המצע הגדול והמצע הקטן שפירסם “השומר־הצעיר” בא“י לקראת הועידה החקלאית, הם נסיון־שוא להתאים את ה”הנחות האידיאולוגיות" המופשטות, שבהן מגלגלת מפלגה־לא־מפלגה צעירה זו בשנים האחרונות, לשטח השאלות המעשיות אשר עמן מתאבק ציבור־הפועלים החקלאי. מאז המציא השוה“צ את תורת ה”אֶטפין" שלו, כפרוגנוזה להתפתחות הציונות ולהגשמת הסוציאליזם, התקדמה תסבוכת המחשבה במחנה זה בצעדים ענקיים ומבהילים. בחלל ריק לגמרי הולך ומתנהל הפּרוצס הזה של התפתחות רוחנית והתגבשות חברתית, בדרך של אקלקטיציזמוס שטחי ובנין תורות ושיטות מפירורי מחשבה סוציולוגית, שאינם נמצאים בשום התאמה לא עם המציאות ולא עם האחריות למציאות שבהן נתונה הציונות ובהן נתון קודם כל ציבור הפועלים בא“י ו”השומר־הצעיר" בתוכו.

יחד עם השרידים הקטנים של פועלי־ציון השמאליים, מנסה השוה“צ להסב אחורנית את מעלות ההכרה של תנועת העבודה הא”י (שהיא, אגב, הכרתו של כל ציבור פועלים מבוגר ואחראי), הבונה זה יותר מחצי יובל שנים גם את תורת־ההגיון שלה, גם את אופני הדיון וגם את מסקנותיה, על הערכה עצמית ועל הערכת הגורמים הריאליים הקובעים את דרכה הפּוליטית, הכלכלית והחברתית, ככוח העיקרי האחראי באופן בלתי אמצעי להגשמת הציונות ולבנין חברת העבודה הסוציאליסטית בארץ. כל הנסיונות מצד “השומר־הצעיר” לגדור את עצמו מ“תכסיסים אופּוזיציוניים בלתי אחראיים” ו“מתביעות רדיקליות, כביכול, שלא היה יכול להגשים אותן מחר ומחרתים, אילו ניתנה לו האפשרות להיות שותף באחריות בעד הנהלת ההסתדרות” — אין בכוחם לשנות את העובדה כי שתי הקבוצות הללו הולכות יד ביד בדרך של “אופּוזיציה בלתי אחראית” זו, בדרך של השלטת פיקציות ודיאלקטיקה של סרק, במקום אחריות ושיקול דעת בבירור השאלות ובקשת פתרונן. אך אם פועלי־ציון השמאליים לועסים לכל הפחות את קליפתם הם שהורקה מתוכנה, הרי “השומר־הצעיר” מלקט את הקליפות מתחת כל השולחנות הזרים וחושב את זה ל“התעמקות מדעית” ועושה מזה תורה, אשר עליה מתחנכים אלפי צעירים, שאם יחפצו פעם להיות “עקביים” ולהסיק מתורה זו את המסקנות האחרונות, לא יעצרו כוח לקיים עוד לזמן ממושך את השניות הזאת של עולם מחשבתי־חברתי מבולבל מצד אחד ושל הגשמה חלוצית על אדמת א"י מצד השני.

במצעי “השומר־הצעיר” לקראת הועידה החקלאית, אין בעצם אלא חזרה מקוצרת על כל אשר נאמר ונכתב בחוגי מפלגה זו במשך שנים: הרבה שטנה על ה“בגידה המעמדית” של ההסתדרות ושל המפלגה המכוונת אותה, הרבה פּרוגנוזה מדינית, כלכלית וחברתית, הרבה נוסחאות וערפל וערבוביה וסתירות, והרבה הרבה בטחון עצמי, הטיפוסי מאד לגבי כל אלה שמתוך גרונם אינם מדברים לא כוח מחשבה מקורי ולא כוח הערכה מבוגר, אלא נוסחאות דוגמטיות ופסקי מחברות, עבות או דקות, שכבולעם כך פולטם. הקו האופיי הזה של בטחון עצמי מופרז, של חוסר קורטוב של ספק ופקפוק, של קביעת פּרוגנוזות ודיאגנוזות בדרך של הצלפה, בלי כל התאבקות עם החומר ובלי כל שהייה של אחריות — הוא משותף כיום לכל סנדלי־העריסה הפוליטיים, ילידי המבוכה החברתית והתרבותית של הדור הזה, בעולם בכלל וגם בעולמנו אנו. כל אלה מדברים בהלכות פסוקות שאין אחריהן שום ערעור והרהור, באפוריזמים מועגלים הסותמים כאילו כל פתח של טענה: אסור ומותר, פסול וכשר! זהו הנוסח, כך מדברים הנאצ“י בגרמניה ובאוסטריה; כך מדבר הפרקציוניזם הקומוניסטי, בכל מקום שאין לו תקוה להגיע לשלטון ולאחריות; כך מדברים אצלנו הריביזיוניסטים, אנשי “הברית”, אנשי ה”פרקציה" וכך מדברים, להבדיל, גם אנשי “השומר־הצעיר”.

“תורת השלום בתעשיה — היא פסולה”; “שיטת האפילציה הלאומית — היא פסולה”; “סיסמת מאה אחוזים עבודה עברית היא פסולה”; אחרי זה באה כמובן, “הדרך היחידה לתיקון”, אף היא מחושבת עד קצה ונטועה כמסמרות, שאיננה זקוקה לטעמים ואיננה נתבעת להוכיח כי היא איננה רק “יחידה” אלא גם אפשרית ומובילה אל המטרה. בכיוון דיאגונלי הפוך, אבל בנוסח דומה כשתי טיפות של מים, עורכים הריביזיוניסטים את שאלותיהם ואת תשובותיהם בכל הענינים הפּוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של הציונות והישוב. אבל במידה שיש בין שני אלה תפיסות מעמדיות מתנגדות ישנה תפיסה פוליטית מאוחדת, זו התפיסה שנקודת מוצאה איננה האחריות לדברים והצורך לתת תשובות אחראיות על שאלות אחראיות, כי אם בקשת נקודות משען בדויות ומדומות כדי להשעין אליהן את המנוף הבדוי והמדומה של האופּוזיציה הרברבנית והבלתי אחראית. כשהריביזיוניסטים מדברים על הפּוליטיקה הציונית, אפשר לקבל רושם כי אנו שולטים שלטון בלתי מוגבל על כל האמצעים והמכשירים הפּוליטיים הכרוכים עם א“י, כי הכל הוא בסדר, הכל מסור לרצוננו הטוב, כי הענין הפּוליטי שלנו דומה לאוטומוביל משוכלל, מזוין בחמרי דלק מספיקים על גבי כביש של אספלט חלק ונטוי כמיתר והשאלה העיקרית היא רק איך לתקוע בחצוצרה. כש”השומר הצעיר" מדבר על הפרובלימות הכלכליות, החברתיות והפּוליטיות, אפשר שוב לקבל רושם: כי הכל הוא נתון וקיים, כי ההתיישבות בא“י מתנהלת על ידי “פּרוצסים רחבים” המתנועעים מאליהם, יוצרים את “הבסיס האסטרטגי” ל”מלחמת מעמדות עקבית" ודרוש רק “קו מעמדי ברור” מצדנו ודרושה רק הכרזה על מלחמה זו כדי להביא את ציבור הפועלים אל הנצחון; כי ההון הלאומי הנועד “להתיישבות מעמדית” הוא עובדה מציאותית ועלינו רק לשלוח יד, “לרכז את האמצעים” ולסדר את ההתיישבות הזאת כרצוננו; כי את השאלה האגררית אפשר לפתור בהבל פה וכשאומרים “הדרך היחידה היא לבקש דרך לקואופרציה עם הפלח הערבי”, הרי יש בזה משום חידוש גדול וזאת היא כבר תשובה ודרך ויודעים כבר איך ללכת בו ואיך להוציא את הדבר אל הפועל. והוא הדין לגבי כל יתר השאלות והתשובות, המתגלגלות ושוטפות, בקלות נפלאה ובלי כל שמץ של חיכוך וסירכא, מן הפה ומן העט, הבנויות ומורכבות כקונצפציה מעשה־סבכה שאין בה עקומה ושכולה — אלא שהיא תלויה באויר ודומה יותר לצירוף של ראשי־פרקים מאוצר הריטוריקה הקומוניסטית והקומוניסטית למחצה, מאשר לדיון רציני בפרובלימות העומדות בפני תנועת העבודה בא"י, בהתאבקותה הקשה, בדרך מלחמתה ויצירתה.

על המאושרים בציונות שלא נסתלקה מהם הנבואה, שידעו ויודעים את הכל מראש שהכל משתלב אצלם לתוך שיטה והכל מקבל את תשובתו ואת תיקונו מתוך השיטה, ששום דבר איננו יכול להפתיע אותם, שיודעים לגזור לכל מצב ומצב את “ההכרח ההיסטורי” שלו לפי מידתו ולהעמיד הוֹרוֹסקופים לפנים ולאחור — נוספו מנהיגי “השומר הצעיר”. הם מדברים על הכל כמו מתוך הספר, לפיכך אינם נתקלים בדרך מחשבתם בשום מעצור ובשום קושי של פתרון. כל חזיון בחיי ציבור הפועלים בא“י, בישוב, בכלכלה ובפוליטיקה, אינם באים אלא לשם מטרה אחת ויחידה, או לקיים את הקונצפציה שלהם או לסתור את הקונצפציה של ההסתדרות ושל מפלגת פועלי א”י. אם גדל צבור הפועלים במושבות, אם הוא התבצר מבפנים “באופן כמותי ואיכותי”, הרי זה בא לרגל “פרוצסים מתהווים” ו“לא הודות לשיטת ההנהגה של ההסתדרות אלא על אף השיטה ולמרות השיטה הזאת”. אם נתקל צבור הפועלים במושבות בקשיים, באותם הקשיים שהוא נתקל בהם ונאבק עמהם זה יותר מחצי יובל שנים, בהתנכרות, בזלזול, ברצון של ניצול והורדת שכר־הפועל — הרי זה בא מחוץ לכל פרוצסים, ולא למרות שיטת ההנהגה של ההסתדרות, אלא הודות לשיטה זו; הרי זה נעשה פתאום פרי התאריך האחרון, מסקנה של “שיטת האפלציה הלאומית”, זו “הסיסמא המשחיתה, המתכחשת לאינטרסים המעמדיים”, בניגוד ל“מלחמת המעמדות העקבית”, שהיא כידוע תרופה מנוסה ומועילה בכל מקום ועאכו“כ אצלנו. גם כאן מפתיע הדמיון לדרכי הביקורת הריביזיוניסטית: כשיש איזה הישג פוליטי לציונות, כשבלפור, לויד ג׳ורג׳ וסמוטס כותבים מכתב גלוי נגד המסקנות של ועדת שאו, כשסיר ג׳ון סיימון והיילשם מפרסמים את מכתבם נגד “הספר הלבן”, כשועדת המנדטים מוציאה את מסקנותיה נגד הפּוליטיקה הבריטית בא”י, הרי זה בא לא הודות לפעולתו הפּוליטית של ווייצמן ושל ההנהלה הציונית, אלא על אף ולמרות הפעולה הזאת; כשיש כשלון פוליטי הכרוך באמת ב“פרוצסים מתהווים” גלויים וסמויים, הרי זה בא כמובן לא למרות הפעולה הפוליטית של ההנהלה הציונית אלא בגללה.

בהיסטוריה הפוליטית הפנימית שלנו, בשנות המבוכה האחרונות, אפשר למצוא עוד כמה וכמה חזיונות מקבילים כאלה מצד זה ומצד זה. זהו הלך־רוח אחד ומגמה אחת גם בדרכי הבקורת וגם במתן התשובות החיוביות, כביכול, על השאלות הקונקרטיות. הכוונה איננה להצטרף באיזו מידה לבירור השאלות ולסייע בבקשת הפתרון והמוצא מקשי המצב, אלא להפגין את הרדיקליזמוס, להעמיד זו מול זו את השיטה “הכשרה” מול השיטה “הפסולה”, לפרוש כיריעה את ה“מבט הפוליטי הרחב” שלי מול “קוצר הראיה” של השני. אבל אם אצל הרביזיוניסטים כל זה אינו אלא פּוליטיקה בלבד, שרירת־לב ומרשעת, הרי אצל “השומר הצעיר” יש, כנראה, מלבד פּוליטיקה גם מידה רבה של תמימות ואמונה כי הם היחידים הנושאים את לפיד האמת של המהפכה הסוציאלית בכלל ומהפכת הסוציאליזם הציוני של תנועת פועלי א“י בפרט. בנידון זה נשארה ב”השומר הצעיר" עוד שארית גדולה של תנועת נוער, זה הרהב שעל סף הבגרות, זו ההבטה מגבוה ובביטול על כל אשר איננו מתאים לחכמה האקלקטית שלה, זה “עבר־הצל” של תנועת נוער המלווה תמיד את “עבר השמש” שלה, את הנאמנות החלוצית ואת נכונות ההגשמה, ואם יש משהו במצעים אלה של השוה“צ המעורר דאגה, הרי זה אינו הפחד שמא תהיינה דרך מחשבה זו והלכות קלוקל אלו לנחלת ציבור הפועלים בא”י, אלא בזה שעל ברכי התורה הזאת מתחנכים אלפים ילדים ונערים, מתחנכים לתפיסה מסולפת את תוכנה ואת דרכה של תנועת העבודה הא“י, לדעות אוטופיסטיות, לזלזול ולחשדים ולהטחת שקרים בהסתדרות, למושגים תלושים בדבר דרכי העבודה וההתיישבות בארץ, לפטישיזמוס קיבוצי, לפרזיולוגיה מדינית. מסקנות החינוך הזה מוכרחות להביא באחרונה לידי סטיה גמורה מן הדרך המהימנת של תנועת פועלי א”י, מתוכנה החלוצי, מאחריותה הציונית ומבגרותה הסוציאליסטית והמדינית.

כי, אם “שיטת האפלציה הלאומית היא פסולה”, הרי הציונות כולה עלולה להיפסל על נקלה בעיני המתחנכים על הדברות האלו, כיון שהיא בנויה מראשה ועד סופה על אפלציה לאומית, על תוכנה המוסרי, על הרצון החפשי של נושאיה, על התביעה להתנדבות ולערבות ההדדית של העם, ומבלעדיה לא תהיה לא עליה עובדת ולא התיישבות עובדים בא“י, לא קיבוצית ולא קבוצתית ולא מושבית, ולא יווצר כלל וכלל אותו ה”בסיס האסטרטגי" שבו תומכים אנשי “השומר הצעיר” את כל יתדות המדע הסוציולוגי שלהם. שטח האפלציה הלאומית קיים לא רק בין ציבור הפועלים ובין הבורגנות הציונית, אלא גם בתוך מעמד הפועלים עצמו, על כל פנים בין ציבור הפועלים בא“י לבין ציבורי הפועלים היהודיים בגולה ולבין הנוער היהודי. בלי אפלציה זו לא היתה קמה תנועת “החלוץ” בעולם, לא היתה נוצרת תנועת הנוער העברית, לא היתה נובעת אותה הפרצה המעודדת בחומת ההתכחשות של ה”בונד" (פועלי אמריקה!), לא היתה קמה תנועת א“י העובדת כפי שהתגלתה בקונגרס העבודה הראשון בברלין, ואף “השומר הצעיר” עצמו היה מוצא לו בודאי שטח יותר נוח ומתאים בשביל הדיאלקטיקה המהפכנית שלו מאשר נס־ציונה ומגדיאל. ובלי אפלציה זו, הרי למרות כל “הפרוצסים הרחבים” של קבוצת אברמוביץ ו”הפרוצסים המתהווים" של קבוצת “השומר הצעיר”, היו, במקום שמונת אלפים הפועלים היהודיים, עובדים כיום במושבות עוד שמונת אלפים בני זרנוגא ויהודיה ועולי־חורן ועולי מצרים וכו׳ וכו׳.

אם ההכרה בזכותו המלאה של הפועל העברי לעבודה במשק העברי היא “פסולה”, אם התביעה להעמיד את כל מקורות המחיה וכוחות הקליטה הכלכליים הנוצרים בא“י על ידי יהודים לשרות המפעל הציוני, היא “פסולה” — הרי זאת אונאה עצמית ואונאת הדעת של אחרים לדבר על “ציונות גדולה” ועל התאחזות המוני יהודים צפופים בא”י, לכל הפחות באותה ה“אטפה” שצריכה להקדים את המהפכה הסוציאלית. אם “פסולה” ההכרה כי בדרך הסכמי עבודה מכובדים, מתוך הבטחת מינימום של תנאי קיום אנושיים לפועל בגדר יכולתה המשקית של החקלאות, מתוך הגבלת שטחי ההתנגשות והרחבת שטחי האחריות ההדדית — לא במשק קפּיטליסטי יציב ומפותח, אלא במשק קולוניזציוני הנמצא רק בראשית התהוותו והתפתחותו, ולא בארץ שמצוי בה פועל בעל רמת חיים אחת אלא בא“י, במקום שמשלוש רוחותיה, לכל הפחות, פתוחה הארץ להגירת הפועל הזול ואף בארץ עצמה הריזרבה עוד די גדולה — אם פסולה ההכרה כי בדרך זו יוקלו על הפועל העברי מלחמת כיבושו ומאמצי התבססותו בעבודה ובמשק, הרי זה קיצוץ נוסף בתחומיה של א”י העובדת וממילא גם בתחומיה של א“י העברית. ואם “הדרך היחידה” היא הפרזה המהפכנית, שאין מאחוריה שום כוח ריאלי, והנוסח הסוציולוגי שאין בו שום תוכן ממשי וה”אנו מניחים" במקום אנו נוכחנו או אנו יודעים מנסיון החיים ומנסיון העבודה שלנו בארץ — הרי תנועה המחנכת ומתחנכת על פיקציות כאלו אינה הולכת בדרך “אל על”, אלא מתגלגלת במדרון משופע מאד, שבו עלולות להתפקק חוליותיה, שהן גם חוליות יקרות מאד של תנועת העבודה הא"י.

באשר כל חינוך לפיקציות סופו לההפך למקור של יאוש ואכזבה מרה ומרעילה בכל תנועה ועל אחת כמה וכמה בתנועת נוער. הנערים והנערות המקבלים את האסימונים הללו כמטבעות נכונות ובולעים את הבדיות האלו כאמתות מוחלטות, תובעים אחרי כן את התמורה שאיננה ואיננה יכולה להיות. ואין זה מקרה ש“השומר הצעיר” שימש במשך שנים במידת־מה ריזרבה ל“פרקציה”, ובמידה שהוא מגבש יותר ויותר את הנחותיו האידיאולוגיות והפוליטיות, הוא מגדיל ומכשיר בקרבו את הריזרבה הזאת, בלי יודעים ולמרות רצונו. לפיכך דוקא משום שאין אצלו הכל פּוליטיקה חיצונית ותכסיסי־מפלגה בלבד, אלא גם מידה רבה של התבלבלות ותעיה מתוך אמונה תמה — גדולה הסכנה יותר וגדולה הדאגה לגורל דרכה של תנועה זו, אשר ציבור הפועלים בא"י ראה בה מקור לא אכזב של כוחות מילואים רעננים ונאמנים לדרך המלחמה והבנין שלו בארץ.

תרצ"א