתי, מי הם שעוֹשׂים גיוּס נפרד, מי הם שעוֹשׂים את הסיוּע מקוֹר-ניצוּל למפלגתם, היכן משוּעבּד הפּוֹעל לארגוּן פּוֹליטי.

כּוֹחוֹ של רוּטנבּרג איננוּ דוקא בּדיבּוּר אוֹ בּכתיבה.

וּלפּיכך יש והוּא מדבּר נמרצוֹת יוֹתר משקוּלוּת. ולא תמיד הוא שוֹקל את דיבּוּרו בּפלס ונוֹתן להצעוֹתיו את הניסוּח המדוּיק, הוּא דוֹרש מרוּת

לאוּמית בּיחסי המעמדוֹת, וּ“פסק-דין של ועדוֹת-בּוֹררוּת מקוֹמיוֹת וּמרכּזיוֹת שעל יד הועד הלאוּמי בּלי זכוּת ערעוּר”. יוֹדע אני כּי יש אצלנוּ אנשים המפחדים מפּני “מרוּת לאוּמית”, וּבמידה שהמרוּת הלאוּמית

מזדייפת ודאי יש לפחד מפּניה. אוּלם הסוֹציאליזם איננוּ עוֹמד בּסתירה למרוּת לאוּמית, אמיתית וּבלתי-מזוּיפת. אדרבּא, הוא שוֹאף לכך, בּהנחה שהיא מרוּת של העם וּלטוֹבת העם. וּבמקוֹם שקיימת דמוֹקרטיה אמיתית, וּבמקוֹם שהאוּמה יצרה כּוֹח המסוּגל לשלוֹט בּחיים הכּלכּליים וּביחסי

המעמדוֹת, שם נלחמים סוֹציאליסטים על מרוּת לאוּמית. אבל אם מרוּת לאוּמית אזי – גם על חברת החשמל. וגם הרמת מחירי החשמל לצרכּנים טעוּנה הסכּמת מוֹסד לאוֹמי.

והנה הדרישה לביטוּל שביתוֹת בּזמן המלחמה. אין אנחנוּ גוֹרסים שביתוֹת לתיאבוֹן. שביתה קשה קוֹדם כּל לפּוֹעל. וציבּוּר פּוֹעלים שהגיע לדרגה מסוּימת של הישׂגים והכּרה ונסיוֹן איננוּ משׂחק בּנשק זה בּקלוּת-דעת. אך שביתה איננה הרעה הגדוֹלה ביוֹתר בּמשק הלאוּמי וּבחיי החברה. יש רעוֹת גדוֹלוֹת ממנה. נגדן צריך לעתים – בּלית בּרירה – לאחוֹז בּנשק השביתה. לפיכך אין הפּוֹעל נוֹטה לוַתר מעיקרא על האמצעי האחרוֹן השמוּר אתוֹ, וכל מגמה הבּאה לגזוֹר על זכוּת השביתה הוּא רוֹאה כּמגמה ריאַקציוֹנית. רוּטנבּרג איננוּ בּא לגזוֹר על זכוּת השביתה,

אבל הוּא תוֹבע את בּיטוּלן לזמן המלחמה. ידעתי כּי צפוּיים לי כּמה חצים מבּית, אך אוֹמר: אהיה מוּכן להסכּים לביטוּל-שביתוֹת בּתקוּפת-המלחמה אם תינתן ערובּה גם לביטוּל-רעב.

בּיטוּל-רעב זהוּ אלמנט חיוּני מאד בּכל הֶסדר לאוּמי. אם יקוּם סדר כּזה שילדים לא ירעבוּ, וכל אדם יהיה מוּבטח בּפת-לחם, אזי כּדאי שבּשביל כּך יביא הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה את קרבּנוֹ הוּא, ויוַתר על איוּם-השביתה.

רוּטנבּרג עצמוֹ לא הרגיש, כּנראה, בּאיזוֹ מידה הוּא מחליש את תביעתוֹ למשטר של מרוּת לאוּמית על ידי אמירה כי בּחירוֹת לאסיפת נבחרים הן “אַבּסוּרד יקר”. לא זה חשוּב שרוּטנבּרג עצמוֹ דרש כּמה פעמים לקיים את הבּחירוֹת. ועוֹד לפני זמן לא רב תבע ממוֹסד-פּוֹעלים אחד שיתרוֹם סכוּם ניכּר לועד הלאוּמי לשם עריכת הבּחירוֹת. חשוּב יוֹתר הדבר בּעיקרוֹ. רוּטנבּרג איננוּ מרגיש את הסתירה שבּדבר: גם לדרוֹש מרוּת לאוּמית וגם למנוֹע בּחירוֹת! על מה תישען המרוּת הלאוּמית אצלנוּ? אצל אחרים היא קיימת בּכוֹח הצבא, המשטרה, הגיסטפּוֹ, הגפּא"וּ. אתנו אין כּמוֹ אלה. הדבר היחיד אשר יש לנוּ זה רצוֹנוֹ של אדם בּישוּב לקיים משטר לאוּמי. אך אם זכוּתוֹ של כּל אדם בּישוּב לבחוֹר את שליחיו תינטל מאתוֹ, מי יקים לנוּ אז את המרוּת הלאוּמית?

ד

קריאתוֹ של רוּטנבּרג מיצגת את האיש, אד דעוֹתיו הקבוּעוֹת ואת הלָך-רוֹחוֹ החוֹלף, ולא כּוֹחוֹת ציבּוּריים, מוּכנים

לתמוֹך בּלב תמים בּעיקרי הפּרוֹגרמה שלוֹ. לא כן התגוּבה העתוֹנאית והרזוֹלוּציוֹנית שפּרצה לקראת קריאתוֹ, בּה אין כּלוּם מן הגילוּי האישי והרבּה מן הציבּוּריוּת. אילוּ היה בּינינוּ סַטיריקוֹן גדוֹל היה מוֹצא בּזה חוֹמר מצוּין בּשביל קוֹמדיה מנימוּסינוּ הציבּוּריים. מַקהלה

רבּת-קוֹלוֹת פּרצה פּה אחד בּ“הסכּמה”. הכּל מסכּימים! על מה מסכּימים? אפשר על הסתדרוּת פּוֹעלים אחת, על חיסוּל לשכוֹת-העבוֹדה של המפלגוֹת, על שחרוּר ארגוּני הפּוֹעלים מזיקה למפלגוֹת, על קרבּנוֹת חמריים שכּל אחד צריך להביא אוֹתם כּיכלתוֹ, בּאשר “הצוֹרך בּכסף הוא גדוֹל” וּ“מן החוּץ אי אשר יהיה לקבּלו” ו“על הישוּב ללמוֹד מן הנסיוֹן של היהדוּת האירוֹפּית שהפסידה הכּל ללא תוֹעלת”? לא, על דברים אלה ודוֹמיהם עברוּ בּשתיקה כּל המסכּימים. ואף אחד מהם לא קם בּיוֹשר-לבב להשמיע את התנגדוּתוֹ לכך, כּשם שהוּא מתנגד לכך בּמעשיו יוֹם יוֹם. לכך לא היה אוֹמץ-לבב. אוּלם הכּל הסכּימוּ שהתוֹכחה של רוּטנבּרג מכוּונת לא להם, כּי אם למפלגה ה“שלטת”. אפילוּ עתוֹן כּ“הצוֹפה” המיצג מפלגה בּעלת שרשים וּבעלת זכוּת-קיוּם בּציוֹנוּת שראתה צוֹרך להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת כּמה הצעוֹת של רוּטנבּרג, פּגש תחילה את קריאתוֹ בּהסכּמה כּוֹללת, וּמ“צרת הפּירוּדים והפּילוּגים בּישוב שמַכשילה אוֹתנוּ” הסיק את המסקנה העיקרית. שבּעיקר צריך “לוַתר” "אוֹתוֹ ארגוּן התוֹפס מקוֹם בּראש בּכל שטחי חיינוּ,

שאחריוּתוֹ מרוּבּה משל המיעוּטים“. והעתוֹנוּת ה”בּלתי-מפלגתית" על אחת כּמה וכמה. פּוּבּליציסט אחד, הכּוֹתב יוֹם יוֹם על הצוֹרך “להפוֹך את בּרית הציוֹנים הכּלליים למפלגה”, כּתב מאמר גדוֹל לכבוֹד איגרת רוּטנבּרג שבּוֹ הוּא מדבּר על חשיבוּתה הגדוֹלה ועל “התוֹצאוֹת המחרידוֹת הקשוּרוֹת”

בּמפלגתיוּת, וּמסיק מסקנה כּי ה“בּרית” צריכה להיוֹת ל“מפלגה המקיפה את כּל מתנגדי המפלגתיוּת”. מכּל חוֹר יצאוּ כּתבנים, אשר רק מאיגרת רוּטנבּרג, כּביכוֹל, גילוּ שאילמלא המפלגה השלטת היה הכּל בּישוּב מסוּדר וּמתוּקן.

לאחר קבּלת-הפּנים הנרגשת ל“תכנית” רוּטנבּרג צצוּ, בּעצם הימים האלה, כּמה וכמה תכניוֹת חדשוֹת. אפילוּ התאחדוּת עוֹלי גרמניה, לכאוֹרה התאחדוּת של ממש המקיפה חוּגים שוֹנים למדי, ראתה צוֹרך לפרסם תכנית, לא בּשביל מפלגה חדשה, חלילה, כּי אם בּשביל “הסתדרוּת כּללית של הישוּב”. נראה שבּין המוּשׂג “מפלגה” לבין המוּשׂג “כּנסת ישׂראל” יש מקוֹם לעוֹד יצוּר-בּינַים. ויש עוֹד תכנות חדשה: “חזית לאוּמית אחידה”. שוּב, לא מפלגה, חלילה. לאחר שהוּברר כּי מקוֹר הרע הוּא בּמפלגה יש לבקש את מקוֹר הטוֹב בּבריתוֹת וּבחזיתוֹת. הללוּ הלא מיוּפּוֹת-כּוֹח לדבּר לא בּשם

אֵילוּ מפלגוֹת עלוּבוֹת וּמפוֹררוֹת, כּי אם בּשם “הקהל הרחב” והמלוּכּד.

אגב, לרגל כּל אלה זכינוּ בּימים אלה גם למקצת נחמה. הנה קראנוּ כּי מעל בּימת “הבּמה לעם” הכריז פ. בּרנשטיין כּי הוּא חסיד של “צדק סוֹֹציאלי”. ודאי, אין לערבּב צדק זה עם הצדק של השׂמאל. ואף על פּי כן הרי זה חידוּש גדוֹל. היוּ ימים וכל נוֹאם ציוֹני היה מתלהב לחזוֹן הצדק הסוֹציאלי בּציוֹן הבּנוּיה. אך זה כּבר גוֹרשוּ הבּיטוּיים הללוּ מכּל

לכּסיקוֹן ציוֹני-כּללי. והנה שוּב היתה להם עֶדנה. וגם בּ“חזית לאוּמית אחידה” הוּטלה סיסמה: “צדק חברתי בּמשק בּריא” (ודאי, להבדיל מאלה המבקשים צדק חברתי בּמשק חוֹלה). ואחד הנוֹאמים, ד“ר גרינבּוים, הגדיל: הוּא דרש “בּניה תכניתית של המשק והפסקת המשׂחק החפשי של הכּוֹחות הכּלכּליים” (לפי “הארץ”). הרי זוֹ מהפּכה ממש בּעוֹלם מוּשׂגיה של הציוֹנוּת הכּללית, הדוֹגלת בּ”יזמה פּרטית“. עד היכן הגענוּ: גם צדק חברתי וגם בּניה תכניתית, ואפילוּ הפסקת המשׂחק החפשי של הכּוֹחוֹת הכּלכּליים. וכל זה בּניגוּד ל… “אידיאוֹלוגיה של הסתדרוּת שאיננה מתאימה לתנאי ארץ חדשה”, כּפי שנאמר מפוֹרש מעל בּימת ה”חזית".

אוּלם כּל אלה, כּמוּבן, הנם קישוּטי-דברים. ה“תכלית” היא: בּיטוּל “המַפתח”, כּמוֹ בּיטוּל הבּחירוֹת בּישוּב. אוֹמרים: “הנהגה ישוּבית אַל-מפלגתית” ואין אוֹמרים כּיצד תקוּם וּמי יקימנה. וּמה יבוֹא בּמקוֹם בּחירוֹת? עדיין לא ראינוּ משטר חברתי שאין בּוֹ פּגָם ולא יקשה לגלוֹת פּגמים גם בּמשטר שבּוֹ כּל אדם יש לוֹ זכוּת בּחירה (אין אדם נוֹטה לפקפּק בּעצמו אם הוּא ראוּי לזכוּת-בּחירה, אך הוּא נוֹטה ונוֹטה לפקפּק בּזכוּת הזוּלת). אך הלא רשאים אנוּ לתבּוֹע ממי שבּא להיטיב עמנוּ לבל יעלים מאתנוּ מה הוּא מכין לנוּ בּמקוֹם משטר של בּחירוֹת עממיוֹת. יש מדינוֹת שבּהן מוֹסרת החוּקה את השלטוֹן לידי בּעלי-אחוּזוֹת אוֹ לידי הצבא. לידי מי ימָסר השלטוֹן ללא-בּחירוֹת אצלנוּ? מה היסוֹד החוּקי אשר יתן לשליטים העתידים את הסמכוּת ואת היכוֹלת לנהל את עניני הישוּב? רכוּש, הכנסה, נכסי דלָא נַיידי? ושמא התנדבוּת? אף על פּי שאנחנוּ, בּני הישוּב, הננוּ המאוּשרים בישׂראל,

אין לוֹמר שרוּבּוֹ הגדוֹל של הישוּב חי בּרוָחה, בּנוֹחוּת, בּלא יסוּרים. והוּא נדרש: לתרוֹם, לשלם מסים, להתגוֹנן, להתנדב, לעבוֹד עבוֹדוֹת קשוֹת, למלא מצווֹת שוֹנוֹת. לכל אלה ידָרש, ּוזכוּתוֹ לעצב בּאיזו מידה את צוּרת החיים בּישוּב – תישָלל ממנוּ? וּבכוֹח מה יֵעָשׂה הדבר הזה? בּכוֹח “אישים” אשר הכּל מוֹדים בּהם וּבערכּם וּבאַל-מפלגתיוּתם וּבכוֹשר

הפּעוּלה שלהם לטוֹבת הכּלל? אדרבּא, אם יש אתכם “אישים” כּאלה – הוֹציאוּם אלינוּ ונדעה אוֹתם. ונדע מי הן האישים אשר בּשמם מדבּרים וּבידיהם מּפתחוֹת העשׂיה וההצלה. היה “איש” אחד, וּבמשך השנה “אכלנוּ” אוֹתוֹ.

וּבינתים, בּעוֹד כּל אחד עוֹלה על זוּלתוֹ בּעשׂיית

שלוֹם, בּאה התפּטרוּתוֹ של מר רוֹקח מכּוֹפר הישוּב, והספרוּת היפה שבּעקבוֹתיה, שהיא עשׂוּיה להרבּוֹת שלוֹם וּבטחוֹן כּאחד. הכּתיבה בּכלל

ממלאה תפקיד מיוּחד בעשׂיית השלוֹם וּבהגבּרת הבּטחוֹן. המלחמה יוֹצרת לנוּ בּמוּבן זה מצב מיוּחד: אפשר לכתוֹב כּנגד כּוֹפר הישוּב, אבל אי אפשר לכתוֹב בּעד, אפשר להוֹכיח שחלף הצוֹרך בּהתגוֹננוּת, אבל אי אפשר להסבּיר עד מה מגוֹחכים אלה שבּשעת פּוּרענות הם תוֹבעים הגנה וּבשעת-הפסקה הם פּוֹסלים כּל התכּוֹננוּת. אפשר לכתוֹב בּרוּח הספר הלבן, אי אפשר לכתוֹב נגדוֹ. אפשר לכתוֹב נגד המעפּילים, אפשר להפיץ עליהם דיבּוֹת בּרבּים. אך אי אפשר לתבּוֹע את עלבּוֹנם.

וּבינתים מתרחש עוֹד משהוּ בּישוּב. היו כּמה מקרי-שוֹד, שוֹד מאוּרגן, בּבּנקים. ונתפּסו נערים, המתאַמנים בּמלאכת השוֹד, בּמערה

בּירוּשלים. אלה לא היו “רעבים” כּשוֹדדים הדמיוֹניים בּאיגרת רוּטנבּרג. אצלנוּ השוֹדדים אינם רעבים, והרעבים אינם שוֹדדים. והיה מעשׂה-הרצליה. ויש סימנים לקיוּם “אוֹריֶנטציה” חדשה. על כּך מדבּרים, אך אין זה מזעזע את הישוּב. ובינתים – דבר שאין מדבּרים עליו – גוֹברת המצוּקה, וּבינתים – גזירה על גן-ילדים, שהוא מעמוּדי תחיית הלשוֹן וּמיסוֹדוֹת הציביליזציה העברית בּארץ. כּל זה לא זיעזע את הישוּב, אך יש דאגה אחת שהיא גוֹזלת את המנוּחה: “שלטוֹן מפּא”י, “המַפתח המפלגתי”. לפני זמן-מה טרח עסקן אחד ומנה מנין שלם של דברים שבּהם שוֹלט המַפתח, דברים אמיתיים ודברים מדוּמים. קראתי וחשבתי: מדוּע אין קוֹבלים על “מַפתח” בּגיוּס? השתתפתי לפני ימים מספר בּמסיבּה של חיילים עברים “אֵי-שם” בּמחנה-האימוּנים, וחשבתי: מדוּע אין איש קוֹבל על כּך שההסתדרוּת “לקחה” לעצמה חלק גדוֹל שכּזה בּגיוּס?

ה

כּשאתה רוֹאה את פּני הציבּוריוּת הזאת אתה נאלץ לחַשב מחָדש כּמה חשבּוֹנוֹת. חינכנוּ את ציבּוּרנוּ כּל הימים לא על “מעמד לבדד ישכּוֹן”. בֹנינוּ את הציוֹנות על שיתוּף מעמדוֹת וּזרמים. אנחנוּ גוֹרסים

שיתוּף מפּני שאנוּ רוֹאים הצטרכוּיוֹת ותפקידים אשר שוּם מעמד ושוּם חטיבה אינם יכוֹלים למלא אוֹתם בּעצמם. יש גוֹרל-עם המבריח את כּל המעמדוֹת ואת כּל הזרמים ויש תפקידים המצריכים את כּל העם. וכל אדם יהוּדי שאיננוּ משתתף, אם בשימוּש בּלשוֹן עברית ואם בּשימוּש בּתוצרת עברית, ואם בּמניעת התנקשוּת ואם בּמניעת רעב, הרי הוא חסר לנוּ, אך מגמת השיתוּף המטיל חוֹבוֹת נתקלת בּמגמה של אַל-שיתוּף הפּוֹטר מחוֹבוֹת. מגמה זוֹ קיימת, בּכל מקוֹם, וּבמקוֹם שאין כּוֹח מחייב אף איננה זקוּקה לעזרת מפלגוֹת וארגוּנים. נביאיה ומיצגיה יש להם תמיד על מי להישען. אין מחסוֹר בּפוֹרקי-עוֹל, בּקוֹפצי-יד. כּוֹחוֹ של הרוֹגן, של המתנכּר, של העיקש והקישֵחַ גדוֹל בּישוּב. ועל אלה, ועל מֶנטַליותם של אלה, רוֹכב סוּג מסוּים של עסקנים, שעשׂוֹ עצמם טוֹענים ל“קהל הרחב, הבּלתי-מאוּרגן”, שמגרוֹנוֹ כּביכוֹל הם מדבּרים וּמאַיימים. אך טבעוֹ של איוּם שלאחר שהוּא מתקיים חדלים לפחד מפּניו. ואם כּל כּך הרבּה שנים מאַיימים עלינוּ בּפרישה וּבאי-נשׂיאה בּאחריות, וגם מקיימים, אין לנוּ אלא לשאוֹל את עצמנוּ: שמא אפשר גם מבּלעדיהם?

מגַנים אוֹתנוּ שאנחנוּ “רוֹדפי-בּצע”. מגַנים אוֹתנוּ

שאין אנוּ מתכּוונים לשיתוּף לשמוֹ, אלא לשם הכּסף, אשר הם ממטירים לחזקת “השלטוֹן”. ומכּאן הם מסיקים המסקנה: אין לך שוֹט יוֹתר טוֹב כּנגד השלטוֹן מעצירת-כּיס. אך דוקא בּימים אלה נזדמן לי לקרוֹא אצל אחד מעתוֹנאי הימין, הכּוֹתב כּמעט מתוֹך יאוּש: “הנשק היחידי של אי-תשלוּם מסים איננוּ עלוּל לפעוֹל בּמקוֹם שהמסים אינם משתלמים ממילא”. מתבּרר כּי השוֹט אינוֹ שוֹט. ויש לחשוֹש כּי אם יבוֹאוּ ויבטלוּ את “המַפתח המפלגתי”, וינהיגוּ “מַפתח המסים והתרוּמוֹת”, לא תהיה ידה של ההסתדרוּת על התחתוֹנה. אני כּוֹפר בּזה כּי כּל עצמוֹ של השיתוּף אינוֹ אלא “למען הבּצע”. אם כּי איני מזלזל בוֹ. כּל מי שרוֹצה שקרקע תיגָאל, שהחקלאוּת תתבּסס ותתרחב, שהמוֹרה לא יתנַוון, שגן-הילדים לא יסָגר, שילדי הפּרוָרים לא יהיוּ בּנים חוֹרגים לישוּב, שהרעב לא יעשׂה בּנוּ שַמוֹת – לא יהיה חלקוֹ עם “שׂוֹנאי הבּצע” שבּימין. אין שיתוּף לאוּמי בּלי שיתוּף-כּיס לצרכי האוּמה, אוּלם עצם השיתוּף, עצם הנשׂיאה בּעוֹל יחד, עצם הפּגישה של מעמדוֹת וחוּגים שוֹנים ומנוּגדים – יש בּו מן ההכרח וּמן התוֹעלת כּאחת. שיתוּף מביא לידי עזיבת ה“אני ואפסי עוֹד”, לידי ראיית הצד השני, לידי התחשבוּת הדדית, לידי ויתוּרים.

ועוֹד. למדנוּ כּי כּל המֵצר לשׂמאל נעשׂה ראש.

והיפּוּכוֹ. מי שחדל להצר להסתדרוּת חדל להיוֹת ראש. הימים האחרוֹנים נתנו לנוּ דוּגמה מבהיקה, מאימתי נעשׂה משה סמילנסקי מנהיגם המוּכּר של האִכּרים? אפשר עכשיו לדבּר בּזה, מתוֹך התבּוֹננוּת גרידא, בּלי שמץ פּוּלמוֹס. לי עוֹד זכוּרים הימים כּשבּחוּגי האכּרים התיחסוּ אל סמילנסקי כּמוֹ שמתיחסים עתה בּחוּגים מסוּימים אל גרינבוֹים. פּעוּלתו הספרוּתית, בּיקרתוֹ הישוּבית, השקפוֹתיו האחד-העמיוֹת, הגנתוֹ על העבוֹדה העברית בּעוֹנוֹת מסוּימוֹת לא הן שעשׂוּ אוֹתוֹ למנהיג האיכּרים. אך עם גיאוּת הפּרדסנוּת, כּשגָבר הבּטחוֹן: “כּוֹחי ועוֹצם ידי”, אחז גם סמילנסקי בּשיטת ההתבּדלוּת המעמדית והיה לה לפה, ואז ל“ראש התאחדוּת האכּרים”, לאבּירה הלוֹחם וּלאישיוּתה המרכּזית. משחזר הגלגל וּסמילנסקי חזר להיוֹת מה שהיה, והסתלק משיטת ההתבּדלות עד כּדי הליכה בּשליחות הקרן הקימת – לא הלכה התאחדוּת האכּרים עמוֹ, ולא ארכו הימים וּבאה ההתפּטרוּת.

וחוֹששני שאם יבוֹא יוֹם וּמר פ. בּרנשטיין יכּנס לאחת ההנהלוֹת רכוּב על גלי ה“בּרית” המתנַחשלת – יצטרכוּ אז לחפּשׂ אדם אשר ימלא את התפקיד אשר פ. בּרנשטיין ממלא היוֹם.

יש אצלנוּ הנוֹטים להפריז בּערך הקמפּניוֹת הגוֹעשוֹת

כּנגד ההסתדרוּת. הנסיוֹנוֹת “לגָייס” את הישוּב ואת הציוֹנוּת נגד הפּוֹעלים קָדמוּ ל“הסתדרוּת”. היוּ ימים שאנחנוּ עוֹד לא היינוּ כּוֹח “בּלתי-פּרוֹפּוֹרציוֹנלי” וּמסוּכן, כּי אם קוֹמץ, וגם אז יצאוּ עלינוּ בּחרמוֹת וּבמכתבי אזהרה לחוּץ-לארץ. וּמי יִמנה את מספּר הנסיוֹנוֹת להקים “גוּש אזרחי מוּצק”? ימיהם כּימי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. ואינני חוֹשש להוֹדוֹת שאני מעדיף גוּש ימני מוּצק, שתהיה לוֹ כּתוֹבת, שיהא אַחראי למעשׂיו, על המחרוֹזת של כּל מיני חוּגים, עם גבּאים ותקיפים וּמתנשׂאים, עם אַמביציוֹת קטנוֹת, ולא עם “מַפתח” אחד, אלא עם "צרוֹר מפתחוֹת" שלם, אשר בּגללם אינם יכוֹלים לעוֹלם לחלק את הכּסאוֹת בּיניהם וּלהסתדר בּשוּם מוֹסד, ואת כּשלוֹנם זה הם זוֹקפים על “השׂמאל”. היש בּחוּגי הימין כּוֹח להקים גוּש כּזה? יש לפקפק בּכך. כּתיבתם מעידה על רגשי קנאה, נחיתוּת, מרירוּת, אך לא על כּוֹח יצירה. על שׂנאת ההסתדרוּת בּלבד לא יקוּם שוּם בּנין של קיימא. בּנין חברתי רציני לא יתכן בּלי חזוֹן, בּלי נכוֹנוּת לקרבּנוֹת, ואלוּ – היכן הם בּקרב אוֹתם חוּגים

המתלקטים מסביב ל“ימין”?

לפיכך אין חלקי עם אלה המתריעים כּפעם בּפעם על “הסכֹנה”, “אַל תירא עבדי יעקב”. יש לנוּ דאגוֹת גדוֹלוֹת מאֵלוּ. בּיקשוּ לנצל כּנגדנוּ מה שכּתב רוּטנבּרג: “התפּוֹררוּת ההסתדרוּת בּתנאי היוֹם היא אפשרוּת ריאַלית”. אם הכּוָנה היא ל“שבירת” ההסתדרוּת מבּחוּץ – הרי זוֹ טעוּת גמוּרה. “כּל כּלי יוֹצר עליה לא יִצלח”. סכּנת ההתפּוֹררוּת

מבּפנים – שָׂאנִי. בּה אין לזלזל. סכּנה זוֹ אוֹרבת לנוּ מן הימים הראשוֹנים ואנחנוּ חייבים כּל יוֹם תמיד להתגבּר עליה. אוּלם זהוּ נוֹשׂא בּפני עצמוֹ.

ו

שלוֹם בּישוּב – כּן. אך אל נא נחשוֹב כּי נבנה את השלוֹם בּישוּב על ידי שנרדוֹף שלוֹם עם מספּר תקיפים וּפּוֹליטישנס המחזיקים בּכיסם את “רוֹב הישוּב”. שלוֹם עם היהוּדי סתם, שלוֹם עם הדלוּת היהוּדית – אם מפלגתנו תעמיד זאת לעצמה למטרה תמצא את הדרך ותמצא את השלוֹם.

נתבּוֹנן קצת בּסוֹציוֹלוֹגיה של הישוּב, בּהרכּבוֹ

החברתי. היוֹת שרגילים להעמיד מוּל ההסתדרוּת את “כּל הישוּב”, כּדאי לבדוֹק ממי מוּרכּב “כּל הישוּב”. לא נעסוֹק פּה בּסטטיסטיקה, כּי אם נעביר לעינינוּ מספּר תוֹפעוֹת מאַלפוֹת.

לפני זמן מה נתקיימה ועידת “התאחדוּת הציוֹנים הכּלליים”, אגף זה הממשיך בּמסוֹרת של ציוֹנוּת כּללית, הנוֹטה שכם לפעוּלה קוֹנסטרוּקטיבית, ואשר לוֹ זכוּיוֹת רבּוֹת בּרחבי התנוּעה. קראנוּ

בּעתוֹנים כּי סיעת “העוֹבד הציוֹני”, חברי ההסתדרוּת, היה לה רוֹב בּועידה. ועל ידה סיעת החקלאים הזעירים.

והנה “המזרחי” – חטיבה חשוּבה בּציוֹנוּת וּבשנים האחרוֹנוֹת גם בּישוּב. חטיבה שאיננה בּת-חלוֹף, ויש לה שליחוּת משלה, ואין להעמידה בּשוּם פּנים בּשוּרה אחת עם ארגוּני הימין הרבּים, הצצים ונוֹבלים. אינני יוֹדע מה בּו חלקוֹ של “הפּוֹעל המזרחי” בּאחוּזים, אבל אין ספק שהוּא ניכּר בּיוֹתר גם בּכמוּת וגם בּאיכוּת (בּמפעל ההתישבוּתי וּבנוֹער): ציבּוּר פּוֹעלים ממש, עם צרכים וּתביעוֹת של פּוֹעלים, עם מלחמת-קיוּם, עם ישוּבי-עוֹבדים, עם מפעלי-כּיבּוּש חלוּציים.

ויש רביזיוֹניזם. הימים אשר בּהם נשען על דוֹר הזקנים אשר זכרוּ את ימי גדוּלת ה“רַזסבֵיט” בּפּטרבּוּרג – עברוּ ללא שוּב. וגם “נוֹער-הזהב” כּבר חדל להיוֹת הקוֹבע בּדמוּתה של התנוּעה הרביזיוֹניסטית. אפשר להצטער על כּך שפּוֹעלים נתפּסים לתנוּעה כּזאת, יש ויש להרהר בּדבר, אך אין להתעלם מכּך שהרביזיוֹניזם נשען בּשנים האחרוֹנוֹת בּמידה גדוֹלה על שכבוֹת פּרולטריוֹת דוקא, וגם חלוּציוֹת.

וציוֹנים כּלליים ב' אף הם אי אפשר להם בּלי ארגוּן פּוֹעלים “שלהם”, ואפילו הפּטריוֹטים של ספרדיוּת אינם יכוֹלים לקיים את עמדתם בּעדה הספרדית בּלי ארגוּן פּוֹעלים ספרדים. ואין לשכּוֹח גם את “פּוֹעלי אגוּדת ישׂראל”, הנאבקים בּתוֹך “האגוּדה”.

סקירה חטוּפה זוֹ דיה להפוֹך על פּיהם את המוּשׂגים המהלכים על “רוֹב הישוּב” בּניגוּד לפּוֹעלים. עוֹד לא נחקר ועוֹד לא הוּכּר עד מה גדל משקלוֹ של הפּוֹעל בּישוּב, בּחייו החמריים והרוּחניים. ציבּוּר הפּוֹעלים בּכללוֹ, מעבֵר למחיצוֹת המפלגוֹת אוֹתוֹ, מהווה לא רק את רוֹב בנינוֹ של הישוּב, אלא אף את רוֹב מנינוֹ. אין זה מקרה. יש הרוֹאים את עלייתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב כּאיזוֹ “אי-הבנה” היסטוֹרית, כּמיקח-טעוּת, והם מסבּירים אוֹתה בּ“ערמתה” וּבתכסיסיה" של ההסתדרוּת, אוֹ בּחוּלשתם של האוֹסישקינים והרוּפּינים והוייצמַנים. אך מי שלא טָפַש לבּוֹ יבין כּי דוקא “הארץ החדשה” היא שמחַיבת את היהוּדי העוֹלה להיוֹת ליהוּדי עוֹבד. ואם נזכּה לחיוֹת ולגדוֹל, לבנוֹת וּלהיבנּוֹת – עוֹד יגדל ויִגבּר חלקוֹ

של העוֹבד בּישוּב. הבּוֹכה על כּך יבכּה, והמבין יבין כּי הנוֹשׂא העיקרי של בּנין הארץ מן ההכרח שיהיה האדם העוֹבד.

ז

וּבשכנוּת קרוֹבה לציבּוּר הפּוֹעלים נמצא אוֹתוֹ המחנה

הרב והמגוּוָן, שבמדבּיקים לוּ כּל מיני תוים: אם “מעמד בּינוֹני” כּביכוֹל, ואם “בּוּרז’וּאַזיה זעירה”, ואם “המוֹן-העם”. נאמר בּפשטוּת: הדלוּת היהוּדית. הבּעל-מלאכה, הרוֹכל, החנוָני, האשה העוֹמדת בּשוּק.

המוֹן חלכּאים חַסרי-מחיה, ולפרקים גם חסרי-סיכּוּיים. מי יגן עליהם, מי ישקוֹד על תקנתם? רבּים הרוֹכבים עליהם, רבּים העוֹשׂים עצמם אפּוֹטרוֹפּסים להם. אך כּמה הם העוֹשׂים בּאמת משהוּ בּשבילם? אני מניח כּי מצבם כּאן קשה יוֹתר מאשר בּאיזה ישוּב יהוּדי העוֹמד על תלוֹ. מדוּע? מפּני שעל אוֹתם התלים, בּני מאוֹת שנים, היה כּל אדם מחוּבּר למישהוּ ולמשהו ולא ידע את טעם העקירה והגַלמוּדיוּת הנוֹפלת בּחלקוֹ אצלנוּ. בּסביבה בּה אדם נוֹלד וגדל וּמוֹסיף לחיוֹת מתהווה ליכּוד טבעי, וּבה צוֹמחת עזרה הדדית ועסקנוּת נאמנה. גם תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, שצמחה ועלתה מתוֹך סביבה המוֹנית זוֹ, ולקחה ממנה הרבּה, החזירה לה לא מעט בּמתכּוון ושלא בּמתכּוון, אם על ידי אוֹתם עסקני פּוֹעלים שניחנוּ בּסגוּלוֹת עממיוֹת ולא הסתגרוּ בּתחוּמי “האוֹרגָניזציה” בּלבד, ואם על ידי פּוֹעלים שקיבּלוּ את חינוּכם הציבּוּרי בּתוֹך הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים,

וּלאחר “שעבר עליהם הגלגל”, אם מסיבּת נישׂוּאים אוֹ “יציאה מרשוּת בּעל-הבּית לרשוּת עצמם” – מצאוּ כּר למַאוַייהם החברתיים בֹתוך ההמוֹן

היהוּדי הבּלתי-מאוּרגן, ומהם שיצאוּ עסקני בּעלי-מלאכה, פּעילי קוֹאוֹפּרציה אשראית, נוֹשׂאי השכּלה עממית. וּבארץ? בּצדה של העליה החלוּצית – אשר תנוּפתה והישׂגיה מוֹשכים אליה את מיטב כּוֹחוֹת היצירה המבקשים גאוּלה – זוֹרמת עליה המוֹנית, עזוּבה לנפשה, ללא ליווּי, ללא עזרה. אין מתגלים בּתוֹכה כּוֹחוֹת כּאלה שהיוּ בּקרב ההגירה לאמריקה. אז באוּ אנשי “עם עוֹלם” ואינטליגנציה רדיקלית מרוּסיה, שהתמזגה בּמידה מסוּימת עם ההגירה ההמוֹנית. לפני המלחמה הקוֹדמת עוֹד היוּ בּתוֹך העליה אנשים אשר היה להם צוֹרך בּפעולה עממית, כּמו שיינקין וּבּוּגרשוֹב, הם בּקשוּ – וגם מצאוּ – שׂדה-פּעולה בּשכבוֹת אלה. גם “הפּוֹעל הצעיר” בּתל-אביב גילה קרבה להם והעמיד להם עסקנים. אוּלם מאחר המלחמה היתה העליה החלוּצית שקוּעה מאד בּעצמה וּבמפעל הכּיבּוּשי, וכוֹחוֹת אחרים לפעוּלה

בּקרב העליה ההמוֹנית העזוּבה לא קמוּ. פרֶטֶנדֶנטים לניצוּל וּלפיתוי היוּ

רבּים, אך עוֹבדים עבוֹדה לשמה לא נתגלוּ.

ח

מתוֹך ראיה זוֹ יש לקבּוֹע את האוֹריֶנטציה הציבּוּרית שלנוּ: לא על מספּר עסקנים המסַלפים את דמוּת הישוּב ואת דעת הקהל, כּי אם על חוּגים עממיים, אלה העשׂוּיים להיוֹת אתנוּ חברים ממש בּכּל, ואלה שיש לכרוֹת אתם בּרית-אמוּנים.

ראשית: ארגוּני הפּוֹעלים. רבּים עוֹמדים אתנוּ

בּקשרי-מלחמה. עלינוּ לדבּר אליהם לא בּלשוֹן אוֹיב, לא דרך התנַצחוּת, כּי אם בּלשוֹן חברים. לא זה העיקר אֵילוּ מוּשׂגים משוּנים על אוֹדוֹתינוּ הם מביאים אתם בּבוֹאם, העיקר אֵילוּ מוּשׂגים יקנוּ לעצמם בּהיפּגשם אתנוּ בּחיים, בּעבוֹדה. יוֹם יוֹם תוֹקעים בּאזניהם שאנחנוּ התקיפים וּמשתמשים

בּתקיפוּתנוּ רק להנאתנוּ. איש לא מספּר להם מה העוֹל שאנחנוּ מטילים על עצמנוּ, וּמה הכּיבּוּשים שאנוּ כּוֹבשים למען כּוּלם. איש לא מספּר להם בּאיזוֹ מידה כּל ארגוּן יוֹצא בּעקבוֹתינוּ. כּל אחד מאתנוּ יוֹדע עד מה בּמצב של חוֹסר עבוֹדה וחוֹסר מחיה חשוּד כּל פּוֹעל מסוּדר על “קיפּוּח”. אך חוּבתנוּ היא להיוֹת נקיים. אַל יהיה בּנוּ מקוֹם לשוּם מגמה של קיפּוּח. בּהסתדרוּת גדוֹלה כּשלנוּ אין שוּם אדם יכוֹל לחשוֹב שיש לוֹ ידיעה מלאה על כּל המתהווה בּקפליה. ואם גם המוֹסדוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת לא עלה על דעתם מעוֹלם לבנוֹת את עצמתה על קיפּוּח מי שהוּא, ואם כּי הדבר מגוּחך מדי שציבּור של למעלה ממאה אלף יבָּנה על קיפּוּח של אלפים אחדים, יש ויש להזהיר מפּני כּל שמץ של קיפּוּח, בּכל מקוֹם שהוּא מוֹפיע, אם בּשוֹגג ואם מתוֹך חריצוּת-יתר של איזה מזכּיר מקוֹמי המבקש “רוַח” לציבּוּרוֹ וּמביא רק הפסד. וצריך גם לשפּוֹך אוֹר-אמת על כּל עוּבדה ועוּבדה. אם אני קוֹרא ש“הפּוֹעל המזרחי” קוֹבל כּי בּחוֹדש מסוּים הגיעוּ לוֹ 600 ימי-עבוֹדה והוֹא קיבּל רק 150 – איני יוֹדע אם זוֹ אמת אוֹ לא. אוּלם אני רוֹצה לדעת את האמת. אין לי כּל רצוֹן להתעלם מן הדבר. ואני רוֹצה שאוּכל מחר לקרוֹא הוֹדעה של מוֹסד מוּסמך, כּי הדבר איננוּ אמת אוּ שהדבר נכוֹן ויתוּקן. יוֹדע אני שיש לא מעט סַחטנוּת ויש נרגָנוּת לשמה¹. אך צריך ליצוֹר מצב כּזה שיוֹציא את האויר ממפרשׂי הריגוּן והרינוּן. מוּבן שאין פּתרוֹן רדיקלי בּלתי אם לשכּת-עבוֹדה כּללית ואחידה, עם רישוּם אישי, המוֹנע כּל פּריבילגיוֹת בּחלוּקת עבוֹדה, גם מן הרוֹב הנאנח וגם מן המיעוּטים הצוֹעקים, וּמוּבן שהפּתרוֹן האמיתי למניעת כּל טרוּניה וכל חתירה לחיזוּק בּרית-אחים, הרי היא הסתדרוּת פּוּעלים אחת, שכּל פּוֹעל ימצא בּה את בּיתוֹ. הגיע הזמן להרים שוּב את דגלה. דוֹמה שגם הפּוֹעלים חברי הארגוּנים השוֹנים רכשוּ נסיוֹן ולמדוּ לקח. האין לקווֹת שגם אנחנוּ למדנוּ משהוּ מעשׂרים שנוֹת קיוּמה של ההסתדרוּת, ושרצוֹננוּ לראוֹתה אחת וּכללית לא נחלש אלא גָבר בּמשך הזמן?

לפני כּמה ימים נזדמנתי למוֹשבה אחת, וסיפּרוּ לי חברים כּי נתקיימה שם חגיגה נאה לרגל הצטרפוּת חבוּרת פּוֹעלים חרדים להסתדרוּת. לכאוֹרה הייתי צריך לקבּל את הידיעה בּשׂמחה שלמה. כּי מימַי הראשוֹנים בּארץ נשׂאתי את נפשי לאיחוּדם של כּל העוֹבדים היהוּדים, וּמיוֹמה הראשוֹן של ההסתדרוּת בּיקשתי וגם לָחמתי על כּך שכּל יהוּדי עוֹבד – ללא הבדל השקפוֹת והליכוֹת חיים – יראה בּה את בּיתוֹ. ודאי שאין דבר זה נעשׂה בּלי מחיר. לא די שנכריז: כּל דכפין. צריך שכּל אחד ירגיש שהנהוּ כּאן בּעל זכוּיוֹת שווֹת לשאר המסוּבּים. משרבּוּ הבּקיעים בּבית-ישׂראל, משנפרדוּ

כּל כּך למוּשׂגים וּלדעוֹת וּלנימוּסים ורבּה הזרוּת וההתנַכּרוּת של חוּג

לחוּג – אין הדבר ניתן על נקלה. והדבר טעוּן הרבה רצוֹן טוֹב וחינוּך מַתמיד והתגבּרוּת. לפיכך קיבּלתי הפּעם את הידיעה בּשׂמחה מהוּלה בּדאגה. הירהרתי: הירגישוּ עצמם החברים כּמוֹ בּביתם? ושמא הם רוֹאים מרחוֹק את ההסתדרוּת ראיה אידילית בּיוֹתר, ואינם יוֹדעים את קשייה? יש להניח כּי החברים אשר קירבוּ אוֹתם וסייעוּ להצטרפוּתם גילוּ הבנה ואחוה, אך שמא בּבוֹאם אל המחנה הרב והמגוּוָן, אל הלשכּה, אל האגוּדה – יפּגשוּ שם בּמי שרגיל לראוֹת בּהם נחוּתי-דרגה? הרי יחסים כּאלה מצוּיים בּרחוֹב היהוּדי אשר משם עוֹלים חברינוּ, והם חוֹדרים גם אלינוּ. צריך לעקוֹר אוֹתם מן השוֹרש, כּי הם עוֹמדים בּסתירה גמוּרה לאחדוּת פּוֹעלים, כּי הם אחד המפריעים הגדוֹלים לכלָליוּתה של ההסתדרוּת.

ט

וקו שני: התקרבוּת להמוֹני העם בּישוּב. אין הכּוָנה לציד-נפשוֹת וּלתעמוּלת-בּחירוֹת. כּי אם לשׂאת בּמשׂאם, לדעת את סבלוֹתיהם, לשקוֹד על תקנתם, וקוֹדם לכל פּעוּלה: לא התנַשׂאוּת, לא התרברבוּת, ועל אחת כּמה – לא שחצנוּת! תכוּנוֹת אלה אינן נחלתן של השכבוֹת “העליוֹנוֹת” בּלבד. הן מקננוֹת גם בּכל תנוּעה אידיאליסטית ומַהפּכנית. אך כּל שחצנוּת פּסוּלה. לֶנין בּשעתוֹ הזהיר את חבריו מ“קוֹמצ’וַנסטבוֹ”, מהתרברבוּת קוֹמוניסטית. כּל תנוּעה המטפּחת בּקרב

חבריה את הרגשת היעוּד המיוּחד חייבת גם לחנך אוֹתם כּנגד הצד השני של המטבּע, כּנגד ההתנַשׂאוּת והשחצנוּת כּלפי הנמצאים מחוּץ לה. וגם תנוּעתנוּ הפּוֹעלית-החלוּצית זקוּקה לחינוּך זה.

כּפעם בּפעם קמים בּקרבּנוּ חברים יחידים המגלים הבנה עמוּקה וחוּשים דקים לצרוֹת ההמוֹנים וּלצרכי החוּגים שמחוּץ לנוּ. ויש

ששיקעוּ הרבּה מכּוֹחם בּכך. אוּלם פּעוּלתם לא הביאה את מלוֹא הבּרכה הראוּיה. בּאשר אין די לכך בּמאמצי יחידים. דרוּשה אוירה ציבּוּרית, דרוּשה הכּרה מצד המוֹני החברים, דרוּש עידוּד מצד התנוּעה כּוּלה.

רעה חוֹלה היא בּתנוּעת-פּוֹעלים אם היא מסתגרת בּקליפּתה המקצוֹעית והמפלגתית, נתוּנה כּוּלה לסבלוֹתיה וּלדאגוֹתיה הרבּות, ואינה

שוֹעה לסבלוֹת ולענינים הנוֹגעים נגיעה עמוּקה בּחיי ההמוֹנים, בּלי שיהיה להם “אוֹפי מעמדי” לפי המקוּבּל. הנה, למשל, עוֹברת עתה על הישוּב פּוּרענוּת גדוֹלה: הגזירה על גני-הילדים. עצם הדבר הזה, שלאחר ארבּעים שנוֹת קיוּם והשתרשוּת של הגנים, עד היוֹתם לחלק אוֹרגני של החינוּך העברי, מעיזה הממשלה להניף עליהם גרזן – יש בּוֹ להעיד על מצבנוּ הפּוֹליטי ועל האוירה הממשלתית מסביבנוּ. האַדמיניסטרציה הבּריטית, בּדרך כּלל, יש בּה מידה גדוֹלה של תרבּות ודרך-ארץ. היא יוֹדעת להתהלך עם “נייטיבס” בּלי לפגוֹע הרגשוֹתיהם ללא צוֹרך. היא יוֹדעת לנהוֹג כּבוֹד בּמוּשׂגים דתיים, בּמוֹסדוֹת מוּשרשים. ואצלנוּ – לא היססה לפגוֹע בּגן-הילדים, שהוּא שכבת-היסוֹד של החינוּך העברי וגוֹרם חשוּב בּמיזוּג השבטים, וחלק עיקרי בּעזרה הסוֹציאלית. הרי זוֹ פּגיעה קשה בּיוֹתר. אפשר אינה פֹוֹגעת בּשכבוֹת האמידוֹת, אוּלם היא פּוֹגעת בּיוֹתר בּאוֹתם הילדים אשר להם הגנים הכרח. האם לא כּאן מקוֹם לגילוּי אחדוּת אמיתית של הישוּב? האם לא אנחנוּ, כּתנוּעה תרבּוּתית וכמיצגי השכבוֹת הנפגעוֹת בּיוֹתר, צריכים

להסתער על כּך בּכל כּוֹחנוּ?

אוֹ, נאמר, העזרה הסוֹציאלית בּישוּב. סבוּרני שעלינוּ להיוֹת הנוֹשׂאים העיקריים שלה, להרחיב את שׂדה פּעוּלתה על ידי לחץ על העיריוֹת והממשלה, לשחרר אוֹתה מן הסגנוֹן הפילָנטרוֹפּי ולנטוֹע בּה את העממיוּת הבּרוּכה, וּלהקיפה בּהתענינוּת ציבּוּרית. אוֹ, נאמר, עדוֹת המזרח, שהעזוּבה בּהן מרוּבּה בּיוֹתר; אוֹ המלחמה בּמסיוֹן; אוֹ הגנת השכנים והדיירים, וכדוֹמה, תפקידים ציבּוּריים בּריאים, אשר תנוּעת פּוֹעלים אמיתית חייבת לשׂאת בּהם, אם איננה מצטמקת בּתוֹך קליפּתה.

העמסנוּ עלינוּ מצווֹת יוֹתר מאיזה חוּג אחר בּישוּב. עוֹד

נצטרך להעמיק את העזרה ההדדית שבּינינוּ. ואף על פּי כן נעמיס עלינוּ עוֹד מצווֹת. אנחנוּ, “סוֹחבים” בּעוֹל. ה“סחיבה” קשה, אך יש בּה בּרכה ויש גמוּל. אנחנוּ זוֹרעים וּמוֹצאים כּמה שערים.

אני מקווה שדרישוֹתי אלה לא יתָקלוּ בּמשפּטים קדוּמים מבּפנים, אך אם ניתקל בּכך – נצטרך לברר את הדברים לעוּמקם. אינני חוֹשש לבּירוּר הזה, הוּא לא ידלדל, הוא יעמיק ויעשיר את תנוּעתנוּ.

בּכל תנוּעת פּוֹעלים רצינות עוֹבר קו חוֹצץ בּין תקוּפת

הילדוּת וההתהווּת הראשוֹנה לבין תקוּפת הבּגרוּת והגבוּרה. בּתקוּפה

הראשוֹנה כּל מַעיניה נתוּנים למציאת-עצמה, להגדרת-עצמה, וּלהתגַדרוּתה מן השאר. אך עם ההתגבּרוּת וההתבּגרוּת, עם ההישׂגים הגדוֹלים – צריכה לבוֹא הכּרת החוֹבוֹת לכּלל כּוּלוֹ והעמסת הדאגה לכל מה שלמַטה הימנה, מבּחינה סוֹציאלית. תנוּעת פּוֹעלים שמפגרת בּזה, ואם גם בּאמתלה של אדיקוּת מעמדית, מתכּחשת לחזוֹנה, מוֹעלת בּשליחוּתה ההיסטוֹרית.

כּשאוֹמרים לנוּ מן החוּץ: העם נתן לכם הרבּה – הרי זה לא נעים לשמוֹע. בּפרט כּשהאוֹמר מבקש להסיק מ“נתינה” זוֹ מסקנוֹת מבוּלבּלוֹת. אך אנחנוּ לעצמנוּ חייבים לוֹמר: העם נתן לנו הרבּה, קוֹדם כּל נתן אוֹתנוּ. זה לא מעט. גוֹרל העם בּחר בּנוּ, והבדילנוּ מן הטוֹעים, והצילנוּ מטמיעה וּמקלוֹן וּמאבדן. אילמלא העם לא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ. והעם נתן לנוּ, לא בּגלל יחוּסנוּ, כּי אם לשם מטרה החשוּבה לוֹ מכּל, לשם גאוּלתוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים זכתה למה שזכתה לא מפּני שמישהוּ בּיקש לשׂחק בּאהבת-פּוֹעלים, כּי אם מפּני שהטילה על עצמה תפקידים לאוּמיים חלוּציים. והעם – לא התקיפים והגבּאים שנפגעוּ על ידינוּ – ידע להעריך זאת, הוּא רחש אֵמוּן למפעלנוּ, ונתן לנוּ את המנדט: להמשיך. והאצילוּת הזאת מחייבת. אנוּ זקוּקים לאחדוּת יוֹתר מאשר בּכל זמן שעבר. אנוּ זקוּקים להריסת מחיצוֹת. אין בּידינוּ להרוֹס מחיצוֹת של הנרגָנוּת המאוּרגנת, אך יש ויש בּידינוּ להרוֹס מחיצוֹת של ניגוּדים מדוּמים בּרחבי העם. יהוּדים פּליטים נוֹהרים לארץ-ישׂראל – האחדוּת שלהם היא למעלה מניגוּדי מעמדוֹת. בּתוֹך הספינה העוֹגנת בּחוֹף חיפה וּגזירת הגירוּש מתהפּכת עליה – שם אחדוּת אמיתית, למעלה מכּל אחדוּת המוּגדרת בּספרים סוֹציוֹלוֹגיים. הללוּ לא ידעוּ מעפּילים מה הם, וּמהי אחדוּת של עם-מעפּילים. ואחדוּת זוֹ מקיפה לא רק את 1800 היהוּדים שבּספינה הזאת. האחדוּת של הגיהינוֹם היהוּדי, אחדוּת-ההעפּלה וּמלחמת-ההצלה, מאַחדת עכשיו רבבוֹת יהוּדים בּמרחקי-עוֹלם. וּתנוּעה סוֹציאליסטית יהוּדית

היוֹנקת ממקוֹרה ולא מכּלים שניים וּשלישיים – תדע לגַלם אחדוּת-אמת הרצוּפה עזרת ישׂראל ואהבת ישׂראל.