1932    🔗

היום הזה שנתקדש להיות יום הפגנת אחדותה ורצונה המלוכד, העשוי לבלי חת, של תנועת הפועלים הבין־לאומית במלחמת שחרורה, משמש בשנים האחרונות יום חשבון הנפש על פירודה הפנימי ועל מבוכתה הגדולה והקשה של התנועה הזאת. זה אסונו של העולם כולו, לכל מעמדותיו, ולא רק אסונה המעמדי של תנועת הפועלים בלבד, ששעת חילוף המשמרות מצאה את משמר העתיד בלתי מוכן עדיין לתפקידו, ובעצם התקופה הזאת שבה הולכת ומתאמתת הפרוגנוזה של חוזי ויוצרי הסוציאליזמוס בדבר התמוטטותו של המשק הקפיטליסטי מתוכו, נתונה תנועת הפועלים במצב של חולשה שלא ידעה דוגמתו עד היום. מחוסר יכולתו של הפועל להיות המכוון והמוליך את פרוצס התמורה אל תעודתו, הוא עצמו מושלך תחת גלגלי הפרוצס הזה, שגורר עמו אולי לתקופה ממושכת אנרכיה כלכלית ומדינית רבת סבל ומצוקה.

אין עתה איש בעולם, גם בין מנהיגי הרכוש ועושי דבריו, אשר לא יודה בפשיטת רגלו של המשטר הקיים. הוא הולך ונחנק בתוך שמנו ומסתאב בתוך שבעו. הוא היה לקללת טנטלוס בשביל העולם, אשר אסמיו מלאים בר ומחסניו גדושים תוצרת — ומאות מיליוני בני אדם מופקרים בו לרעב ולהתנוונות. כל נצחונותיו היו לו לרועץ. הוא קורס תחת כיבושיו הטכניים הגדולים ונשבר תחת משא כל־יכולתו הכביר והעצום. אין איש מאמין יותר באפשרות הצלתו. האמצעים שאוחזים בהם עתה אינם יותר אמצעים להצלת המשטר ושיטת המשק הקפּיטליסטי, אלא בבחינת מנוסת עכברים מן הספינה המטורפת ונסיון של כל חלק וחלק להציל לכל הפחות את נפשו על חשבון אבדן נפשו של השני. אותה “הברית הכלכלית הקדושה” של העולם הקפּיטליסטי, שעוד לפני זמן־מה היתה נראית מוצקה ויציבה, נתונה עתה בפרוצס של אטומיזציה מוחלטת, וכל פרודה ופרודה מסתובבת על צירה האיגואיסטי ונתונה רק לדאגה יחידה, איך להחזיק את עצמה על פני השטח, יהא גם במחיר חורבנו של העולם כולו. מה שקראו לו מקודם בשם “התחרות חפשית” הפך להיות היום להתחרות משמידה, מיואשת וקשיחת לב שאין לפניה לא רחמים ואף לא תבונה וחשבון ושסופם של כל המשתתפים בה לכלות את עצמם מתוך מלחמה הדדית כמו הגלדיאטורים בזירה.

הויכוח של תנועת הפועלים העולמית איננו יותר ויכוח בינה ובין המעמד שעמו היא נתונה במלחמה. אין צורך להוכיח יותר את העושק ואת האוון שבמשטר הכלכלי הזה, הוא מכריז על עצמו בכל יום ובכל שעה ברבוא רבבות גילויים של הרס וחורבן; אין צורך להוכיח יותר שזהו משטר רקוב — הוא חורק בכל פרקיו ובכל בריחיו, מתפקק בכל חוליותיה ורקבונו פורץ מבעד כל מעטה הטיח שלו. כל התורות שנוצרו במשך מאה וחמשים השנים האחרונות כדי לבסס את צדקת המשטר הזה באידיאה, בסוציולוגיה ובכלכלה, כדי להוכיח את הכרחיותו, את טבעיותו, את היסוד־עולם שבו — כל אלה צונחות היום כמו חישוקים אכולי חלודה מעל חבית מתפוררת. אין צורך יותר להניף מחדש את המנוף התיאורטי הגדול כדי לחשוף טנדנציות של התפתחות ולקבוע פרוגנוזות של העתיד. העתיד ישנו כבר, הוא הווה. מה שפעל עד עתה במסתרים, אשר אפשר היה לשער אותו רק בדרך של היפותיזות, או להרגיש בו בקרני מישוש דיאליקטיים — הנהו עתה חשוף וגלוי בכל פרטי התהוותו. התמימים ובעלי האונאה העצמית, אשר חושבים ואומרים שכל זה אינו אלא מקרה, שנתקלקל איזה בורג צדדי במכונה, ועם תיקונו יוחזר הכל ליושנו — הולכים ואופסים מעל במת הנבואה הכלכלית והמדינית. אין צורך, איפוא, להמשיך בשטח זה את הויכוח. גם הפתוס וכוח־הקליעה של הסיסמאות המלחמתיות כלפי חוץ, שכוונתן היתה תמיד להטיל את חיצי־האמת בפני השקר המתחפש — נעשו מיותרים וחסרי טעם ותועלת, אחרי שהשקר נעשה כה גלוי וצועק לשמים. תנועת הדם והנפש מסוגלת להוליד פתוס כדי להטיח, למשל, את המילה “תליין” בפני ישועי מתחסד ורב מזימות, אך אין היא מסוגלה להוליד שום פתוס כדי לקרוא “תליין” באזני תליין.

אולם הויכוח והפתוס האלה, שנעשו מיותרים כלפי חוץ ושהיו צריכים באופן טבעי לפנות את מקומם להתאזרות און רצינית של תנועת הפועלים, כדי להעמיס על עצמה את האחריות המלאה לגורל המשק והמדינה ולגורל התרבות האנושית, הפכו להיות לסם הורס ומפורר מבפנים. המבוכה האידיאולוגית האיומה, המלחמה הפנימית, חוסר־האונים וחוסר־הכשרון — מנחילים לתנועת הפועלים בשעת־מבחן זו כשלונות אחרי כשלונות במקום הנצחונות שנועדו לה בתנאים האובייקטיביים של התקופה. משני קצותיה היא אכולת בגידה, מקצה אחד קומוניזמוס דיסטרוקטיבי ומקצה השני פשיזמוס דיסטרוקטיבי ובתוך, בתוך, — התאבקות בלתי פוסקת בין רדיקליזמוס עקר ובין רפיון אופורטוניסטי, שמקורו, בשורה הראשונה, בתפקיד שרואה לעצמה תנועת הפועלים בארצות שונות להציל את המשק ואת המדינה מפני הסכנות האורבות להם משני הקצוות ובמידה לא מעטה גם בפחד להפסיד את הכבלים… זאת היא דמותה של התנועה בשעה זו. זהו המקור לשיתוק כוחה וכשרון פעולתה, לחוסר אונה לעצור בעד גלי הריאקציה הפורצים ועולים, לחוסר יכולתה לקצר את תקופת המעבר למשטר כלכלי ומדיני חדש, ולהמציא פתרון למצוקת הרעב לעבודה והרעב ללחם שהולכת ומקיפה מיום ליום המונים יותר ויותר עצומים, ולבסוף לקוצר ידה להסב מצד אחד את סכנת המלחמה העולמית החדשה והמתרקמת בגלוי ובסתר והעלולה לפרוץ במראות איומים של הרג והשמדה שעוד לא ידעה אותם ההיסטוריה האנושית, ולמנוע מצד השני את תגבורת כוחות הבגידה בקצוות, על המלחמה האזרחית המרה הכרוכה בה ועל צורות־מעבר חדשות של ארגון משקי ומדיני אשר תגרורנה עמן בודאי תקופות של טירור, של דכאון ושל סבל מוגבר לתנועת הפועלים ולהמונים בכל הארצות.

* * *

תנועת הפועלים העברים בא"י, היא אולי תנועת הפועלים היחידה בעולם אשר דוקא בתקופה הזאת שבתוך הסוציאליזם הבין־לאומי מתגברים הכוחות הצנטריפוגליים המפוררים, התגברה היא על הפירוד הפנימי שהיה קיים במשך שנים, ויצרה את המחנה המאוחד והמלוכד ברוב מנינו ובנינו. עובדה זו הצילה אותנו בלי כל ספק מכמה וכמה כשלונות ואסונות נוספים שהיו צפויים לנו בשנות הזעזועים והמצוקה הקשות שעברו עלינו ממאורעות אב עד היום. קשה לתאר מה היה גורל מצבנו כיום, אילו נוסף על ההתנקשויות המדיניות החיצוניות, על חזית האיבה ומזימת ההשמדה שעבודתנו מוקפה בה בארץ, ועל הפירוד וההתנוונות האיומים בתוך התנועה הציונית, אילו נוסף על זה היה נמשך גם הריב הפנימי והיה נבצר מאתנו להקים חזית מאוחדת של אחריות ופעולה.

אכן, גם החזית שלנו איננה שלמה עדיין, גם בקצוות שלנו ישנם חלקים מפוררים, הרי סכנות והכשלות לא מעטות. בין החלקים האלה אין אנו חושבים, כמובן, את קן־הבגידה שבנו לעצמם שליחי הקומאינטרן בא"י, אשר נותנים את ידיהם לפורעים ולמשסי־הפרעות ורוקמים יחד עם האפנדים הערבים מזימות הרס והשמד על המפעל הציוני ועל מפעלו של מעמד הפועלים בארץ. אלה אינם באים בקהל תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, הם אויביה הגרועים ביותר, פרובוקטורים שכירי־חוץ וחסרי מצפון, נרגנים מסכסכים ושואפי־דם. עמם אין לנו שום מסגרת של שיתוף מעמדי או לאומי — ואנו מצווים לעקור את השפעתו של זרע צפעוני זה, המהווה סכנה מתמדת לעבודתנו ומחלל במעשיו ובתכסיסיו לא רק את מחשבת השחרור של תנועת הפועלים, אלא גם את שארית האהדה שיכולה להיות אצל מי מאתנו לאותו מפעל הבנין ברוסיה, שבשמו, כביכול, הם מופיעים ומדברים. עמם אין לנו שום חשבונות — מלבד חשבון אחד ויחידי: לבער את הרעה מן הארץ, לשבר את זרוע־הרשע שלהם, לעשותם בלתי מסוגלים להזיק ולהציל מחרמם את פירורי הנוער המתיאש, המבקשים מפלט למרי־נפשם במחניהם.

אולם ישנם חלקים שהם עצם מעצמותיה של התנועה ובשר מבשרה, הנקלעים בתוך סתירות אידיאולוגיות ושוגים בתוך קונצפציות לאומיות וסוציאליות נבוכות. הכוונה היא בשורה הראשונה ל“שומר הצעיר”, לאותה תנועה בעלת סגולות תרבותיות חשובות ובעלת כשרון חינוכי, שנתנה לא“י ולתנועה החלוצית בגולה כוחות נעורים רבים וחשובים, שאין להטיל ספק בנאמנות הציונית והחלוצית של חבריה בשדה הבנין וההגשמה בארץ — אבל אין גם להטיל ספק בתוצאותיו המרות של החינוך האידיאולוגי שלה, העושה את הנאמנות הזאת מחוסרת שרשים והיא נעקרת על נקלה עם כל רוח אכזבה מצויה והופכת להיות כוח מתעתע והורס גם לתנועת “השומר הצעיר” עצמה וגם לתנועת הפועלים בא”י ולתנועת הנוער החלוצית בכלל.

הויכוח שלנו עם “השומר הצעיר” נמשך כבר שנים לא מעטות. המגמה השלילית של התפתחות זו נתגלתה לרבים מאתנו עם ראשית התסיסה הפּוליטית במחנהו ואף לפני כן בהיות עוד השוה"צ תנועת נוער בלבד, תפוסה לדרכי מחשבה אירציונליים ובטרם הספיק עוד להדגיר את ביצת המַדע האקלקטי שלו. עתה לאור מהלך הענינים בארץ, לאור הדיזרטיריות הגוברת ועולה מתוך מחנהו גם בארץ וגם בגולה — עלינו להציג מחדש לפני “השומר הצעיר” את השאלה ששאלנו אותו כבר לא פעם: “לאן פניך מועדות?”

וישנם עוד חלקים. איננו מדברים על “פועלי ציון” שמאל, שאינם אלא ענף קמל ויבש בתנועה, שנשאר ממנו עוד רק רודימנט חסר־תקוה להתפתחות. שום רוח “השמאלה” איננה מסוגלה יותר להזין אותו, היא תזין רק את התנין הזה של פ.ק.פ., שפועלי־ציון־שמאל יהיו תמיד בלעו הראשון. תפקיד פוע“צ שמאל בתנועת הפועלים הארץ־ישראלית, אינו אלא תפקיד של אופוזיציה עקרה, חסרת כוח והשפעה, שנעשתה למשל ולשנינה בהופעותיה, ומלבד דברי דיבה מעטים כלפי מפלגת פועלי א”י אין שום ערכי מחשבה ומעשה באוצרותיו. אבל ישנם חלקים אחרים, שאינם עדיין אמנם חלקי התנועה, אך הם נועדים להיות פעם בשר מבשרה, במידה שיעברו לחיי עבודה בארץ ויתחילו לחשוב ברצינות על תפקידם. הכוונה היא לאותו הנוער החלוצי, לובש החולצות החומות, שנתפס לתעתועי פאשיסמוס ברית"רי וריביזיוניסטי, למעשי נערות של פּאראדות צבאיות נבובות, למחשבות פוליטיות נפסדות ובלתי אחראיות. הנוער הזה שבחלקו הוא ממלא בארץ תפקידים אבנטוריסטיים ופרובוקציוניים לא הרבה פחות מתועבים ומסוכנים מאשר הפ.ק.פ., אינו אבוד עדיין בכל זאת בשביל תנועת העבודה. באשר אם להיטלריות בגרמניה יש שרשי אחיזה במציאות ידועה, ותהא זאת מציאות חולפת, הרי ההיטלריות העברית הזאת היא נטולת כל יסוד ושורש. ההתפכחות תבוא מהר. אפשר כבר להרגיש כיום בפעמיה המתקרבים. השם טרומפלדור לא יוכל להיות עוד הרבה זמן סמל לזיוף ולסירוס תוכן חייו ומחשבתו של האיש הזה, ושל התנועה אשר מתוכה יצא. אבל במקום שאין שרשים צפויה תמיד סכנה של קפיצה מתוך אילוסיה אחת לשניה, וההתפכחות הזאת אף היא עלולה להעביר מחנות נוער ציוני חדשים לתוך זרועותיהם של שליחי הקומאינטרן. במקומות רבים ישנם כבר סימנים והתחלות לכך. המעבר הזה הוא הקל ביותר והשכיח ביותר. על תנועתנו לעשות את כל אשר ביכולתה להצלת הנוער הזה, שאף בקרבו ישנם בודאי יסודות תמימים וטובים, מוטעים ומולכי שולל, שיכולים ליהפך מחיילי־עופרת מגוחכים לחיילי עבודה ויצירה נאמנים בתוך שורותיה.

* * *

אך למרות הפירוד והסטיות בקצוות, הרי חזית הפועלים העברים בא“י היא מאוחדת ומלוכדת. היא מאוחדת לא רק בהסתדרותה המקצועית, אלא גם בארגונה הפּוליטי. העובדה שמפלגת פועלי א”י מלכדת מסביבה למעלה משמונים אחוז של בוחרים מתוך תנועת הפועלים המאורגנת, עמדה לה למפלגה להיות כוח בעל יכולת רבה וגלויה, ועוד יותר מזה בעל פוטנציה שעוד טרם הגיעה לידי גילויה המלא. בשנים האחרונות מילא הכוח הזה בהצלחה את התפקיד של שמירה על היסודות, הכה אחור את גלי האנרכיה והפרובוקציה המדינית שפרצו לעלות, והציל את שארית השכל הישר והאחריות בישוב ובציונות, בשעות של מבחן קשות ביותר. זה היה תפקיד לא קל, והוא בלבד סייע בידינו לעמוד בפני ההתנקשויות ורצון ההשמדה מבחוץ, ולהגיע לתקופה הזאת שבה כאילו נפתחה מחדש מקצת פרספקטיבה להתעודדות ולעליה. הכוח הזה שמר גם על שלמות דרכה ותוכנה הפרינציפיוני והמעשי של ההסתדרות הכללית בימי מצוקה ומבוכה קשים, ושימש סכר נאמן בפני גידולם והתפשטותם של כוחות הפירוד והסטיה שבקצוות. אולם עלינו להודות שכוחות תנופה גדולים, מחוללי יצירה ומחדשי העפלה חלוצית חדשה בתנועה הציונית, לא הקימה עד עתה מתוכה המפלגה המאוחדת. היא היתה כוח עוצר בעד ירידה נוספת ומסוכנת, אבל לא היתה כוח מקדם ודוחף לעליה. היא גם לא ניצלה מרפיון אופורטוניסטי ידוע, לא בשטח הפּוליטי והסוציאלי, כי אם בשטח כיוון הדרך ומגמת ההתפתחות של המפעל הציוני בארץ.

השאלה האחרונה, הכרוכה באופן אורגני בזו שלפניה, היא אחת השאלות היסודיות והחותכות גורל. על השאלה: איך נבנה את הארץ, בדרך האתמול הנפסד והחולף או בדרך המחר העולה והמבשר תנחומין? — ענתה תנועתנו עוד בראשית דרכה בארץ: בדרך המחר! אנו אמרנו ואומרים תמיד שהציונות והסוציאליות אינן בשבילנו קואורדינציה של שני חלקי אידיאה ושאיפה נפרדים, אלא מהות תוכנית אחת בדרך ההגשמה. בפני תנועת הפועלים העברים בא“י, המשותפת עם תנועת הפועלים הבין לאומית ברעיון, בשאיפה ובמלחמת השחרור, עומדים בכל זאת פרובלימות ותפקידים שתנועת הפועלים העולמית אינה יודעת אותם. הסכימה הדיאליקטית שלנו איננה זו הידועה והמקובלת, בת שלוש המידות: שלטון הרכוש — שלטון הפּרוליטריון — חברה אל־מעמדית. לנו חסר הנתון הראשון לסכימה זו, התיזה של שלטון הרכוש, המתנה את מציאותו של משק לאומי ומדיני קיים, עם אקומולציה של נכסים וכוחות ייצור ומכשירי תוצרת. היוצא־מן־הכלל הסוציולוגי של עצם תנועת השחרור העברית, שאין לו כל משל ודוגמה בהיסטוריה, מעמיד אותנו גם בפני סכימות דיאלקטיות יוצאות מן הכלל. ואפשריות שתי סכימות, אחת מוארכת, בת ארבע מידות: עם פרוליטרי חסר משק לאומי ומדיני — משק לאומי ומדיני רכושני — שלטון הפרוליטריון — חברה אל־מעמדית; והשניה מקוצרת, בת שתי מידות: עם פרוליטרי חסר משק לאומי — משק לאומי ומדיני אל־ מעמדי; כלומר, משק סוציאליסטי, כלומר, עם עובד, לכל הפחות במהותו היסודית והמכרעת. לפני תנועת הפועלים העברית בא”י ריחפה תמיד הסכימה השניה המקוצרת. זאת היתה ההכרה האינטואיטיבית של האמת הציונית הנצחית — ואנחנו לא היינו אפילו המתחילים לגמרי בהכרה זו. מחוללי־הציונות הראשונים, אלה מהם שהיו מחוננים בחוש ראיה ובקורת היסטורית, הרגישו בעוקץ הפרובלימה הזאת עוד בטרם שהיא נעשתה אקטואלית באותה מידה כפי שהיא היום. הד“ר פינסקר, בנאום הפתיחה שלו בועידת קטוביץ, בששי בנובמבר 1884, אמר בין השאר: “את הכרח תפקידנו נבין ביותר, כאשר נתבונן לתמורה שהתחוללה בשנים האחרונות בהשקפה הכלכלית־סוציאלית של העמים. אין אני יודע אם בזמן קרוב ואם בצדק או שלא בצדק תוכרז המלחמה לחיים ולמות נגד הרכוש. אבל ברור הוא שהיהודים יהיו הקרבנות הראשונים, אם לא היחידים, של המהפכה הזאת המתרגשת לבוא. לפיכך עלינו לבקש לנו אויר חדש לנשימה. עלינו לעבור לחיי עבודה בחיק הטבע, שאינו יודע הבדל אחר בין אדם לאדם, מלבד ההבדל שבחריצות ידיו”. זה היה אחד האלמנטים הבלתי נפרדים בציונות גם אח”כ, בחזונו של הרצל, בימים שהמהפכה הסוציאלית נראתה כה רחוקה ואוטופית, ואצל איש שהיה רחוק מאד מאד מהשקפות סוציאליסטיות; זה היה טבעי, הכרחי, נבע מתוך צורך עממי חיוני, מתוך כל מערכת חייו הכלכליים והחברתיים של העם היהודי בעולם, ומתוך ההכרה הבלתי מוטעית שהפרובלימה היהודית היא במידה אחת ושווה ובאופן בלתי נפרד, פרובלימה לאומית וסוציאלית.

וכשהתחילה תנועת העבודה בא"י לבנות את המשק העצמי של העובד, לא חשבה ליצור איים ופינות־שקט לחלום בשביל בודדים ומעטים, לא תפאורות ראווה להזין בהם עיני טוריסטים מתפעלים, ואף לא נקודות־משען אסטרטגיות, אלא תאים, תאי העם העובד, החברה הסוציאליסטית, המסמנים את הדרך לעליה ולהתיישבות המונית, והקובעים צורה בת קיימה בבנין הארץ, וביחוד בבנין משקה החקלאי. לפיכך קידשה תנועת העבודה את קרן־הקיימת לישראל, כיסוד הקרקעי להתיישבות עובדת עממית, ואת קרן־היסוד כמכשיר העיקרי להתיישבות זו. לפיכך ראתה תמיד את תפקידה בציונות, להחדיר לתנועה הכרת תפקידה ודרכה זו, להדריכה ולכוונה — וגם הצליחה. ופעולת ההתיישבות הציונית התנהלה בעיקרה בדרך המותווה על ידיה, למרות ההתנגדות והאופוזיציה שנפגשה בהן מצד אלמנטים בעלי־בתיים שונים. אנו לא תיארנו לעצמנו מעולם שיכולה לבוא סטיה רדיקלית מהדרך הזאת, מבלי שנחשוב אותה לסטיה מיסודותיה העיקריים של הציונות ולסירוס דרכה ותוכנה; ובודאי שלא תיארנו לעצמנו שאנו נשלים עמה.

והנה קרה כדבר הזה. הקרנות הציוניות נדלדלו, ההסתדרות הציונית או הסוכנות בתור שכזו חדלה להיות גורם התיישבותי. אנחנו נשארנו עם החלטות הקונגרסים, ובינתיים עלו על הפרק גורמים כלכליים חדשים בעלי טנדנציות הפוכות מאלו שאנו נלחמנו להן כל הימים — וכאילו השלמנו ומשלימים. אנו לא ניסינו עד עתה לעשות באופן רציני איזה דבר לשנות את פני הדברים, לחדש את יכולתה של הציונות העממית או ליצור אותה מחדש. בנו לא באו לידי גילוי לא הפתוס לכך ולא מלחמת הקנאות על דרכנו ועל צדקת דרכנו. אחזנו במידת ר׳ נחום איש “גם זו”, מתנחמים בסורוגטים שיש בהם להשקיט כמעט קט את רעבוננו האקטואלי, מבלי לחשב את התוצאות ואת העתידות. אנו משלימים עם דרך האתמול, עם שיטת־בנין נפסדת, אשר במקום חיותה היא מתמוטטת לעינינו והופכת להיות אסון לאומה וקודם כל אסון להמוני העובדים. אמנם, מבחינה סוציאליסטית בלבד אפשר לומר: אין דבר, תארך קצת הדרך, המהפכה הסוציאלית “או שהיא תבוא — כדברי לסל — בדרך החוק ובבשורת שלום על שפתותיה, אם ישכילו מלמעלה להשלים עמה בעוד מועד, או שהיא תפרוץ מתוך זעזועי אלימות, מתוך נפנוף־פרא של תלתלי־שערה ובסנדלי מתכת על רגליה. כך או כך — בוא תבוא”. אבל מבחינה ציונית־סוציאליסטית אי אפשר לומר כך; מבחינה ציונית־סוציאליסטית, כל דרך בנין שאינה מכוונת להתיישבות עממית עובדת, לא תשיג לעולם את המטרה הלאומית הפּוליטית, ובודאי שלא תמציא פדות להמוני העם והנוער העברי.

ועוד דבר: הסכימה הדיאלקטית המוארכת, בת ארבע המידות, עלולה לשכל את הנוער שלנו, מתוך יאוש ומתוך קוצר־רוח, ותקשה עלינו לעצור בעד דיזרטיריות אולי הרבה יותר מוגברת והרבה יותר מסוכנת לתוך מחנות הקומוניזם ולתוך מקלטי בגידה אנטי־חלוציים ואנטי־הסתדרותיים אחרים. בלי מפעל התיישבותי רב־מידות של הפועלים, בלי תקוה להגיע למפעל כזה, לא יעצור הפועל היהודי כוח במושבה ובענפים רבים גם בעיר. הוא לא יעצור כוח להיות מופקר לכל ימי חייו להתנוונות ולסכנת רעב, להיות נידון לאינוואלידיות מוקדמת, ללכת ערירי, לעבוד אצל פרדסן במשך ארבעה או חמשה חדשים בשנה, בשכר של עשרים או אפילו עשרים וחמשה גרוש ליום, שאינו מאפשר לו בשום אופן לבנות משפחה, להוליד ילדים ולגדל ילדים.

ההשלמה עם הדרך הזאת תחייב אותנו בהכרח גם לשינויים בחזית הפנימית שלנו. אין לחשוב, כמובן, שתנועת הפועלים בעלת ההכרה והאחריות, ברוב מנינה ובנינה, תראה במלחמת־מעמדות מצוה לשם שמים סתם, ותשתמש בה שלא לצורך ולנזק המפעל הציוני. בכל מקום שאפשר יהיה לפתור את שאלת העבודה מתוך שלום לא על חשבון לשד חייו של הפועל, בכל מקום שאפשר יהיה להשיג תנאים הוגנים ואפשרות של קיום אנושי לעובד בדרך של הסכמי־עבודה וחוזים קולקטיביים — זה ייעשה. אבל אסור לנו להתעלם מן העובדה שברוב חלקי החזית לא נוכל להימנע ממלחמת מעמדות, לפעמים גם חריפה ומרה, לא רק על זכות העבודה אלא גם על תנאי העבודה, על אפשרות של קיום תרבותי לעובד ועל עמדתו הפּוליטית והציבורית של הפועל. אם רכוש, אם המשק הרכושני כיסוד המכריע בבנין הארץ הוא גזירה שאין להמנע ממנה — הרי כל הדיבורים על “שלום” בין הרכוש והעבודה, גם בשעה שהם נאמרים בשם האינטרס הלאומי, אינם אלא פרזות מתוקות בפי אלה ששלום זה פירושו אצלם קודם כל הכנעת הפועל, ניצולו ושלילת זכויותיו. שום נביא וחוזה לא ראה עדיין את השלום בין הרכוש והעבודה, הוא לא היה ולא יקום לעולמים; הוא לא יקום אפילו כאשר יתמלא החזון של “וגר זאב עם כבש”. זהו ליברליזם אוילי שלא היו לו אף פעם שרשים במציאות וששארית האילוסיה שלו הולכת ומתנפצת עתה לרסיסים בכל מקום ומקום.

האמנם זאת היא הדרך שאנו חפצנו בה, שאנחנו יכולים להשלים עמה, והאמנם נגיע בדרך זו אל מטרתנו? האם גם שעת חילוף המשמרות שלנו מצאה את משמר העתיד בלתי מוכן עדיין לתפקידו? זאת היא השאלה היסודית שתנועתנו עומדת בפניה, במערכה החדשה של הענינים בארץ ובציונות. היא מחויבת לנסות מחדש לתת לעצמה ולעולם הציוני תשובה על השאלה: כיצד נבנה את הארץ, כיצד אפשר ומותר לנו לבנות? — ולהסיק מתשובה זו את המסקנות.

1933    🔗

את חג האחד במאי של השנה הזאת חוגגת תנועת הפועלים הסוציאליסטית בעולם מתוך הגות־רוח קשה. החלק הגדול והחשוב ביותר של תנועת הפועלים הבין־לאומית, מבצרה הרוחני והארגוני מראשית התפתחותה עד היום, נתון למרמס ולמשיסה, תחת רגל־הגאוה של הריאקציה הפאשיסטית, אשר בחרה לה את היום הזה דוקא כדי לפאר בו את מרכבת נצחונה. השתוללות של אינסטינקטים פראיים מבחוץ ורפיון ומבוכה מבפנים, שני אלה שברו את מעוזה של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, בעצם הזמן שבו קרואה תנועת הפועלים העולמית, בתוקף המסיבות והתנאים האובייקטיביים, להביא לידי הגשמה את הרעיונות שהיא מטיפה להם ונלחמת עליהם יותר משני דורות, כדי לכונן משטר של “לחם ושלום” במקום המשטר של “רעב ומלחמה” שהנחיל לאנושות הקפיטליזם המסתאב. קשה לקבוע עתה כמה יארכו ימי השפל והנסיגה האלה, אבל כל כמה שיתחכמו הכוחות השחורים לשים מקלות בגלגליה של ההיסטוריה, לא יעלה בידם להסב אותם אחורנית או לעצור בעד מהלכם. והתפתחות החיים הכלכליים והמדיניים בעולם, מובילה על אף הכל לקראת חילופי־משמרות בסדרי החברה, לקראת משטר סוציאליסטי, אשר הוא היחידי נועד להציל את האנושות ואת התרבות האנושית מהרס וכליה, ולהקים סדרי־חיים שבהם יוצרי השיפעה הגדולה של תנובת העולם יהיו גם מחלקיה הצודקים, מתוך חירות ושויון, ומתוך אחריות משותפת של היחיד כלפי הציבור ושל הציבור כלפי היחיד.

אותות התמוטה בעולם ההולכים וגוברים מיום ליום ומשעה לשעה, מחזקים יותר ויותר את ההכרה, לא רק בתוך תנועת הפועלים הסוציאליסטית בלבד, שהמשבר במשק הקפיטליסטי העולמי איננו משבר קוניונקטורלי חולף, אלא משבר יסודי, אשר אין לו כל תקנה בתוך התחומים ובתוך הפרינציפים שבהם הוא קיים. הפרוגנוזה הסוציאליסטית התאמתה בנידון זה במלואה. השגיאה היחידה בחשבון זה, היתה מונחת אולי בהערכת המסקנות הפסיכולוגיות הנובעות מתוך התאמתות הפרוגנוזה הזאת: מצוקת העולם האיומה והטרגית, העוני וחוסר העבודה ההולכים ומתפשטים במידה שעושר העולם הולך וגדל, במידה שתנובתו הולכת וגוברת ופרוצס הייצור נעשה יותר ויותר קל ופורה, ההתרוששות המתמידה של המעמד האזרחי ועקירתו מתוך קרקע גידולו ומקור חיותו הכלכלית — כל אלה לא הניעו עדיין את השדרות העממיות הרחבות, שהפכו להיות פּרוליטרים אמתיים, חסרי כל וחסרי תקוה, להתייצב במלוא המונם ובמלוא אונם לצידה של התנועה הלוחמת את מלחמתן, את מלחמת החירות והשחרור של האנושות. בעיוורונם הגדול ובמבוכת נפשם ורוחם הרבה, הם נסחפים בזרמים ובתנועות הנושאים את נפשם לחדש את הימים כקדם — ואף “הימים כקדם” הללו נראים להם מתוך עלטת הזמן הזה בצבעים רומנטיים מזויפים וכאושר נכסף, שכדאי לשאוף לחזור אליהם, אילו היתה בכלל חזרה זו אפשרית. דרושה, כנראה, עוד סטדיה אחת של מעבר, עוד אכזבה אחת גדולה ומוכיחה, האכזבה הגמורה מהנסיונות האחרונים לבצר באמצעים פליאטיביים את החומות המתמוטטות ולבנות דיק של פיקציות ומירמות חדשות מסביבן — למען יבוא לידי הבשלה מלאה גם הכושר הפסיכולוגי אצל ההמונים להכיר את דגל שחרורם ולהזעק מסביבו. והאכזבה הזאת בוודאי לא תאחר לבוא. אפשר שהיא תבוא מתוך זעזועים עוד יותר כבירים, מתוך שקיעה יותר עמוקה בתהום המצוקה והרעב, מתוך קטסטרופה חדשה של מלחמת עולם, מתוך פלצות של טבח והרס שלא ידעה עדיין האנושות כמותם — אך בוא תבוא.

הירידה של השעה הנוכחית היא ירידה לצורך עליה. מעולם לא התנהלו הקידמה וההתפתחות בקוים ישרים. תמיד היו מעלות ומורדות, צעידה לפנים ונסיגות. זוהי בעצם מהותו של הפרוצס הדיאליקטי שעליו מתבססת התורה הסוציאליסטית ממרכס ואילך — ומתוכו, מתוך הניגודים האלה, מתוך התנגשותם והתאבקותם, יגיעו המהפכה והבנין הסוציאליסטיים לידי נצחונם. וינסר לו ברמה קול מצהלות המנצחים של השעה הזאת, ירועעו וירונו מתוך סובא נקמתם המטורפת — תנועת הפועלים תקום לבסוף בכל תעצומות נפשה ותנתק את העבותים החדשים הללו כפתיל נעורת מעל זרועותיה, כדי להניף את ידה לקראת מכת־החסד על סדר עולם זה, הנפסד וההרוס, אשר בעוית גסיסתו הוא עדיין מפרפר ונוגח ומטיל אימה מסביבו.

אי־אפשר שתפקיד השעה הנוכחית יהיה לקונן, לחטט באשמות העבר ולעשות את התבוסה אובייקט לניצוח־דברים, את הנעשה אין להשיב. המשגה הפאטאלי אשר בגללו הפסידה אולי תנועת הפועלים בעולם הזדמנות היסטורית, אין לו תקנה לאחור, אבל יש לו תקנה לפנים, כלפי הבאות. גזירת השעה הזאת היא: מיפקד כוחה הפנימי של תנועת הפועלים, ליכוד שורותיה וביצורן לקראת הסתערות מחודשת! אנו יודעים היטב את כל המכשולים המונחים על דרך זו, את כוחות הפירוד הפנימיים העושים כיום את עבודתם המהרסת בתוך תנועת הפועלים בעולם. אבל הסכנות האיומות שתנועת הפועלים הוצגה לפניהן בשעה זו, סכנה של הסתחפות העולם מחדש במבול של דם ועבדות, סכנה של עוני הולך ומחמיר והפיכת האדם כדומן חוצות לרגלי האינטרסים האיגואיסטיים של שכבת־אילי־הון דקה, רודפת בצע ושואפת שלטון — הסכנות האלה תכפינה על תנועת הפועלים את צו הליכוד, תחשלנה את רוחה ואת הכרתה, ותציידנה אותה בפתוס ובמתיחת־רצון מחודשים להתגוננות ולמלחמה, בדרכים ובמיתודים יותר קולעים אל המטרה מאשר עד היום.

* * *

תנועת הפועלים העברית בארץ־ישראל, מלבד היפקדה ביום זה בתוך השורות המשותפות של תנועת הפועלים הבין־לאומית, עומדת בפני מיבחן ומיפקד פנימי גם בתוך שורותיה היא ובתוך הספירה המיוחדת של פעולותיה ותפקידיה. עליית הריאקציה הפאשיסטית, הממיטה, בשורה הראשונה, אסון וכלייה על אחד המרכזים הגדולים והחשובים של העם היהודי, מתעמרת ומתעללת בו להצמיתו, לרמסו ולהשפילו עד דכא — סייעה לעלייתה של הריאקציה הפאשיסטית גם בישוב הארץ־ישראלי ובציונות, ועודדה את רוח המלחמה האגרסיבית אצל החוגים הבעלי־בתיים כלפי תנועת הפועלים העברית. בין טירות האבירים של הפרדסנות העשירה ברחובות ובפתח־תקוה ובין הקסרקטינים הריביזיוניסטיים, נוצרה החזית המשותפת עליזת הקרב, האומרת להשתמש בקוניונקטורה המדינית־סוציאלית הכללית בשעה הזאת כדי לנקום נקם־אחת מתנועת הפועלים שנואת נפשה, אשר ראתה ורואה בה תמיד מיפגע ומכשול על דרך ההפקרות הלאומית שהבעל־ביתיות הציונית והארץ־ישראלית רוצה ללכת בו. מעשה היטלר ועלילותיו משמשים סעד “מוסרי” ומקור של חוצפה גוברת ומשתוללת בשביל כנופיה של רועי־רוח בישראל, המלקטים תמיד את מזונם הנפשי והרוחני תחת השולחנות של זבחי־מתים מכל המינים ומכל העמים, ואשר החיקוי הקופי לכל שחיתות־חיים ולכל פרצוף חברתי נעווה, היא הסגולה התרבותית היחידה שאפשר לגלות בהם. אבל אלה בלבד, הריביזיוניסטים והבית"רים, עם כל טירוף דעתם וחוסר אחריותם, היו אמנם תמיד מקור של פרובוקציה מכשילה, אך לא היוו מעולם ולא היו מהווים גם היום סכנה רצינית, אילמלא היו הזרמים השונים בציונות הבעל־ביתית עושים אותם לבני־בריתם והיו משתמשים בכנופיה הזאת כדי להפיק בעזרתה את מזימותיהם המעמדיות נגד תנועת הפועלים. החזית שקמה בין חוגים ומפלגות שאין ביניהם לא שיתוף מחשבה מדינית ואף לא שיתוף של איזה מעשה חיובי, כי אם שיתוף של מזימה דיסטרוקטיבית בלבד ושותפות באספירציות של שלטון, והמשתמשת במיתודים היטלריסטיים השפלים ביותר מתוך מגמה יחידה של הריסה ושבירה ללא התחשבות בשום תוצאות — החזית הזאת יוצרת את העובדה של “מלחמת אזרחים” בישוב ובציונות, ואינה נרתעת מפני כל מיני פרובוקציות כדי ללבות את המלחמה הזאת במידה יותר ויותר גדולה ומסוכנת.

נגד החזית הזאת עומדת היום תנועת הפועלים הארץ־ישראלית ותנועת העבודה הציונית במלחמה; חזית מול חזית; חזית של בנין נגד חזית של הריסה; חזית של שיקול דעת ואחריות מדינית ולאומית נגד חזית של טירוף־דעת וחוסר כל מידת אחריות, חזית הארגון וההגשמה התכניתית נגד חזית ההפקרות הציבורית והאנרכיה המשקית. והמלחמה הזאת היא חמורה וכבדת תוצאה לא רק בשביל תנועת הפועלים בארץ והתנועה החלוצית בגולה, אלא בשביל כל דרך הבנין הציוני ועתידו, בשעה הכי מכרעת בגורלו. וקוי החזית ארוכים מאוד, הם מתחילים בכל מקום עבודה בארץ, בכל מושבה ובית־חרושת, בפרוצס ההתיישבותי ובכל הפעולה הציונית המעשית; הם עוברים את כל החיים הציבוריים בארץ, את כנסת־ישראל, את העיריות, את המועצות הכפריות, נוגעים בפרובלימה החיונית ביותר של הציונות בתקופה זו, בזכות העליה של הנוער החלוצי, ומתרכזים לבסוף במערכה הראשית של הציונות, בבחירות לקונגרס ובקונגרס עצמו. בתוך הקוניונקטורה הפאשיסטית של היום, אין, כנראה, לתנועת הפועלים ידידים רבים במלחמה זו מחוץ לשורותיה, והיא יכולה להשען בעיקר על כוח עצמה, על כוחה הארגוני, על האקטיביות שלה, על האנרגיה החלוצית האצורה בקרבה ועל הכרת חשיבותם המכרעת של הענינים אשר עליהם היא נלחמת.

זאת היא, איפוא, שעת מיבחן ומיפקד לתנועתנו, שלא ידעה כמוה לרצינות מאז צעדה ראשונה על במת העבודה והחיים הציבוריים בארץ עד היום. בין פועלי א“י ובין המעמדות הבעל־ביתיים והמעבידים בעיר ובמושבה לא היתה קיימת מעולם אידיליה. הפגישה הראשונה שערכו אכרי המושבות לחלוצי העליה השניה, לפני יותר מחצי יובל שנים, היתה חרם, ומאז ועד היום לא פסקה המשטמה המעמדית מצד האכר ובעל־הבית אל הפועל העברי, לא פסקו השנאה והקנאה וצרות העין, שהתבטאו בצורות שונות של התנכלות להרחיק את הפועל מן העבודה, מהשפעה ציבורית, להטיל בו זוהמה ושימצה, להתריע בכל הזדמנות על סכנת החורבן והמהפכה הצפויה מן ה”חוליגאנעס" ו“היחפים” וכו' וכו'. א. ד. גורדון ששנה את משנת העבודה כבדת המחשבה, ידע לעתים גם להתלוצץ ולעודד בעליזות רוחו את חבריו הצעירים, העצובים והמיואשים, ומפיו נמסרים כמה חרוזים בלשון היהודית המדוברת שחיבר אותם מניה וביה, במטבח הפועלים, אגב הלך־רוח אקטואלי, ואחד מהם הוא כדלקמן:

"ווען דער ראש הועד זאל קאנען שרייבען

וואלט ער געשריבען א “דאָנאָס”,

מ׳זאל אלע יודישע ארבעטער ארו יסטרייבען, —

נאר צום גליק קאָן ער קיין אות"…

(“אילו ידע ראש הועד לכתוב, היה כותב כתב מלשינות שיגרשו את כל הפועלים העברים — אך לאשרנו אין הוא יודע צורת אות”).

בחרוז קל זה מתואר פרק שלם בסוציולוגיה של הישוב. זה היה באמת אושר שראש הועד לא ידע אז עדיין את מלאכת הכתב, גם מפאת עם־הארצות פשוטה, גם מפאת זה שלא היה מאורגן עדיין, גם משום של“עבדים־כי־ימלוכו” הללו לא היתה עדיין מידה כזאת של חוצפה תוקפת כפי שיש להם כיום, כדי לבצע ביד רמה את אשר נשאו אליו את נפשם. במשך השנים הם למדו לכתוב. הפועל העברי היה להם למורה, ממנו למדו את מלאכת הכתב, את הטכניקה של ארגון — והם משתמשים באלה למלשינות ולשיסוי ולכל תכנית השבירה כלפי הפועל העברי. נוסף לזה הקנתה להם הקוניונקטורה של השנים האחרונות גם מידה גדושה של חוצפת בעל־גוף מופקר ובועט, המצפצף על כל ענין ציוני ועל כל ערך מוסרי, ומעטה את ההפקרות שלו, כמו כל הצבועים מאז ומעולם, בטלית התכלת של “לאומיות צרופה”, של מלחמה באלמות, של חרדה על המוניזמוס הציוני וכו' וכו'. והקוניונקטורה הזאת הקנתה להם עוד שני דברים, המגרים מאוד את יצר מלחמתם ואת תאוות שלטונם; היא נתנה להם כסף, רווחי הציונות, רבית קצוצה של האידיאל הלאומי, פרי ניצול של עבודה זולה ועבודה עברית כאחד, והיא העמידה לרשותה ולשרותה מחנות צעירים מוטעים ומולכים שולל, מושחתים על ידי חינוך נפסד ודימגוגי, המשמשים להם בחינת “קוֹנדוֹטירים”, חיילים שכירים, לשבור שביתות ולמלאות כל שליחות פרובוקציונית, אשר בעל־הבית הציוני בעיר ובעל המטעים במושבה, יותר מדי “טרוד”, יותר מדי כבד־תנועה ויותר מדי מוג־לב, כדי למלאותה בעצמו.

אכן, קשה וכבדת־תוצאות היא המלחמה הנערכת היום נגד תנועת הפועלים העברית; בה כרוכה מזימת השמדה פשוטה כמשמעה, היא רוצה באמת לגרש את הפועל העברי המאורגן ובעל־ההכרה מלהסתפח בנחלת האומה, או לכל הפחות להכניעו, לעשותו שפל־רוח ושפל־ברך, עבד נרצע אל אדוניו המעבידים, משולל זכויות, משולל דעה והשפעה, אובייקט של ניצול מופקר בלבד, כמו עבדי הגולן והחורן. ועלינו להתייצב במלחמה זו חמושים בכל מלוא הכוח האקטיבי שלנו, במלוא אוננו הרוחני והחומרי, במלוא הכרת רצינותה המכרעת של המלחמה הזאת, כדי להפר את עצת חורשי ההרס והשבירה, אשר כוונתם להרוס ולשבור את תנועתנו, אבל תוצאת הכוונה הזאת היא הריסתה ושבירתה של הציונות ומפעלה.

* * *

והשאלה היא: במה? מהו הנשק שלנו במלחמה זו? האחרים, מתנגדינו המעמדיים, רשאים לבלי לשאול את השאלה הזאת, עליהם איננה מוטלת האחריות ההיסטורית לדבר הזה שאנו מקימים ורוצים להקים בארץ הזאת — עלינו היא מוטלת ורובצת בכל כובד משקלה; אחרים רשאים לא לבחון באמצעים, להלשין, להחרים, לשלח בנו את עבדיהם הבידואים, את אלות השוטרים, את מפירי־השביתה, את פשפשי בתי־הסוהר — אנחנו איננו רשאים לעשות כן; אחרים רשאים לא להבין מה פירושה של “מלחמת אזרחים” בתוכנו כיום ומה הן תוצאותיה, הם יכולים להסתמך במלחמה זו על כוחות הצבא הממשלתיים הבטוחים להם לצדם — אנו מוכרחים להבין היטב היטב את התוצאות. אנו איננו יכולים לשלם מידה כנגד מידה. אחרים רשאים להשתמש במיתודים פשיסטיים — אנחנו איננו רשאים לענות במיתודים כאלה; אחרים יכולים להיות בלתי אחראיים — אנחנו מוכרחים להיות אחראיים תמיד, תמיד, גם בשעה שכוס הזעם והרוגז עוברת על גדותיה למראה השפלות וההתעללות שהם נוהגים בהן.

כוחה של תנועת הפועלים בא"י היה מאז ומתמיד בתוכנה החיובי, בבטחונה המוסרי, בבגרות מחשבתה ובצדקת דרכה, בודאות הברורה שבמפעלה לגבי כל מסתכל ישר גם מחוץ לשורותיה, בנאמנותה הגדולה לענין שהיא עומדת לשרותו, בכוח ההתמדה שלה, בקנאותה לערכין שהיא יוצרת ובמסירות־הנפש החלוצית המפעמת אותה. במלחמתנו הציבורית, בהתנגשותנו עם חוגים ומעמדות אחרים עמד לנו תמיד כוחנו הארגוני. בדרך זו כבשנו את כיבושינו החשובים ביותר גם בשעה שהיינו עוד מעטים בכמות וחלשים בארגון, ובדרך זו אנחנו נשיב גם עתה מלחמה שערה ונבקיע את החזית המאוחדת השחורה־החומה שקמה נגדנו, כדי לפרוץ לנו דרך להמשכה ולהרחבתה של עבודתנו ויצירתנו להצלת האומה ולבנינה.

כוח ציבורי נגד כוח ציבורי, ולא כוח ברוטלי נגד כוח ברוטלי! — זאת היא סיסמתנו. כוח־ציבורי גם נגד כוח אנטי־ציבורי; כוח מוסרי גם נגד כוח אי־מוסרי — ולא “זאב בין זאבים”. את הכידון הטבול בדם אשר ה־Fetiales, אלה ההרולדים מבשרי־הקרב הריביזיוניסטיים והבעל־ביתיים, השליכו לתוך גבולותינו כדי לגרות בנו “מלחמה אזרחית” מחריבה ומשכלת את הציונות, נשבור כדי לעשות ממנו קת או ידית לכלי־עבודה יוצר. אנו אחוזים חרדה גדולה למפעל הציוני בשעה הזאת, שעת המצוקה הגדולה ליהודים ושעת הכושר הגדולה להגשמה; אנו אחוזים חרדה לעלית יהודים לא“י, להצלת יהודי גרמניה, פולניה, רוסיה וכו׳ מכליה; אנו אחוזים חרדה לגאולת האדמה למען יוכלו המוני היהודים להאחז בה, לעבודה ולבנין אשר ייצרו מקורות מחיה וכלכלה ליהודים אלה; אנו חרדים לנוער היקר שלנו, להמוני הנוער בני־אונה ותקות עתידה של האומה, שיוכל לעלות לא”י, לבנות ולהיבנות בה; והחרדה הזאת, היא היא הדגל המלכד את מחננו בימים אלה, למלחמה וליצירה — והנאמנות לדגל זה תעמוד לנו גם בשעה חמורה זו, כדי להפיץ את אויבינו ולהניס את משנאינו מפנינו.

1944    🔗

זאת היא הפעם החמישית שאנו מעלים את זכר האחד במאי תוך מלחמת־עולם זו. זכר — כי שוב אין היום הזה חג כולל, הנערך מתוך חירות, שבו מתייחדת תנועת הפועלים הבין־לאומית עם משא־נפשה לשחרור האדם, ובוחנת את כלי־מלחמתה נגד משטר השקר והעושק בעולם. תנועת הפועלים, כתנועה שלמה ומלוכדת, הנישאת על כנפי חזון אחד ומפועמת רוח משותפת של התקוממות קדושה — כמעט שאינה קיימת כיום. היתה בה יד הזמן לפוררה ולבתרה, עוד קודם שנתפוררה ובותרה מסיבות המלחמה. ועתה סוערת המלחמה זו השנה החמישית, ומלבד שפילגה את העולם לשני חלקים הנאבקים ביניהם מאבק איתנים לחיים ולמות, פילגה פילוּג נוסף את תנועת הפועלים העולמית, גם פילוג ארגוני וגם פילוג טכני. ה“אינטרנציונל” שנועד להיות “ברית נצח לאחוות הפעולה” של תנועת הפועלים, ובו, אמרנו, “ירום וישגב האדם”, הוכה לרסיסים, כשם שהוכו לרסיסים כל ה“חוזים החברתיים” של המאה הי"ט וכל מוסדות הקידמה שנתכוננו בה. מבחינה חברתית הגיע העולם מחדש, לאחר אלפי שנות התפתחות, לתקופה של בערוּת ותוהו ובוהו, שעוד לא ידע כמותם. “שפעת הלילה כסתנו — — אין רואה ואין מגיד”. מסע הנצחון של צבאות הברית, ובשורה הראשונה של צבאות רוּסיה הסובייטית, קירב אותנו, אמנם, אל פתח המוצא מן המנהרה האפילה שאנו מגששים בה, עד כדי שביכולתנו לראות כבר מעין הבהוב של קרן־אורה ממרחקים. ואף־על־פי־כן עוד רחוקים התנחומין לבוא ועוד נסתם החזון.

מה יהיה גורל העולם ומה תהיה דמוּתו ומה יהיה גורל תנועת הפועלים בתוכו, לאחר תקופה ממושכת זו של הרג והרס רב? — ספק אם יש איש אחד מחוצה לנו על פני תבל רבה היודע לענות על זאת נכונה. רק “עם ד`” היה כולו נביאים, ובתוכנו נמצאים כבר מזמן ה“חכמים” הצופים באספקלריה מאירה ורואים ודאויות מוחלטות ובהירות במקומות הסתומים והמסובכים ביותר. רק אחד הוא הודאי בשעה זו: שממלכת השטן אשר מידה באה כוס התרעלה הלזו, שכל העמים והמדינות, ואנו יותר מכולם, מוצצים עתה את קובעתה — עומדת לעבור מן העולם. אך על מה שיבוא תחתיה רובצים עדיין הרי־נשף, שרגלי כל הידעונים והמנחשים עשויות להתנגף עליהן. כי ליד קרן־האורה המנצנצת בפתח־המוצא מן המנהרה, נראית גם תכונה רבה, חשודה מאד, העלולה להטיל ספקות רציניים אם אמנם חילוף־המשמרות העתיד לבוא נושא בכנפיו שמש צדקה ומרפא לסבלות האדם והעמים בעולם. כל עוד ידה של הסטרא־אחרא ההיטלריסטית היתה על העליונה, נאפדו העמים שנחלצו למלחמה נגד היטלר ברוח של אמונה דימוקרטית וברצון חירות כנים. אין לחשוד בשום אופן שהסיסמאות אשר ליוו את ברית־העמים הנלחמת בנאציזם ובפאשיזם והפגינו את אחדות־הרעיון והכוונה של המלחמה הזאת, היו בדויות חלילה מעיקרן. בצר לעולם, הוא פנה אל מקור ההשראה הזה, שיש בו משום מתן טעם ועוז להתייצב ולעמוד במערכה כבדה כזאת. עתה חוזר חלילה אותו דבר שהיינו עדים לו בסופן של כל המלחמות הגדולות, ועוד טרם שהגיעו לידי גמר הנצחון מתחילים לבצבץ החשדים וגורמי המריבה שבין המנצחים. שוב החלו לנסר בחלל בעיות אימפּריאליסטיות, כבדות משקל וכבדות סבכים. נפט, צנורות־נפט, אזורי השפעה ותחומי־השפעה, כל אלה השייכים לפרקים המהוללים של “מאזן הכוחות” ו“אינטרסים משוריינים” — קולם הולך וגובר עתה על רעם התותחים, ואין צורך לומר שהוא גובר על קול הדאגה לצדק חברתי ולאומי, שהיה עוד לפני זמן קצר בן־לויה נאמן של כל תביעה למאמץ המלחמתי.

מהפכה? — אפשר שהיא תתחולל בארצות המנוצחות. היא תופעה רגילה בכל מדינה שנתקפחו שוקיה באבנטורה מדינית גדולה. לרוב אין זו נובעת כלל מתוך איזו אידיאה חברתית מקדמת ואין בה כדי לחולל שינויים בני־קיימא בהסדר הסוציאלי של המדינה. היא אינה אלא תוצאה מן האכזבה המרה של המוני העם — והתקוממות זו אינה מובילה תמיד בדרך המהימנת של חירות. גם הפאשיזם והנאציזם היו מהפכות שמקורן באכזבת ההמונים מן המשטר הקיים. ואין זה פרק היסטורי רחוק מאתנו שאפשר לדרוש אותו ולפרשו כך או אחרת; פרק זה עודנו מציאות מוחשית בחלק גדול של העולם וכל החומר הוא נגד עינינו, ואנו נוכחנו לדעת שלא המסורת של חינוך סוציאליסטי במשך שלושה דורות ולא ההכרה המעמדית של פרוליטריון־חרושתי מפותח, היה בהן כדי להשפיע על המהפכה הזאת ולכוונה למען לא תיהפך למהפכת־שאול. ספק, איפוא, אם יש יסוד ואם יש טעם לאותה תפילה למהפכה הנישאת עתה על שפתיים פה ושם בקרבנו. בארצות שהן עתידות לכוון את בנין העולם לאחר המלחמה, הרי פרט לרוּסיה השרויה במהפכה מתמדת, שאף היא רחוקה מלהיות דוגמה מנחמת לדורשי החירות והשוויון לאדם ולעם, אין כל סימנים לכך. אלה העורכים תפילת־פסחא משותפת עם האויבים הנאציים בשדה הקרב, אינם חושבים על מהפכה סוציאלית. ולא זו בלבד, אלא שגם “המהפכה הקטנה”, שנראתה לפני זמן מה באופק, זו ה“ריפורמיסטית”, שדרשה תשובה לשאלה “למה אנו נלחמים?” והיא ניתנה לה בתכניות חובקות זרועות עולם על ביטוח חברתי “מן העריסה עד הקבר”, זו שבאנגליה קוראים לה “תכנית בווריג׳” ובאמריקה היא בת בלי שם — אף זו הוּעם זיווה בתוך המון הבעיות המדיניות והטכניות הכרוכות בחלוקת העולם מחדש לאחר המלחמה והקמת הריסותיו במובן הפשוט ביותר של המלים הללו. פה ושם מופיעים, כמובן, בחוגי הפועלים ספרים ומאמרים המטפלים בשאלות אלו. נעשים גם נסיונות ללכד מחדש את חזית העבודה והעובדים בעולם. פה ושם ישנם הרהורי־תשובה גם בתוך חוגים אחרים. בחוגים הרוחניים בעיקר מתגלה הלך־רוח דתי, השואל ושואף לעולם מתוקן יותר וצודק יותר. אך מי אינו זוכר את הלך־הרוח הזה בשלהי המלחמה הקודמת ובמוצאיה? העולם כמעט עמד אז להיתקן במלכוּת שדי. אביב מוסרי השתרר על פני כל הארץ. אך עד מהרה נשבה רוח קדים ולא נשאר מן האביב הזה אלא שדות חרוּכים. אין לומר בשום אופן שהפעם מוכרח זה להסתיים בדיוק, באותם פחי־הנפש, כמו אז. אבל אין אנו יודעים “איזה הדרך — יָפֵץ קדים עלי ארץ”. הוא אורב, אורב מכל פינה.