הסברת עצמנו והסברת מעשינו באזני העולם אינה קלה ואינה פשוטה כל עיקר. היא אינה עניין טכני־מעשי אלא גם בעיה מהותית ממדרגה גבוהה, שגרמה וגורמת לנו “כאב ראש” הן בפרוס מיבצע סיני והן ב״ימים כתיקונם" שקדמו לו. ומי שבא ומתריע על כשלון הסברתנו המדינית, כדי לזקוף כשלון זה לחובתם של קברניטי מדיניותנו, הריהו עושה מלאכתו קלה ובלתי־רצינית.

אכן, ראויה היא סוגיה זו שנהפוך בה ונהפוך בה; אין זה מן הנמנע כלל וכלל שאנו עלולים למצוא בה פגמים וליקויים שנפגמו או לקו על־ידי הזנחה או רשלנות שלנו ותקנתם היא, כמובן, אחת מן המצוות החיוניות ביותר המוטלת עלינו, אך חלילה לנו מלדבר בה בביטחון עצמי ובפסקנות כאילו היתה זו משנה ברורה שרק קברניטי המדינה לא שגו בה ולא למדו אותה.

הנה לאחרונה גבר קולם של המתריעים על כשלון ההסברה שלנו סביב מיבצע סיני והשאלה הובאה בשבוע שעבר אל שולחן הדיונים של הכנסת, ע״י נציגי סיעות “חירות” והציונים הכלליים, בצורת הצעה לסדר־היום. אף העתונות טיפלה בנושא זה לא מעט.

טען הח״כ אלטמן מ“חירות”:

“לא היתה כל הכשרת לבבות לא לפני המיבצע ולא לאחריו. היה צריך לדבר לא עם המרשילד, לא עם הובר, לא עם דאלס ואפילו לא עם אייזנהאור, אלא הרבה יותר חשוב לדבר אל המוני העם, הן המוני העם האמריקני והן המוני העם של העמים האחרים. הנה יש עם גדול ב׳מזרח׳, עם מחרחר ריב ומדון, אך יחד עם זה מכנס ועידות־שלום לשם הסברה ולשם הוכחה שהוא דוגל בשלום. בדרך של הסברה משתדלים להפוך שחור ללבן, ולהיפך: למלחמה קוראים שלום, לכיבוש — שיחרור. ומדוע? כי קיים בעולם כוח העולה על הכוח הפיזי והוא הכוח המוסרי…”

וטען ח״כ אריאב מהציונים הכלליים:

“עובדה היא כי ימים מספר אחרי התחלת מיבצע סיני התחילו עשרות רבות של עיתונאים מחוץ־לארץ להגיע הנה, כדי לעמוד מקרוב על ההתפתחויות. אולם נוכחותם הביאה לאכזבות רבות. הם לא קיבלו כל אפשרות לעמוד מקרוב על כמה הטענות הישראליות ובסופו של דבר לא זו בלבד שהרושם הרע לא תוקן. אלא שנוסף עליו רוגז ויחס עויין לישראל…” (ההדגשה בדברים מצוטטים נעשו ע״י המעתיק).

בתשובת ראש הממשלה ושר הביטחון הח׳ דוד בן־גוריון נאמר כי יש לחלק את הסוגיה של הסברת מיבצע סיני לשלושה חלקים: לפני המיבצע, בשעת המיבצע ולאחר המיבצע. כל הסברה לפני המיבצע היתה מזיקה למיבצע עצמו. הסודיות המוחלטת אשר ננקטה לפני המיבצע, היתה חלק מן האיסטרטגיה ומן הטאקטיקה שלו. ״אם יש אשמה בעניין זה — אני מודה כי האשמה נופלת כולה עלי; אם יש להעמיד מישהו למשפט — יש להעמיד אותי שלפני המיבצע לא דובר על כך״ — נשא קולו ראש הממשלה במידה ידועה של גאווה מוצדקת. עכשיו אפשר כבר לראות בעליל, שאם קרבנותינו בחזית הם מועטים, אם ניצלנו מהפצצות אוויר קטלניות והרסניות, אם נתבלבל האויב ולא תפס את המתרחש בימים הראשונים — שהיו גם המכריעים — של המערכה, הרי זה בהחלט ב“אשמת” אותה הסודיות המוחלטת. רבים בתוכנו התרעמו, מי בלבו ומי בפיו, מי בצדק ומי שלא בצדק, שלא ידעו מראש אפילו שמץ ממה שעומד להתרחש. אבל עכשיו לאחר מעשה, אי־אפשר שלא להודות בערך הרב, אשר לא יסולא בפז, של אותה “אי־ידיעה”, גם אם ניפגע מישהו מן הנוהגים הדמוקראטיים המקובלים. נודה ולא נבוש: יש לה לדמוקראטיה מעלות רבות וטובות. אך אחת מחולשותיה הנוקבות היא שאין דבר היכול להתקיים בה בגדר סוד לזמן מסויים כפי שהדבר נחוץ לביצועם של דברים שהם בחזקת חיים ומוות. וגם לנו יש בעניין זה נסיונות מרים למדי שאין כאן המקום לפרטם. הפעם נקטה הממשלה, ובייחוד ראש הממשלה ושר הביטחון, בחכמה רבה, כאשר גזרו שתיקה גמורה על כל העניין קודם לעשייתו. ולא הכניסו בסוד השתיקה שבין חברי הממשלה אלא רק את ראשי המפלגות שאינן משתתפות בממשלה, ואילו הטוענים להסברה ולפירסום מוקדם במטרה “להכשיר” דעת־הקהל לקראת המיבצע — טועים בהחלט, לפי שהסברה ופירסום מסוג זה היו עלולים לגלות כוונותיו ואילו אף את יעדיו של המיבצע עצמו.

כנגד זה זקף ראש הממשלה ושר הביטחון לחובת עצמו את ליקויי ההסברה בימי המיבצע, שנגרמו משום שהוא עצמו היה רתוק למיטתו, ביום התחלת המיבצע, ומתוך חום, היה צריך לדאוג גם לענייני המערכה וגם לעניינים בוערים ודחופים, ולא היה סיפק בידו להתמסר גם לענייני ההסברה.

על זה יש להוסיף עוד דבר בעל חשיבות מכרעת: המיבצע נמשך ימים ספורים בלבד וסופו היה סמוך לתחילתו עד כדי כך, שעיתונאי העולם, אשר נזעקו ובאו לכאן מארצות שונות, נתאכזבו כשלא מצאו עוד את הקרבות בשיא השתוללותם.

הם לא היו מתאכזבים אילו נמשכו הקרבות זמן רב יותר והיו מספיקים לראות משהו ולספר עליו לעולם. אך כלום שקול ההפסד שנגרם לנו ע״י אכזבתם כנגד ערכו של הרווח העצום שנפל בחלקנו ע״י ביצוע המשימה בזמן קצר ביותר?

חבל שלא יכולנו לזכות בעזרתם הנדיבה של עיתונאי־חוץ וצלמי הטלוויזיה כאשר לפני המיבצע לא היה לנו עניין בהם, ואילו אחרי המיבצע לא מצאו הם שום עניין לענות בו; על כרחינו נופל עכשיו נטל ההסברה לאחר המיבצע, הסברה שהיא לנו עניין חיוני ביותר, בעיקר על שכמנו אנו.

האם נעשית עכשיו מלאכת ההסברה של מיבצע סיני כהילכתה?

על כך אמר ראש הממשלה ושר הביטחון: “לפי הידיעות שלי נעשתה הסברה נרחבת, הסברה מוצלחת, בכשרון רב וגם בהצלחה רבה”.

ואעפ״י שראש הממשלה צימצם תשובתו רק כלפי ההשגות בדבר ההסברה סביב מיבצע סיני — מצא לנכון לנגוע “בקצה המזלג” גם בבעיה המהותית של ההסברה. וכך אמר: “זו קצת אילוזיה נאיבית להניח שהכל תלוי במסביר. ינסה מישהו להסביר לי שמשטר נאצר הוא טוב — ויש כאלה שיכולים להוציא כסף על זה — לא יעלה הדבר בידם. גם אנחנו לא יכולים להסביר דברים לאחרים, אם יש להם עמדה המתנגדת לנו; ולכן לא הכל תלוי בטיב ההסברה…”

שמע מינה שיש קושי מהותי בהסברת עניינינו. אמנם במאה ה־20 גברה האמונה בפסיכולוגיה ובפסיכולוגיזם. על יסוד אמונה זו פותחו שיטות־הסברה (קרי תעמולה) “ההופכת שחור ללבן”; אעפ״י כן זוהי באמת תמימות שאנו יכולים, ע״י הסברה בלבד, להדליק לבם של כל באי עולם באש אהבה והבנה לישראל כפי שאנו אוהבים ומבינים את עצמנו.

אותו עם גדול במזרח, שנציג “חירות” הביא דוגמה ממנו כ“משתדל” להפוך שחור ללבן, קורא למלחמה — שלום, ולכיבוש — שיחרור — לא על הסברה בלבד הוא סומך, אלא, קודם כל שהוא סוכך במסך של ברזל על עמים וארצות ואינו מניח שום סדק שדרכו תחדור אליהם הסברה אחרת. ומה עינינו רואות? הטכניקה החדשה והחדישה גולשת מעל מסך הברזל ומחדירה הסברה הפוכה לכל מקום, בעוד שבארצות שמחוץ למסך נתונה אותה “הסברה” לביקורת חופשית ושנונה ביותר.

ואילו הסברתנו אנו מכוונת אל דעת־קהל דמוקראטית, חופשית, השוקלת ובודקת ומסיקה מסקנות כראות עיניה, בין שהמסקנות הן ברצון המסביר ובין שאינן ברצונו. אותה דעת־קהל מגיעה לידי מסקנות שלה דרך שיקולים שונים ודרך זוויות־ראייה שונות. לא תמיד קובעת דעת־הקהל את מעשי השליטים ולא תמיד קובעים מעשי השליטים את דעת־הקהל, אף שיש השפעה הדדית ביניהם.

גם אילו היינו כובשים את שדה ההסברה כולו לבדנו ואימרתנו תיזל כטל מפינו ישר לתוך אוזנם ולחדרי לבם של הבריות לא היינו זוכים לאהדת כולם ולהכרת כולם בזכותנו ובצדקתנו; קל וחומר כשמישהו עומד כנגדנו ומסביר הסברה הפוכה משלנו בלהט ובמרץ, ביכולת ובאמצעים עצומים. הדברים אמורים לא רק בהסברה של הערבים; אבל גם בה די לשבש ולהקשות עלינו את מעשי ההסברה!

*

הכל יודעים כי לרשות הערבים כמה נתונים, שבגינם כוח־הסברתם יפה משלנו. נמנה מקצתם:

א. יש להם שבע מדינות. הנמנות עם גוש נרחב יותר של מדינות באסיה ובאפריקה, ונקל להבין שהסברה היוצאת מעשרים וארבעה מקורות או אפילו רק משבעה מקורות היא כמעט מכרעת בכמותה לעומת הסברה היוצאת ממקור אחד. אמנם עומדת לימיננו התפוצה היהודית, ואין ערוך לעזרה שהיא מושיטה לנו גם בתחום ההסברה, אך כלום אפשר להשוות יכולתם ההסברתית של קיבוצים יהודיים מקומיים, החוששים, מי מעט ומי הרבה, פן יסתבכו ברשת של ״נאמנות כפולה״ — לחופש ההסברה של מדינות סוברניות?

ב. גם מבחינה תקציבית גרידא אין כל השוואה בין יכולתן של מדינות ערב, אפילו כשהן לבדן, לבין יכולתה של מדינת־ישראל.

ג. אצל מדינאים ואנשי מעשה עולה לפעמים ההסברה הערבית הנשמעת באוזניהם בקנה אחד עם אינטרסים אמיתיים או מדומים של עצמם. זהות מדומה זו היא בחזקת שוחד שדרכו לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים. עדיין לא שכחנו אותה פגישה “מהוללה” בין נשיא ארצות־הברית לבין המלך אבן־סעוד, מלך שדות הנפט בערב, שליט נבער וזקן־אשמאי; בשיחה שנמשכה חמש דקות בלבד “שוכנע” רוזבלט מהסברת אבן־סעוד נגד ישראל, עוד בטרם היתה מדינה וכאשר האש במשרפות היהודים באירופה עוד לא דעכה.

ד. ואילו דעת־הקהל ההמונית באירופה ובארצות־הברית נראית כנתונה להשתחד ע״י התפעלות אקזוטית מצבעם השחום, מפרימיטיביותם וממלבושיהם הססגוניים של הנציגים והנסיכים הערביים; אין תימה שהם אורחים רצויים בטרקלינים ובני־לווייה חביבים יותר מנציגי מדינת ישראל, בעלי ההליכות והתרבות האירופית. קל וחומר כאשר למגינת לבנו לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה מוסרית, כביכול, מצליחים הערבים לעלות בהסברתם עלינו.

*

גלוי וידוע כי מראשית ימי הציונות עמדנו בפני הסתירה הטראגית בין תביעתנו לארץ הזאת, המבוססת על נתונים היסטוריים עתיקי־יומין, לבין התנגדותם של הערבים המבוססת על זכות החזקה הטבעית בהווה.

ואילו מאחרי קום המדינה רבצה עלינו קללת הפליטים הערבים שעוררה המון רחמים של רחמנים אמיתיים ושל צבועים ומתחסדים. היא היתה לנו לפוקה ולמכשול עד כדי כך שרבים בעולם “הבינו” את הפשיטות התדירות לתוך שטח מדינת ישראל כהסתננות של “פליטים מסכנים” המתגעגעים לראות בתיהם ונחלותיהם שנעשקו מהם. מאותו טעם סלחו להם מעשי שוד וגניבה ואף מעשי רצח “שנאלצו לרצוח ב”מר לבם" או כדי “לחפות” על נסיגתם מפני רודפיהם הישראליים.

רבות טרחנו להסביר שמדינות ערב עצמן הן שהסיתו את ערביי ארץ־ישראל לברוח מישראל בתקווה לחזור ענודי זר נצחון והן שמחזיקות אותם במחנות-פליטים כדי לנגח בהם את ישראל וכדי לסחוט כסף עבורם מכיסי נדיבים ודמעות רחמים מעיני שוטים ותמימים, והן שמסרבות ליישבם ולשקמם במרחב הארצות הערביות הזקוק לאוכלוסין ולפיתוח. אך הסברתנו זו לא הועילה לעקור מן הלבבות את שורש התרעומת עלינו בגלל הפליטים. משרדי התעמולה הערבית דהרו על סוס־תעמולה זה ששמו פליטים משום שידעו היטב שהעולם מטה אוזן להסברתם. הגיעו הדברים לידי כך שהעולם הוסיף להיות מושפע מאותה הסברה גם לאחר שממשלות ערב, ובראשן מצרים, לא ראו עוד צורך להעלים ש“המסתננים המסכנים” אינם אלא “פידאין”, היינו “מתאבדים”, או מה שנקרא בלשון צבאית רגילה “קומנדו”, שתפקידהם ומיבצעיהם הם תפקידים ומיבצעים צבאיים מובהקים. עד מבצע סיני הוסיף העולם לקשור בלבו את פעולות הפידאין עם הסתננות הפליטים. משום כך, ולאו דווקא משום חוסר הסברה מצדנו, לא היה הד נאמן בעולם לפעולות הפידאין נגדנו. ודווקא תגובותינו זכו לתהודה גדולה יותר וכפי ששמענו מפי משלחתנו באסיה לא שמעו שם אלא את תגובתנו. שכן רק היא נתפרסמה ואילו הפגיעות בנו לא נתפרסמו משום שלא עוררו כל עניין אצל מישהו. כך הוקמה חומה מוסרית כביכול כנגד ישראל שקשה להתגבר עליה גם כשאנחנו משוכנעים ביושר מעשינו ודבקים בצדקתנו. על כגון דא היו נוהגים אבותינו לומר פשוט: ו“זר לא יבין”.

הילכך מסתבר שדווקא כוחו ועוצמתו של מיבצע סיני עשויים היו להכות בהלם את דעת־הקהל בעולם — יותר מכל הסברה ותהא הדראמאטית ביותר — עד שתהא עומדת ותוהה: מה לפנים ומה לאחור. יעד זה של מיבצע סיני כוחו יפה אפילו לגבי יריבים ועויינים מושבעים של מדינת־ישראל, לרבות עמי ערב ושליטיהם. בעל־כורחם יהרהרו הרהורים מרובים על העבר ועל העתיד ואפשר שלא בכל מקרה תהיינה המסקנות דווקא לרעתנו.

*

יש בו במיבצע סיני מעין “עיכוב הקריאה”, מעשה המפנה בכוח את תשומת־הלב מן הכרכורים של חנופה ושוחד דברים, מן ההתחסדות והצידקות אל הכאוב ואל הצודק. ישמע ויידע העולם שאין אנו מוכנים כלל להסכים ל“עקדה” בלי לנסות ניסוי רציני להציל עצמנו ולכבוש לנו את זכותנו וצדקתנו.

וכמה שלא ייראה הדבר מוזר ותמוה, הרי ייתכן שכשם שאותו הנשק שנפל לידינו לא יכול עוד לפעול כנגדנו, כך גם אותה צעקת־איום כנגד עצם קיומנו לא תוכל עוד לפעול כנגדנו, כיוון שתש כוחה עם שנתמלטה מפי אויבינו המוסווים ונתפרסמה ברבים.

אין להסיק מן הדברים האמורים לעיל שרק ע״י מיבצעי הלם נוכל להפנות תשומת־לב העולם אלינו ואל צדקתנו. מוטל עלינו להרבות הסברה בכל הדרכים המקובלות. ואין ספק שמוטל עלינו גם לשפר ולשכלל דרכי הסברתנו ולתקן בהם כל ליקוי וכל פגם. מבחינה זו הטיבה הכנסת לעשות כאשר קיבלה הצעת ראש הממשלה ושר הביטחון והעבירה את הנושא לדיון מפורט בוועדת החוץ והביטחון. אך מן הראוי שלא נתייחס אל הנושא כדבר קל ופשוט. סיבוכיו וקשייו מרובים לאין שיעור ולא רק שאין לנו להשליך יהבנו על כמות מוגברת ומוגדלת של הסברה אלא בעיקר על איכותה ובייחוד על האמונה בצדקתנו ועל יושר מעשינו שבמוקדם או במאוחר סופם להתגלות בעולם כאור היום.

הפועל הצעיר, 15.1.1957