הנחלת הלשון ליהודי תפוצות הגולה היא משימה חיונית וגורלית לעצם הקיום היהודי, לעתידן של הציונות ושל מדינת ישראל.

 

א.    🔗

הלשון העברית, אילו פה ניתן לה, היתה אומרת כרחל: “נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי”. ואפשר שהיתה אומרת “אחיותי” במקום “אחותי”, ללמדנו שלשונות הרבה נשתלחו בלשון העברית כדי לצרור לה, לדחוף אותה לקרן-זווית ולרשת מקומה – ולא יכלו לה.

חכמים ויראים, ביקשו להרחיקה מששת ימי המעשה, וכאילו אמרו לה: מה לך ולימי החול – לשון-קודש את, ונאה לך להיות כעין השבת: “לקדושה ולמנוחה”. והיו משכילים ו“אנשי העולם הגדול” שסברו וקיבלו, שהלשון העברית לא תצלח לצרכי השכלה ומדעים ולא תועיל לקשר בין ישראל לעמים; ויש המבקשים לראות בה לשון התלויה בארץ, שאין רשאים וזכאים להשתמש בה אלא יושבי ארץ-ישראל, ואילו יושבי ארצות הגולה פטורים הימנה ורשאים הם לדבר, ללמוד ולעשות – גם בענייני יהודים ויהדות, לרבות ענייני ציונות ומדינת ישראל – בלשון עם הארץ שבתוכו הם יושבים.

אך הלשון העברית נפתלה ונאבקה על זכותה להתקיים בחול כבשבת, בחו"ל כבארץ-ישראל, ולהיות לשון-לימודים, לשון המעשה והיצירה, המחשבה והאמונה, הנבואה והחזון, הפיוט והאגדה, ההלכה והמדרש, התוכחה וההבטחה, ובעיקר לשון הקיום והאחדות, הקשר והסולידאריות בין היהודים לבין עצמם, לשון של שמירת הייחוד היהודי בכל הדורות של תחייתנו ועצמאותנו בזמן הזה.

היא נפתלה ונאבקה, ותוכל!

 

ב    🔗

מורגל עכשיו בפינו לדבר על תחיית הלשון העברית; אולם הלשון העברית לא מתה לעולם; וממילא לא נתקיימה בה תחיית המתים; הנכון הוא שהיא נתחדשה, במשמע חזרה ונעשתה לשון-דיבור בפי ההמונים ותוך כדי דיבור מתחדשים בה מלים, מושגים וצורות למכביר.

לא מכבר היתה לי הזדמנות להתבונן באילן עתיק-יומין, שנראה כאילו קמל ויבש ואין לו תקנה אלא עקירה; והנה הבקיעו ויצאו מגזעו ענפים חדשים, שדרכם לגדול ולהתפתח סביב הגזע; הם מתכסים עלוות וסופם שמניבים פירות לברכה; כך נתממשה לי משמעותו של הכתוב: “ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה”. לאילן עתיק זה דמתה הלשון העברית! כמוה כעם ישראל, שהיא והוא עולים בגורל אחד; כל זמן שלשונו חיה גם הוא חי וכל זמן שהוא חי גם לשונו חיה; אילו ח"ו מתה הלשון העברית היה זה סימן שעם ישראל עבר ובטל מן העולם.

 

ג    🔗

הצורך בהשכלה ובלימוד מדעים, שהתעורר בפתח תקופת התחיה הלאומית, ערב הקמת הטכניון בחיפה, נתן אמתלא חזקה בידי הזרם שנטה – מדעת ושלא מדעת – להימשך ולמשוך את היהודים מן הפנים אל החוץ, מתוך מסגרתו של העם הקטן אל אוקינוס עמי העולם; שהיהודים יתערבו עם הבריות המתקדמות, ידברו בלשונן ויתאימו עצמם לתרבותן ולהליכותיהן, ומי שרוצה להוסיף להיות יהודי יוכל לעשות זאת בצינעה, אנשי הזרם ההוא טענו שאין לרכוש השכלה ואין ללמוד וללמד מדעים בלשון העברית, שהיא לדבריהם מתה וחנוטה, אלא דווקא בלשונות אירופיות. מבשרי התחיה הלאומית ומחולליה, ובייחוד המורים העברים, יצאו לריב את ריב הלשון העברית וטרחו להפריך את הטענות כנגדה; לאותו ריב קראו “מלחמת השפות”; וגם אז היו שנתפסו לספקנות; אפילו אחד העם פסח אז על שתי הסעיפים ולבסוף חשב ומצא שהלימודים בלשון הגרמנית, בטכניון המוקם בא"י, עלולים לעורר חשד שאנחנו שלוחה של מעצמה קולוניאלית, ולפיכך מוטב שהלימודים יהיו בעברית ותהא זו הוכחה שאין אנו אלא שלוחה של העם היהודי בלבד.

הווה אומר: לא שהלשון העברית קמה לתחיה אלא היא נחלה נצחון על יריביה ויריבותיה; ותוך זמן מועט היא גילתה פניה וחשפה צפונותיה וחידשה נעוריה, והרי היא משמשת כיום לכל דבר שאדם מישראל זקוק לו, לרבות השכלה ולימוד מדעים ואין לפניה מכשול.

 

ד    🔗

נפתולי הלשון העברית נמשכים מימי דור הפלגה; אני מדגיש: פַלְגָה ולא הַפְלָגָה כפי שגורסים, שכן אז נפלגה הארץ – פילוג שקדם לריבוי לשונות, וגרם להן; לדעת חז“ל היתה אז הלשון העברית לשון יחידה ואין בלתה, כפי שאומר הכתוב: “ויהי כל הארץ שפה אחת”, ורש”י מפרש: לשון הקודש. ואם כן הוא, הרי שהיא היתה לשון המקיימת את האחדות הכוללת; אלא מכיוון שנתפלגו הבריות נגזר עליהם העונש של ריבוי לשונות ונתקיים בהם: “הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו”; משמע, באין שפה אחת, אין עם אחד, שכיוון שאין שומעים איש שפת רעהו – מחיצות של זרות ונכר קמות ומבדילות ביניהם.

 

ה    🔗

על דרך האלגוריזאציה הייתי אומר, שגלות עם ישראל היא דור הפלגה שלו; ולא דור פלגה אחד בלבד אלא דורות פלגה רבים; הגלות פילגה את עמנו, שכן היה עם מפוזר ומפורד בין העמים והלשונות; במשך כל הדורות ההם – היתה הלשון העברית נפתלת ונאבקת, בעקשנות, על זכותה להיות הלשון המאחדת את העם העברי והשומרת קיומו וייחודו בארצות פזוריו.

ככל שגברה ידה – גברה אחדות ישראל ועמה גם הכמיהה לקיבוץ הגלויות ולחידוש קוממיותנו כקדם: וככל שהיתה ידה על התחתונה – התרחקו חלקי העם אלו מאלו, ואפשר, שגם בשל כך אחרו פעמי הגאולה.

אין הדברים אמורים רק בגלות הארוכה והרצופה, הנמשכת כבר כשמונים דור, אלא גם בדורות קודמים של גלות.

יעקב אבינו גלה לפדן ארם כשלשון עברית בפיו, אך הלשון הארמית רדפה אחריו וביקשה להשתלט עליו. בספר “בראשית” אנו קוראים: “ויאמר יעקב לאחיו ליקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויקרא לו לבן יְגַר שָהֲדוּתָא ויעקב קרא לו גַלְעֵד”. יעקב ואנשיו הם שטרחו בהקמת הגל הזה; אך לבן, שלא רצה בשיבת יעקב לארץ אבותיו, הזדרז והקדים לקרוא לו בלשון ארמית “יגר שהדותא”. ואעפ"י שהמקום היה חוץ-לארץ התעקש יעקב לקרוא לו בעברית: גלעד, ולכן נתקיים בו “וישב יעקב מגורי אביו”. ומאז ועד היום מהלכת הלשון הארמית בצידה של הלשון העברית, פעם כעזר ופעם כנגדה.

אבותינו, בגלות במצרים, הקפידו לשמור על אחדותם ולכן לא שינו את שמם ואת לשונם, ובזכות זאת נגאלו. בתנא דבי אליהו רבה מסופר:

“כשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד… שלא יניחו לשון בית אביהם ושלא ילמדו לשון מצרים”.

 

ו    🔗

דניאל איש חמודות, השבוי-הגולה, שבתחילה דיבר עברית, היה נאלץ ללמוד לשון כשדים, לדבר ולכתוב בה את חזיונותיו וקורותיו; אולם את חזון הגאולה ותקוותה לא הבין עד שדיבר בלשון העברית; “ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה”. הוא לא הבין את החזון; ההבנה בינו לבין מלאך החזון באה רק לאחר שהתפלל בעברית. “ועוד אני מדבר בתפילה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה… נוגע אלי כעת מנחה ערב ויבן וידבר עמי ויאמר: דניאל, עתה יצאתי להשכילך בינה”; כך נעשתה לו התפילה בלשון העברית למקור השראה, להשכיל ולהבין את חזון הגאולה, לאמצעי-מקשר בין העבר המפואר לבין העתיד הנכסף.

נחמיה, ממנהיגי שיבת ציון מבבל, הקפיד על ידיעת הלשון העברית בפי השבים: “בימים ההם, ראיתי את היהודים הושיבו נשים נכריות… ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית… ואריב עמם ואקללם” וגו'.

גם מרדכי היהודי, משהגיע לשלטון בגולה, ציווה שפקודות המלכות יהיו אל כל עם כלשונו, ואל היהודים – המפוזרים בין העמים! − ככתבם וכלשונם.

אגב אורחא למדנו שני דברים:

א. היהודים קיימו בידם כתבם ולשונם, גם בגלות, והשתמשו בהם שימוש יום-יומי.

ב. התשובה לקיטרוגו של המן על היהודים, שהם עם מפוזר ומפורד, היתה בהשגת הכרה מצד השלטונות בזכות קיום הכתב והלשון שלהם, כביטוי לאחדותם וכסמל לשוויונם.

רב סעדיה גאון, מאחרוני הגאונים של סורא ופומבדיתא, חיבר עוד בנעוריו ספר בשם “אגרון” ובו הוא מתריע ומכה על חטא על שיכחת הלשון העברית בארצות הגלות.

בהקדמה לאגרון – שלצערנו אין בידינו אלא קטעים ממנו – הוא כותב: “גלינו אף אחריו –(כלומר אחרי עליית נחמיה) – בכל שערי ארץ…; לשונותם למדנו, ותלט עילגותם על שפר אמרינו, ולא נכון כן…; יחיל לבנו על זאת, ויחת רוחנו כי נעדור נעדר מפינו הגות קודש מעוזנו, כי בו נבין חוקי תורת צורינו, אשר המה חיינו – חיתנו, אורינו, מקדשינו – למעולם ועד עולם”.

היינו, הלשון העברית היא המפתח הנאמן אל עולמה של היהדות; ואילו שיכחתה נוטלת מן העם היהודי את תוכן קיומו, ייעודו וסוד היותו; ומכאן עד לחידלון הקיום היהודי – הדרך קצרה ביותר.

חכם גדול כהרמב“ם, שחלק מחיבוריו – פירוש המשנה ו”מורה נבוכים" – כתב בלשון הערבית, הצטער על כך מאוד, ואף קיווה שיעלה בידו לתרגמם לעברית בעצמו – אבל לא הספיק.

באחת מתשובותיו כתב הרמב“ם: “וניחמתי הרבה על שחיברתיו בלשון ערבי – מפני שהכל צריכין לקרותו; ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקודש, בעזרת שד”י”.

 

ז    🔗

כאמור, נפתלה ונאבקה הלשון העברית על קיומה שלה, שממנה יתד ופינה לקיומו של עם ישראל, וכ“דבק טוב” המלכד כל חלקיו ופזוריו באשר הם שם: המשנה נכתבה ונחתמה בלשון עברית חיה, שוטפת ותכליתית; לצד המשנה, צמחו אמנם, התלמודים, הבבלי והירושלמי, שהעברית והארמית שימשו בהם בערבוביה: אך הפוסקים, שפסקו ע“פ המשנה והתלמודים, הרמב”ם ור' יוסף קארו, ואחרים כיוצא בהם, כתבו את ספרי ההלכה בעברית כהילכתה, אף-על-פי שידעו שפות אחרות, ואעפ“י שהעם בזמנם דיבר בשפות שונות; וכן נהגו המפרשים הרבים מספור, ובעלי המדרשים, הסופרים והמשוררים לדורותיהם, לרבות הסופרים והמשוררים של תקופת ההשכלה והתחיה הלאומית. נוסח התפילות נשתמר בעברית, ויהודים דוברי שפות שונות התפללו בעברית, וכל נסיון להעתיקה ללשון זרה עלה בתוהו; אותן תפילות איחדו את ישראל בכל מקום ויהודים זיהו זה את זה ב”שמע ישראל"; פרשת השבוע, ההפטרה, מזמורי התהלים – נקראו ונלמדו במקורם העברי המקודש, גם כאשר היה צורך לקרוא, שניים מקרא ואחד תרגום, על-פי תקנת עזרא הסופר, שכנראה החזיק בשפה הארמית ככל יהודי בבל בזמן ההוא – “כדי שהעם יבינו”.

*

עובדה מאלפת היא שמכל התרגומים של המקרא, לא נתקבל על דעת העם אלא התרגום הארמי של אונקלוס הגר ושל יונתן בן-עוזיאל; זאת משום שהלשון הארמית צעדה עם העברית יד ביד, מימי קדם, כאחותה וכצרתה.

אעפ“י כן, גם לגבי התרגום הארמי לא התייחסו חז”ל בהתלהבות יתירה והיה הוא בעיניהם כ“הכרח לא יגונה”. בתלמוד נאמר: “תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו, מפי ר' אליעזר ור' יהושע; תרגום של נביאים – יונתן בן-עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי; ובאותה שעה נזדעזעה א”י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצאה בת-קול ואמרה מי הוא זה שגלה סתרי לבני אדם? עמד יונתן בן-עוזיאל על רגליו ואמר: “אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקות בישראל”; ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצאה בת-קול ואמרה לו “דייך”! (מגילה ג'); ואילו על התרגום היווני של השבעים אמרו: “היה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל”.

אני מניח שחז"ל לא התלהבו גם מזה שהתלמוד נכתב ארמית. אנו מוצאים במסכת סנהדרין: “במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל”.

 

ח    🔗

כל האמור בזה בא ללמדנו:

א) הלשון העברית נפתלה ונאבקה על קיומה, כשפה חיה בפי העם ובמעמקי נשמתו.

ב) בקיומה של הלשון העברית – סוד קיומו וסוד אחדותו של עם ישראל, על אף פיזורו בארצות הגלות.

ג) בקיומו ואחדותו של עם ישראל כמוס סוד כמיהתו לקיבוץ גלויותיו ולהחזרת עטרת חייו ליושנה, “כימי עולם וכשנים קדמוניות”.

 

ט    🔗

והנה בא מועד, ואנחנו נמצאים בעיצומה של אתחלתא דגאולה.

האם יתואר, שהיינו מגיעים למה שהגענו בלי הלשון העברית? מניין שאבו חלוצי התחיה את השראתם, את אמונתם ותקוותם, את צדקת מעשיהם ואת כוח מעשיהם, אם לא מן המקורות שבלשון העברית? ומניין שואבים, בימינו אלה, הלוחמים הנועזים, את עוז רוחם ואת גבורת הקרבתם אם לא מקרן השפע של הלשון העברית?

הייפלא, שאנשים חכמים ובעלי שאר-רוח, כמו אליעזר בן-יהודה וחבריו, ראו בחידושה ובשימושה של הלשון העברית כשפת דיבור אחת מאבני-היסוד לתחיה לאומית ולעצמאות ממלכתית? אכן הם הוציאו את הלשון העברית מן המיצר אל המרחב; לא שהיתה “שפה מתה”, אלא שמצד אחד נחשבה ללשון קודש, שאינה יכולה להיות לשימושו של חול; ומצד שני היתה עניה, בשל השימוש המצומצם בה רק לעניינים שבקדושה, או לעניינים שבין יהודים לבין עצמם בלבד. בשנת 1882 ייסד בן-יהודה, ביחד עם יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, יוסף מיוחס וד"ר מזיא את האגודה “תחיית ישראל”, כשמה כן היא, שהונחו ביסודה חמישה עיקרים, שאחד מהם הוא: תחיית הלשון העברית בדיבור. שמונה שנים לאחר מכן, ב-1890 ייסד בן-יהודה, יחד עם חבריו, את “ועד הלשון”, ועמד בראשו עד יומו האחרון. לימים נוסדה האקדמיה ללשון העברית, שתפקידה לשקוד על התפתחותה של הלשון העברית. בן-יהודה חיבר מילון גדול ללשון העברית ובכך הוציא מלבם של הטועים, שטענו שהיא לשון עניה; מאז נכתבו מילונים הרבה ונתעשרה הלשון בדיבור ובספרות, ובשימושם של תלמידים ומלמדים, הוגים וחוקרים, פועלים ופקידים, ושל כל אדם, בכל צרכיו ובכל דרכיו.

חידוש הלשון העברית כשפת דיבור – לא זו בלבד שנפח באפה רוח-חיים חדשה ורעננה אלא שהודות לה זכינו לקיבוץ גלויות ולעצמאות ממלכתית ולכל מה שעלה בידינו עד כה. בחנוכת “יד אליעזר בן-יהודה”, לפני כשבעה חדשים, אמר חיים הזז ז"ל כדברים האלה:

"… עד כדי כך גדול כוחה של הלשון העברית, ושמא מיהרה את הגאולה, שהרי היא זו שנתנה כוח לחיבת ציון ולתנועה הציונית, והיא שגרמה ליישוב ארץ-ישראל. ולעליות לארץ-ישראל, וממילא למדינת ישראל, ואלמלא היא לא היתה לנו תקומה.

“תחיית הלשון, זה הנס מכל הנסים והנפלאות שנעשו לנו, שכן היה זה ניצחון של אויב עז ומר שאָמַץ ממנו – על עצמנו… ישראל קיימת כל זמן שהלשון העברית קיימת בתוכה, בטלה הלשון העברית – חס ושלום בטלה ישראל. זו פרשה גדולה שכל גופי חיינו תלויים בה…”

 

י    🔗

על דבריו הנכוחים של הזז יורשה לי להוסיף מדעתי מעשה מופלא שבמופלאים, והוא הצלחת שליחותה של הלשון העברית במיזוג נקבצי הגלויות. מכל המעשים שנעשו למען מיזוג השבטים והעדות – לא היה מעשה מוצלח ומבורך כשימושה של הלשון העברית בפי כולם; נשער בנפשנו כיצד היינו נראים, ולאיזה כיוון היינו מתפתחים, אילו היו העולים שבאו מ-80 ארצות ויותר, מדברים כל אחד בלשונו, שהביא עימו מארץ מוצאו? כיצד ובמה היו שבטי עליה אלה, בעלי תרבויות שונות ואופני חשיבה שונים, מתקשרים זה עם זה קשרי עבודה ומסחר ותרבות-אדם? ומה היינו עושים אילו לא קם לנו בית-הספר העברי, המלמד לכל ילדי ישראל עברית בעברית משעה שמתחילים לדבר? כיצד היינו בונים ומקיימים משק וצבא ועתונות ופרלמנט ואוניברסיטאות ומפעלי תרבות – בחברה המדברת בבליל לשונות?

נקל לשער שהיו צפויים לנו חיי-גיהינום של בדידות וזרות, ושל אי-הבנות, על כל צעד ושעל, כאשר כל אחד מדבר בלשון ארץ מוצאו. יכול תאמר: נכון, שהכרחית לשון אחת לכל נקבצי הגלויות, שתהא שגורה בפי כולם ומקשרת בינם לבינם, כשם שהלשון האנגלית קישרה ומקשרת בין כל אותם שהיגרו לארצות-הברית של אמריקה, אבל מניין לנו שדווקא הלשון העברית היא שהכרחית? שמא אנגלית או צרפתית יפה הימנה? ושמא אספרנטו?

אכן, לעניין מיזוג שבי הגלויות לעם אחד, יפה כוחה של הלשון העברית מכל לשון אחרת, שאין מיזוג אלא מתוך קירוב לבבות, ואין קירוב לבבות אלא מכוח קישור העבר עם ההווה והעתיד, ומכוח ההתחברות אל שורשי המורשת שבכתב ושבע"פ, שבמחשבה ושבהרגשה, שבהרגלים ושבמנהגים.

יתירה מזו: על-ידי הלשון העברית קמו וקמים לתחיה מושגים ומונחים ושמות של אנשים ומקומות וחבילות-חבילות של אסוציאציות וזכרונות מספרותנו העתיקה ומתולדותינו, שכולם בעברית וכולם יהדות; פסוקי המקרא נתעוררו לחיים מאירים, והם מדברים אלינו מפי עוללים ויונקים ומפי האבנים וצמח השדה ומכל פינה ומעשה שבחיינו, וכאילו נכתבו למעננו ובזמננו.

כיוצא בזה לשון המשנה וההלכה, שפתחה אופקים רחבים של מושגים ודרכי חשיבה מקוריים, סדורים ותכליתיים; כלום היתה לשון אחרת מסוגלת לעשות לנו כל אלה?

 

י"א    🔗

ואחרון אחרון, כלום אין ללמוד מן הארץ על הגולה? כל הסכנות שליוו את הלשון העברית בתולדותינו שרירות וקיימות עכשיו בתפוצות הגולה ואולי ביתר שאת. והשאלה שחייבת להטריד ולהדאיג אותנו היא: היאך תתקיים אחדותו וזהותו של העם היהודי בתפוצות הגולה, אם הלשון העברית תהיה רחוקה ממנו? היאך ימשיכו להתקיים הקשרים והזהות בין יהודי תפוצות הגולה לבין עם ישראל בארץ-ישראל לעתיד לבוא? ודאי הוא, שיהדות וציונות, ועצם קיומה של מדינת ישראל – כוחן יפה לקיומם של הקשרים והזהות; אך, בנסיבות זמננו יפה כוחה של הלשון מכוחן של היהדות והציונות ומדינת ישראל, שבכלל כוחה כוחן והיא קודמת להן; ללא לשון עברית – יהדות מניין? ללא לשון עברית – הציונות תהא קלה מסובין; ללא לשון עברית – ילדי מדינת ישראל וילדי תפוצות הגולה לא יבינו איש שפת רעהו.

על כל טובה שאני מחזיק לתנועה הציונית, בשל מפעל-האדירים שלה לתחיית העם, לבניין הארץ ולכינון עצמאותנו, וגם בשל דאגתה לחינוך עברי ולהנחלת הלשון – נשארה בליבי ביקורת עליה, שבקונגרסים שלה, מן הראשון ועד האחרון, שנתקיים בירושלים לפני כשנתיים, וכן בכל הכינוסים שלה, היתה הלשון העברית טפלה ללשונות אחרות; אפשר שבשל כך נתארכו חבלי הגאולה וגם אפשר כי היו עוד סיבות אחרות – לא היה סיפק בידה לסחוף לתוך שורותיה המאורגנות, כחברים מלאים ופעילים בתוכה, את יהודי ארצות אסיה ואפריקה, וסופה שאמנם עזרה להם בשעת עלייתם לארץ, אלא שהם עלו בהשראת הקמתה של מדינת ישראל ולאו דווקא בהשראתה של התנועה הציונית.

אילו השכילו ראשי הציונות להשליט את הלשון העברית במועדיהם, אפשר שהיו לה לציונות מעשים והצלחות מרובים מכל מה שעלה בידה, עד כה, גם בתחום החינוך העברי והנחלת הלשון לעם.

מכל מקום ברור, שהנחלת הלשון העברית ליהודי תפוצות הגולה היא משימה חיונית וגורלית לעצם הקיום היהודי ולעתידה של הציונות, וממילא לעתידה של מדינת ישראל. וכל העוסק בהנחלת הלשון העברית ליהודים, באשר הם שם, כאילו נותן סם חיים לקיומו של עם ישראל, לשמירת אחדותו ומורשתו ולתהליך תחייתנו הלאומית והממלכתית.

פתחתי ברחל ואסיים ברחל. מה שנאמר על רחל אמנו ראוי שייאמר על הלשון העברית:

“מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאום ה‘… ויש תקוה לאחריתך נאום ה’ ושבו בנים לגבולם”.