א    🔗

מאז הופעתה הראשונה של תנועת הפועלים העברית על במת העבודה והחיים הציבוריים בא“י ובציונות, היא לא עמדה עדיין בפני הכרעה פנימית כה חותכת גורל, כפי שהיא עומדת כיום. כל מערכת השאלות המלוות אותנו לועידת המפלגה, שהננו מתכנסים אליה בעוד ימים ספורים, אינו אלא תוארים וכינויים לאותה שאלה יסודית שעליה אנו נתבעים מחדש לתת קודם כל תשובה לעצמנו ואח”כ לתנועה הציונית כולה: “איזו הדרך?” — ואין הכוונה כאן לדרך הפוליטית הפנימית, לקשרי יחסים ותכסיסים בציונות ובישוב ולהמון פרטי שאלות, גדולות וקטנות, המטרידות אותנו בלי הרף, ואשר מתוכן צריכים להתברר אופני הפעולה של המפלגה והתנועה בשטחים שונים של הענינים השוטפים — אלא לדרך ההגשמה ולאידיאה המנחה אותנו היום על דרך זו.

אידיאה? — בעיני רבים תראה בודאי הצגת השאלה בצורה זו למוזרה ומופשטה. בתקופה שאנו חיים בה, כבר נחתך גורלו של מושג זה כאנכרוניזם. ביחסי הכוחות בעמים ובחברה פועלים כיום גורמים בעלי תפיסה יותר ממשית ובעלי כוח מחץ יותר גדול מאשר מלים כגון אלו. ומה שנוגע לדרך ההגשמה, הרי הדרך פשוטה וברורה: ישנה מציאות ריאלית המדברת אלינו בשפה של עובדות חיות ועוקרת אותנו בכל יום מחדש מתוך ה“הזיה” שהיינו שקועים בה כמעט במשך דור־חיים שלם. מימין ומשמאל מגיע אלינו לעג השאננים: הביטו וראו מה עלתה לאידיאות שלכם! אתם אמרתם לשנות את “סדרי בראשית”, להטות את גלגלי ההיסטוריה מתוך מסלוליה הכבושים והטבעיים, אבל להיסטוריה יש “חוקי ברזל” והחוקים האלה מתאמתים גם על אדמת א“י. מימין ומשמאל נותנים כמעט פשר אחד לחזיונות הימים האלה. האכרות ובעל־הביתיות ארץ־הישראלית חוגגות את נצחונן בתרועות גיל ובצואר עתק: הקץ לדברי רוח! אין בונים ישוב על “נדבות” ואין בנין ישוב ו”תיקון עולם" גרים בכפיפה אחת; מלבד זה, העולם מתוקן ועומד, מה שהיה הוא שיהיה לעולמים: הכסף, צרור כספי, הוא קונה את הכל, הוא הלאום, הוא המדינה, הוא הדגל והוא התקוה, הוא היוזם והוא היוצר, הוא הנושא הטבעי של כל הזכויות; הנאת הפרט ותועלת הפרט הן המוסר העליון והתכלית העליונה והן גם הדרכים לתכלית זו; האיש־הישר־בעיניו־יעשה, זהו כוח הקידמה הגדול ביותר בחיי עם ובחיי חברה; “עברה תקופת החלוציות”, עברה ללא שוב; מי שהוא נדיב־רוח מוסיף את הפתגם הקלסי: “הכושי מילא את שליחותו”; מי שהוא צייקן וכילי אפילו בדבר־שפתים, אומר ששליחות זו לא היתה נחוצה כלל והיתה כולה הפסד מלכתחילה; “היהודי הפשוט”, שאינו יודע “חכמות”, המתפרץ עתה לא“י, לאחר שנתערער מצבו בגולה ולאחר שאין לפניו דרכי הגירה אחרים, הוא הנושא הנאמן של שיבת ציון, הוא אפילו נושאה הנאמן של “תנועת העבודה”, הוא “המוניסט” עומד מעל למפלגות, מבצעו ורווחתו — בצע ורווחה לציונות, לעם ולארץ. ותרועת נצחון דומה לזו נישאת גם על שפתי חלקים שמאליים ידועים בתוך תנועת הפועלים עצמה, הרתוקים אל דוקטרינות נוקשות וכל עמל מחשבתם והגיגם נתון למאמצים סינכרוניסטיים, להתאמת מציאות השעה שלנו למציאות זרה ורחוקה. אף הם מדברים כיום כמעט באותו נוסח; הקץ לדברי רוח! אין בונים ישוב על “נדבות” ואין בנין ישוב ותיקון־עולם גרים בכפיפה אחת; ככל הארצות ארץ־ישראל וככל הגויים עם ישראל וכו׳ וכו׳ עד גמירא, עד הסכימה הידועה של “סטיכיות” ואקומולציה. גם בשבילם המציאות של היום היא הקובעת את הדרך ויוצרת את מצע היחסים בפרוצס הבנין של א”י לתמיד. ההלכה המעומעמת ידועה: המצב האובייקטיבי בעולם דוחף מצד אחד את ההון היהודי הפרטי, ומצד שני את ההמונים העובדים מחוסרי הרכוש לא"י. וההון הפרטי הזה בונה ויבנה את משק הארץ, והפועל העברי יכבוש את חלקו הדל במשק זה בדרך של מלחמת־מעמדות עקבית וארגון משותף, עד אשר תגיע שעת ההכרעה, הקרב האחרון.

פשר אחד לדברים. בשתי הפּרוגנוזות הללו העולות בקנה אחד ופונות אח“כ לקצוות, אין שום שליטה לאידיאה; בהן אינה פועלת שום דינמיקה של רצון; הן תומכות שתיהן את יתדותיהן ב”חוקי ברזל“, ב”הכרחים היסטוריים“; השתלשלותן והתפתחותן היא כמעט מיכנית והפרובלימה של “כיצד” ו”איך" אינה תופסת בהן שום מקום. השאלה אינה מכוונת, איפוא, כלפי שתי החזיתות הללו, הצוהלות ומתמוגגות עתה בתוך אופטימיות מטומטמת, המכריזות “כי הוא זה!”, השוכחות בימי שמש את ימות הגשמים ורואות במצב הנוכחי בטחון של פריחה וצמיחה ושגשוג ופרספקטיבות בלתי מוגבלות. אבל היא מכוונת לתנועתנו אנו, אשר הכוחות המניעים שלה היו תמיד הרעיון והרצון, שבהם היא צעדה את צעדי ההעפלה הראשונים על אדמת א"י, בהם היא נלחמת זה שלושים שנה, כמעט, את מלחמתה הקדושה והקשה בישוב ובציונות, בהם היא הועלתה ככוח כביר, מהפכני, משנה ערכין ויוצר ערכין, ובהם היא הטביעה את חותמה על המחשבה הציונית ועל דרך הגשמתה במשך חצי יובל שנים; לתנועה זו שעמדתה לענינים לא היתה מעולם רילטיביסטית, שפתגם־החירות שלה לא היה: “כך נעשים הדברים”, כי אם “כך הדברים צריכים להיעשות”, שלא נכנעה מעולם בפני עובדות, אלא פרצה בהן פרצים ויצרה עובדות חדשות, שעם כל הריאליזמוס והרציונליזמוס של הערכת הדרכים ובחינתם, ועם כל הבנת ערכם ומשקלם של הגורמים החומריים, היה הכוח־הגואל הפנימי שלה תמיד הכוח הנפשי. בפני תנועה זו עומדת שאלת הדרך, שאלת בחינת ההתפתחות החדשה, לא לאור האפקט הזמני ולא לאור ההצלחה החומרית שלה בלבד, כי אם לאור הרעיון המנחה אותה ולאור התפקיד ההיסטורי של הציונות שאינו יודע הפליה והפרדה בין הרעיון לבין המעשה.

ב    🔗

תנועת הפועלים העברית עמדה כבר פעם לפני שאלה זו: זה היה בראשית התהוותה והתרקמותה על אדמת א“י, בימי מבוכת אוגנדה במחשבה הציונית ובימי התגבשות הפרק הראשון בתולדות ההתיישבות של תקופת שיבת־ציון החדשה. רושמי הרשימות מן הימים ההם מתחילים כמעט כולם בנוסח אחד: “באנו לארץ, מצאנו את מסחה, את ראש פנה את פ”ת, את ראל”צ וכו׳ וכו׳, כולן שטופות עבודה ערבית, נכר תרבותי, כחש לאומי; כולן שקועות בהווי־חיים גלותי, ללא שרשים נאמנים וללא פארות נושאות פרי; כולן משכלות את בניהן, שועות רק לבצען, מתייחסות בגסות ובציניזם לכל מחשבה מחדשת — ואנו שאלנו את עצמנו: הזאת ארץ־ישראל, הזהו פשר חלום הדורות שלנו, והאם באופן זה תסלל הדרך לחירות העם?" אז אמרה תנועת הפועלים, בפעם השניה אחר אחד־העם: “לא זה הדרך!” שלילת המציאות הזאת היתה בראשונה רק הכרה מדמדמת, מבלי אשר ידעה עדיין התנועה לסמן בבהירות מספיקה דרכי בנין והגשמה אחרים. רעיון כיבוש העבודה שנולד אז, היה בראשיתו רק תשובה על פרובלימה סוציולוגית: לא יתכן שעם ייכנס לחיי־מולדת על הראש ולא על הרגלים, אי־אפשר שיתרקמו קשרים נאמנים בין עם ובין אדמתו בלי שורש־האחיזה המרכזי הזה ששמו עבודה, ואי־אפשר בכלל לדבר על חיי עם נורמליים מבלי אשר ייצור העם בעצם ידיו את צרכי בראשית שלו. זה היה הקשר הראשון באריג המחשבה החדשה, אשר הלך הלוך והתפתח, הוסיף תאים על תאים עד אשר נתבגרה ונתגבשה השקפת־העולם החלוצית כקונצפציה אחידה ומקיפה בדרכי הבנין וההגשמה הציונית. משני מומנטים הורכבה קונצפציה זו: מן הרצון והשאיפה לשנות את אורח־חייו ואת תוכן חייו של העם, להפכו לעם עובד ויוצר על אדמת א"י, ומן ההכרה שמבחינת המצב האובייקטיבי של העם והארץ, הגשמת הציונות אפשרית בכלל רק בדרך זו.

אין כוונת הדברים האלה לשמש היסטוריה ולתת תיאור מפורט של התפתחות המחשבה הזאת. הדברים נחוצים כאן רק כמעבר אל מצב אקטואלי, ולפיכך אפשר להסתפק בראשי־פרקים כדי לסמן את המניעים העיקריים אשר פעלו על התגבשותה: פגימת־החיים היסודית בחיי העם היהודי בגולה — היא נתיקותו מן העבודה ופליטתו מתוך פרוצסי התוצרת הראשוניים ומתוך כך גם פליטתו מתוך ההתפתחות הסוציולוגית בכלל; כשבונים חיי עם מחדש, אין לבנות אותם על יסודות כלכליים וחברתיים כוזבים ומתמוטטים; הארץ קטנה וצרכי העם גדולים — ואי־אפשר שהארץ הקטנה הזאת תיהפך לאובייקט של ניצול ורינטה בשביל שכבה דקה; רווחים לקפיטל יכולה הארץ לתת רק על חשבון גזילת העם וחסימת הדרך בפני ההמונים אל הקרקע וההתיישבות; אין אנו יכולים להעביר את כל העם לא"י מהיום למחר, גם בטמפו של התפתחות מהיר ביותר נבצר מאתנו לעשותו, לפיכך מוכרחה להיות סלקציה מכוונת: העברת הטיפוס החזק ביותר בגופו וברוחו, למען יוכל להעמיס על שכמו את התפקיד הקשה של חידוש חיי עם ומולדת; למען יוכל לעמוד בפני פגעי ההגשמה, ישא בנאמנות חלוצית בתפקידים הלאומיים, המדיניים, התרבותיים והחברתיים, שהם קשים ומסובכים ודורשים מסירות רבה, לעתים קרובות גם מסירות נפש, אך כמעט תמיד שבירת־רצון וצמצום־ההנאה של היחיד לטובת הכלל; למען תהיה ידו האחת עושה בעבודה ובבנין וידו השניה עושה בהגנת הבנין בפני מתנקשים ומכשילים.

זאת לא היתה איפוא, הזיה אוטופיסטית כאשר נעצה תנועת העבודה את הקנה הראשון, העלתה את השרטון של ההתיישבות העובדת והתחילה למנות ממנו את המנין החדש למפעל־ההגשמה התכניתי — אלא מחשבה שקולה, כבדת אחריות וצופה למרחקים, מחשבה חדורה הכרה היסטורית של התפקיד. וכשהשמיע הד“ר רופין בנאומו הידוע בקונגרס הי”א, את הפסוק הקלסי, במליצת הברית־החדשה: “בראשית היה המפעל — ושם המפעל היה כנרת”, לא היתה בזה הכרזה על “אכספרימנט” חדש בדרכי ההתיישבות, או תוספת צורה על הצורות הקיימות, וגם לא היתה בזה רק הכרעת כף המאזנים בויכוח הפנימי בין הציונים המדיניים והמעשיים, אלא קביעת תאריך היסטורי לדרך חדשת בציונות, מחושבת ומכוונת בקוויה היסודיים, אם כי לא בפרטיה, דרך שאינה רוצה ליצור איים בשביל מעטים ובודדים, אלא להיות דרך הרבים, דרך העם בהתיישבות ודרך ההתיישבות לקליטת המוני העם. זאת היתה בשורת תנועת העבודה לציונות, לא בשורת השמים התכולים ורומנטיקה מדינית, אלא בשורת המפעל המשחרר, מתוך האספקטים של דרכי ההגשמה בפועל. בקרקע לאומית והגבלת השטח כדי עבודת המשפחה ומחייתה, אם בהתיישבות קיבוצית או פרטית, ראינו לא סיפוק מאויים בלבד של קבוצות אנשים שרוצים לעצב לעצמם צורות חיים ועבודה לפי רוחם ונטית־נפשם, אלא בעיקר את הערובה הממשית להתיישבות צפופת אוכלוסין בארץ ולבנין כלכלה לאומית בריאה בכלל. בהתיישבות זו ראינו את צורת ההתיישבות היחידה המותאמת לצרכי העם, העומדת לשרות העם והיוצרת בסיס נאמן להתפתחות אורגנית של הישוב מבחינה חברתית, תרבותית ומדינית.

זו היתה בקווים סכימתיים האידיאה אשר הנחתה את התנועה, שלא היתה מבוססת על שום דוקטרינות ותיאורימות, כי אם על הכרת אמיתתה והכרחיותה לעם ולארץ ועל הרצון החלוצי המהפכני להגשמתה. היא לא נפגשה בהתלהבות ובתשואות חן בתוך הציונות ובישוב;
להיפך, מראשית דרכה היא נפגשה באופוזיציה עצומה, לעגו לה, הכריזו עליה כעל “אכספרימנטים סוציאליים” מסוכנים, התריעו על ה“דיפיציטים” שלה, על בזבוז ההון־הלאומי, והעמידו לפניה תמיד את הדוגמא של ה“איניציאטיבה הפרטית” המחוללת נפלאות — ואעפי“כ כבשה אידיאה זו את המחשבה הציונית ושימשה ביטוי יחידי כמעט לתוכנה, לזכויותיה ולכיבושיה, גם כלפי פנים, כלפי העם העברי, וגם כלפי גורמים פּוליטיים ותרבותיים מבחוץ. זה היה תמיד סילוף האמת מתוך רשעות־לב, כאשר אמרו שהציונות נתונה ב”שביו" הפוליטי של השמאל. תנועת הפועלים לא כבשה את הציונות בחרבה ובקשתה, היא לא היתה מעולם כוח כמותי מכריע בקונגרסים — אבל היא כבשה אותה באמתת דרכה, בכוחה המוסרי ובאידיאה החלוצית המפעמת אותה. באשר כל עוד הציונות היתה מסוגלה לחשוב באופן היסטורי על תפקידיה ועל דרכיה — לא יכלה לחשוב אחרת; היא לא יכלה לראות את מגשימי הציונות לא בסוחרי תפוזים בפ“ת וברחובות ולא בחנווני תל־אביב, לא במעתיקי צורות־חיים נושנות, ועל־פי־רוב נפסדות, מלודז ומוורשה אל אדמת א”י, כי אם במניחי היסודות להווי־חיים חדש, כלכלי ותרבותי, ובמטביעי הצורה המחודשת והמחדשת על חיי העם במולדתו. לפיכך העמידה התנועה הציונית לשרות האידיאה הזאת את האמצעים שהיו ברשותה, מתוך שבי־ההכרה האינטואיטיבית כי מפעל של שחרור לאומי ובנין מולדת יכול לקום אך ורק מתוך התנדבות קולקטיבית של העם, מתוך נדבת נפשו ומאודו, ולא מתוך הסתובבות כל יחיד לעצמו על צירו האיגואיסטי ועל בקשת ההנאה שלו.

ג    🔗

הננו נמצאים עתה בתקופה שהציונות חדלה לחשוב באופן היסטורי. היא חיה מן היד אל הפה, לא רק במובן הכלכלי אלא גם במובן הרעיוני והמדיני. היא איננה הספינה החותרת מחוף אל חוף במצפן ובמפרשים, אלא צפה על פני קוניונקטורות כקליפת אגוז על פני גלים, עולה אתן ויורדת אתן. התמורה המהירה במהלך־רוחה, החילופים הפתאומיים מפנים קודרות לפנים צהובות, מפסימיות ללא גבול לאופטימיות ללא שחר — מוכיחים שהיא ריקה מבפנים ומחוסרת אור עצמי, ושהיא מקבלת את אורה ואת צבעיה רק מרפלכסים חיצוניים. בשנים האחרונות, בשנות המבחן והנסיון הקשות, בולטת ביותר הטלטלה הזאת של התנועה הציונית בכף הקלע של הזמן והקוניונקטורות: בין נציב רע לנציב נוח, בין מתיחות פּוליטית עד להתפקע לבין אדישות גמורה לפרובלימות מדיניות, בין שלוה מדומה ליהדות הגולה המרחיקה את א"י מן הלבבות ומשדה־הראיה, לבין זעזועים קטסטרופליים המקרבים אותה שוב, בין עלית מחירי תפוחי־הזהב בשוק לבין ירידתם, בין בהלת־הזהב של חולות תל־אביב ומשבריה, לבין בהלת־הזהב של אדמת המטעים והמשברים הצפויים לה. כל פרק ופרק עם תרועות־הנצחון שלו וקינות־יאושו: “יבשה!” או “אבדנו!” — עתה אנו עומדים בפרק של “יבשה!”

אם לדבר באופן סכימטי, אפשר להגדיר את הקוניונקטורה הנוכחית באופן דלקמן: קרה לנו אסון גדול, ארצות הגולה מקיאות את היהודים, גם במובן הכלכלי וגם במובן המדיני, כל הדרכים לעבור גולים סתומות כיום בפניהם, ישנה רק דרך אחת — א“י. והנה קרה לנו בצדו של האסון גם נס גדול: א”י זו מוכנה לקבל את פליטי הגולה. הציונות וא“י אינם, איפוא, עתה חובת־הגשמה, בעלת נקודת־מוצא היסטורית ובעלת מגמה היסטורית, אלא פרוצס אקטואלי פשוט של פליטה וקליטה, של תועלת בלתי־אמצעית, של תשובה על שאלה בוערת. והנה מה שנוגע לחלק הראשון, לאסון הגדול שקרה ליהדות הגולה — הדבר הוא למעלה מכל ספק. האסון הוא אולי הרבה יותר גדול מכפי שמשערים היהודים שנפגעו ממנו, והוא אינו יליד מקרי של השעה הזאת בלבד. אבל, האמנם נכון גם החלק השני? האמנם קרה לנו הנס הגדול שא”י מוכנה כיום לקבל באותה הדרך ובאותו ההיקף שהגולה פולטת? האמנם מוכנה היא לקבל כמו שקיבלה אמריקה בשעתה, זרמי מהגרים ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, ללא בחינה ובדיקה, ללא הכשרה וללא כיוון תכניתי? אי־אפשר לענות על השאלה הזאת באותה קלות דעת וחוסר־אחריות שעונים עליה פרבשטיין ובני מעמדו, ואי־אפשר לעשות מענין זה סוס־מקל פוליטי בהתחרות־מעמדית אוילית של זרמים ציוניים וישוביים, ואי־אפשר להתעלם משאלה זו, ע"י פטליזמוס ואמונה שעם חכם ונבון כמו היהודים “ימצא לו דרך”. האחריות איננה חלה כאן רק כלפי “עולי החפזון” שלא יסופקו מזון, אשר יבואו בתלונה המפורסמת “למה הוצאת אותנו מארץ מצרים” ויוציאו אחרי כן את דיבת הארץ, כפי שזה היה לא רק מאז ומקדם אלא גם לפני שש שנים לאחר כשלונה של העליה הרביעית — אלא האחריות כאן למפעל כולו ולגורלו.

אין ספק בדבר, שא“י העברית עמדה בשנים האחרונות במבחן כוחה הכלכלי וחיזקה במידה רבה מאוד את אמונתנו והכרתנו שהיא יכולה ועתידה לקלוט המונים יהודיים גדולים ועצומים. השנים האלה הוכיחו שמאמץ־היצירה היהודי עלול לתת לארץ כוח של פריה בלתי משוער עוד, לחשוף בה מקורות מחיה חדשים ולהרחיב ולהעמיק את מקורות המחיה המצויים כבר, עד אשר יהיה בה מקום להתאחזות הרבה רבבות ורבוא רבבות יהודים בקרקע, במלאכה ובעבודה ובענפי כלכלה אחרים. אבל הארץ איננה רחבת־ידים, ולמרות תפוחי־הזהב שלה אין היא מוציאה באפס־יד גלוסקאות וכלי־מילת ואין עושרה זורם עדיין באפיקים גלויים. את היכולת שלה צריך רק לחשוף, לסחוט משממתה ודלותה, בבחינת “ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור”. לשם כך היא צריכה עוד שנים רבות לקבל ולקבל, זקוקה עוד להשקעה חלוצית ולמאמצים קולקטיביים של האומה בהכשרתה ובפיתוחה; בדרך זו יעברו עליה בודאי עוד נסיונות רבים, של התקדמות ונסיגה, הצלחות וכשלונות; מתוך כיוון תכניתי ושמירה מפני בזבוז הפוטנציה הכלכלית של הארץ, מפני בזיזתה ומפני הפיכתה למקור הנאה של יחידים, תוכל הארץ גם ללכת ולהתפתח בדרך זו, ללכת ולגדול ולהרחיב יותר ויותר את כשרון הקליטה שלה, עד אשר תגיע לסטדיה של צמיחה אורגנית. אולם מי שבא ואומר שא”י יכולה כבר היום, כמו שהיא, להעניק, לענות על פּרובלימות אקטואליות של מיליוני יהודים המרוששים והזקוקים לפרנסה ולשמש פשוט תחנה לאמיגרציה, עפ“י הנוסח הידוע “מארץ של לחץ כלכלי לארץ של רווחה כלכלית”; או מי שאומר שא”י והציונות אינן כיום יותר חובת הגשמה ופרובלימת הגשמה, כי אם טובת־הנאה, תועלת חומרית בלתי אמצעית, מקור של רווחים שבאים אליה, זה בכדו וזה בחביתו כדי לדלות את עושרה, כל אחד לעצמו, כל אחד לרשותו, בבחינת “חטוף ואכול”, “חטוף וזכה!” — הוא יוצר אילוסיות מסוכנות לעם והוא בעוכרי הציונות ובמכשיליה.

השאלה איננה כלכלית בלבד. היא גם מדינית וגם תרבותית וחברתית. היא נוגעת לכל הקומפלכס הזה, שממנו מורכב המושג “תנועת שחרור לאומית”. אנחנו לא ראינו מעולם את א“י כאובייקט לקולוניזציה סתם, ואת שיבתנו אליה כאמיגרנטים או כפלנטטורים. הציונות לא היתה מעולם “ציונות בלי תנאי”, היא רתוקה לתנאים מכל צדדיה וזויותיה. כי על כן אין היא תנועה טריטוריאליסטית סתם ואיננה תנועה לעזרה סוציאלית. והתנאי שלה איננו רק הארץ הזאת ששמה א”י, אלא גם הלשון הזאת ששמה עברית; והתנאי הוא התחדשות העם כחטיבה תרבותית אחידה ושלמה; התחדשות העם כחטיבה מדינית, מבוגרת ובעלת משמעת פנימית; התחדשות העם כחטיבה ציבורית, בעלת כשרון הנהלה עצמית. לא די לדרוש ולהשיג את הזכויות האלה מאת אחרים מן החוץ, מן ההכרח שיהיו גם נושאים נאמנים לזכויות הללו מבפנים. והחשש “פן תרבה עליך חית השדה”, לא היה קיים רק בימי הורשת הארץ הראשונה, אלא גם בשניה, וקיים אולי במידה יותר גדולה בזו השלישית. אם נניח גם ש“סטיכיה” יכולה לחולל נפלאות על השטח הכלכלי, בפלטה אל חופי הארץ הון יהודי והמונים יהודיים אשר יצטרכו איך שהוא לפרוץ להם דרך לקיום, מתוך מלחמה והתאבקות הדדית, בדרך של “סלקציה טבעית”, של התגברות החזק על החלש, והשמדת החזק את החלש — הרי אל יעוד היסטורי, אל יצירת ערכין לאומיים ותרבותיים לא הגיע מעולם שום עם ושום קיבוץ בדרך של “סטיכיה”. להיפך, הבלסט הראשון שה“סטיכיה” פורקת מעליה, כדי להקל את דרכה ואת מלחמתה, הן “המצוות הקלות” הללו, שאין להן קשר בלתי־אמצעי למלחמת הקיום האקטואלית, וברוב המקרים רק מכבידות עליה.

אכן, השאלה איננה כלכלית בלבד. אבל גם בשטח הכלכלי הטהור הננו טרופים בתוך סבך של אילוסיות מסוכנות. טוב שבזמן האחרון חדלו לכל הפחות לקשקש כל כך הרבה על “צנור הנפט” ועל “המסילה הבגדדית”, שנחשבו עוד לפני זמן קצר כנתונים בלתי מפוקפקים בפרספקטיבות הכלכליות של הציונות ובנו עליהם ארמונות פורחים. השליה זו הולכת ומתנדפת עתה, במידה שהדברים נהפכים למציאות, במידה שהולך ומתברר שחלקנו בכל העבודות האלה הוא אפס, וכי ה“משען” הזה של ההון הבין־לאומי בכלל בקלקולציה ההתיישבותית שלנו הוא “משענת קנה רצוץ”. ומה שנוגע לפעולתו של ההון היהודי הפרטי, הרי אין כיום איש בעל שכל ישר בישוב, אשר יחשוב את ה“בום” הנוכחי של פרדסים לדבר בן קיימא, ואשר לא יחוש את המשבר המתחולל מתוך הבהלה הזאת, במרוצת השגעון של הספסרות וההתחרות, שהולכת ומקבלת צורה יותר ויותר איומה. כל הדיבורים על אודות ארגון וריגולציה, הנשמעים מצדדים שונים, הם לעג לרש. ריגולציה אפשרית רק במפעל הנעשה מתוך ריכוז לאומי ותחת סמכות לאומית בעלת כוח כפיה, או בתוך ציבור מבוגר ודיסציפלינרי המוכן לקבל על עצמו מרות עליונה של רשות גם בענינים שיש בהם דררא דממונא. אבל אי־אפשר לדבר על ריגולציה בשעה שהאנרכיה היא מטבע הדברים. אנרכיה וריגולציה לא הלכו מעולם יד ביד — ומטבעה של האנרכיה שהיא שואפת תמיד להרחיב את תחומיה ואינה סובלת שום ארגון וריגולציה בצידה. לפיכך אנו עדים לחזיון, שעם כל עליית הגל האנרכי הזה, הוא מסתער בראשונה על הכוח המאורגן והמכוון היחידי הקיים כיום בארץ, על ארגון ציבור הפועלים.

ד    🔗

הציונות חדלה לחשוב באופן היסטורי. חלק מן היהודים שיש להם כסף וחוששים לאבדו בארצות מגוריהם, מעבירים אותו לא“י. וחלק מן היהודים שאין להם כסף ואין להם פרנסה בארצות הגולה, שמעו שיש שבר בארץ והורסים לעלות. אבל הציונות יכולה לענות רק על הפרובלימה ההיסטורית של העם בדרך של התפתחות היסטורית, ואיננה מסוגלה עדיין לענות על הפרובלימות האקטואליות שלו. על העם העברי עברו כבר תקופות של זעזועים כבירים בעולם. אפשר שהתקופה הנוכחית היא החמורה ביותר, בהיקפה ובגורמיה האובייקטיביים, אולם אנו למודי נסיון. כשתבקע רק קרן אחת של “שמש נדבה” מבין העננים הקודרים, יהיו היהודים הראשונים אשר ישכחו את ימי דָוים ומצוקתם, ויסתגלו מהר אל הקוניונקטורה החדשה, גם אם תהיה קצרה וחולפת. ולא רק אלה שבגולה, הנדחפים עתה בכוח המצוקה אל דרכי ציון, אלא גם אלה הנמצאים כבר בארץ ואינם קשורים אליה אלא בקשרי הנאת־הפרט בלבד, מי יודע אם לא יבעטו מיד ב”סוכת־עראי" זו לכשתנצנץ להם מרחוק אפשרות יותר טובה במקום אחר. הכלל של ”Wrong or right — my country“ אינו קיים בשבילם. הוא קיים רק בשביל אלה ששיבת ציון היא אצלם אידיאה חיה ומשאת נפש חלוצית.

החושבת כיום תנועת הפועלים ארץ־הישראלית באופן היסטורי? במשב הרוחות של התקופה הזאת לא נתערערה אמנם בתוך ציבור הפועלים ההכרה באמתות דרכה וצדקתה — אבל נתערער לא מעט תוקף האמונה שדרכה היא דרך הציונות בהתגשמותה. מכשירי ההגשמה שעמדו לשרות הדרך הזאת (הקרנות הלאומיות), היו קצרי־יד גם בימי גבורתם, והם חדלו כמעט להיות גורמים רציניים בהתיישבות בימי שקיעתם ורפיונם. מלבד זה — החרדה הנאמנה למצבם הקטסטרופלי של יהודי הגולה, הדאגה לביצור עמדותינו הריאליות בארץ בכל הדרכים האפשריות, הפרספקטיבות לעליה ולעבודה וההנאה הבלתי־אמצעית שישנה בכ"ז כרגע לישוב ולתנועת הפועלים בתוכו מהתפתחות זו — מסיחות את הדעת מן הסכנות המעשיות ומן הסתירות הפרינציפיוניות הכרוכות בה. אחרי מעגל של התפתחות במשך שלושים שנה, ואחרי כיבושים גדולים במפעל הקונסטרוקטיבי, עומדת שוב תנועת־הפועלים בנקודה שהתחילה בה: “כיבוש העבודה” כתוכנה העיקרי של התנועה, כמשען היחידי כמעט לתביעה החלוצית, וכשדה־המלחמה היחידי בשטח הכלכלי. השטח הוא אמנם עתה הרבה יותר גדול; בחזית המלחמה הזאת עומדים כיום לא מאות כי אם רבבות, ואף המלחמה עצמה מתנהלת בטכניקה יותר משוכללת ובכשרון ארגוני יותר טוב. ואף־על־פי־כן עושה התפתחות זו רושם, שבדרכנו מתחנה לתחנה, מעבר לדור־חיים שלם, איבדנו דבר מה חשוב מאוד ומכריע מאוד. התרופפה האמונה בתפקידה הקונסטרוקטיבי של תנועת הפועלים, כנושאת ההתיישבות העממית העובדת, האמונה ביעודה של התיישבות זו להיות המכרעת בעיצוב דמותו של הישוב, ונחלש כשרון־המלחמה שלנו על דרך זו שראינו אותה תמיד כנקודת־המוצא להגשמת הציונות.

הננו עומדים על סף ההשלמה, והננו מרכינים ראש בפני עובדות. את הרוח המנשבת כיום איננו חושבים לעצור ולבלום כלל. אדרבא. אנו אומרים: “מארבע רוחות בואי הרוח ופחי!”. אנו אוספים בהנאה את הפירורים של הפרוצס הזה, את מעט העבודה שהוא יוצר ומעמיד לרשותנו. “זכינו” — וההתיישבות נעשית בידי אחרים, במגמה הפוכה מזו שלנו. אף מעט ההתיישבות העובדת הנעשית בתקופה זו, היתה לנחלת “איניציאטיבה פרטית” של קיבוצים וארגונים או של פועלים בודדים, בדרך של חסכונות עצמיים או של קומבינציות, או בדרך של “איניציאטיבה פרטית” ע“י חברה עסקית מיישבת (“התיישבות האלף”). גם בזה יש בודאי כיבושים חשובים. יש רואים בזה אפילו “התפתחות בריאה” — וישנם גם ספיקות וחששות רבים בנוגע ל”בריאות" זו. אבל הפועל בעיר ובמושבה, ללא פרספקטיבה להתיישבות כלל ואפילו ללא שום אילוסיות בנידון זה, נעשה כיום לרוב מנינו של ציבור הפועלים, והוא מטביע עליו את חותמו. ההשלמה הזאת עם פועל שאינו בסטדיה של מעבר להיות עובד חפשי, אלא מרותק לנצח אל יום עבודתו אצל אחרים, מעלה פרובלימות חמורות בקשר עם רציפות אופייה החלוצי של תנועת הפועלים. ישנם כבר רמזים בולטים מאוד להתגבשות שכבה עבה מאוד של “בּטרקים”, עמוסת סבל ודאגות־קיום רציניות, המתפתלת במלחמת קיומה בתוך האטמוספירה האנרכית הכללית ומסתגלת אליה.

אבל אנו עומדים על סף ההשלמה. ובמנטליות שלנו ישנם כבר פה ושם “שערים פתוחים” להתפתחות מסתרסת. אלה המבקשים נימוקים מסבירים של הצדקה, אומרים: לפנים היתה תנועתנו רק מחנה של “רוצים להיות עובדים” וכיום היא תנועת עובדים ממש, עם כל הפרובלימות הריאליות שלה. אבל הסטדיה הזאת של “רוצים להיות עובדים” הולמת בכל זאת יותר את מצבנו ואת מחשבתנו ההיסטורית. כל עוד אנו רואים בארץ־ישראל מפעל תכניתי, הרי אי־אפשר שבפרוצס ההגשמה יבוא הפועל לידי סטטיקה מעמדית של “בטרק”; הוא נמצא בשרות חלוצי של מפעל — וגמול המפעל הוא גמולו; הוא בונה לעצמו בשירותו זה (יימשך כמה שיימשך) בסיס להיות בעתיד עובד ויוצר חפשי, כשם שהפועל העומד לשירות “תכנית החומש” ברוסיה מכין לעצמו, ולדעת הפקפקנים: הוא חושב שמכין לעצמו בסיס כזה (אם כי הדמיון שלנו לרוסיה אינו בודאי כל כך מדויק). אם משלימים עם בנין משק אנרכי ודרכי בנין אנרכיים, אזי, כמובן, הננו “ככל הגויים”, ויש גם להסיק מסקנות שמסיקים כל הגויים.

זאת היא שאלת הדרך ושאלת האידיאה המנחה אותנו. השאלה היא: מה יש כיום בפינו לתנועה הציונית, על מה אנו נלחמים בתוכה, לקראת מה אנו רוצים לכוון אותה? מה יש בפינו לתנועה החלוצית, לתנועת הנוער, מה אנו תובעים ממנה, לקראת מה אנו מדריכים אותה? במה יש להשקיע כיום את המאמץ הקולקטיבי של תנועתנו בארץ ובגולה?

אין להטיל כל ספק בפרוגנוזה של ההתפתחות הנוכחית. גם אילמלי היה לנו הבטחון הגמור שכל הנעשה עתה יש לו יסודות בריאים אשר לא יכזיבו ופחד המשבר הוא מאתנו והלאה, היינו מחוייבים לחזור על הפסוק של אחד־העם שנעשה עוד מעט לאימרת־גורל בפובליציסטיקה הציונית: “לא זה הדרך!”. הוא אינו עומד בפני מבחן האמת; הוא אינו מוביל לציונות; הוא אינו מוביל לקראת פתרונות, לא לשאלה ההיסטורית של העם ולא לשאלות האקטואליות של מצוקת ישראל. בכל הקוניונקטורות החיצוניות והפנימיות, ישנו רק דרך אחד העומד בפני מבחן האמת: התיישבות עממית עובדת וצפופה, המחלקת במידה ובמשורה, כדי מחיה וקיום אנושי, את הפוטנציה הכלכלית של הארץ לבית ישראל המוכן לעבוד עליה. זהו דרכה של תנועת העבודה, שאינה שוללת גם את פעולת ההון הפרטי וגם את התיישבות המעמד־הבינוני, במידה שהם יוצרים ולא בוצרים בלבד, ובמידה שהם מקבלים עליהם את מרות המגמה והחובות הציוניות, אבל היא שוללת שלילה מוחלטת את המנטליות של התקופה הזאת, אשר עוד לפני ארבעים וארבע שנים מצאה לה את ביטויה הקלסי בדברי היריבים של אחד העם (כמדומני ליליינבלום), לאחר שפירסם את מאמרו הראשון לבקורת הישוב: “שפת הרגש הלאומי אינה מובנה להמון בית־ישראל, נשתדל נא שידברו אליהם המעשים בשפה המובנה להם, שפת התועלת הפרטית, ואז מה שלא יעשה הרגש יעשה החשבון והתועלת”. בסגנון הפרוזאי הננו ממעטים בתקופה זו להשתמש במלה “רגש”, אנו אומרים במקום זה “אחריות לאומית”, ואנו אומרים: לא “שפת התועלת הפרטית” ולא “החשבון והתועלת”, לא להם רשות הדיבור ורשות ההכרעה בבנינה של א"י, כי אם לשפת האחריות הלאומית. רק באספקטים שלה יכולה הציונות להתגשם — או מה שיתגשם לא יהיה ציונות.

אף־על־פי שסגר עלינו “המצב האובייקטיבי”, מוכרחה ההתיישבות העובדת להיות מורמה מחדש כסיסמת חינוך ומלחמה בתוך התנועה הציונית ובעם. סיסמא זו צריכה להיות שוב נר לתנועתנו כולה בארץ ובגולה, לא להלכה, אלא למעשה, לפעולה רצינית, כדי להרים בכוחות משותפים של כל חלקי התנועה את קרנן של הקרנות הלאומיות, ולהכשירן לתפקידן כצועדות בראש הפעולה ההתיישבותית העממית ומכוונת אותה, לעודד מחדש את ההתנדבות העממית, לזיינה בפתוס חדש, ולהחדיר בתוך העם את הכרת הציונות המתגשמת, בתחומי תפקידיה ההיסטוריים. אולי דוקא עתה, מתוך אסונו הגדול, מתוך מצבו הקטסטרופלי, יבין העם יותר מאשר הבין זאת עד היום (אם יסבירו לו היטב ואם לא ישלו אותו באילוסיות), שאי אפשר לו לקפוץ מחדש לתוך הערפל, לתוך ערפלי השיגרא של דרכי־קיום מסופקים, שאי־אפשר לו לבנות את קינו מחדש בתוך קני־סוף; שצריך לבקש יסודות יותר נאמנים לארגון חייו הכלכליים; שאפילו אדמת מולדת כשהיא לעצמה אינה פותרת עדיין את השאלה, אם דרך ההתאחזות בה תהיה משובשת, תלושה ולא שרשית; אם יבוא אליה מתוך אנרכיה ולא מתוך תכנית מחושבת; אם הדגל שלו יהיה “איש לעסקך ישראל”, ולא ערבות הדדית ואחריות הדדית. אולי יבין ויענה. הפעולה הזאת צריכה להיות היום כל מעיינה של תנועתנו, כל החרדה שלה, כל התסיסה היוצרת שלה. זה איננו ענין של תעמולה סתם, זהו צו־גורל ואזהרת גורל. —

“מנא, מנא”.

תרצ"ג