א    🔗

לשם מטרה אחת ויחידה התכנסה ועידת האיחוד: לשמה. היא נסתיימה כמעט עם כניסתה, עם ההצטרפות בפועל, עם ההתייחדות הראשונה בין הכתלים המפולשים של בית־העם, עם ההצטופפות של מאות הצירים ואלפי החברים, אשר עוד לפני רגעים מספר היו עומדים במחיצות נבדלות, בתוך מחיצה אחת. היא היתה יותר סמל מאשר ועידה, היא היתה בבחינת טקס של הרמת הדגל, ערכה היה במראה הגדולה, בנד האחד של ראשים נטויי־קשב, לא לזה שדובר על הבמה דוקא, אלא לזה שלא בוטא ולא ניתן לו ניב, לזה שהורגש והובן, כי קיבצו אותנו למקום הזה רצון נעלה וגם דאגה עמוקה, כי הננו נשבעים כאן מעין “שבועת־ריטלי” ומחדשים את הנאמנות החלוצית של תנועת־העבודה לציונות. היא לא נועדה לדון בשאלות ולהחליט על שאלות, בשביל זה היתה יותר מדי גדולה ויותר מדי פתוחה לרווחה. השאלות המטרידות שעומדות עתה על סדר־היום של חיינו, אינן ניתנות להדלות לא ע“י ויכוחים ולא ע”י נוסחאות והגדרות וקביעת־עמדות, אלא ע“י שיקול־דעת מרוכז, ע”י בחינת יסודית של האמצעים והמעשים. זאת לא יכלה הועידה לעשות וזה לא היה מתפקידה. הנגיעה בשני הענינים המרכזיים, בשאלה המדינית ובשאלת הסוכנות, באה רק כדי לגולל את פרשת המצב בפני החברים והמפלגה, כדי לתת דחיפה למחשבה ופתיחה לבירור הפנימי. רק למחר, למחרת האיחוד, נעשתה המפלגה החדשה בת־מצוות ובת־עונשין.

אכן, רק עובדה קיימת אישרה הועידה, את עובדת האיחוד שהיתה קיימת כבר חדשים אחדים לפני כן. מאחרי חתימת ההסכם ופירסום תוצאות המשאל, חדלו למעשה שתי המפלגות להתקיים ולפעול כגופים נפרדים. אולם גם המפלגה החדשה לא התקיימה עדיין כגוף אחד. החייץ הפורמלי הזה, במידה שהיה דק ושקוף ובלתי נחשב ביותר, חצץ בכל זאת והפריע בעד יצירת המחשבה הקולקטיבית והביטוי הקולקטיבי. הכוח המלוכד, המכוון והפועל והנתבע לפעולה לא קם עוד. בחדשים הללו, מרובי העלילה והאסונות, היה מורגש יותר מאשר בכל פעם אחרת הצורך בכוח הפוליטי המרותק של תנועת הפועלים בא“י, אשר יטיל את דברו ואת מפעלו על כף המאזנים, יכוון וידריך את המחשבה הציבורית בישוב ובציונות, לאחריות ולהכרת התפקידים בשעה החמורה הזאת. הפעולה שנעשתה בתקופת־ביניים זו, לא היה לה אותו התוקף וכוח ההכרעה, שהיו צריכים ויכולים להיות לה. חלק גדול מהמבוכה הנוכחית בציונות ובישוב, חלק גדול מהגילויים השונים של חוסר אחריות, מהערבוביה הרעיונית, מהמעשים הפזיזים והמבוהלים ומחוסר המעשים השקולים והתכליתיים, אפשר לזקוף על חשבון זה שבראשית הסתבכות המצב לא נמצא בארץ כח אוטוריטטי, בעל משקל ציבורי ומוסרי, אשר יעצור ויעכב ואשר יכוון את פני הדברים בדרך הנכונה. שום כוח צבורי אחר מחוץ לציבור הפועלים לא יכול היה לעשות זאת; שוב ציבור אחר בציונות ובישוב אין בו אותו כוח־המתיחה וכושר האוריינטציה המציאותית שיש בתוך ציבור הפועלים. בשעות־ההכרעה השונות שעברו על הישוב מימי הכיבוש הבריטי עד עתה, עמד תמיד הפועל העברי, ע”י מפלגותיו הפּוליטיות, בראש התנועה, בראש הציבור ובראש דעת הציבור. ממנו יצאו סיסמות־היום וציוויי־השעה גם על פני שטח התנועה הציונית. הוא היה נושא ההערכה המבוגרת, התביעה הריאלית והתשובה הקולעת אל הצורך ואל המטרה. אבל מאורעות אב, כל אשר קדם להם וכל אשר נגרר אחריהם, מצאו אותנו בתקופת־מעבר, שהיתה בהכרח גם תקופה של רפיון האקטיביות המדינית בתוכנו. ואם במקום שהיתה דרושה הגבה מתוך הרגשה קולקטיבית, כמו במפעל ההגנה בימי הפרעות, עמד ציבור הפועלים בנסיון והנחיל הצלה וכבוד לישוב ולציונות, הרי במקום שדרושה היתה הגבה מתוך מחשבה קולקטיבית, היא לא ניתנה במידה מספיקה ובתוקף מכריע.

עם שלוש המלים שהוכרזו מעל במת בית־העם “ועידת האיחוד נפתחה”, עברה תקופת־ביניים זו, נפל החייץ הפורמלי האחרון והודקו שורות הארגון המדיני של פועלי א“י. מתוך קצף הגלים של התקופה המסוערה, “העמוסה דאגה וחרדה למפעלו ההיסטורי של העם העברי בארצו”, קמה המפלגה הגדולה והמאוחדת. היא בת־אונים לציונות, ילידת שעת מבוכה והתרופפות בתוך התנועה הציונית ושעת סכנות ותסבוכת מדינית מבחוץ. היא הועמדה מיד מול פני המלחמה הכבדה ביותר שידעה הציונות מעודה, ותנועת הפועלים הא”י בתוכה, בפני המון חובות ותפקידים דחופים ומאיצים, בפני תביעות נמרצות להתאזרות חלוצית חדשה, כדי לפרוץ את קיר המכשולים שקם בשעה זו על דרכה של תנועת השחרור העברית, כדי להפר את העצות והמזמות החותרות תחת רצונו ההיסטורי של העם העברי מבחוץ, ולשבור את הרפיון והאדישות מבפנים, לעורר ולהניע לפעולה מחודשת ומאוששת ולהוציא את מפעל הבנין שלנו מן המיצר אל המרחב.

ב    🔗

“מה יהיה בשני רגעים אחר כך?” — השאלה הזאת, ששאלָה, כמדומני, וייצמן בועידה הציונית הראשונה שהתכנסה בלונדון אחרי המלחמה, בקשר עם תכנית הפעולה למחרת אישורו של המנדט, צפה ועלתה גם מתוך החדווה הגדולה, חדוות אחים נאמנה ולבבית, שסיימה את ועידת האיחוד ואת יסוּדה של מפלגת פועלי א“י המאוחדת. היום, עשר שנים אחרי שנשאלה השאלה הזאת, הננו מבינים במידה שלא הבינונו זאת בשום פעם אחרת, כי שטח הזמן הקצוב ב”שני הרגעים" הללו, אין בו משום מליצה ומשום לשון בני האדם גרידא, אלא זאת היא אמרת־גורל, המשיחה את תוקפה ואת דחיפותה של התשובה הנדרשת, את התביעה לתנופה ראשונה ומכרעת שממנה תוצאות ומסקנות לכל המפעל ולכל הפעולה העתידה.

כי ארוכה וקשה היא החזית שתשתרע לפני מפלגת פועלי א"י למחרת האיחוד. מאורעות הדמים בארץ וכל הסבך הגדול שבא בעקבותיהם, במידה שהקדירו את אופקנו, הם גם הבהירו וחשפו נגד עינינו את מחיתת המצב שאנו נתונים בו מבית ומחוץ. מבית יותר מאשר מחוץ! ימי המצוקה הנוכחים מצאו את התנועה הציונית בלתי מוכנה, כשם שמצאו אותה בלתי מוכנה ימי ההרווחה והתקוות הגדולות לפני אחת־עשרה שנה. הם מצאו אותה בלתי מוכנה לא רק באמצעים, בכוח הפעולה ובכשרון הפעולה, אלא גם במחשבה ובהכשרת הלבבות להבין ולהרגיש לכל הפחות את התפקידים החיוניים של השעה הזאת. מכל רחבי הציונות נישאות עתה אלינו תרועות נצחון; פה ניצח זרם זה ושם ניצח זרם אחר; ניצחו בגרמניה וניצחו בפולין, ניצחו בהולנד וניצחו בצ׳כוסלובקיה; כולם מנצחים ומריעים — ורק הציונות בכל אלה מרעידה על ראשנו “את כנף ימינה השבורה”… מגילות ארוכות של החלטות וריזולוציות, של פרוגרמות מדיניות ושל הכרזות כי הנה העם מוכן, הוא לא יירתע לאחור וכו׳ וכו׳ — ואין ניע ואין זיע לקראת איזה מעשה מעודד ומנחם. אלו הן שוב האבנים במקום הלחם הדרוש לנו. זוהי שוב היגיעה המקוללה בדי ריק, ההתעסקות המתנדפת בהמולת־שוא, הוויכוח העקר והשקלא וטריא לא מה לעשות ואיך להחיש את המעשה, כי אם מה לומר, איך לנסח, איך לקרוא בשם לזה שעוד איננו ושבכדי שיהיה הננו נתבעים להשקיע את האנרגיה הלאומית העממית במשך שנים רצופות ורבות, בלי כל היסח הדעת ובלי לבקש חשבונות רבים, בדברים שאין להם שם אחר ותואר אחר מלבד: עבודה, בנין, עליה והתיישבות!

בינתים השעה דוחקת. הענינים מתפתחים בטימפו כזה שאינם מרשים יותר שהיות יתירות. השעה דוחקת לא רק בגלל הפּוליטיקה התוקפת של הערבים. עוד זמן רב לפני המאורעות היינו חדורים כבר חרדה רבה; כולנו הרגשנו שאם עבודתנו בא“י תתנהל הלאה במסלול הרגיל של הדלות הממושכת, של חיים מן היד אל הפה, של תקציב פעוט המכוון לשנה אחת והנמתח בכל שלושה חדשים על מיטת סדום כדי לקצץ את ראשו ואת רגליו — צפויה לנו סכנה של השמטת העמדות החיוניות העיקריות בארץ מתחת כפות רגלינו; התברר לנו כי כל שעה של דחיה, כל יום העובר עלינו ללא מעשה בונה וללא תוספת אחיזה ממשית על אדמת א”י, אינם מצטרפים רק לפסיבוּם, לחסרון שיוכל להימנות אחר־כך, כי אם אלה הן אבידות שאינן חוזרות, או יותר מזה, אלה נהפכים לכוחות מכשילים אקטיביים נגדנו. כי גם המצב הנוכחי שנקלענו לתוכו, לא בא כרעם ביום בהיר, הוא אינו סיבה אלא תוצאה, הוא אינו מתחיל מן התאריך האחרון, כשם ששום בעירה אינה מתחילה רק אז כאשר הלהבה פורצת כבר דרך הגג וחלונות הבית. מיום ליום הולכים ומתרבים הגורמים המצרים את צעדינו בארץ הזאת, ומנצלים כל חולשה וכל קוצר־יד מצדנו. על השטח הקטן של מפת ארץ ישראל, שהועידה לנו ההיסטוריה למולדת ולפינת מקלט והצלה, הננו נפגשים לא רק עם ערביים תושבי הארץ ועם האספירציות המדיניות שלהם, אלא עם עוד כמה וכמה גורמים פּוליטיים־דתיים וכלכליים מן החוץ, שלא שיערנו אותם, או שלא החשבנו אותם במידה מספיקה ולא הערכנו כראוי את כוחם — והם פורשים עתה את מצודת השפעתם בארץ, בתוך תחומינו ונגדנו. הננו נפגשים על דרכנו כאן שוב עם רומי, “ידידתנו” הנושנה, עם הכנסיה הרומאית, לא רק על הפורום הפּוליטי הבין־לאומי, כי אם על השטח הפּוליטי־הכלכלי בארץ, על הנקודה החיונית ביותר של עבודתנו, על הקרקע… הסכנה הצפויה לנו מכאן היא אולי הרבה יותר גדולה מכפי שאנו משערים ברגע זה, היא אולי הרבה יותר גדולה מכל סכנה פּוליטית אחרת. כי הקונפליקט החריף שלנו עם שכנינו הערביים סוף־סוף יחלוף, הוא מוכרח לחלוף ומן ההכרח שימצא המודוס־ויוֶנדי — אבל הפוליטיקה של הכנסיה הקתולית היתה תמיד אינטרנסיגֶנטית ולכנסיה יש לא רק קיבה גדולה אלא גם כיס גדול…

השעה דוחקת. הסיסמא “עם הפנים אל האמת” שנישאה על שפתי רבים מן המדברים על במת ועידת־האיחוד מחייבת אותנו לראות את הדברים כהווייתם ולהמנע מכל השליה עצמית שיש בה כדי להרדים את הדאגה שתקפה עלינו בשעה זו. ברוכה הדאגה! באשר היא בלבד יכולה להיות נקודת־מוצא למפעלי הצלה ולמקור עידוד ותנחומין בעתיד. האמונה והבטחון בנצחונו של מפעל השחרור העברי מניסים מתוכנו תמיד את צללי הפּסימיות. האף־על־פי־כן היה לאחד העיקרים היסודיים בתורת החיים והמעשה של תנועת העבודה הא“י, אשר עשה אותה לכוח מחושל ונאמן ששום תמורות וירידות בקוניונקטורה לא יכלו לרפות את ידיו ולשבור את רצונו. אבל יש להניס גם את האופטימיות המסוכנת הנוסכת תנחומי־שוא והאומרת לקפוץ מעבר לפרובלימות הבוערות והחיוניות בנוסחאות קלות וברפאות־אליל, שהן מקור כל אונאה עצמית וסופן אכזבה וכשלון. הפנים אל האמת אומרים לנו תמיד, כי במידה שאנו מחשיבים את המומנט המדיני בהגשמת הציונות, אין הוא בכל זאת הגורם המכריע החותך את גורלו של מפעלנו ההיסטורי. אף ברגע זה, החמור ביותר בדאגתנו הפּוליטית, כשאנו נתונים במערכת מלחמה קשה עם מעצורים חיצוניים, הננו חדורים הכרה כי המפתח והכוח המכריע לפתרון שאלת הציונות נתונים בידי העם העברי עצמו, באמונתו וברצונו, בהתנדבותו ובנכונותו להשקיע את עצמו ואת יכולתו במפעל הבנין הממשי על אדמת א”י. זהו מרכז החזית — ודוקא במרכז זה מתגלה חולשתנו הטראגית. כל אשר פגמנו בעשר השנים האחרונות, כל אשר חטאנו בהן בחוסר מעשה ובחוסר הערכת המעשה, מתנקם בנו כעת באופן אכזרי; כל רגע של שהייה בעבודתנו הממשית עתה, מוסיף מכשול חדש ומקים גם קטרוג פּוליטי נוסף נגדנו. התוצאות השליליות והמהרסות של חוסר המעשה הולכות ונכפלות עתה בטימפּוֹ מהיר. כל יום עתה נחשב כשנה — וכל שנה כדור. ואעפי"כ אין התנועה הציונית לוקחת מוסר. העינים מופנות גם עתה, כמאז ומקודם, אל דרך האילוסיה הקלה והפתוחה לרווחה, האזנים נטויות לבשורות לא־בשורות ולכל הגה של “דיקלרציה” חדשה; כאן, על שדה זה של אמרות פּרלמנטריות, של טלגרמות מלונדון ומג׳ניבה, של מכתבים וועדות, הננו אורים את הנצחונות ואת הכשלונות המדומים. אבל לזעקת החרדה של אמת המציאות ושל תביעת המציאות — אין איש שם לב.

אמרנו: סוכנות. אמרנו: תהי הסוכנות. לא בלב קל אמרנו זאת ולא בלי פקפוקים וספקות רבים. שיווינו נגד עינינו מראש את כל השלילה ואת כל התקלות האפשריות על הדרך הזאת, אבל הניצוץ של חיוב והתקוה לישע הכריעו את הכף. ויתרנו באופן זמני על כמה פּרינציפּים מקודשים, על הערובה והבטחון שבארגון הדימוקרטי, על הערכתנו אנו את שלטון הגבירים. עשינו זאת מתוך רצוננו לראות מהר בהתקדמות מפעלנו, מתוך זה שהציונות בשבילנו היא ענין של חיים ולא איזה דבר נספח וטפל לסדר־חיים אחר מחוצה לה. לפיכך איננו “יכולים לחכות” כמו אחרים ואיננו יכולים להשליך את יהבנו על איזה משיח שיבוא בהיסח־הדעת. עשינו זאת מתוך הכרת השעה הדוחקת, מתוך הרצון לראות את כל חלקי העם נותנים את ידיהם למפעל. התפעלנו והתרגשנו מ“מעמד צוריך”, כפי שקראו לו במחננו, אף כי אין אנו רגילים להתפעל יותר מטקסים חגיגיים ובודאי לא מהדרת נדיבים. אבל הלב המה לקראת המאורע הזה של התקרבות רחוקים, לקראת הידים הללו, אשר הן, או הקרובות להן בין בנות מעמדן, שמחקו את המלה “ציון” מספר התפילות, הנה כותבות אותה מחדש על ספר החיים והמעשה ההיסטורי. נפתח פתח לתקוה: יתרחבו התחומים, תגדל היכולת ויתחיל המפעל המגשים בקנה־מדה גדול ובטימפּוֹ הנכסף. אבל, לצערנו עלינו להודות, כי בסוכנות התקיימו לע"ע החששות שחששנו לפני היווסדה ולא התחילו עדיין להתקיים התקוות שתלינו בה. בטרם הספקנו לחנך אותה במצוות המעשיות של הציונות, התערבב עלינו עולמנו. אירעו המאורעות, מת מרשל — אפשר אלה הם הגורמים ואפשר שגם בלעדי אלה היינו צריכים להיות מוכנים לתקופת מעבר קשה ולהתנגשויות פנימיות עד אשר תתחיל העבודה ויתבסס השיתוף ההרמוני בעבודה. בינתיים גדולה המבוכה גם כאן. גם מצד זה אנו מקבלים אבנים במקום לחם. בעצם השעה הזאת, שהיתה צריכה להיות שעת מבחן לסוכנות, שהיינו צריכים להרגיש בה תוספת כוח ומשען, שממנה היתה צריכה לבוא התשובה, לא על המאורעות, אלא על התביעה האובייקטיבית, שזמנה היה גם לפני המאורעות וזמנה בכל רגע, בלי כל קשר עם שאלת התרת הסבך האקטואלי — בעצם השעה הזאת מופיעה הסוכנות לא ככוח פועל ומניע, המגלה יכולת וחושף אימוציות חדשות, כי אם ככוח עוצר ומשתק. לא בלבד שהיא עצמה אינה עושה אלא מפריעה גם לאחרים לעשות (ההפרעה בעד ביאת אוּסישקין לאמריקה ובעד הפעולה המיוחדת לטובת קרן־הקיימת היא ברגע זה חטא ופשע אשר לא יכופרו!). בטרם התחיל עוד החלק הלא־ציוני בסוכנות לנקוף אצבע, הוא דורש כבר לעצמו את הפרס שלו. הרצון להשתלטות, לדיקטטורה, היחס של ביטול לציונות ולמוסדותיה החוקיים, השאיפה להורדת המפעל למדרגה של צדקה־גדולה, הפורשת את חסדה ואת רחמיה על המקבלים המיסכנים ומבקשת מראש את תשלומיה בצורה של עמדת־הכנעה וקבלת מרות — אלה הם, לצערנו ולהוותנו, מצעדיו הראשונים.

אנחנו, מפלגות פועלי א“י, יסדנו את הסוכנות המורחבת. בלעדינו, בלי הסכמתנו, לא היתה קמה. אנו לא נבוש להודות על זה גם בשעה זו, שהיא נתגלתה לעינינו בקלקלתה. אנו גם לא נבוש תיכף, ברגע הראשון, מהתקוות שתלינו בה. נגד הגילויים השליליים נלחם, אבל לא נוותר על המכשיר הזה שנוצר, ואין אנו רואים מוצא אחר לקדם את הגשמת הציונות, אם לא ע”י הרחבת התחומים וע“י שיתוף כל חלקי העם העברי בבנין הארץ. למושגים של “חיבת ציון” לא נשוב יותר וגם לא נצמצם את רצוננו הלאומי כדי להתאים אותו אל ההתפתחות ה”נורמלית". אבל בינתיים, בינתיים אכפו עלינו האכזבות, בכל מקום שאנו פונים הננו נתקלים בפרספקטיבה אטומה — ואנה אנו באים?

ג    🔗

אכן, ארוכה החזית וקשה. אבל ימי הנסיון הללו הם בשבילנו ימי דאגה ולא ימי יאוש, ימי מצוקה ולא אבדן תקוה. מקור הרפיון אינו מעולם בעצם הקושי ובהכרת הקושי, כי אם בהתעלמות, בהתכחשות למציאות ולצרכיה. עם הפנים אל האמת — זהו חצי נצחון; חציו השני הוא עם הפנים אל הפעולה, אל המעשה המכוון. בפני מבחן השעה הנוכחית בציונות עומדת מפלגת פועלי א“י לא בזה שאמרה בועידת האיחוד, לא בזה שהחליטה ולא בזה שתחליט, כי אם בזה שתעשה למחרת; בכוח־המתיחה שלה; בכשרונה לתת מתוכה את הדחיפה אשר תכריע בשעה זו את פני הדברים לאורך החזית המסוכסכת והקשה הזאת; ביכולתה להיות כוח מחנך, מדריך ומניע לדרך האמת בציונות, כוח לוחם נגד כל השחתה והטייה ונגד כל נסיון לסרס את דרכה ואת תוכנה של תנועת השחרור שלנו; בתוקפה הפנימי להוציא מתוכה את המעשה הרב והנועז, כמו בתקופת העליה השניה לפני 25 שנים, אחרי מבוכת אוגנדה, לפתוח תקופת עליה והתיישבות חדשה, אשר תבקיע לא רק את הגבולות הגיאוגרפיים של א”י, אלא גם את גבולות הרוח והמחשבה בציונות; בכוחה לעבור כרוח פרצים במחנה, לטהר ולעורר ולהטיל מחדש על התנועה הציונית ועל הסוכנות את התביעה להגשמה ולעבודה ריאלית בא"י, זו התביעה הישנה־החדשה, שרק ע"י מילואה יכולה ועתידה הציונות להתגשם.

תר"ץ