שמו ותוכנו של אחד ממאמרי גורדון הראשונים, שנדפס לפני עשרים ושתים שנה על דפי הבמה הזאת ושיש בו מקצת קוים פרוגרמטיים לדרכה של תנועת העבודה בציונות ובארץ־ישראל — מתקשרים אל קומפלכס של רעיונות והרגשות אקטואליים מאוד בתקופה הנוכחית. אינני יודע אם יש מי כיום בתוך ציבור הפועלים בא“י שיוכל לקבוע בדיוק את המקור של שלושת הפסוקים בסימני־הבאה, שבהם פותח גורדון את מאמרו זה ועליהם הוא מסב את דבריו: “מה יהיה בסופנו?”… “אנחה כבדה תלויה באויר”… “היאוש מחלחל בלבבות”… הדברים לקוחים כפי הנראה מתוך רשימות שבדפוס, או מתוך מאמרות שבעל־פה, שהיו רווחות באותה תקופה בתוך ציבור פועלי א”י, כפרי האכזבות הראשונות בהתאבקות הכיבוש והיצירה של תנועת העבודה בראשית דרכה, וכביטוי לתמהון־הלב הגדול שהיה כבר אז נחלת מחנה־המגשימים הקטן, כאשר נתגלתה לעיניהם, אולי בפעם הראשונה, התהום הפעורה בין רצון־ההגשמה וחזונה לבין המציאות הסוררת. אבל הדברים האלה עצובים גם היום כבנתינתם והם ממלאים בשוליהם את כל חללה של התקופה אשר אנו חיים בה. מעבר לפרק ממושך של הבלי התחלה וחבלי התפתחות הננו מבקשים גם כיום את התשובה לאותה שאלה עצמה. הננו מעריבים ומשכימים עם “מה יהיה בסופנו” זה, והננו נאבקים מר עם אותה בת־לוויה אפורה הכרוכה בעקבותינו תמיד, ששמה “דאגה” ושצאצאיה הם לעתים קרובות מאוד הספק והיאוש. תגובת ההרגשה על מצבים שונים שבו נתון חליפות מפעלנו הא"י כמעט מראשית היותו עד היום, מוצאת תמיד את ביטויה בבת־אחת בשתי תנועות־נפש השוכנות זו על יד זו באותה כפיפה, באופטימיות ובפסימיות, באמונה ובהרהורי־כפירה — באשר שני אלה הם מחויבי המציאות, וכמו בכל חזיונות החיים הם קיימים ופועלים גם בחזיון זה של שיבת־ציון.
לא קשה הדבר להביא עתה לידי ריקונסטרוקציה את הלך־הרוחות של אז, של לפני עשרים ושתים שנה; לא מעטים מתוכנו חיו את התקופה ההיא באופן בלתי אמצעי. בתולדות תנועת העבודה בא“י נקבע זכרה בשם “תקופת היאוש”. רבים מכובשי־העבודה התיאשו ולא עצרו כוח לעמוד בפני הסביבה המתנכרת, בפני האטמוספירה של שנאה ובוז אשר האכרות האי”ת פגשה בה את הפועל העברי. הפועל לא מצא במציאות הישובית לא הבנה ולא הערכה למאמציו החלוציים ולא ראה להם גמול ומטרה. כל אשר אנו עדים לו כיום בשטח זה של התאבקות, היה כבר, איפוא, לעולמים. יותר מזה: כל הארגומנטציה ודרכי הקיטרוג וההתפתלות האידיאולוגית, כדי להשתמט מחובת העבודה העברית, היו קיימות כבר אז בצורתן המדויקת כמעט של היום. גורדון ברשימתו הראשונה שהדפיס ב“הפועל הצעיר” בשם “תשובת פועל”, משרטט לפנינו, אגב פולמוס, תמונה לקוחה, כמעט לכל קוויה ותגיה מן החיים השוטפים של היום, ומעלה לפנינו את הדמויות החיות שאנו נפגשים בהן עתה בחזית מלחמה זו, אם כי אולי נסבו הדברים אז על אנשים אחרים לגמרי: “הרי מתנגדיהם אומרים — כותב גורדון — אם מפורש או שלא בפירוש, כי הצדק עם הפועלים וכי עבודתם רצויה ונחוצה. הרי אפילו שופטיהם מתוך הקולוניסטים ובכלל מתוך נותני העבודה מוכרחים להתעקל ולהתפתל כנחש בריח בשביל לתת לסירובם לקבל פועלים יהודיים צורה לא כל כך מכוערה, לא כל כך מגונה, לא כל כך בזויה; הרי כל הטענות על דבר “דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים ביחס לנותני־עבודה” (שימו לב לסימני־ההבאה כאן ולהלן, שהם של גורדון — האם לא לקוחים הדברים מן הגליונות האחרונים של ה“בוסתנאי”? — י. ל.) אינן באות אלא מתוך צביעות מגונה ובולטת מצד אלה הקולוניסטים האומרים כי חפצים בלב ונפש לקחת פועלים יהודים, רק… אינם לוקחים (וספרדים ותימנים שאין להם הסתדרות הם לוקחים?) ומצד “אותם הכוחות שבאמת היו רוצים בטובת הפועלים היהודים ובקדמתם ובהצלחתם פה בארץ”, אלא… “שרגשם הוא נגד הפועלים”, כלומר שאינם סובלים אותם” — והלאה בפרק זה: “אינני רואה מקום להצטער אם הפועלים מכירים את ערכם ואינם כופפים קומה בפני התקיפים בעלי האגרוף, אם הם שואפים להגן, עד המקום שידם מגעת, על עניניהם וגם על כבודם וגם על הצדק בכלל, במקום שכל אלה נרמסים ברגלים גסות”. הדברים הם, איפוא, אקטואליים מאוד. מצד זה לא היה, איפוא, המצב שונה אז בהרבה (מלבד בחלק האריתמטי) מאשר היום. מצד זה אותה “האנחה הכבדה” עצמה עדיין תלויה ועומדת באויר גם היום, ואותו היאוש מחלחל גם היום בלבבות, ובאותו “מה יהיה בסופנו” פוצחת היום מקהלה עצומה של אלפי פועלים במושבות, בין אלה שיש להם עבודה ובין אלה המצפים לה לשוא.
ואף־על־פי־כן, פני המציאות היו שונים אז לגמרי; ולכל ההתלבטות הזאת לא היתה אז אותה המשמעות כבדת־הגורל כפי שיש לה בימינו אלה. בתוך מסגרת הפרובלימה של הארץ והעבודה לא היו מתהפכות עדיין כלהט של חרבות שתי השאלות הבולטות ביותר בתקופה זו: השאלה המדינית והשאלה האקטואלית של העם העברי על הרקע הכללי של מאורעות העולם. הקומפּלכס המדיני בזמן ההוא לא הופיע כמעט כגורם ריאלי, ותפש רק מקום קטן מאד בפרובלימות התקופה. אחרי ששקעו הנסיונות הראשונים של הרצל להעמיד את התנועה על השטח הפוליטי הבין־לאומי ולכבוש לה ע“י תנופה דיפלומטית רחבת־מידה בבת־אחת את המסגרת המלאה של הגשמה, התכנסה הפרובלימה הזאת כאילו לתוך הקונכיה של הזמן, שלא היה מוכשר בכלל לתזוזות פוליטיות גדולות. העולם שקט אז על צורות משטרו הקפואות ועל יחסיו המדיניים הגלויים. “המהפכה במזרח” לא היתה עוד אקטואלית, המלחמה העולמית היתה עוד רחוקה, לכל הפחות להלכה. התנועה הסתגלה לאט לאט לפרוצס של אינפילטרציה, להעמדת הדברים על כוחה הפנימי, ובידה עלה אפילו לסלול לעצמה דרכי פעולה בתוך משטר פוליטי פרא ורקוב, ולהתפתל בהצלחה בין המכשולים ששם בפניה המשטר הזה. הצפיה לתמורות לא היתה גדולה ביותר ואף לא היו לה נקודות אחיזה ממשיות. אבל במידה שהיה כוח־מתיחה פנימי לפעולת בנין ולכיבוש עמדות ריאליות בארץ, לא הורגש כל כך מעצור רציני מבחוץ. אפשר היה לעלות לא”י גם עם הפתקא האדומה, אפשר היה לרכוש קרקעות גם בשעה שהיו נאלצים לכתוב את הקושנים על שמות פיקטיביים, אפשר היה לפתח לשון ותרבות עברית גם בלי זכויות רשמיות מיוחדות לכך, אפשר היה להניח יסודות להנהלה עצמית גם בתוך הסדר של חוקים נושנים ופרימיטיביים.
אף השאלה האקטואלית של העם העברי בגולה לא עמדה אז בפני תנודה של הכרעה, לצד בנין והתחדשות לאומית בא“י מעבר מזה, ולצד תהום של התנוונות וכליון מעבר מזה, באותה המידה שהיא עומדת כיום. נחשול הפרעות ברוסיה שקע. סכנת כליה אקטואלית לא היתה צפויה ליהודים. הגילויים של אנטישמיות, של “שנאת עולם לעם עולם”, לא היו מפרישים עדיין סמים צורבים וממיתים כאלה שהם מפרישים היום. עוד לא כל הדרכים הובילו לציון. דרכי העולם היו פתוחות עוד בפני “היהודי הנצחי” — ומחוץ לפרספקטיבה ההיסטורית ולאחריות ההיסטורית, היו ברירות רבות גם בידי הדור היהודי הצעיר וגם בידי מצוקי־הכלכלה שהיו נאלצים להמיר את ארצות מגוריהם בארצות אחרות, ברירות שלא היה בהן אמנם כדי לשנות במשהו את פני ההוויה העלובה של יהדות הגולה, אבל לא היה בהן בזמן ההוא גם משום התגרות בגורל. המתיאשים מבין כובשי־העבודה בא”י, שהשליכו אחרי גום את המעדר מתוך ג׳סטה פטטית, יכלו לקוות לכל הפחות למצוא פתרון אחר לשאלתם האישית. את חוסר ההתקדמות ואולי גם את חוסר ההתחלה הראויה לשמה בבנין ובהתיישבות אפשר היה לזקוף עוד על חשבון “נעלי הילדות” של התנועה. בכל אופן לא חלה עדיין הארץ תחת כפות הרגלים, לא געשה ולא חישבה להשמט; ממארב הזמן עוד לא הגיחו דמויות האימים המאיצות. התנועה ספרה עוד את עשר השנים הראשונות מתקופת ההגשמה שקבע הרצל ברומן האוטופי שלו “אלטנוילנד” והימים והשנים אז היו פשוט ימים ושנים קלנדריים בלי אותו הנפח הנוסף שקיבלו בימינו אלה. היתה עוד שהות אובייקטיבית, אפשר היה לומר עוד: “סע לאט — תגיע מהר!”
אולם מעבר לתמורות האובייקטיביות הללו במציאות הארץ־ישראלית ובמציאות היהודית בגולה, הרי הפרובלימה היסודית של הציונות, זו שהתחדדה כיום עד לידי טרגיות מחרידה, היתה קיימת כבר אז במלוא תוכנה המהותי. שרשי הפרובלימה הזאת לא היו נעוצים מעולם, כשם שאינם נעוצים גם כיום, בסיבות חיצוניות; הם לא היו נעוצים גם בחזיונות הבודדים של סטיות וכשלונות. הם היו נעוצים תמיד ונעוצים גם כיום בקוצר־היד הכללי, באותה ההתאבקות שבין הרצון והיכולת, בין המטרה הגדולה והמציאות הפעוטה והזחלנית, אשר הרצון והמטרה יוצאים ממנה תמיד וידם על ראשם.
גורדון היה הראשון שחדר לתוך כבשונה של פּרובלימה זו ועמל להעמיד אותנו על ההכרה שבהתנגשות הזאת אין שאלה כמותית בלבד, כי אם בעיקר וקודם כל שאלה איכותית. בטרמינולוגיה הֶגֶלית־מרכסית אפשר לנסח את זה, שבמציאות ההיסטורית שלנו הרי הסכימה הדיאלקטית אינה ב“היפוך הכמות לאיכות” אלא ב“היפוך האיכות לכמות”. גורדון לא היה מצוי אצל מתודים מודרניים בדרכי המחשבה ובדרכי ההגיון הדידוקטיבי. הוא לא היה תלמיד של שום אסכולה פילוסופית או סוציולוגית. הוא יצר לו בעצמו את כלי המחשבה שלו; לפיכך לא התבטא מעולם בהגדרות מדויקות, וערם מסביב לרעיון מרכזי אחד המון מטפורות ואסוציאציות, שכולן נובעות מרעיון מרכזי זה וכולן שבות אליו. והרעיון הוא: הציונות בטרם שהיא יכולה להיות הכרה פוליטית או הכרה כלכלית־פוליטית, מוכרחה היא להוכיח ע“י מנוף נפשי גדול, את רצונה למהפכה פנימית, שהוא קורא לה בדרך כלל “התחדשות”. בזה הוא מעתיק באמת את קוטב השאלה לשטח אירציונלי לגמרי. כל אשר הוא מוסיף על זה בשטח של יחסים אתיים וקוסמיים, של “עם־אדם”, של ה”אדם והטבע", של “עם עובד” — הם רק תיאורים וכינויים לסובסטנציה הרעיונית הזאת, שאפשר לנסח אותה בנוסחא עוד יותר קצרה: הציונות בטרם שהיא יכולה להיות (ולא בטרם שהיא) תבונה וחשבון — היא מוכרחה להיות רצון ואמונה. במאמרו “פתרון לא רציונלי” הוא משרטט את הקונטורות של הרעיון, אשר אחרי כן הוא הולך וממלא אותן במשך שנים רבות. הוא כותב בין השאר:
“שמעתי אומרים: ה”אם אין אני לי מי לי" לא הראה כוחו, עכשיו הגיעה השעה הנוראה של “אם לא עכשיו אימתי”… לא הראה כוחו — לא יכול היה להראות, כי העיקר חסר — ה“אני”. מה שקוראים היום ה“אני” הלאומי, אינו אלא חצי הכרה של חולה, אינו אלא ערבוביה גלותית, אי־טבעית, תערובת של “אני” גלותי עם “אני” מתורגם משל אחרים ועם “אני” מתוך ספר. — — — כי את ה“אני” של התחיה אין לבקש במהות היהדות הישנה — ואין צורך לאמור כי אין לבקשו מחוץ ליהדות — כי אם בעתיד, כי עתיד הוא לבוא לידי גילוי מתוך התחיה עצמה. אין כל פלא כי אין העם מתעורר לכל הקריאות שקוראים, אם קוראים לו, לא בשמו הנכון וכו' וכו'.
“אם לא עכשיו — אימתי?”
השאלה הזאת יש לה כוח אך במקום שאין “אני” כאן. אם אין “אני” כאן — הכל כאן מכל מקום. אמרו מה שתאמרו: גורלנו נמצא בידי אחרים ותלוי במהלך חייהם רק במידה שאנחנו משלימים עם הגלות (אפילו בא"י), במידה שאנחנו חלק מהאורגניזמוס המדיני של עם זה או אחר. אולם במקום שיש רצון להגאל, להיות לעם חי, לבריה בפני עצמה, אין הרצון וכוח מעשיו תלוי בדעת מי־שהוא, לענין זה מרכז הכובד בנו ולא מחוץ לנו. הרוחות המתרגשות בחוץ יכולות אמנם להחיש או לעכב את גאולתנו, להמעיט או להרבות יסורינו, לשלול ממנו פחות או יותר קרבנות, כמו שקוראים להם, במובן זה עלינו בודאי להתחשב עמהן. אבל לחזק או להחליש את רצוננו או להכחיד את כוח מעשיו אין אונים הן. רצה ישראל להתקיים בתור חטיבה בפני עצמה בתוך כל הרדיפות היותר אכזריות שבעולם במשך קרוב לאלפים שנה — ויתקיים! וכל כוח שבעולם לא יכול להכחיד או להכניע את רצונו. ומי יעיז להחליט, כי להתקיים בתוך תנאים נוראים כאלה כל כך הרבה דורות היה דרוש פחות כוח מאשר לשוב לתחיה שלמה ולהגאל בזמן הזה? מי זה יעיז להחליט כי בזמן הזה אין ישראל יכול לרצות? מי שלבו חי, מי שלא מת בקרבו הכוח הגדול של הצער, הכוח של ים היסורים, שסבל עם זה שהוא אחד מבניו — הוא ידע וירגיש כי עוד עם זה יכול לרצות. את רצונו צריך רק לעורר, כלומר צריך לתת מקום ל“אני” שלו שיבוא לידי גלוי".
ולהלן הוא הולך ומסביר כי רצון אין פירושו תנועת רצון ושאיפה בלבד, כי אם “תנועה חיה של גוף חי אשר התנועה המיכנית באה אצלו בבת אחת ובמידה אחת עם התנועה הרצונית”, שכל זה מכוון לא לשם אידיאה ושאיפה, אלא לשם החיים ויצירת החיים, שזה מוכרח להיות פרוצס אחד זהותי, המפרה את עצמו מתוך עצמו.
העתקת השאלה והתשובה על השאלה לשטח האירציונלי, אין פירושה עדיין העתקתה לשטח האבסטרקטי. אחת הסיבות העיקריות שגרמה כשלונות גדולים ופטליים לתנועה ולמפעל מונחה אולי בזה שקשרו אותן יותר מדי אל המידות והמתודים הרציונליים של הזמן ושל מדעי הזמן. אנחנו משתוממים לפעמים, איך אנשים מן החוץ, אפילו אלה המתייחסים בדרך כלל באהדה ובחיוב למפעלנו, אינם מסוגלים בכל זאת לחדור לעומק הבנתה של מהות הפּרובלימה שלנו, ובאותו זמן גם אנו בעצמנו מסיחים לעתים די קרובות את הדעת הימנה. רק בשעות נדירות מאוד אנו נזכרים פתאום כי המקרה שלנו הוא מיוחד במינו, שאין לו דוגמא ונסיון בשום תנועה לאומית בעולם, שאין לו דוגמא לא בסוציולוגיה, לא בהיסטוריה המדינית, לא בהיסטוריה התרבותית ואף לא בהיסטוריה הכלכלית — וכל המפתחות העשויים לפתוח דלתות של פתרון למקרים שיש להם נסיון ודוגמא, מתבדים בהחלט כאשר מגישים אותם אל חור המנעול שבדלת שלנו. בהזדמנות אחרת, לצרכי הסברה כלפי חוץ, שורטטו כאן באופן סכימטי הקווים היוצאים מן הכלל של המקרה שלנו וכדאי לחזור עליהם גם לצרכי הסברה כלפי פנים: העולם מכיר ויודע עד היום רק נוסחא אחת של תנועה לאומית: עם וארץ נכבשים ע“י שלטון זר ועם וארץ משתחררים משלטון זר. לעתים קרובות אין תמורת גורל זו מכניסה אפילו שינויים יסודיים בחיי העם. נקודת הכובד מונחה בעיקר בביטוי הפורמלי: על המצודה או על בית־השלטון מתרומם דגל הכובש או שהוא יורד ובמקומו עולה דגל העם החפשי. כאן הפרובלימה היא פשוטה, התמורה אינה חלה באוכלוסין של הארץ אלא בשכבה העליונה של השלטון. אלה הם דברים שאינם מוכרחים להיות נחתכים תמיד ע”י מרידה לאומית, ובקוניונקטורות פּוליטיות ידועות אפשר לשחרר עשרות עמים וארצות בשרטוט קולמוס אחד, כפי שזה היה במוצאי המלחמה העולמית. ההיסטוריה אינה יודעת, מלבדנו, עם בלי אדמת מולדת. היא אינה יודעת מהפכה כזאת: עם המקבץ ושואף לקבץ את פזוריו מחמשת חלקי התבל והולך מן ה־x אל המרכז, במקום שדרך כל העמים היא להיפך, מן המרכז אל ה־ . היא יודעת נדידות עמים, מחנות של כובשים אשר שטפו ועלו כנחלים פורצים על ארצות לא להם, שדדו, רצחו, החריבו תרבויות של דורות; אבל היא אינה יודעת עם שב אל אדמתו שניתק ממנה לפני דורות רבים, שב לא במלחמה ולא בשאיפה של שלטון והשתלטות על עמים זרים; בא במעדר על השכם במקום קשת וחצים ורובים, בטרקטורים לחרישה במקום אילי ברזל וטנקים להריסה. ההיסטוריה יודעת הגירת המוני אנשים וחלקי עמים שלמים מארצות של לחץ כלכלי אל ארצות של רווחה כלכלית; היא יודעת בהולי־זהב, מחפשי אלדורדו, להוטים אחרי שטחי אדמה פוריים ורחבי ידים, אחרי שדות מרעה שמנים שאין להם גבול, אחרי אוצרות טבע המעשירים את בעליהם, אחרי עבדים וכוחות עבודה זולים; אבל היא אינה יודעת “עליה” לארץ שוממה למחצה וצחיחה, שמשקיעים בה הון ועמל אין קץ כדי להוציא ממנה אחרי כך לחם עוני.
אפשר להוסיף על זה כהנה וכהנה. למקרים שההיסטוריה יודעת אותם, יש לה גם מתודים מנוסים ההולמים את המקרים האלה במידה זו או אחרת; למקרים שאין היא יודעת אותם, אין לה מתודים כאלה, וצריך ליצור אותם מתוך גישוש ונסיון בשטח המיוחד שלהם. הרצון לרתום את עניננו אל “פרוצסים” כלליים ושכיחים של התפתחות או של טנדנציות־התפתחות, בין שהוא בא מצד דוקטרינירים מן השמאל הקיצוני ובין שהוא בא מתוך הלך־הרוח והמחשבה של הבורגנות הציונות — הביא ומביא בלי הרף לידי סירוס תוכנה וכוונתה של הציונות. על ברכיו נולדו הריביזיוניסטים, זה הסירוס הפּוליטי, הבנוי כולו על חיקוי חיצוני, על מיתודים שאין להם שום נקודת־מגע אל הפרובלימה שלנו ואל דרכי פתרונה. על ברכיו נולד האיקונימיזם של רנטביליות ושל רינטה, של “האיניציאטיבה הפרטית” והאכרות ארץ־הישראלית, של העתקת צורות חיים כלכליות נושנות מן הגולה אל אדמת א“י; של ניצול, עבודה זולה, הפקרות וכו׳ וכו׳. על ברכיו עוצב זה הפרצוף המעוות של הציונות הכללית בתקופה זו, שבשבילה א”י שוכנת אי שם במרחקים, ו“היא הולכת ונבנית על אף הכל”; שצריך, כמובן, גם לסייע לה, “לתמוך” בה, שכדאי אולי גם לעשׂר למענה את התבן, שצריך “להלחם” על הסטטוס הפוליטי שלה, שצריך “לתבוע”, “לדרוש”, “ללחוץ” — אבל בכל זה אין אף שמץ של לחלוחית חיונית, כל זה איננו ממלא את רוחה ואת נפשה ואת רצון חייה ואינו משמש לה אלא מעין חפץ לאימוציות הציבוריות שלה, שאין לה הזדמנות אחרת להביא אותם לידי שימוש. כל המבוכה הרעיונית כיום בציוניות, כל האנמיה הרוחנית שלה, כל האטומיזציה, הפירור והפילוג, כל אותה הדעיכה כנר שאפס בו חומר הדליקה — כל זה מקורו בהיסח הדעת או באי־הבנת מהותה היסודית של הפרובלימה ובהרגל להשתמש בהערכתה ובבקשת דרכי פתרון בנוסחאות שאולות ותלושות ובמתודים מזוייפים. כל הדלות הזאת שאנו שקועים בה כיום איננה סיבת הקושי והכשלון אלא התוצאה שלהם. בובר אמר פעם: “כסף זה פסיכולוגיה”, הוא אחד מאבני־הבוחן של כליות ולב אצל עם; וכשאיננו בשעה שהוא נדרש, זהו אות שאין בעם הזה לא רצון ולא אמונה במפעל שלו הוא נתבע ושבשמו הוא דוגל. אין לחשוב כלל שישנה וכי יכולה להיות תקנה למצב הזה בתוך הנתונים הקיימים. המצב הזה איננו עלול להשתנות במהותו, לא בכוח איזה מנוף פוליטי חדש ולא ע“י הנסיונות להזיל שוב מעט כסף מכיס העם, בדרך זו או אחרת, אם ע”י ארגון המעמד הבינוני ועידוד האיניציאטיבה הפרטית ואם ע“י מאמצים נוספים לטובת הקרנות הציוניות המשועבדות מראש למשך שנים לתשלום שטרות והתחייבויות קודמות, ושגם בלעדי זה אינם עשויים לקדם אותנו אלא בצעדי שבלול. לתקן את המצב הזה אפשר יהיה רק ע”י יצירת מנוף נפשי חדש, אשר ישנה מיסודה את כל פרשת היחסים הפנימיים בין העם ובין תנועת שחרורו.
“פתרון לא רציונלי”. עלינו לשוב עתה לרעיון יסודי זה של גורדון, אם כי השעה די מאוחרת ואנו מטופלים למעלה מראשנו בפרובלימות ובמכאובים שוטפים התובעים אולי פתרונות רציונליים דוקא. אבל אנו עלולים להסתאב לגמרי וללא כל תקנה בתוך המצוקה של “חיי שעה”, אם לא נדע לפרוץ דרך ליצירת תנועה בעלת איכות חדשה, אשר תהיה נושאת הרצון והאמונה של הציונות ותוציא מתוכה גם את כוחות הפעולה הריאליים להגשמתה. התנועה החלוצית נועדה להיות תנועה כזאת מתחילתה. היא היתה והנה בעצם נושאת ה“פתרון הלא רציונלי” הזה — אבל היא לא הצליחה להיות יותר מאשר זרם חם קטן בתוך ים־הקרח, שלא רק שאין בכוחו להמס את קרחו של הים אלא הוא עצמו עלול גם לאבד בתוכו את חומו. הציונות אינה יכולה להתגשם בלי תנועה עממית, השופעת אמונה, התלהבות ומסירות, הרואה בהגשמה זו את גורלה הבלתי־אמצעי ואת יעודה ההיסטורי גם יחד; תנועה אשר הרעיון הציוני הפך להיות למיתוס בחייה, לכוח מניע גדול ולמקור של אנרגיה מחודשת, ואשר ברצונה העז ובנכונותה המוחלטת היא בוקעת לה דרכים ויוצרת את המציאות שלה למרות כל המכשולים החיצוניים שעל דרכה ומסביבה. כמובן, לא פרזה, לא רומנטיקה שדופה, לא פּתוס־של־גבורה נבוב, לא הזיות משיחיות, כי אם חינוך עצמי לאחריות, לנאמנות וליכולת של הגשמה. המומנט הנוכחי בחיי העם העברי ובחיי העולם מוכשר אולי יותר מבכל שעה אחרת ליצירת תנועה כזאת, תנועה של “ציונות חלוצית” ולא “חלוציות” בתוך הציונות בלבד, תנועה הניזונה מתוך עצמה, מתוך הטרגדיה של העם, מתוך תחושת הגורל שלו ומתוך רצון החיים וההתחדשות.
בתשובה על השאלה “מה יהיה בסופנו”, לפני עשרים ושתים שנה, לא פתח גורדון את המְזָוֶה כדי להוציא משם את כוס התנחומין ולהטיף ממנה טיפות על לבות המיואשים, אלא ניסה לפתוח פתח להבנת השאלה ולדרכי פתרונה מבפנים, קודם כל מבפנים, בלי קשר עם המסיבות החיצוניות, שאף הוא לא התעלם מהן אז ובודאי שאין אנו יכולים להתעלם מהן כיום. אבל עד כדי הרגשת חיכוכן של המסיבות החיצוניות הללו, ועד אשר באים בכלל בהתנגשות רצינית עמן, יש עוד שטח ענקי בשביל מתח הרצון העצמי. על אותה שאלה עצמה המנקרת כיום, בצורה פי כמה יותר חריפה, במוחות רבים, רבים מאוד, אין תפקידנו לתת תשובות משקיטות ומרגיעות ואין תפקידנו להשיח את כל הדאגות ולענות על כל הספקות — כי אם להיפך, להפוך את היאוש ואת הספיקות והדאגות הללו למקור פורה ומפרה. התשובה אינה מתמצה ע"י השיגרא של תביעה סתם: הרבו עליה, הרבו כספים, הרבו עבודה, הרבו התיישבות — באשר תנועה כמו שלנו לא יכולה להיות בבחינת חבית שמברזים מתוכה מידות ומשורות, יותר קטנות או יותר גדולות, אלא בחינת מעיין נובע ומזנק, המריק את שפעו ללא מעצור. אין אנו יכולים לבוא לעם העברי לא בהבטחת רווחים גדולים, לא בהבטחת תשועות פּוליטיות, לא בהבטחת כוח קליטה כזה או כזה של הארץ, ואף לא בבטחונות בכלל — כי אם בבשורה ובאות למציאות יותר נעלה, וזה מוכרח להספיק אצל כל עם שנועדה לו בכלל עוד עדנה בהיסטוריה, למען יקום ויאמר: הנני מוכן!
תרצ"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.