א    🔗

“לבי מלא פחד לגורל ההתיישבות שלנו”. —במלים אלה שהביע רופין בדגניה כמה שבועות בטרם התכנס שם הכינוס, וחזר עליהם בדבריו בעת הכינוס, הוא הסיח מה שעם לב כולנו. הפחד הזה והחרדה הזאת לענינינו הכי חיוניים והכי יסודיים, הם אשר כינסו את הכינוס הזה והם אשר הבליטו את הצורך בפגישה כזאת דוקא, פנימית וחפשית, שאין עמה שום דפוס רשמי, שלא נועדה לפורום רחב, לויכוחים ולהחלטות כי אם ל“נחפשה דרכינו”, כדי לברר, כדברי רופין, “מה אצלנו מבוסס ומה לא, על מה אנו יכולים להמליץ ועל מה איננו יכולים להמליץ”, ולהמשיך עלינו מחדש את רגש האחריות להתחדשותו של המפעל ההתיישבותי. הכינוס הזה לא הספיק לדלות את כל הפּרובלימה, הוא רק נגע בראשי פרקים, הוא רק עורר את הדאגה והיפנה את שימת־לב אל נקודת־הסכנה הכי גדולה. זו היתה שיחה חפשית, גלויה ובלתי־אמצעית, מאיש לאיש, בלי אונס ובלי כוונה להכריע, כי אם להחליף דעה ועצה. תנועת־העבודה הורגשה בפגישה זו לא כאורגניזציה ולא כתנועה כלכלית ופוליטית בלבד, כי אם כאותם האחים באגדה, אשר התפזרו לדרכים שונות והם מתכנסים מדי פעם לספר ביניהם מה חוללו ידיהם ומה הם חושבים לימים יבואו. ולספר היה הרבה, על הרבה הצלחות אבל גם על תקלות לא מעטות, על הרבה בטחון אבל גם על ספקות ודאגות מרובות — ועל כולן: הדאגה העיקרית המדריכה את מנוחתנו בשעה זו, איך לקרוע את השטן והקטרוג, איך לפזר את אי־ההבנה ואיך להוציא את מפעל־ההתיישבות אל המרחב, להפכו מדרך של יחידים, עשרות ומאות, לדרך של אלפים והמונים. זאת היא הנקודה הארכימדית. כאן מקופלות כל הפּרובלימות של הציונות, כל דאגותיה וכל תקוותיה.

ב    🔗

השאלות אשר בכינוס דגניה רק נקראו בשם ונדונו בראשי־פרקים, מצאו להן את המשך בירורן ואת ראשית הגדרתן המפורטת בכינוס “הפועל הצעיר” בנהלל. בהרצאתו המקיפה והממצה של הח׳ וילקנסקי הוצגה הפרובלימה הזאת בקויה היסודיים. היא שימשה נקודת־מוצא למשא ומתן בכינוס ולנסיון לתת תשובה על שאלתו של רופין בדגניה: “מה אצלנו מבוסס ומה לא, על מה אנו יכולים להמליץ ועל מה איננו יכולים”.

יחד עם רופין מלווה וילקנסקי בפועל את היצירה החקלאית העצמית של ציבור הפועלים מראשיתה, גם בתוכנה הסוציאולוגי וגם בהגשמתה הטכנית. הוא היה הראשון אשר בעבודתו המקצועית וגם בעבודתו הפובליציסטית הגדיר את הפרוגנוזה הכלכלית של א“י ונתן ביטוי מלא ושיטתי לקונצפציה הרעיונית והמעשית של בנין המשק העצמי של העובד. הספרים “בדרך” ו”מידות" הם השולחנות־הערוכים לפרובלימות ההתיישבות של העובד העברי. הרבה דברים צפויים כאן מראש; על הרבה סכנות הוזהרנו כאן, שהן התרחשו ובאו. אלמלא היינו מאזינים ביתר קשב וביתר שימת לב לדברים שנאמרו במשך שנים רבות מבפנים, לא היינו אולי עומדים עתה בקונפליקט קשה כזה עם הדברים הנאמרים מבחוץ.

הדין וחשבון של ועדת־המומחים ומסקנותיה עוד טרם ידועים לנו. אולם אופן עבודתם של כמה מחברי הועדה בארץ, המנטליות שלהם ונקודת המוצא האדמיניסטרטיבית־הטכנית הטהורה להערכת פעולתנו, נותנים מקום לחשוש שגם מצד זה צפויה לנו בקרב הימים חזית קשה מאד של מלחמה וקטרוג. עצם כוונת הועדה הזאת נסתרסה, כפי הנראה, בדרך הגשמתה. כשהוכרז על ועדה זו, בשעת המשא ומתן של וייצמן־מרשל, והוגדר תפקידה: לחקור את האפשרויות הכלכליות של א“י ולקבוע תכנית של פעולה קונסטרוקטיבית “לעשר השנים הבאות” — התייחסנו לרעיון זה בחיוב. האקספרטיזות השונות מן החוץ, אשר ההסתדרות הציונית השתמשה בהן עד עתה, היו על פי רוב משוללות ערך ומשקל רציני, באשר לא היו מלוות שום יכולת של בנין והסתיימו רק בתלי־תלים של דינים־וחשבונות וחוות־דעת, שלא הוסיפו כמלוא נימה על אשר ידוע וברור לכל אחד מאתנו. הקושי העיקרי שבעבודתנו, ליקוייה וכשלונותיה, יותר מאשר נבעו מזה שלא ידענו מה לעשות ואיך לעשות, מקורם היה בזה שלא היתה לנו אפשרות אובייקטיבית לעשות את מעשינו בזמן ובשיטה. אף פעם לא היתה לנו אפשרות לחשב את חשבון מעשינו מעבר לתחומי התקציב של ששת החדשים הקרובים; אף פעם לא יכולנו להשתמש באופן רציונלי באפשרויות הפּוליטיות והכלכליות האובייקטיביות. לא רק שלא היו לנו האמצעים המספיקים, כי אם באמצעים שהיו ברשותנו נבצר מאתנו להשתמש שימוש פרודוקטיבי במידה המכסימלית. אף פעם לא יכולנו לקנות אדמה בשעה שהיתה קוניונקטורה נוחה לקניה, לא יכולנו להקים בנינים ולרכוש את האינונטר החי והדומם הדרושים להתיישבות בזמן ובמזומנים וממקור ראשון. בתנאים האלה היה על פי רוב למחשבה על דבר בנין תכניתי ומשקי רק ערך תיאוריטי בלבד. לפיכך התייחסנו ברצינות למשלחת הסוכנות, אשר אמרה לקבוע תכנית “לעשר שנים הבאות”, שפירושה היה, כמובן מאליו, ליצור גם את האפשרויות הכספיות להוציא את התכנית הזאת אל הפועל. ועם כל החששות והפקפוקים אשר נטפלו אלינו בקשר עם הקוֹנסטלציה החדשה
הזאת, היינו בטוחים בדבר אחד: מתוך הערכה רצינית של המציאות הא”י ואפשרויותיה הכלכליות ומתוך שיקול צרכיהם של המוני־העם היהודי, אי־אפשר לבוא בשום אופן למסקנות אחרות ביחס לתכנית הבנין של א"י, מאשר מסקנותינו אנו.

אולם הועדה הזאת הופיעה בארץ בהיקף של תפקידים שאינם בהחלט בתחומי סמכותה. היא הופיעה כשופטת עליונה על מפעלי היצירה הציונית שהוקמו ונוצרו בארץ מתוך עוני ומאמצים חלוציים כבירים במשך עשרים השנים האחרונות. היא הופיעה כועדה לחיפוש־חטאים, עם משפטים קדומים, עם כל חומר הקטרוג המוכן, עם כל המנטליות העויינת, השלטת כיום ביחס לפעולתו המשקית העצמית של העובד, בחוסר כל הבנה לערכין היסודיים בעבודתנו ועם זרות מוחלטת לאספקט הלאומי הפּוליטי של בנין המולדת העברית.

הגושפנקה של אוטוריטה עליונה הטבועה באכספרטיזה זו, תגרום לנו בודאי לא מעט קושי, ותוסיף מבוכה לא מעטה בעולמנו הנבוך בלאו הכי. אחרי עשרים שנה של עבודה הננו נכנסים, כנראה, שוב לתקופה של “בירור רעיוננו מיסודו”. צריך לגול את ספר התורה שלנו מבראשית ולהתחיל לברר מחדש את היסודות ואת הכוונות של מעשינו בארץ הזאת. אנחנו לא באנו הנה לעשות קולוניזציה סתם. אנחנו איננו מכוננים כאן מפעל פילנטרופי בשביל קומץ של יהודים מצוקים וסחופי־הגירה. אנחנו בונים עם ומולדת; חיי־כלכלה ותרבות עברית, חיי־חברה וחיי־ציבור — והבנין הזה תובע יסודות אחרים, קירות אחרים וגם בריחים אחרים, מאשר מפעל התיישבותי בכל מקום אחר. את הדברים האלה אפשר להעריך רק מתוך עצמם, מתוך הערכתם הפנימית, מתוך הרגשה בלתי אמצעית של הגורל ההיסטורי אשר בהם. זר לא יבין את זאת. בתוך הפרוצס הזה ישנם דברים הנראים כשגיאות טבעיות וכקוריוזים כלכליים — והם מגופי הלכות. היסוד של עבודה־עצמית, למשל, אשר לא נקלט בשום אופן במוחם של חברי הועדה ואשר נראה להם כפרינציפּ סוציאלי מוזר, איננו בשבילנו איזה פוסטולט מוסרי סתם, כי אם אחד הערכין הראשוניים בבנין חיינו הלאומיים, כמו קרקע וכמו לשון. מה יודע סיר דז׳ון קמפבל¹, במה לקו חיי עם היהודים האומללים האלה ובמה יירפאו? הדברים האלה נמצאים מחוץ לשדה־הראיה וההערכה שלו ושל חבריו ואינם באים אצלם במנין ובמשקל. אבל בהערכת השאלה הזאת מתוך נקודת־השקפה כלכלית־פּוליטית רחבה, מתוך התביעה להושיב בארץ העניה הזאת שלנו, מספר אוכלוסין יותר גדול ויותר צפוף, עד כמה שאפשר, וליצור בשבילם מקורות קליטה ומחיה, מקבל היסוד של עבודה עצמית גם ערך כלכלי־אדמיניסטרטיבי ממדרגה ראשונה. הוא הדין גם ביחס ליתר השאלות.

אי־אפשר בשום אופן להקיש תמיד על עבודתנו כאן מיוונים, מבולגרים ומאוסטרלים. באמת־מידה טכנית טהורה אפשר למדוד משק מסוים, פלוני או אלמוני, אבל לא את המפעל המשקי הכללי שלנו. אי־אפשר לדון מתוך מנטליות כלכלית, אמריקנית־אנגלית, על מעשי־בראשית של תחיה לאומית. לפיכך כל האכספרטיזה הטכנית־המקצועית החיצונית הזאת, היא מופרכת מיסודה. כל חקירה, בחינה ומסקנה, שאינן מכוונות לנקודה המרכזית הזאת, למילוי משאלתנו הלאומית־הפּוליטית בארץ, להחיש את בנין א"י, את ריכוז העם היהודי בתוכה, להשרישו באדמתה ולהפכו לעם חפשי החי על פועל־כפיו — הן משוללות כל ערך ומגדילות רק את המבוכה.

ג    🔗

הבירור הפנימי הנודד, שהתחלנו בו בדגניה, שנמשך בנהלל ואשר צריך ללכת ולנדוד הלאה ולסוב על כל המרכזים שבהם מסתכמים נסיונות היצירה החקלאית העצמית של ציבור העובדים בארץ, איננו מכוון רק כלפי חוץ, להשיב מלחמה שערה, כי אם בשורה הראשונה כלפי פנים, לדאגת ההבראה וההמשך של פעולת ההתיישבות הלאומית. מה שברור ונמצא מחוץ לכל גדר של ספק, היא עצם הדרך שהלכנו בה עד עתה: התיישבות העובדים, בשתי צורותיה היסודיות, הקבוצה והמושב, על יסוד של קרקע לאומית ועבודה עצמית — אלה הם יסודות מוצקים ובלתי נפגעים, שבלעדיהם לא תוכל בשום אופן להתגשם ההתיישבות הלאומית בארץ ולא תוכל להיבנות המולדת העברית. זוהי החומה, אשר עליה בלבד אפשר לבנות את טירת־הכסף של משאת נפשנו הלאומית והמדינית. מה שפעל ציבור הפועלים בדרך זו עד היום הנהו מפעל אדירים, אשר אינו ניתן להערכה מתוך אובייקטיביות מקצועית בלבד. הוא יצר לעם העברי את תקות קיומו, את המעמד החקלאי, את ראשית המסורת של יהודי חורש וזורע, היוצר צרכי בראשית בכלכלה הלאומית. בתקופת התיישבותו העצמית כבש ציבור הפועלים דרכים חדשות במקצוע החקלאות, פיתח ענפי משק שונים שלא היו ידועים בארץ מלפניו, הגדיל את פריון האדמה ואת תנובת היבולים. בלעדי זה לא היתה ולא תהיה למציאותנו כאן בארץ שום אחיזה ושרשים, עם כל ההצלחות המזהירות של מסחר־תפוחי־הזהב, עם כל החרושת בתל־אביב ואפילו עם נמל־חיפה וים־המלח. השגיאות והכשלונות השונים בעבודתנו מקורם בעיקר בתקופת ההתחלה, בחיפוש וסלילת דרכים מתוך השממה הא"י, בחוסר נסיון וחוסר מסורת משקית שלנו בארץ הזאת. אחרת אי־אפשר היה. ונכון אמר רופין בדגניה: “בלי שגיאות אין התיישבות. על ידי השגיאות מגיעים לבסוף לדרך הנכונה”.

ואף על פי כן, אי אפשר לנו להעלים את העובדה שבכל זאת לא הכל אצלנו כשורה ולא כל השגיאות בעבודתנו הן הכרח אובייקטיבי. כשם שאי־אפשר לעשות את הפוריסמוס המקצועי־הטכני לאמת־המידה היחידה להערכת הענינים אצלנו, כך אי אפשר גם לעשות את ההיפך ולראות את הפעולה המשקית הכלכלית כאימפרוביזציה חפשית במקום שהיא טכנית ומקצועית בלבד. (וילקנסקי קורא לזה ערבוב התחומין בין ה“טכניקה והסוציאולוגיה”). מבחינה זו נעשו, לדעת אנשי המשקים ואנשי המקצוע שלנו, כמה וכמה שגיאות הדורשות את תיקונן. באשר מלבד הנזק הבלתי־אמצעי הכרוך בהן למשק, הרי השגיאות האלה בעיקר הן הנותנות מקום לקטרוג ופותחות פרצות למתנגד.

במשא ומתן מסביב לשאלה זו בכינוס בנהלל התעכבו החברים על כמה וכמה פרטים משקיים, העומדים בקשר עם הפּרובלימה הזאת. וצריך לציין שאין בנידון זה כיום יותר חילוקי־דעות רציניים בחוגי העובדים החקלאיים. הנטיה שהיתה מורגשת פעם אצל חלקים ידועים בתוכנו, להצדיק את הכל, ללמד זכות על הכל, להפוך את הכל לצדקה ולהכריז על כל בקורת פנימית כעל מרידה במלכות — כמעט עברה וחלפה. התביעה להבראה ולרציונליזציה של המשק, הנה כיום תביעה כללית. היא איננה עומדת בשום קשר עם המזמור הקונסולידציוני המנסר בשעה זו בעולמנו הציוני, כי אם נובעת מתוך הכרת האחריות הגדולה למפעל ומתוך חרדה להצלחתו. בירור השאלות האלה כיום, חדור בכל עומק הרצינות והדאגה להוציא את ההתיישבות מן המיצר, להרחיב את תחומיה, להזילה, להפכה לדרך הרבים ולמצוא את האפשרות להפיק מהאמצעים המעטים שברשות הציונות את התועלת ואת הפרודוקטיביות המכסימליות.

תרפ"ז