דברים בכינוס לכבוד חתן התנ"ך יעקב חומרי שנערך בנתניה

עם שקמה מדינת ישראל קם לתחיה גדולה ומופלאה גם ספר התנ“ך. תחייתו ותחייתנו ירדו כרוכים ודבוקים יחד. ישראל ושכינת עוזו, כביכול, יצאו יחד משיעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול. ואם עד כאן היה התנ”ך ספר בריתנו ותורת אבותינו, שבפרקיו, פסוקיו ואותיותיו, מפורשים או רמוזים דברים שבמצווה ובקדושה, וסביבם לוויית-חן של סיפור מעשים, שהיו בימים מקדם, ודברי חזון לאחרית הימים – הרי מכאן ואילך כאילו פצחו פיהם ברינה כל פרקיו, פסוקיו ואותיותיו, והריהם מדברים אלינו בחיוניות ובאקטואליות כאילו זה עתה ניתנו, ומהם זורח ומשתפך אור עצום על מעשינו ועל כל הקורות אותנו, מהם מעשים וקורות שנראים ונעשים כאילו הם חוליות-המשך, באותה שרשרת קדומים, ומהם שניצבים ועומדים אלה מול אלה, או אלה במקום אלה.

מה פלא, שכולנו חזרנו ונמשכנו אל ספר הספרים, בחבלי קסם ואהבה, מעבר לכל קסם ואהבה שהיו בעבר. זהו פשר ההתמכרות הגדולה בעת הזאת ללימוד התנ“ך, לאכילת דבשו עם יערו, להתרפקות על יינו ובשמיו. הנה כי כן מרבים לערוך כינוסי תנ”ך וחידוני תנ"ך ארציים ועולמיים, חידונים לנוער וחידונים לחיילים− והדברים שמחים. דבר הלמד מעצמו הוא שלאו דווקא יוזמי הכינוסים והחידונים הם נושאי משך הזרע הזה אלא הם כעין קוצרים בשדה תבואות שהבשיל.

מאידך גיסא, ישנם גם כאלה המצטערים על כל ה“המולה” התנ“כית הזאת, מהם שקולם נשמע ברמה ומהם שאין קולם נשמע, אבל הם רוטנים בלחישה. הם רואים בהתעוררות זו “טירור של המקרא” וסכנה של התחדשות “הקָרָאוּת” ועוד; לפיכך הם מסתייעים בשוללי החידונים ומבקריהם. יחד אתם הם משלחים בחידונים חיצי-ביקורת ולעגי-לשון, בייחוד על אופן ניהולם ושיפוט שופטיהם וכיוצא בזה טענות שוליות, שאינך יכול להשתחרר מן החשד שאצל חלק מבעליהן אינן משמשות אלא כסות-עיניים לשלילת הפעילות התנ”כית הזאת מעיקרה. אעפי“כ מן הראוי להזדקק לאותן טענות – גם אם הן נראות שוליות – כדי להפריכן, וע”י כך ניווכח באיזו מידה מופרכת שלילת הפעילות התנ"כית, בין שהיא גלויה ובין שהיא מוסווית.

הראשונה בטענות הללו היא כי “התנ”ך אינו ספורט“, שקומץ מובחרים יתחרו בו ואילו הקהל נשאר צופה במתחרים, באולמות או בטלוויזיה, או מאזין להם ברדיו. מובן מאליו כי הטוען כך בתום-לב שרוי לו ומחול לו. אך מתברר שמאחרי טענה זו מסתתרים לפחות שלושה מינים של שוללי ה”עיסוק" בתנ"ך מעיקרו, כל אחד מנימוק מוסווה משלו:

אחד חושש מפני השיבה אל המקורות, שמא תביא לידי שיבה אל המצווה ואל האמונה ואל חזון ונבואה.

שני – מקנא קנאת סופרים בשתי משמעויות של קנאה. קנאת מי שאינו בקיא − בבקיאים, וקנאה בתנ"ך עצמו, המשמש נושא לתחרות, בעוד הם אולי סבורים שדווקא ספרות ימינו – זקוקה לכך שתשמש נושא לתחרות ולבקיאות.

שלישי – ממשיך באותה הסתייגות – מודעת ובלתי-מודעת – מלימודי המקרא, שרווחה בחלקים נודעים של קהילות ישראל משעה שהקראים דבקו במקרא וכאילו קנו אותו לעצמם. אותה הסתייגות השתקפה בבהירות באספקלריה של לימוד תורה בבית-מדרשה של יהדות אירופה – שכידוע סבלה מזדונם של הקראים, בעוד שאצל יהודי ארצות המזרח, שלא סבלו מידי הקראים, לא ניכרו סימניה כלל, כל שכן יהודי תימן שלא היו מצויים ביניהם קראים.

שלושת מיני השלילה הללו – ראויים שנשלול אותם.

אחת – משום שהשיבה אל המקורות אינה חשש אלא סבר וסיכוי; ואין ראוי לשלול אלא את הבורות, העם-ארצות ואי-ידיעת המקורות, שכן בור ריק שאין בו מים – נחשים ועקרבים באים לדור בו.

שניה – המבקש להגדיל ולהאדיר ספרות ושירה של סופרי ימינו – במקום התנ"ך, או כנגדו, הריהו כמי שמביא פת קיבר במקום פת נקיה וכמעמיד פונדקית במקום כוהנת.

ושלישית – סכנת הקראות כבר עברה ובטלה; ואפילו לא עברה ובטלה מי זה אמר ותהי שנהיה מסתייגים ממקור-מחצבתנו רק משום שהללו שלחו ידם בו?

טענה שניה בין הטענות הנשמעות היא שאין בחידונים הללו מבחן לחכמה ולידיעת תוכנם, פירושם ומשמעותם של מקראות, אלא רק מיבחן לכוח הזיכרון ולשינון שבעל-פה, ולפיכך אין הדבר ראוי בעיניהם לפרהסיה הגדולה ולגינונים היפים, והתואר חתן התנ"ך הוא פרס שאין מן הדין להעניקו.

הללו מה הם סחים? כלום הם מבקשים לעשות עריכת מיבחני ידע ובקיאות במשמעויותיהם ובפירושם של המקראות? הרי יש למקרא מאות ואלפי מפרשים, קדמונים וחדשנים, בני ברית ושאינם בני ברית, ואיך יכולים בני-אדם לעמוד ולהתנצח כשבידי כל אחד מהם פירוש או פירושים משלו למשמעויותיהם ולפירושיהם של מקראות? מכל מקום לכך מיועדים כינוסי התנ"ך שבהם נשמעים פירושים ודרשות על פרקים וסוגיות במקרא.

אף הקיטרוג על מבחן כוח-הזיכרון ותדירות השינון בעל פה מופרך לחלוטין; מודעת היא, שאין כוח זיכרונו של אדם עומד לו אלא במה שחדר לעומקי בינתו. ואילו דבר שאינו מובן כל צורכו – סופו שנדחה מאוצר הזיכרון ונשכח. לפיכך מי שנשאל, למשל, מי הנביאים, באילו פסוקים ובאילו מקומות, שהזכירו “ענפיהם ופירותיהם של הרי ישראל” – הר תשובת המשיב על כורחה שתהא נובעת ממעמקי בינת הלב ומכוח התרשמות עזה, שכמוה כהזדהות עם הנאמר והאומר.

ועוד יש הטוענים, שבחידון הבינלאומי נעדר השוויון באפשרויות, כיוון שהמשתתפים בו מחו“ל – בני ברית ושאינם בני ברית – אין הלשון העברית שגורה בפיהם; הם נאחזים בדיבור מתורגם ונמצאים מפסידים, שעה שהישראלים, שהעברית שגורה בפיהם, יוצאים נשכרים וכאילו אין הפרס ראוי להם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך, אבל היא יפה למי שרוצה ליפטר מן התענוג הזה ולזכות בו את הגויים, או לפחות יהודים מחו”ל. רגליים לדבר שאפילו היו זוכים בחידון יהודים שאינם ישראלים היו יוצאים הללו ומלמדים סניגוריה על שאינם בני-ברית שדווקא הם, משום שאינם בני ברית, ראוי שיזכו בכתר התנ"ך.

כנגד הטוענים והטענות הללו חובה להדגיש שאם אין שוללים את החידון מעיקרו, הרי שאין מנוס לשפוט בו בצדק וללא כל משוא פנים. תרגום השאלות לשפה שבה למדו הנשאלים את המקרא – אינו מפחית מסיכוייהם, שכן אינם נדרשים לצטט פסוקים כמתכונתם וגם לא לפי תרגומם המדוייק אלא להשיב על עניינים ותכנים הנזכרים במקרא. ברור שכל מי שמבין תוכנם ופישוטם של דברי התנ"ך חזקה עליו שיידע להשיב כהלכה גם לשאלות מתורגמות ועל כל פנים שיעור טעויותיו עשוי להיות קטן ביותר. והרי ראינו ושמענו את משתתפי החידון שנזקקו לתרגום. מי שהיה בקי השיב ולא החטיא. ומי שאינו בקי היה מנסה תשובה אחרי תשובה, סתם בעלמא, בהנחה שאולי ישחק לו מזלו.

היוצא מזה הוא שעלינו לנער את כל הביקורת הזאת ולתת ברכתנו ותמיכתנו למעודדים את הלימוד והעמקות והבקיאות בספר הספרים ונאמר לעושי טוב: יישר חילכם.

*

הפעם חתן התנ“ך הוא יעקב חומרי. יליד תימן. מן העולים לארץ על “כנפי נשרים”. הוא אינו הראשון שהוכתר בכתר זה של “חתן התורה” – קדמו לו ארבעה. מבין ארבעת חתני התנ”ך שהוכתרו בכתר זה – שניים הם עולים מתימן: ר' יחיא נתנאל אלשיך ויעקב חומרי. האם מקרה הדבר, או שמא יש לכך גורמים וסיבות?

מי שמכיר את הווייתם של יהודי תימן ומי שטעם טעם חייהם – על המר והמתוק שהיה בהם – יכול להבין על נקלה שאין מקריות בהצלחה זו שעלתה בחלקם.

יהודי תימן – היחידים והכלל – בני תורה היו. היא היתה נגינתם כל היום ובאהבתם שגו תמיד. חייהם של עראי וטפל ותורתם תדיר ועיקר. פרנסתם היתה קשה כגידין, שיעור הנאות-החיים שלהם היה פחות מכזית, ויחס אומות העולם אליהם היה מר כלענה. הם השלימו את מחסורם בלימוד התורה, שבה מצאו סיפוק ומרגוע לנפשם, והיא שהיתה להם מפלט ממצוקתם ומחסה מפני זדון-לבם של משפיליהם-מעניהם. גם המדע והמחקר היו רחוקים מהם וכשלמדו תורה היתה היא להם כאחות לחכמה וכמודע לבינה.

יכול תאמר, כך היו הדברים מעולם בקהילות ישראל אחרות, במזרח ובמערב, בייחוד בדורות הקודמים, ומה נשתנו יהודי תימן משאר קהילות?

אכן, יש שוני, והיה שוני מהותי, הן בהווי החיים והן בדרכי לימוד התורה ובסדר-העדיפויות; אותו שוני הוא פרי ייחודה של מציאות החיים, שחיו באותה ארץ מאפלייה, ואותה מציאות היא שהכתיבה להם מה ללמוד, מתי ללמוד וכיצד ללמוד.

יהודי מזרח-אירופה שרבים מהם למדו תורה לילות כימים, כשהם מנותקים כמעט לגמרי מכל ענייני העולם הזה – והיו סמוכים על שולחנו של מישהו ונקראו “אוכלי ימים” – העמיקו בים התלמוד, לא בלבד כדי לדלות ממנו את מקורות ההלכה, אלא דווקא לשמו ולאהבתו של התלמוד, שהוא מחדד מוחין ומעמיק מחשבה ומרחיב את הדעת ומעשיר את הדמיון ונותן למתמידים בו סיפוק של התעלות ורוממות רוח, כפי שתיאר זאת משוררנו הגדול ח.נ. ביאליק בשירו הנפלא “המתמיד”. מאידך גיסא, הם עשו את המקרא טפל. אולי כדי שלא ליתן פתחון-פה לקראים מזה ולנוצרים מזה, ולהבדיל, משום שהסתמכו על דברי חז"ל שביקשו להמריץ לימודי משנה וגמרא ולפיכך קבעו לאמור: “העוסק במקרא- מדה ואינה מדה”. אגב כך מיעטו יהודי מזרח אירופה לעסוק במדרשים ובפירושי מקראות, אלא רק במידה שהדבר היה נחוץ להם להבנת התלמוד. לפיכך כשהם באים לצטט מקרא מפורש אינם זוכרים אותו אלא מתוך התלמוד ועל-פי-רוב מצטטים אותו שלא כתיקנו.

לא כן יהודי תימן. הם דבקו במקרא מילדותם, הן משום שהמקרא – וביחוד חמישה חומשי תורה – היו בהישג-ידם יותר מאשר ספרים אחרים, ובעיקר משום שבחייהם הקשים מצאו עידוד ונחמה בדברי ההבטחה, החזון והנבואה שבמקרא, כשם שמזמורי תהלים נתנו פורקן לצוקות-נפשם, ופסוקי משלי האירו להם אורחות-חיים ומוסר-אדם. ולא זו אף זו: ייתכן שהמקרא, ובעקבותיו הפירושים והמדרשים ודברי האגדה והקבלה, היו נוחים להם להבנה, וקלים לתפישה, בעוד שהתלמוד וההלכה תבעו מהעוסקים בהם מאמץ מרוכז, כושר העמקה והתמדה עד כדי התנזרות מכל ענייני העולם הזה.

כדי למנוע כל טעות או אי-הבנה ראוי להדגיש, הדגש היטב, שאין המדובר לעיל ולהלן באותם המנויים כתלמידי חכמים, גדולים בתורה, יודעי דת ודין, אשר עשר ידות להם במישנה, בתלמוד, בפוסקים, במדרשים ובקבלה, וכאלה היו בין יהודי תימן לא מעטים. הדברים אמורים ב“עמך”, ביהודים סתם, באותם שעליהם נאמר במקרא ובמדרש: “כפלח הרימון רקתך – אפילו ריקנים שֶׁבָך מלאיים מצוות כרימון”.

ואמנם כך היתה מציאות חייהם של פשוטי-העם:

ראשית – מעטים היו ספרים שברשותם. מה שהיה מצוי להם – כתב-יד הוא. אמנם הגיעו לתימן גם ספרים מודפסים, מכל מה שנדפס בעברית, לא חסר דבר. אך הספרים המודפסים היו יקרים עד כדי כך שהמועתקים בכתב-יד היו זולים יותר. אמידים ולמדנים רכשו לעצמם ספרים ככל שאיוותה נפשם. אך העניים, ורובם ככולם היו עניים, דאגו שלא יפחתו משלושה ספרים: תנ"ך (ופעמים היה זה רק חומש עם תרגומי אונקלוס ורס“ג ופירש”י, בצירוף ההפטרות, שגם הן בתרגום יונתן בן עוזיאל); תכּלאל − שהוא סידור-התפילה; ודיואן – שהוא ספר שירים, כלול ובלול משירת משוררי ספרד ומשירת משוררי תימן, זה ליד זה, ללא פדות ביניהם.

אביא כאן כתנא דמסייע את מה שכתב הנוסע המופלא ר' יעקב ספיר הלוי יליד אושמניא שברוסיה בספרו “חדרי תימן”. הוא עשה בתימן לפני למעלה ממאה שנה והרי דבריו:

“היהודים בכל הארץ הזאת רובם ככולם אינם ערומים מתורה: מבינים במקרא, ויודעים בהלכות ואגדות, אומרים בזוהר, ועוסקים בקבלה ונוטריקין וגימטריאות; אבל בתלמוד ועיון בפוסקים מעט מזעיר: אחד מני אלף יודע צורת התלמוד כי אינו נמצא בארץ (זולת בספרי “עין יעקב” אשר מקרוב באו). גם עתותיהם טפוחות באין להם עתים קבועות לעיין ולפלפל. ספרי הדפוס יקרים בארץ הזאת, כי לא יבואו רק לעתים רחוקות”.

שנית, בבתי-אולפנא לתינוקות של בית רבן למדו מקרא, עפ“י מצוות “ושננתם לבניך” ועפ”י המשנה שקבעה “בן חמש למקרא”; יחד עם המקרא הם שיננו תרגום אונקלוס ורס"ג. אך כמעט שלא לימדו בבתי-האולפנא משנה, תלמוד והלכה או מדרשים. וכך עלו ובכך המשיכו אותם תינוקות של בית רבן עד שנעשו גדולים ועד בכלל.

שלישית – טירדות פרנסתם ומצוקות חייהם לא הניחו להם ללמוד יותר כפי שוודאי היו רוצים; ואילו הכרת חובתם ללמוד תורה – גרמה לכך שעיקר לימודם היה לשנן שנן היטב, הן ביחידות והן בציבור, את פרשת השבוע בימי חמישי ושישי – לקראת שבת, וביום שבת – לקראת השבת הבאה – כמצוות “ודברת בם” – וכדי שיוכלו לעלות לתורה בשבת, וביום שני וחמישי, ולקרוא כל אחד בעצמו, תוך הקפדה מלאה על טעמים ונגינות ודיקדוקי מסורת. וכן ההפטרות מן הנביאים. צרף לכך פסוקי דזמרה שבתפילות והדבקות בספר תהלים – כמקור לתפילת אדם ולהשתפכות-הנפש בכל עת מצוא – והוסף לכך את קריאת שיר השירים בכל ערב שבת בניגון ובהטעמה, וכן קריאתה וקריאת ספר משלי בימי הפסח בציבור עם תרגום ופירושים, וכמוהם כן מגילת רות בחג השבועות, ומגילת איכה וספר איוב בט' באב, וספר קוהלת בסוכות, ומגילת אסתר בפורים. נמצא שכל אלה נקראו ונישנו ושולשו ונלמדו בתדירות עם טעמיהם ונגינותיהם, תרגומיהם ופירושיהם, במחזוריות קבועה, על-ידי כל אדם מישראל, בין בורים וריקנים ובין תלמידי-חכמים מובהקים, עד שנעשו שגורים בפיהם וטבועים בעומק תודעתם.

רביעית – לימוד המקראות כשלעצמם לא היה סוף פסוק. הם גם שלחו ידם אל ספרות הפירושים והמדרשים המתלווים למקרא – את פרשת השבוע למדו בשבת עם פירש“י, והוסיפו עליו את מדרש תנחומא ומדרש רבא והזוהר – כל שבוע ומדרשו. ואילו בימות החול היו חוטפים לעצמם קטעי אגדה ב”עין יעקב" לאחר תפילת ערבית – לפעמים בעירנות ולפעמים בעייפות ובנימנום. כידוע, גם דברי אגדה אלה משולבים ודבוקים בפסוקי המקרא כשלהבת בגחלת; כיוצא בזה במסיבות ובסעודות – בין בסעודות של מצווה ובין בסעודות על שולחן המשפחה לעת שבתות וימים טובים – היו נאמרים בסוף הסעודה, לפני ברכת המזון, דברי קישור, שאינם אלא דרשה עפ"י הפסוקים של פרשת השבוע. ועוד יש להוסיף שבהרבה מן השירים והחיבורים המחורזים היו כמעט תמיד נסגרים בתי השיר והחרוז בפסוק סוגר מן המקרא, כפי שהיה נהוג אצל משוררי ספרד.

נמצא שציר לימוד התורה הסתובב אצלם מן המקרא אל המקרא וחוזר חלילה, מימי ילדותם ולאורך ימיהם עד זקנה ושיבה, וכך נעשו בקיאים בו, הוא מעורה בהם והם מעורים בו.

כאמור, חלים הדברים הללו על פשוטי העם, הטרודים בחייהם ובפרנסתם ובמצוקותיהם, שהמקרא היה עיקר לימודם. יחד עם זאת אין ספק שהבקיאות במקרא פתחה לפני כל שרוצה בכך פיתחין לתורה, וכפי שאמרו ב“ספרי” (שופטים) “מקרא מביא לידי תרגום ותרגום מביא לידי משנה”. וכן הלאה. לא כן הנודעים בשער כלמדנים, שנוסף למטען זה, השווה לכל נפש, היו שוחים בים התלמוד, ומעמיקים במשנה ובהלכה ומדקדקים בפוסקים ואינם מחסירים נפשם מכל דבר לימוד. הם היו מקיימים את מה שהרמב“ם פסק בהלכות תלמוד תורה לאמור: “חייב אדם לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבעל”פ ושליש יבין וישכיל במידות שהתורה נדרשת בהן, וענין זה הוא הנקרא גמרא”.

אמנם גם פשוטי העם למדו בספרי ההלכה. אך לימודם היה מוגבל ע“י רצונם לדעת מה מותר ומה אסור, לפי צרכיו וחובותיו של אדם מישראל. הם למדו הילכות פסח בפסח והילכות סוכה בסוכה, וכן הילכות שבת ועירובין ודיני טהרה וכשרות אוכלין וכיוצא בזה, מי מהרמב”ם ומי בשולחן ערוך. את כל השאר, לרבות ענייני נישואין וקידושין – הניחו ללמדניהם שתורתם בידם. אגב – אותם שתורתם בידם התפרנסו – עפי"ר בדוחק ובצער – מיגיע כפיהם כאומנים, או שכירי-יום, אלא שהיו מסורים ללימוד התורה, והתורה נכבשה להם, אם בזכות מסירותם ואם בזכות כשרונותיהם, וכפי שאמר רבי שמעון ברבי (ע“ז, י”ט, א') “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ”.

חמישית – הבקיאות במקראות שימשה להם ליהודי תימן, פשוטים כלמדנים, אמצעי ביטוי, מן המוכן, לכל דבר שרצו לבטאו בין בשיחת חולין ובין בשיחת תלמידי-חכמים. בצאת אדם לדרך יאמר: “ה' צבאות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה”. את מכתביהם פתחו לא במלה ב“ה או בע”ה, כמו אצל האשכנזים, אלא במלה לק“י שהיא ראשי תיבות של “לישועתך קויתי השם” או עמ”י עש“ו שהן ראשי תיבות של “עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ”. וכשאדם רוצה לומר לחברו שראוי לו להסתיר כספו בכיסו הפנימי או להימנע מלספר סודותיו, יאמר זאת בפסוק: “כי נעים כי תשמרם בבטנך”. ואם אדם נואש מעניין כלשהו יאמר: “”ממקום אחר ישלח שלומיו”. ואם רוצה לעודד חברו מייאושו יאמר לו: “בטח עליו והוא יעשה”, או “הולך בתום ילך בטח”. ואם רוצה אדם להעמיד על משמעותן של מלים יאמר: “אזן מלים תבחן”, שהן ראשי תיבות אמ“ת. ואם רוצה לתאר עבודה מאומצת וממושכת יאמר: “מבוקר לערב יוכתו”. ואם רצונו לומר על מישהו שהוא יכול להתפקע מרוגז הוא יאמר: “יאכל בדי עורו”, כלומר ירגז ככל שירצה. ואם ירצה לרמוז לחברו, המראה רעבתנות וזלילה, בשעת סעודה בבית-משתה, יאמר לו בחינחון תחילת פסוק ידוע: “הה, ושמת”. כלומר הפסוק במשלי: “ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה”. ואם חברו מדבר יותר מדי יאמר לו: “ברוב דברים לא יחדל פשע”. ואם הוא רוצה להשתמט ממשהו יאמר: “למה זה אנכי?” (ור' בסיפורי הזז). אגב: דומה הדבר למה שהיו נוהגים חז”ל הקדמונים, הן כששאלו למי ששאלו: “פסוק לי פסוקך” והן כשהשתמשו בפסוקים לצורך דיבור מרומז, כגון: “מצא או מוצא”.

ברור, איפוא, לחלוטין שיהודי תימן לא היו, חלילה, קראים, והקראות לא נודעה להם אלא רק לחכמיהם שלמדו עליהם מוויכוחיו של ר' סעדיה גאון כנגד הקראים. אמנם ידועים בתימן בודדים שנימנו עם “אבלי ציון”, וזאת לא רק על פי הנוסע ר' בנימין מטודלה אלא הכרנו כאלה גם בימינו, הם היו אבלי ציון לשמה, ונהגו עצמם מנהגי אבלות, ללכת יחפים ולהינזר מאכילת בשר ומשירת משוררים. אבל הם היו שומרי מצווה כהילכתה וכדיקדוקה ודבר לא היה להם עם הקראות, השקפותיה או עקבות השפעתה; וכפי שהעיד עליהם הרמב"ם באגרתו לאמור: “על שרשי האמת יעידו גזעיהם ועל טיב המעיינות יסהידו נובעיהם וכו'… וכל היום הוגים בתורת משה והולכים בדרך המורה רב אשי”.

אין ספק שיש כמה צדדים שווים בנושא זה בין יהודי תימן ובין יהודי ארצות המזרח. אעפ"י כן, דבקותם ומסירותם של יהודי תימן בתורה לא היה לה אח ודוגמה. הם היו בקיאים בפסוקים ומשתמשים בהם לכל דבר, ועל כך היתה תפארתם, הדבר גרם להם הרבה נחת-רוח, ונכון לומר עליהם את הפסוק “לולי תורתך שעשועי כי אז אבדתי בעניי”, והוא הפסוק שהשתמש בו חתננו יעקב חומרי לכשנשאל כיצד הוא למד תורה ואיך הגיע למה שהגיע.

והיא שעמדה להם, שכן שאבו מן המקראות, לא רק ידיעת מצוות התורה במקורן, אלא גם חזון ופיוט ומשאת-נפש וכיסופי-לב ובינת-נבונים. הם שמרו על המקראות והמקראות שמרו עליהם עד כי בא מועד הגאולה ושבו בנים לגבולם.