א    🔗

בימים של ירידה גדולה בציונות ובישוב ותוהו־ובוהו בתפוצות ישראל שבגולה, נולדה העליה הזאת. מת הרצל ונסתם חזון. הגיעה לשלטון האֶפּיגוניות המדינית ואתה שטחיות מבהילה. המבוכה במוחות ובלבבות הלכה וגדלה. קרעי־קרעים החלו להיקרע מן התנועה. אש־אוגנדה היתה לגל של רמץ טריטוריאלי והאש של “ציונות ציון” הבהבה, דלה וכהה, והעלתה יותר עשן ופיח מאשר אור. איש לא ידע מה לעשות ובמה להתחיל. ברוסיה — מהפכה, ערב־מהפכה ומוצאי־מהפכה, תקוות אביב ותוגת־סתיו, סיסמאות־חופש ואנקת־פרעות. רבים מצעירי ישראל נטושים על הבּריקדות. “איש־האימות זעום העפעפים” מתהלך כדימון וכגואל גם יחד ברחוב־היהודים. פלגות ומפלגות בישראל, אנשי־רזים, “פּרוקלמציות” ו“בּרושוּרות” ו“בּורסאות”. שירת המשטמה ושירת השחרור הסוציאלי משכּרות, מעלות את ההתלהבות עד לידי שיכחה עצמית. עושים מהפכה ברחוב־הסנדלרים שבעיירה. ניצוץ־הקודש מתלקח לאש זרה. הגולם של המהר"ל משתולל ותנחום המשוגע תוקע לתוך החרבות: “מי יציל?” ובתפוצות־ישראל האחרות, שמחוץ לתחומי רוסיה — מוצאי תקופת ההשכלה המאוחרת, מעברים קשים כקריעת ים־סוף. חבושים עמלים להתיר את עצמם מבית־האסורים; אנשים צעירים מנסים למשוך את עצמם בציצית ראשיהם מתוך הרקק. מהם פורשים לטמיעה ומהם לתנועה הלאומית, שאין בה תנחומים ואין בה סיפוק. מסתובבים במעגל הפראזה, מפטירים בלי הרף את הפסוק השגור “עם ישראל חי” — מעבר לזה מפהק השממון. מה לעשות? אנרגיה צעירה, תוססת ומתפרצת, מבקשת לעצמה תחליפים, עסקנות שאין לה גמול ופּוליטיקה ארצית עקרה.

אז נפל בינינו דבר, אשר בא לשנות את פני ההיסטוריה הציונית. אנשים צעירים, נערים כמעט, שלא ידעו זה את זה, שלא נדברו יחד, לא שקלו ולא טרו, לא קבעו תקנות ולא קיבלו החלטות, — איש ממקומו יצאו בשבילים שונים אל דרכי־ציון האבלות. הקול־קורא של ויתקין הגיע אולי רק למעטים, אבל הוא נישא על גלים נעלמים והיה לקול־קורא שבלב. בלי כסף, בלי תכניות, בלי צ׳ארטר ובלי פּרספקטיבות כלכליות ופוליטיות, רק עם מקל ועם תרמיל, מזוינים ב“אהבה בלי מצרים, בגבורה ובסבלנות רבה”, פרצו את החומה הקודרת של מבוכת אין־אונים זו. ל“עבודת העם!” — היתה הסיסמה. “במה?” — לא שאלו: באש אשר בלבם, בהעזת־נעורים, בשלילה גדולה אשר נהפכה לחיוב גדול, לכוח יוצר ובונה.

את העליה הזאת לא ארגנו, לא קדמו לה בגולה לא “החלוץ” ולא חוות־הכשרה, לא קידמו אותה בארץ לא לשכות־העבודה ולא בתי־עולים. הוֹטל חיים־ברוך זה היה בית־העולים הראשון של תנועת־העבודה, בית־הפועלים הראשון ביפו. כך הלכה העליה הזאת נכחה, נישאת בכוח הרצון הפנימי והכמיהה הנפשית, נדחפת על־ידי הטרגדיה האיומה של העם הנדון לכליה ושואף לפורקנו. לא סחופי־זרם, לא פליטי אונס, כי אם פורצי־דרך וסוללי־מסילות. נדחפים בכוח אמונה ומסירות־נפש, מוכנים לתת הכל, להעלות הכל קודש לשמים. את ה“מה” ידעו, את ה“איך” לא ידעו עדיין. רק כאן, מתוך החיים והמציאות הארצישראלית, צמחו והסתעפו הפּרובלימות. אבל הם עלו בלי פּרובלימות, רק במשאלה אחת ויחידה: הצלת האומה ובנין המולדת.

ב    🔗

לא רבים ידעו אז מה נפל. לא רבים הבינו כי רק מכאן מקבלת הציונות ותנועת־השחרור העברית את משמעותן ההיסטורית ואת תכנן הריאלי גם יחד. סיסמת דברי־הימים ההם לא היתה “מי אלוהיו עמו יעל”, כי אם להפך, אזהרות אחרי אזהרות ניסרו אז דרך חצוצרות “התחיה” של העתונות העברית והציונית: “מי אלוהיו עמו בל יעל”! הצטערו על הראשונים והתחננו שלא להוסיף. אכּרי המושבות הקיימות תמהו. מדדו ובחנו את הבאים מכף רגלם עד קדקדם: מי אלה הקבצנים, היחפים, אשר באו לעכב את גלגלי ההיסטוריה ולשׂדד את מערכות הרגיל והקיים? הם מילאו צחוק פיהם — ולשונם לא היתה רינה. כמו בתוך סבכי יער־בראשית צריך היה לסלול את הדרך בתוך הישוב העברי: בתוך סביבה מתנכרת, לועגת וצינית, בתוך מסורת מקולקלת של “תמיכה” ואפיטרופסות, בתוך מושגים מסורסים בדבר זכות וחובה, בתוך גלות שטולטלה משם על כל השלילה שבה. אף “החלוצים הראשונים” שכחו את חסד נעוריהם. מאחורי תקופת ביל"ו נגררה כבר שלשלת ארוכה של שנות־ירידה. על ימי־הגבורה הראשונים עלתה קליפה של התכחשות. את אחיהם לא הכירו ואת בניהם לא ידעו. את עזו הדלה של לילינבלום רעו זרים, וזרים חלבו את חלבה וגזזו את צמרה. היו רבים בין האכרים שלא ראו מימיהם את שדותיהם בעיניהם, שלא ידעו אפילו מקומם איהו. והדור הצעיר — פניו כלפי האניות המפליגות לאוסטרליה ולאמריקה, לצרפת ולמצרים…

באוירה זו היתה הקריאה “לעבודה!”, כקול במדבר. אף הד לא ענה לעומתה. אצל האכר העברי היה פירושה האוביקטיבי של המלה עבודה: מוחמד, גוי. “אני חורש” — פירושו היה: מוחמד חורש. הדברים רמוזים עוד בספר בראשית: “הקול קול יעקב והידים ידי עשׂו”. ידים ידי יעקב — זאת היתה סוציולוגיה בלתי־ידועה, תמוהה. כוחו של יהודי אינו אלא במוח. זאת היתה ההכרה העמוקה, שהתפּתחה במשך דורות לידי השקפת־עולם והשקפת־חיים. ראו במנוד־ראש וברחמים רבים את ה“בּשׂם” שנכנסה בו רוח־עוועים והולך ונעשה מרצונו “בורסי”. עוד בטרם שהגיעו לבעיה הכלכלית והמדינית של העבודה בבנין ארץ־ישראל, היתה עצם הפונקציה הזאת זקוקה להכרתה, להחזרת עטרתה כערך ראשוני, יוצר ובונה, ומכובד בחיי העולם הזה; צריך היה להוכיח שהעבודה אינה רק דבר שבאין־ברירה, מקור מחיה בשביל ירודים ונחותי־דרגה; צריך היה לברר ש“חסרה לנו העבודה — לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ותרבותו” (א. ד. גורדון).

אי־ההבנה בנקודה זו לא היתה אי־הבנה סוציאלית, כי אם אי־הבנה סוציולוגית. היא היתה בלתי־ידועה ובלתי־מובנת בכל רחבי התנועה הציונית. גם “ציוני־ציון” וגם “ציוני־אוגנדה” ראו את הפּרובלימה הציונית מן הטפחות ולמעלה. את המַסד לא ראו. אף הגדולים והטובים בתוכה, אשר חשו וידעו שמלבד שני הממַדים, אורך ורוחב, יש גם ממַד שלישי, עומק, והטיפו לו, וקראו לו “תרבות” ו“תחית הרוח” — אף הם תחמו תחומים בלתי־מספיקים למחשבה זו ולשרשי הדברים לא ירדו. שאלת העבודה והפועלים בימים שלפני העליה השניה, היתה לכל היותר שאלת “וחי אחיך עמך”, דנו בה כשם שדנים בעניני יתומים ויולדות עניות. העבודה כצעד ראשון, הכרחי לכניסת עם לתוך שורת ההתפתחות והיחסים הסוציולוגיים בכלל — לא היתה ידועה עד להכרזת העליה השניה: “אנחנו שבים לעבודה בארץ־ישראל”.

מתוך מלחמה מיואשת על יום־עבודה, מתוך יסורי־הסתגלות קשים, מתוך שבירת־רצון מתמדת, מתוך בדידות ועלבונות, חרמות ונדודים, צמחה וגדלה ההכרה העצמית. התפקיד היה יותר גדול מכפי ששוער מראש. על כף המאזנים לא הוטלה רק שאלת מאות צעירים הנושאים את נפשם לעבודה ולחיי־עבודה בארץ־ישראל, כי אם שאלת גורלה ההיסטורי של הציונות. בקשרי היחסים הסוציולוגיים־תרבותיים והכלכליים־מדיניים של העם והארץ, קמה בעיית העבודה בשבעים לבושים. איך תיבנה הארץ? בקורת הישוב של אחד־העם אמנם העמיקה וחדרה וגילתה שאלות רבות, אבל היא אמרה למצוא את התרופה ואת הפתרון בתחומי “הישוב הנמצא”. בשבילו היתה כבר אז שאלת “הקונסולידציה” השאלה המכרעת. “שכלול” או “שחרור” — אחת היא. על עצם הצורה לא ערער, להפך, הוא כמעט עודד אותה; הוא, שלא היה משורר מטבעו, התרומם לידי בטוי שירי כאשר דיבר על האידיליה הבועזית. הוא ראה רק את תוצאות הרקבון בעלים ולא עצם הרקבון בשרשים. הוא הבדיל באופן פאטאלי בין הרעיון ובין המעשה, בין התורה שבלב והתורה שבחיים, בין הציונות ובין הישוב. מן הראשונה דרש אמות־מידה היסטוריות ולגבי האחרונה הסתפק בחשבונות אריתמטיים קטנים, נבדלים ותלושים מכל מסכת היסטורית. חלוקה זו קיימת בחלק גדול של הציונות עד היום. היא מביאה בהכרח לידי הערכה חד־צדדית של השאלות, לבחינת הדברים לפי גילוייהם החיצוניים הנפרדים ולא על־פי קשריהם הפנימיים ההדדיים. רק העליה השניה, והפועל הצעיר בתור ביטויה המאורגן הראשון, נוכחו לדעת, כי מחוץ לשאלת ה“אפוטרופסות” ה“עבדות”, ה“פקידות” וה“שנוררות”, מחוץ לנגעים האלה שגילה אחד־העם בישוב, יש שאלה יסודית אחת, המסתעפת לכמה וכמה פרטים, וממנה יתד ופינה לכל הבעיה הציונית: איך תיבנה הארץ? מי יבנה אותה? — יהודים או לא־יהודים? לא מי יהיה בעליה הפורמלי של חלקת־אדמה זו או אחרת, לא מי ירויח על ידה, יוציא ממנה כסף, כי אם: מי יניר את נירה, מי יארש את האדמה הזאת ואת הארץ הזאת בעבודה, מי יישב אותה, מי ייצור את צרכי־הבראשית שלה, את משקה הלאומי? מי יעשה את העבודה המורכבת והמסועפת הזאת שעושה כל עם בארץ־מולדתו ושממנה בכלל מתחילה המלה “מולדת” לקבל את תכנה הממשי? מי ייצור תרבותה, לא זו הנקנית על־ידי אמצעים דידקטיים על ספסל בית־הספר, כי אם זו הצומחת מן האדמה, זו שניצוצותיה מתמלטים מתחת הפטיש והסדן. ומה עצם פירושה של ציונות? האם היא המשך הגולה, על סבל הירושה שלה, על מסורת־החיים הפגומה שלה, על תלות כלכלית ורוחנית — או זו היא התחדשות חברתית, לא רק באידיאה, כי אם ביחסי חיים וכלכלה צודקים? תשובה על שאלות אלו אי־אפשר היה למצוא בתוך ה“ישוב הנמצא”, עם האפוטרופסות ובלעדיה, עם שגיאותיו הטכניות ובלעדיהן. אצל אחד־העם חסרה כל הבנה לשאלה זו, וכל רצון־הבנה, ואף המוסדות המיישבים בזמן ההוא לא הרחיקו לראות יותר. השקידה על “תקנת הישוב” התבטאה בבקשת פּאליאטיבים קטנים, בהעלאת טלאים על עקרון ועל קוסטינה ועל גדרה וכדומה; ב“לשכת מודיעין” אשר הודיעה לעולים ולרוצים לעלות את אשר בעצמה לא ידעה; בתשובות שבּלוניות על שאלות שבּלוניות. ליסוד ולשורש הבעיה לא הגיעו.

עם תנועת־העבודה מתחילה שאלת הגשמת הציונות לקבל לראשונה את בירורה ואת ביטויה הפּרינציפיוני. ההיאבקות שהחלה אז, והיא נמשכת במידה רבה עד היום, לא היתה מלחמה על יום־העבודה אצל האכר הפתח־תקותי, לא ריב בין רעבים ושבעים, לא מלחמה בין הרכוש ובין העבודה. זאת היתה והנה מלחמה על תכנה הרעיוני ועל שליחותה ההיסטורית של תנועת־השחרור העברית. ארץ־ישראל בשביל העם — ולא בשביל יחידים המנצחים על אלפי פועלים ערבים; משק עברי המגדיל כוח הקליטה של הארץ ולא זה המצמצם אותה; עם השב למקורות־היצירה הראשונים, החי מיגיעו, הכובש את עמדתו הכלכלית, התרבותית והמדינית מתוך העבודה ובזכות הנקנית על־ידי עבודה, ולא זה התובע בשם התנ"ך את הזכות להיות חנוני בארץ־ישראל.

ג    🔗

קול במדבר. הישוב לא שמע. או שמע והעמיד פנים רוגזים וזועפים: מה האומללים האלה רוצים? בעיני אנשי הישוב היו הפועלים כעניים מתחצפים. מנקודת־ההשקפה של נדיבות־הלב אפשר להבין לכל היותר “פועלים פשוטים”, העובדים ושותקים, מקבלים מה שנותנים להם ואינם תוחבים את חוטמיהם בקדרה שאינה שלהם. אף הציונות לא שמעה. בינה ובין ארץ־הבחירה עוד לא היה שום קשר. “יורשי הרצל” שקלו עדיין: “תנאים או ענינים?” אליהם הדברים אינם מגיעים, אין הם מסוגלים לקבל אותם. אילו היה הרצל חי, אילו נפגש עם עולי ציון החדשים, היה בודאי מבין סוף סוף את הפרובלימה. באופן אינטואיטיבי הרגיש בה עוד ב“מדינת היהודים”: “בתו העבודה אתם באים לארץ”. בתבנית הדגל רמז עליה, בספרי הימים שלו נצנצו הדברים כחזיזים בנפשו הסוערת. אוגנדה הקדירה את האופק — אח“כ המות. ד”ר רופין היה הראשון מבאי־כוחה הרשמיים של ההסתדרות הציונית, אשר למד לדעת את השאלה והבינה. הוא לא היה פילוסוף לאומי, אבל הוא היה סוציולוג, חכם־כלכלה, יודע לדון על הענינים מתוך צירופם הפנימי ומתוך קשרם ההיסטורי. עם יסוּד המשרד הארצישראלי, עם בואם של רופין וטהון, מתחילה השפעתה הבלתי־אמצעית של תנועת־העבודה על התנועה הציונית העולמית. מתחילה הקואופרציה, העבודה המשותפת. בעיות הציונות מתחילות להיות מוצגות באור אחר. האידיאה המופשטת לובשת בשר וקורמת עור. מרכז הכובד מתחיל להיעתק לארץ־ישראל. מכאן, מהמציאות, מסבלות העבודה, מן ההעזה המתפרצת והנאבקת, עולה אד של אי־מנוחה, המשקה ומפרה את המחשבה הציונית. זאת היתה שעה מכריעה. חזית המלחמה התמתחה. במרכז איננה עומדת עוד פתח־תקוה ולא רחובות ולא ראשון — כי אם התנועה הציונית, הפעלתה, הרמתה לידי הכרת תפקידה.

אחרי “תקופת־יאוש” קצרה ויציאת הנחשלים, באה שוב התעוררות במחנה הפועלים. “הפועל הצעיר” קורא מחדש: “עלו!” בפעם השניה אחרי ויתקין. “לחדול מדיסקוסיות על דבר העבודה בארץ־ישראל ולבוא הנה לעבוד עבודה ממשית”. בתוך ציבור הפועלים מנצנצת מחשבת האמנסיפּציה מ“הישוב הנמצא”, מחשבת הפעולה העצמית, הפעולה הישירה. פה ושם מתהוות נקודות ריכוז והתגבשות. בארץ גופא — עליה שניה: עולים הגלילה. “על הירדן והכנרת ראה חורש זיו השכינה”. שם המיתוס, מיתוס הגבורה ומסורת העבודה ואהבת העבודה. שם מיתוס הקנאות הלאומית. שם הפלחה הפשוטה. לא נוטעים, לא סוחרים ביין ובתפוחי־זהב. שם אדמה עתיקה, אדמת קדומים. יותר פשטות ויותר טבעיות. “לבשנו טוי צמרנו — כנעני אין”. הקלקול של ה“ישוב” ביהודה עוד לא הכה שם שרשים, עוד לא חדרה הלבנטיניות לבין הסלעים הפראים. שם עוד מרחב לכיבוש, להתערות חלוצית, למסירות נפש. שם נכנסת תנועת־העבודה לתקופה חדשה. “השומר”, “החורש”, סג׳רה, כנרת, ובדרך הגלילה הקומונה החדרתית. המחשבה החברתית של תנועת־העבודה מתחילה למצוא את ביטויה הראשון. העמקת התוכן. שם מניחה גם ההסתדרות הציונית את אבן־הפינה הראשונה לעבודתה הקונסטרוקטיבית בארץ.

“בראשונה היתה הפעולה — ושם הפעולה הזאת כנרת”. במלים אלה קידש רופין בקונגרס הי“א את ראשית המפעל הציוני להתישבות העובדים. ברית חדשה! כנרת ואחר־כך אום־ג׳וני ואחר־כך מרחביה — בפעם הראשונה באה כאן ההסתדרות הציונית במגע בלתי־אמצעי עם העבודה הארצישראלית ועם שאלותיה הממשיות. עד עתה היו היחסים אפּלטוניים, שרו על האהבה, חלמו עליה, דיברו עליה גבוהה־גבוהה, נשבעו לה בצבאות ובאילות השדה — אבל הרועה לא הכיר אפילו את הרעיה, לא עשה שום דבר כדי להתקרב אליה. עם כנרת ואום־ג׳וני, עם פעולת הקרן הקיימת והמשרד הארצישראלי על אדמת ארץ־ישראל, מתחילה תקופת הריפורמציה בציונות. היא עוד טרם נסתיימה, היא נמשכת מתוך היאבקות בלתי־פוסקת עד היום, ותימשך בודאי גם מחר. אבל התחילו להתבהר המושגים, ובתוך זרם־הדם הציוני החלו להיקלט יסודות חדשים, שעוד לפני זמן קצר לא ידעו כלל על מציאותם. מתוך תנועת־העבודה מקבלת הציונות את היסודות הרציניים הראשונים של תורת ההתישבות; ממנה באה הפרוגנוזה והערכת הענינים מתוך בחינה מקצועית והיקף היסטורי. מאמריו של וילקנסקי ואחר־כך ספרו של רופין פרצו את משוכת־הקוצים של הדיליטנטיזם ההתישבותי שהציונות היתה מוקפה בה. הויכוח העתיק של אהרנוביץ־ויתקין: “כיבוש הקרקע או כיבוש העבודה?” מצא את הסינתיזה: זה וגם זה. ישוב עובד, עובד בעצמו על אדמת הלאום — זאת היא נקודת המוצא לא רק לפתרון הבעיה התוכנית של הציונות כי אם גם לפתרון הבעיה הטכנית שלה. אמנסיפציה מן “הישוב הנמצא”. במקום הקפיטל הפרטי, האגואיסטי מטבעו, הבהול על רוחים ומבכר תמיד את האינטרסים שלו על פני אינטרסי העם והארץ — רכוש לאומי ועובד חפשי! אפקים חדשים. מה שאי־אפשר לתקן במעוּות הישוב הקיים ע”י הטפה וע“י תביעה, אולי יתוקן ע”י המופת החי. מתחיל להתבהר ה“איך”. לאט־לאט, מתוך גישוש ונסיונות וגם מתוך כשלונות לא מעטים, מתחילים להסתמן השבילים הראשונים. הדאגה גדלה ומתרחבת: לא ציבור־הפועלים ההווה כי אם המחנות הגדולים שיבואו. דרך־התישבות להמונים — זאת היא השאלה.

מתוך תנועת־העבודה מתחילה גם האורינטציה הפּוליטית החדשה, הריאלית; מתחילה לחדור ההכרה, שהספקולציה הפּוליטית הזאת, הטוֹוה את קוריה בתוך ריקות, בלי העובדה הפּוליטית המציאותית בארץ־ישראל, אין לה ערך ואין לה תכלית. “בראשונה היתה הפעולה” — כוחו של כלל זה יפה במידה שווה גם בימי תורכיה וגם בתקופת המנדט. אום־ג׳וני, אשר היתה העובדה הישובית־כלכלית הראשונה של העובד העברי, היתה גם העובדה הפּוליטית הראשונה בעבר־הירדן מזרחה. ההיסטוריה הקצרה הוכיחה, כי לכיבוש זה היה תוקף יותר גדול מאשר לכמה הצהרות וסעיפי־מנדט. וכאשר הוצבו גבולות הארץ מחדש אחרי המלחמה, ועבר־הירדן נקרע מארץ־ישראל, — הדגניות לא נקרעו, מסביבן ומסביב כפר גלעדי ותל־חי בצפון היו מוכרחים לעקם את הקו.

בקונגרס הי“א, הקונגרס האחרון שלפני פרוץ מלחמת־העולם, היתה כבר תנועת־העבודה הארצישראלית כוח פּוליטי בעל משקל רב בתוך ההסתדרות הציונית. קולה של העליה השניה נשמע בקונגרס זה ביתר תוקף ושימת־לב מאשר מקודם. נאומו ההיסטורי של רופין! הציונות השלווה, שאינה דוחקת את הקץ, החושבת תמיד “מה כדאי” ו”מה אינו כדאי", המקדשת את עצלות־הלב וחושבת אותה לצדקה ולבינה מדינית — נוּצחה בקונגרס זה על־ידי הציונות של העליה השניה, זו הציונות בעלת תוכן חיים, הדרוכה תמיד, החורגת מתוך מסגרותיה, התובעת הגשמה מתמדת ובלתי־אמצעית. מסקנותיו המעשיות של קונגרס זה לא הספיקו לבוא אז לידי גילוי — פרצה מלחמת העולם והקדירה עלינו את גלגל־החמה.

ד    🔗

עם העליה השניה כאילו פסקו “ימי־הביניים” של הציונות ושל ארץ־ישראל. עם הפועל עלה גם המורה העברי והסופר העברי. עגנון, ברנר, שמעונוביץ, ש. בן־ציון, ר׳ בנימין, צמח, האחים וילקנסקי, יעקב רבינוביץ ויותר מאוחר קצת דבורה בארון ועוד. רינסנסה קטנה. נוסדה הגימנסיה העברית הראשונה. הולך ונוצר מרכז ספרותי ותרבותי חדש. מה שהיה עד עתה בשדה הספרות והתרבות, היה דומה הרבה למה שהיה בשדה הישוב. תרבות של שנוררות, תרבות ליבנטינית. אף בית־הספר היה עברי רק למחצה, במחציתו השניה היה צרפתי או גרמני. בו בזמן שפירסם ויתקין את קול־הקורא שלו, נתכנסה בארץ־ישראל הועידה המייסדת הראשונה של הסתדרות המורים. בינה ובין ציבור־הפועלים היו יחסי־גומלין והשפעת־גומלין במשך שנים רבות. עם תנועת־העבודה מתחילה הלשון העברית למצוא את נושאה הנאמן בציבור שמחוץ לכתלי בית־הספר. המורה בלבד וביה"ס בלבד לא היו מחוללים את הפלא הזה. הישוב האזרחי ואיכרי המושבות בודאי לא היו מחוללים אותו — הם לא חוללו אותו עד היום אצל עצמם. תחית לשון ושמירת לשון מכלייה, מתחילות מן הניר, מן העבודה, ולאו דוקא מפי עוללים ויונקים — ההיסטוריה יודעת לספּר הרבה על אודות זה.

עם יסוּד עתון “הפועל הצעיר” נוצרת האכסניה הספרותית הרצינית הראשונה בארץ. לא רק כלי־מבטא למחשבת העבודה החדשה, כי אם כלי־מבטא למחשבה תרבותית חדשה ולהכרה מוסרית חדשה. רמה אחרת לגמרי. לא שאלת “קיום היהדות” ולא שאלת הבטלן של פרץ: “מי אני?” כי אם שאיפה למקורות ראשונים, לשרשים, לבלתי־אמצעיוּת, הערכת חזיונות מתוך מציאות חדשה ומתוך שאיפה למציאות חדשה. מתוך חבלי־ביטוי קשים, ראשוניים, ולפעמים אפילו פּרימיטיביים, פרצה ועלתה המחשבה, כאשר יפרוץ הצמח מתוך קליפת הזרע ומתוך קרום האדמה — זאת המחשבה שעתידה היתה לחנך את הציונות, לחנך מחנות חלוצים לרצון נועז ולמעשים נועזים, שעתידה לסמן את דרכי־ההגשמה של הציונות ושל בנין הארץ.

אחד הראשונים והטובים באנשי העליה השניה, שנתבקש להשתתף בכתב בהצגת ציוּן לתקופה זו, ענה בפתגם של אוסקר וילד: “יותר קל לעשות דבר יפה מאשר לכתוב דבר יפה”. בפתגם קצר זה ניתן בלי משים אחד המפתחות להבנת החזיון הנפלא שנתגלה בתקופת העליה השניה. זאת לא היתה תקופה דיאלקטית. זאת היתה תקופה, שהכריזה על המעשה במקום הדיבור. היא נולדה בשתיקה, בבדידות ובעצבות לא מעטה — אבל באש פנימית, באמונה תמה ובאותה הפּוֹטנציה הצפוּנה בגיל־הנעורים. אלה שבגרו כבר, שידעו כבר הכל עד גמירה, שלא היה להם עוד מה ללמוד ובמה להיווכח, היו כבר אבודים בשבילנו אז ואבודים בשבילנו גם היום. אלה שהאשימוה בזה שהיא צועקת הרבה, תובעת בקול רם יותר מדי, אלה היו החרשים, אשר בהיותם לקויים בחוש השמע וההקשבה, הם חושדים בכל הפונה אליהם כי הוא צועק. היו בה הרבה שעות של עליה גדולה וגם הרבה שעות של ירידה, הרבה נצחונות והרבה כשלונות. היתה בה אמת היסטורית של מאורעות ומעשים ממשיים ואמת היסטורית של שירה. אפשר לכתוב ספרים ובודאי יכּתבו פעם. בכל אופן, הזרע שזרעה — היה זרע נאמן. ואין לנו אלא לברך את עצמנו, את תנועת־העבודה הארצישראלית ואת תנועת החלוץ והנוער בגולה, שתתחדש בה הרוח הזאת של פורצי־הנתיבות הראשונים, של אלה אשר לא שאלו הרבה ולא ביקשו חשבונות רבים ובכל־כך הרבה אמונה ונאמנות הלכו לקראת סבלם הגדול ולקראת תקותם הגדולה.

תרפ"ט