רקע
יצחק לופבן
הקשת בענן

בה׳ באלול חגגה נהלל את יום מלאת עשר שנים לעלית המתיישבים על הקרקע. לחג זה יהיה בודאי המשך קרוב גם בנקודות אחרות בעמק יזרעאל, באשר רק ימים מעטים הבדילו בין עלית המתיישבים לנהלל ובין העליה לגוש נוריס, לפני עשר שנים. הימים שאנו חיים בהם עתה, ימי דאגה וחרדה הם לנו מבית ומבחוץ ואינם נתונים כלל לחגיגות וליובלות. ואעפי"כ, אולי דוקא בימים העצובים והקשים הללו, יש צורך לראות לא רק את העננים בלבד, המקדירים את אופקנו, אלא גם את הקשת בענן, את אות־ברית־עולם זה של המפעל הציוני היוצר והחי, שהנהו מקור התנחומין העיקרי שלנו בעבר, בהווה ובבאות.

לציבור הפועלים היתה כבר השנה הזדמנות לחוג חג ביכורים למשק העצמי של העובד. נמלאו עשרים שנה ליסודה של דגניה, לעלית כובשי העבודה על אדמת קרן־הקיימת בעבר הירדן מזרחה, להנחת היסודות הראשונים של משק העובדים וליצירת תא בן־קיימא ראשון של צורת־החיים הקבוצתית. לא עשינו פומבי לחג זה. היינו אחוזים יותר מדי חבלים שלאחר המאורעות והיינו שקועים בעצם ימי הדכאון של גזרות מתרגשות ושל רקמת המזימה הגדולה נגד עבודתנו בארץ. אבל תנועת פועלי א“י חגגה את יובלה של דגניה בלבה ובנפשה. היא ידעה היטב את ערכו של המאורע הזה, לא רק בגורלה ובדרך התפתחותה היא, אלא בגורלה של הציונות כולה, בגורלה המדיני, הכלכלי והתרבותי גם יחד. בימים של ספקות פּוליטיים ושל התרופפות האמונה בגורמים חיצוניים, לא היו יכולים להיות לנו ולתנועה הציונית אות ומופת יותר חותכים ומאלפים על דרכנו הנכוחה ועל תפקידנו האמיתי, מאשר נקודת־יצירה־ומשמר קיצונית זו בעבר הירדן, שמציבי הגבולות, או יותר נכון, משבשי־הגבולות, היו מוכרחים לעקם עליה את קו הקנוניא הפּוליטית. בפני המציאות הקטנה הזאת נסוג אפילו הירדן לאחור וחדל להיות ה”גבול" של א"י לאורך כמה מאות מטרים, במקום שהוא מלחך את שולי אדמותיהן של הדגניות.

אנו הוגים כיום במושגים פוליטיים בעיקר, לפיכך עולה ומתבלט קודם כל הערך ה“אקטואלי” הזה, והננו מאזינים מתוך המפעל שלנו את התשובה אשר בפיו על השאלות הבוערות. בתוך הטירוף של נוסחאות תלושות, אשר רבים בציונות מבקשים להם מפלט אליהן מפני רפיון־רוחם וחוסר אמונתם, מתגלה לעינינו כאן הנוסחא האמתית, הקובעת בכל מקום גורל עמים וארצות, והיא קובעת ותקבע גם להבא את גורלנו בארץ הזאת — זוהי הנוסחא של מציאות; הנוסחא האומרת לנו שבכל מקום אשר אנו מכים שרשים באדמה, קמה האדמה הזאת לנו למולדת ולקנין מדיני. ההכרה הזאת מלווה את ציבור הפועלים בא“י מראשית דרכו; היא כוננה את צעדיו לכיבוש העבודה, לא רק כמקור קליטה ומחיה, אלא גם כאחד הכוחות המכריעים בקנין הלאומי והמדיני שלנו בארץ; היא כוננה את צעדיו להתיישבות העובדת, לכנרת, דגניה ומרחביה לפני עשרים שנה, ולנהלל, עין־חרוד, כפר יחזקאל, תל־יוסף ובית־אלפא לפני עשר שנים; היא אשר טיפחה בתוך הציבור הזה את הכמיהה הבלתי פוסקת לשטחי־יצירה חדשים בחקלאות, להתבצרות בעמדות־השתיה הללו של חיינו הכלכליים, המדיניים והתרבותיים — והיא אשר הפכה להיות לתוחלת ממושכה, שאינה מוצאת את סיפוקה, בשביל אלפי פועלים ונוער חלוצי בארץ ובגולה. ההכרה הזאת אינה ילידת קוניונקטורה חולפת; היא יסודית ונצחית ואינה נתונה לשינויים ע”י שום תנאים פּוליטיים חיצוניים. מקומה וערכה היו שווים בימי שלטון התורכים כבימי הכיבוש הבריטי, לפני הכרזת בלפור ולאחריה, לפני המאורעות והספרים הלבנים והדינים־וחשבונות ותכניות־הפיתוח ולאחריהם. היא המסד והטפחות של מפעל ההגשמה הציונית ואותה הננו מצווים לשוות נגד עינינו, כנקודת־המוצא וכנקודת־המטרה, בכל עת ובכל התנאים שאנו נתונים בהם.

לשם זה בלבד ראוי כבר מאורע זה של מלאות עשר שנים להתיישבות בעמק כי ייקרא עליו מועד גם בימים הקשים הללו. לא לשם סיכומים, מתיחת קוים ומנין הכיבושים הגדולים במשק החקלאי ובענפיו — זה אולי מוקדם עדיין — אלא לשם הדגשה מחודשת ונוספת של דרך הציונות המהימנת ודרכו של העובד העברי בתוכה. לפני עשר שנים, אחרי המאורע של תרפ“א, מצאה הציונות ומצאה תנועת הפועלים בא”י את תשובת־המשקל למזימת ההשמדה והעקירה מצד המסיתים והפורעים. לא תשובה לאחרים, אלא תשובה לעצמנו; ולא תשובה לשעה ההיא בלבד, אלא תשובה לתמיד. בטרם עברו חמשה חדשים מהמאורעות והרציחות של מאי, בעצם ימי המצוקה הפּוליטית, הפסקת העליה, ההכבדות על קנית הקרקע ודין־וחשבון צורר, עלו אנשי נהלל ואחריהם אנשי עין־חרוד, תל־יוסף, כפר־יחזקאל ובית־אלפא על אדמת העמק השוממה והשטופה ביצות וקדחת ותקעו בה יתד להתיישבות של מאות משפחות עובדות וליצירה משקית רבת ענפים ושופעת תנובה.

הם לא היו המתיישבים הראשונים בעמק־יזרעאל, קדמה להם בעשר שנים עלית מרחביה ותל־עדשים; בחגיגה בנהלל ציינו את העובדה הזאת מתוך הערצה לראשונים, לגבורת הכיבוש שלהם ולסבלו — אבל בתולדות התקופה החדשה של הציונות מאחרי הכיבוש הבריטי, הרי העליה לעמק־יזרעאל באלול תרפ“א, היא המפעל היחידי שהיה בו משום התפרצות נועזה לקראת מעשה התיישבות רחב־מידות. זה היה מרד נגד הקפאון וחוסר־המעשה בציונות, זאת היתה אינוַזיה של בנין, שלא בהסכמת המוסדות המיישבים או רק בהסכמה מאונס, ללא תקציב וללא פרספקטיבות תקציביות; עלו ונטו אוהלים והקימו צריפים, נעצו מחרשה באדמה והעמידו את ההסתדרות הציונית בפני עובדה, הכריחו אותה למאמצים ולהתחייבויות. זה היה בניגוד לעצלות־הלב והמחשבה ששררה במוסדות הציוניים. אף המתיישבים הפקירו את עצמם מראש לשנים ממושכות של סבל ומחסור, של “תה” בלי תה ובלי סוכר, של סלט־בצלים בלי שמן ובלי חומץ ולפעמים גם בלי מלח, של צמצום הצרכים והסתפקות במועט שבמועט. אבל כאשר משקיפים עתה מעל הגבעה הסמוכה לנצרת על העמק המתגלה ורואים אותו זרוע נקודות ישוב עבריות, עשרים ושש נקודות, על האדמה הזאת שעוד לפני עשר שנים נמצאו עליה שני ישובים קטנים ומדולדלים, וכאשר רואים איך שינתה האדמה הזאת את דמותה, איך פסקה לשבות את שבתות השממה שלה, וכשמסתכלים להתפתחות הענקית של המשקים אשר נוסדו אז, לגנים העמוסים פרי מגדים, לרפתים המלאות פרות שופעות חלב, לחצרות המלבינות כשלג מהעופות הגזעיים הלבנים, ולהבדיל בין החי והמדבר, לבתי־הספר והגנים המלאים ילדים קטנים ונוער בוגר, וכשרואים איך הישוב הארעי הולך ונהפך לקבוע, איך שנעלמים לאט לאט הצריפים הרעועים ובמקומם צומחים בתי־אבן וביטון — מתבלט ערכו המוסרי, הכלכלי והפּוליטי הכביר של מעשה נועז זה באלול תרפ”א.

אכן, עדיין גדול הסבל ורבה ההתלבטות. משקי העמק ברובם עוד טרם ניתנה להם האפשרות לחיות את חייהם המשקיים המלאים והמבוססים. נהלל בסוף שנתה העשירית יושבת עדיין בצריפים סדוקים, מופקרת להיגיינה לקויה, לריבמטיזמוס ולאינוולידיות שלפני זמנה. תולדות התקציבים ידועות. מלבד זה רבים הפגעים שבידי שמים ובידי אדם. שנות בצורת ועכברים וירידה מבהילה של מחירי התוצרת. ישנם משקים בעמק שלאחר שנתם הרביעית עוד לא הספיקו אפילו להיכנס לתוך המסלול של יצירה משקית מסודרת ומתכלכלים במידה רבה מתקציבי־הספקה. ואעפי"כ עומדות הרגלים לבטח על האדמה הזאת. הפרובלימות המשקיות הקשות והמסובכות תמצאנה להן בודאי את פתרונן מתוך החיים והעבודה, ואף להתיישבות החדשה, בת־הארבע, תגיע סוף סוף השעה שתצא מתוך מצרי ההתחלה אל דרך היצירה. המצוקה החמרית של הרגע, שהיא נחלת כל העולם כולו ובעיקר נחלת החקלאות בעולם, אינה יכולה להעיב אף במשהו את הכיבוש המשקי הגדול ואת הבטחון בדרכו שרכש לו ציבור הפועלים במפעלו ההתיישבותי בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. יתפארו להם דַבָּרֵי הפרדסנות העשירה בחילם ובעוצם ידם. היסודות הנאמנים של המשק הלאומי היו ויהיו תמיד במשק המעורב הבנוי ברובו על הספקה־עצמית של משפחת העובד ולא במשק הבנוי על ניצול ועל אכספורט ועל קוניונקטורות חיצוניות בלבד.

ההתיישבות בעמק יזרעאל היא הכיבוש הפּוליטי, הכלכלי והתרבותי העיקרי של ההסתדרות הציונית במשך עשר השנים האחרונות. במידה שגדלות האכזבות שלנו בפוליטיקה הגבוהה, הולך ומתבלט יותר ויותר הערך הפוליטי היסודי והמבוצר של עבודתנו הריאלית הזאת בארץ. ההיסטוריה המדינית בעולם מקבלת את אישורה מחדש בנסיון האמפירי שלנו. כל פּוליטיקה שאין מאחוריה כוח מציאותי סופה בטלה, וכוח מציאותי איננו חרב ותותחים וציי מלחמה, אלא הוָיה קרקעית, או בנוסח הישן “לא חרב אבירים, כי אם מחרשת האכר”, וצריך להוסיף: גם כל פעולה כלכלית מושרשת אחרת. אילו הבינה זאת התנועה הציונית בראשית התקופה הפּוליטית האינטנסיבית של שלוש־עשרה השנים האחרונות, והיתה מרכזת בזה את כל האנרגיה שלה, אילו הבין זאת העם העברי והיה פועל בהתאם להבנה זו, לא היינו מגיעים לאותן האכזבות שהגענו אליהן כיום, ובכל אופן היינו יכולים לעמוד בפניהן ביתר תוקף וביתר בטחון עצמי. אילו היה לתנופה ההתיישבותית זו של אלול תרפ“א המשך מתאים, ובמקום עשרים ושש נקודות חדשות בעמק, שברובן בלתי מבוססות עדיין ובחלקן דלות ועמוסות סבל של התחלה, אילו במקומן היו לנו מאה נקודות מבוססות ומפתחות את הפוטנציה המשקית המלאה שלהן, כי אז היה מצבנו הפּוליטי, מצב הבטחון שלנו בארץ והיחסים בינינו ובין ממשלת המנדט ובין הערבים הרבה יותר מבוססים. אילו לכל הפחות היינו מסיקים ממאורעות תרפ”ט אותן המסקנות שהסקנו ממאורעות תרפ"א, והיינו עונים שוב על מזימת ההשמדה והעקירה במעשה פוזיטיבי רב, בתנועת בנין והתיישבות מחודשת, היינו אולי ניצלים במידה רבה מן הבלבול והדימורליזציה האוכלת בציונות מבפנים, והיינו מקצרים בהרבה את תקופת המבוכה והתסבוכת הפוליטית הזאת אשר נראית לנו עתה כדבר שאין לו סוף. ברם, זאת היא פילוסופיה של “אילו”, שאין בכוחה לשנות ולתקן את העבר — אבל היא מוכרחה לשנות ולתקן את הדברים כלפי העתיד.

חג ההתיישבות בעמק הוא הקשת בענן, רפלכס של אור באופק הימים הקודרים העוברים כעת על הציונות מבפנים ומבחוץ. אנו מצווים להסביר מחדש לתנועה הציונית את פשר האות הזה ולהגיד לה, כי דרך זו בלבד, דרך הבנין וההתאחזות הממשית באדמת המולדת היא דרך הפדות והבצרון. ישנה נוסחא פוליטית אחת, שהיא עתידה להיות המנצחת על פני כל הנוסחאות והיא עתיקה מאוד ובנלית מאוד, אבל נצחית באמיתותה: “אדמה והתיישבות” — זה המפעל הציוני היוצר והחי, שבו בלבד אנו יכולים לעגן את רצוננו הלאומי והמדיני.

תרצ"א


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47932 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!