הרצאה בחוג הרעיוני ״יחדיו״ ב־7.12.67

מלחמת ששת הימים היא נושא רב־אנפין, עשיר תוכן ועניין, הניתן להידרש ולהתפרש בשבעים פנים, כגון:

מבחינה היסטורית־אנושית בכלל ויהודית בפרט;

מבחינת תולדותיו העתיקות של חבל עולם זה, הולדתן של הדתות הגדולות, שבו אירעו מאורעות היסטוריים כבירים וכן מבחינת דמותו וגורל חייו וחיי אזרחיו בעתיד הקרוב והרחוק;

מבחינת הדוקטרינות של מלחמות ותנועת צבאות;

מבחינת חשיפת השוני, ההבדל — או גם ההקבלה — בין היהודים לבין הערבים, באופי, בדרכי התגובה, העזרה ההדדית ויחסי־אנוש, ששררו בעת המלחמה, הן בקרב החיילים בחזית והן בקרב האזרחים בעורף;

מבחינת התוצאה המהפכנית ההיסטורית, שהיהודים נעשו מנצחים וכובשים — בפעם הראשונה בתולדותיהם מזה כאלפיים שנה — כשהמנוצחים והכבושים הם ערבים, שמאז ומעולם קיננה בלבם הרגשה של עליונות כלפי היהדות בכלל וכלפי היהודים בני־חסותם בפרט, וזאת הפעם הראשונה שהתהפכו עליהם היוצרות;

מבחינת התגלות התמורות המופלאות שחלו בנפשו, בדרכי תגובתו, בדמותו כעיני עצמו ובעיני זולתו, בהשקפות־עולמו ובאורח מחשבתו של היהודי הישראלי בזמן הזה. ועוד כיוצא באלו בחינות, גילויים וסוגיות לרוב.

זוויות-ראייה שבחרתי לעצמי

הנושא הוא, כאמור, רחב־ידיים. אין לי שום יומרה להתמודד אתו.

הדברים הבאים אינם אלא רחשי־לב וקטעי הסתכלות מזוויות־ראייה שבחרתי לעצמי במתכוון, שדומני ראוי וכדאי לבחון דרכן כמה וכמה מגילויי חיינו.

התהייה וההפתעה

אחרי מלחמת ששת הימים, כולנו תוהים על עצמנו ושואלים: “מה נשתנה” או “מי ילד לנו כל אלה”, וכאילו לא הכרנו את עצמנו קודם לכן אך כי נולדנו מחדש.

אכן, אין זאת אלא שבגלל הטירדות והמתח בחיי הפרט ובחיי הכלל, אין אנו מספיקים לעקוב בתדירות, ובעין מטיבת־ראות, את תהליכי ההשתנות והתמורה המתחוללים בנו, מיום ליום, משנה לשנה ומעשור שנים אחד למשנהו, ולכן מצאנו עצמנו כמופתעים נוכח הסך־הכל שעלה לנו בבהירות מתוך מלחמת ששת הימים. יחד עם זאת אל נתבייש להודות שלא מעט הערכות נתבדו ולא מעט פרשנות וחכמנות התנדפו כעשן.

אחוות הלוחמים והמישקע שבטל

לפנים נראו בני העם היהודי, במרבית ארצות וברוב הזמנים כאילו הם מתחמקים מפני אויביהם ונסים לפני רודפיהם, ואמנם לא פעם הובלו “כצאן לטבח” ואין מושיע.

אולם בעת ובעונה אחת עם ההתעוררות לשיבת ציון החלו להנץ הניצנים של הגנה עצמית, של עמידה על הנפש, ואילו מאז השואה, שבה נטבחו שישה מיליון יהודים, ובייחוד מאז קום המדינה, לבש העם רוח של “משיב מלחמה שערה”. יתר על כן, ממלחמת ששת הימים ואילך הוא נראה בעיני העולם כמי ש“שש אלי קרב”. הניצנים הראשונים של הגנה הנצו בקהילות היהודים בארצות אירופה. אולם רק בארץ־ישראל צמחו צמיחה של ממש. אוכלוסיות היהודים, עמדו כולם, ללא הבדל עדה ומוצא, לפני הצורך להגן על החיים, הרכוש ותקוות העתיד של כולם, שכן יד הפורעים הערבים והמתנכלים ליישות היהודים בא״י לא הבחינה בין יהודי ליהודי, יהא מוצאו אשר יהא. לא רק יוצאי רוסיה ומזרח־אירופה אלא גם יוצאי ארצות המזרח נמצאו כל הזמן בין הלוחמים, השומרים והמגינים. בין אנשי “השומר”, שמוצאם מיהדות רוסיה, נודעו אישים כיחזקאל ניסנוב מעולי קווקז ויצחק נדב מעולי תימן. בעת הפרעות של 1929 ושל 1936 היה חלקם ניכר ובולט בין המגינים ובין הקרבנות; זכורה לי רשימה נרגשת שכתב חיים שורר ב־1936 תחת הכותרת “שיר מזמור לבני מזרחי”, נוכח מספר הקרבנות ששם משפחתם מזרחי. וכאשר פרצה מלחמת העולם והישוב היהודי בא״י התעורר למלחמה בנאצים היו המתנדבים היהודים לחיל החפרים ולבריגדה העברית מכל עדות ישראל ושבטיו וכן היה גם ההרכב של השבויים היהודים מא״י שנפלו בידי הגרמנים.

כך בימים ההם וכך בימי מלחמת הקוממיות.

אעפ"י כן נשאר מישקע מסויים, עקב הרגשה כמוסה, ששום אדם לא ביטא אותה בפה מלא אבל היא ביצבצה מבין ריסי העיניים, שכאילו מועט ודל חלקם של יוצאי ארצות המזרח במלחמות ישראל ובגבורותיו.

כל נסיון לסלק מישקע זה, להוכיח שאין חותמו אמת, שהוא פוגע, מעוות ומסלף — עלו בתוהו, משום שלא היה מישהו, או משהו, מסויים, שאפשר להתווכח אתו ולהוכיחו על פניו. עד שבאה מלחמת ששת הימים וסילקה את המישקע הזה לא רק מכאן ואילך אלא גם אחורנית, רטרואקטיבית.

נוסף לחומרת הסכנה של השמדה שעמדנו לפניה השפיעו עוד שלושה דברים:

1. הכמות. בתקופת מלחמת השיחרור, ושתי עשרות שנים לפניה, היה חלק היהודים יוצאי אסיה ואפריקה כדי 20% — 25% בלבד מכלל האוכלוסיה היהודית. עכשיו הם כמחציתה ויש אומרים יותר ממחציתה. ואם כל העם יצא הפעם למלחמה הרי כמחציתו הם יוצאי אסיה ואפריקה ומה שנעשה והושג במלחמה דינו שיתחלק בין כולם שווה בשווה.

2. האיכות. אין שום ספק, שבמלחמה הזאת נראו פירות הביכורים של המאמצים הכוללים, שנעשו בעשרים השנה מאז קום המדינה, בתחום ההשכלה והלמידה, מאמצים שהכל שותפים להם, כל אחד במידת יכולתו — מוסדות החינוך וההשכלה, ההורים, התלמידים עצמם וכן גם הציבוריות שלנו שלא נתנה מנוח בבעיה זו.

מאמצים אלו הקנו ליוצאי ארצות המזרח ידע בכמות טובה — אולי עדיין לא באותה מידה שיש ליוצאי אירופה — והשביחו את יכולתם הטכנית־המקצועית. בכך נעשו ללוחמים טובים והובאו בחשבון האיכות — הנודעת לשבח — של הלוחם הישראלי מול הלוחם הערבי, אעפ״י שהם עצמם באו מארצות ערב. (גם בארצות ערב יש ליהודים עבר של לוחמים אמיצים. בערך במאה החמישית לספה״נ שר שמואל בן עדיה את השיר האומר: “אנו בני עם לא ידענו בושת במלחמה… למלחמותינו על אויבינו שם ותהלה”. בראשית המאה השישית עלה על כיסא־המלכות בתימן יהודי איש מלחמה, יוסף בעל התלתלים שמו, שעשה מלחמות עם אויבי היהדות וסופו שהובס. אבל זהו עבר קדום ביותר, ומאז ואילך קיימו וקיבלו עליהם היהודים חיים של הרכנת ראש, הכנעה והשלמה עם גורלם בארצות גלותם).

3. שינוי היחס ההדדי. לפנים רבצה חומה של זרות והסתייגות הדדית בין יוצאי אירופה לבין יוצאי אסיה ואפריקה. אותה חומה נמצאת בתהליך מתמיד של התפוררות. הקירבה בין יוצאי ארצות שונות גוברת והולכת, בייחוד בין בניהם של אלו ואלו, שהם ממלאים כיום את שורות הצבא. החברות המתרקמת ביניהם שיעורה גדול בהרבה משיעור הזרות שנותרה פה ושם ומן הקירבה והחברות נולד יחס של הערכה הדדית כנה, הערכת המאמץ הקרבן והשותפות בחיים ובמוות.

נמצא, שהכמות והאיכות שינו את היחס ההדדי וקירבו את ה“עצמים” הללו “עצם אל עצם”, יותר מכפי שזה נראה לעין. כך התחוללה תמורה עמוקה, שכוחה רב לקידום מיזוג העדות ולסילוק מחיצות אמיתיות או מדומות. כבר למדנו ממאורעות 1921, 1929, 1936, מלחמת העולם, מלחמת השיחרור ומלחמת סיני, שהסכנה, הלחימה והדם הנשפך הם דבק טוב לליכוד של היהודי החדש בא״י ולעיצוב דמותו. בכל אחת מן “התחנות” הנ״ל נוספה מנה הגונה של “דבק” ונתקרבו ה“עצמים” זה אל זה. אבל תנועה רבתי, מכרעת ומשכנעת, ניתנה לדבר זה במלחמת ששת הימים, כאשר יצאו למלחמה, צעירים וקשישים, ותיקים ועולים חדשים, יוצאי ארצות שונות, בני עיר ובני כפר, בני עיירות עולים ומושבות ותיקות, וכל אחד נתן במלחמה זו את כל יישותו ויכולתו. שום עדה ושום גוף אינו יכול לטעון שרק הוא היה שם. הכל היו שם — איש לא נעדר.

ספרות המלחמה — חד־צדדית

המלחמה הקצרה וחומרת הסכנה מנעו את התופעה הבזויה של רווחי מלחמה, אותם רווחים שהם פירותיה של ספסרות במיצרכים של המאמץ המלחמתי. נתקיים בנו “ולא ידבק בידך מאומה מן החרם”. לעומת זאת דבק בחברה הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים נגע אחר: מאמרים, פירסומים, הבלטות והשמטות, העלאת שמות והורדת שמות, שגרמו להטות ולמשוך את תהילת המלחמה לכיוון זה או אחר. ביני לביני נמצאת ספרות מלחמת ששת הימים — בדומה למלחמת השיחרור — כשאינה מייצגת בנאמנות את כל צבעי הקשת של המשתתפים במלחמה. בין שאר מגרעותיה היא נראית גם חד־עדתית. וזהו דבר רע. חברה שאינה שומרת על מידות של צדק בחלוקת ציוני המלחמה — טומנת לעצמה ענבי זעם לעת מצוא…

נגד מפלגתיות יתירה ועדתיות בוטה

לפנים נחשב העם היהודי כעם מועד לפלגנות, אחד מאויביו הגדולים — המן — הגדיר אותו כך: “ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים ודתיהם שונות מכל עם”. אמנם עם אחד – אבל מפוזר. ולא רק מפוזר אלא גם מפורד. ודתיהם, בלשון רבים, שונות מכל עם, שאפילו תאמר הדת מאחדת אותם הנה יש להם “דתות שונות”. אולם, ערב מלחמת¹ ששת הימים, באה תחושת הסכנה והזעיקה את הכמיהה לאחדות ולליכוד לאומי, שכבר מלכתחילה לא היתה חבויה וכמוסה אלא היא ציפתה להזדמנות כדי להראות שהיא גדלה וגברה והגיעה לבגרות ולבשילות שלמה ומוגמרת.

הכמיהה הזאת היא פרי מעשיה של התנועה הציונית, אשר בראשית דרכה הציתה את מדורת האחדות והליכוד הלאומי, וזו, לדעתי, הגדולה בזכויותיה. יתר על כן, הכמיהה לאחדות עברה לאחרונה מעמדה רצונית, הכרתית, לעמדה תוקפנית, השונאת כל גילוי וכל נטייה וכל דבר המזכיר פלגנות או הנראה כמוליך אליה.

גרמו לכך שני דברים:

הדבר הראשון — ריבוי המפלגות, שהביא בעקבותיו אותו הרגל רע של השנאה ההדדית, שלקו בה המפלגות, עם שעסקו זו בגנותה של זו עד שכל השומע אותן מתרשם שכולן מנוונות וכדברי התהלים: “הכל סר יחדיו נאלחו, אין עושה טוב, אין גם אחד”. הנה כי כן חושו הבריא של הציבור התקומם ומתקומם נגד ריבוי מפלגות ונגד מלחמותיהן ההדדיות והוא תובע מהן תביעה אחת פשוטה: סורו מדרכיכן הרעות ולכו עיבדו יחד. זוהי המשמעות העמוקה של קומה והצידוק לקיומה של ממשלת הליכוד הלאומי. מכאן הדחיפה הגדולה, שניתנה לאחרונה לאיחוד מפלגות הפועלים ושבעקבותיו יבואו, ללא ספק, גם איחודים נוספים, לרבות איחוד במחנה שאינו מוגדר כפועלי.

הדבר השני — הסלידה מן העדתיות. צאו וראו איזה כוחות אדירים סולדים מן העדתיות; מקצתם מבקשים למחוק אותה מן החיים ומקצתם מבקשים למחוק אותה מן המילון; המניעים של אלו שונים משל אילו; אך הצד השווה שבכולם הוא שאינם רוצים לשמוע על אודותיה. יוצאי אירופה רובם ככולם, אינם רוצים לשמוע על העדתיות, מקצתם משום שרואים בה מזכרת עוון של קיפוח ואפלייה ומקצתם משום שרוצים להתעלם ממנה. כשלעצמי חביבים עלי הראשונים, המאמינים בתום לב שאין הבדל מהותי בינם לבין יוצאי אסיה ואפריקה והשוני שישנו הוא שולי, שבמאמץ מסויים אפשר להתגבר עליו. אך אינם חביבים עלי האחרונים, הנוטים להשתקתה ולהעלמתה של מציאות מקפחת ומקופחת במקום לתקנה.

גם יוצאי ארצות אסיה ואפריקה עצמם אינם מאוהבים כלל וכלל בהדגשת עדתיותם, שמשמעותה העמוקה היא בדילותם מאחרים ובדילות אחרים מהם, דבר שהוא למורת־רוחם. ביניהם יש כאלה המרחיקים לכת, יתר על המידה וטוענים שהדגשת עדתיותם גורמת ביודעין לקיפוחם ולאפלייתם; לפיכך הם משתדלים להצניע ולהעלים מוצאם כסגולה, כביכול, להצלחה ולסיכויי התערבות והשתלבות מלאה בחברה הישראלית. ומגדיל לעשות דור החיילים הלוחמים בניהם של יוצאי אסיה ואפריקה, שהוא ממאן בהחלט לזהות עצמו, או שאחרים יזהו אותו, עם חתך או הבדל עדתי כלשהו, משום שהוא רוצה להיות בין כולם כמו כולם “כמוני כמוך, כעמי כעמך”. ודומני שהדין עמו. נמצא, שרק רובד מסויים בדור האבות ובדור־הביניים עדיין מוסיף להחזיק בגירסא דינקותא של הדגשת הייחוד העדתי העצמי, אם לשם שמירת נכסי ייחוד אמיתיים או מדומים ואם לשם מאבק בקיפוחים ובמקפחים. אולם מיום ליום הולך ונופל עליהם צל, שאחרי מלחמת ששת הימים החמיר ונתעבה יותר ויותר, והוא שכאילו עצם הזכרתם את ייחודם, הדגשתו וההודאה בקיומו, היא שיוצרת אותו ועושה אותו כחיץ, אפילו כוונתם טובה וחיובית לגמרי. זהו צל עובר, המאפיל על מציאות חיה וקיימת. אעפ״י כן אסור להתעלם ממנו או לזלזל בו. ומאליה מתבקשת מסקנה, שמכאן ואילך יש צורך לשנות את נעימת הטיעון העדתי, להצניע את ה“מאבקים” על רקע זה ולהעביר את נקודת־הכובד של ההבלטה אל תחומי החינוך, התרבות, הספרות, האמנות והפולקלור. את אלה יקבל העם כולו ברצון והם עשויים לשמש גורם להבלטת הייחוד ולטיפוח האחדות בעת ובעונה אחת.

כיצד אנו נראים וניראה בעיני הערבים

האויב ניסה לפרוט על הנימה של הבדלי עדות בישראל כדי לסכסך ולהבקיע עמדות. הוא נחל אכזבה גמורה. העם שנחשב כ“תרכובת מפוקפקת” של “אנשי מערב ואנשי מזרח” נתגלה כעם אחד, מוצק כעשת. ערב המלחמה, בשעת המלחמה ולאחריה, לא נראו כל הבדלים — כל שכן בקיעים בתחום ההרכב העדתי, לבד אולי להבדלים בתחום הידע והטכנולוגיה, המצויים בידי יוצאי אירופה בשיעור גבוה יותר מאשר בידי יוצאי אסיה ואפריקה. אך לא ניכרו שום הבדלים ביניהם, לא ביחסים ההדרים, לא בנאמנות, לא במסירות, לא בהקרבה ובקרבן ולא בגילויי הגבורה.

הכל יודעים את המעשה באותו צלף צעיר מיוצאי צפון־אפריקה, שהפליא לעשות בכשרונו הנדיר ובאומץ לבו וזכה לציון לשבח; ויש סיפורי גבורה מרובים ומופלאים הקשורים בשמותיהם של לוחמים שמוצאם מקהילות היהודים בארצות המזרח, אשר מן הדין לאסוף וללקט אותם ולעשות למען צירופם אל ספרות מלחמת ששת הימים כדי להשלים חסרונה.

ואעפ״י שכאמור ניסו שופרות־התעמולה של הערבים לפרוט על הנימים של הבדלים עדתיים, הנה חרבם ואש נשקם לא הבחינו כמובן בין יהודי ליהודי יתר על כן, לאחר המלחמה והכיבוש נוכחנו כולנו שאין הערבים נוטים להבחין, שום הבחנה מיוחדת, בין יהודים שמוצאם מארצות ערב לבין יהודים ממוצא אירופי. וטוב לנו בכך! הערבים צריכים לראות ולחוש אותנו כגוף מוצק אחד. תהיה זו איוולת אם דווקא היהודים עצמם ינסו, מתוך הכוונות הטובות ביותר, להצביע לעיני הערבים על קיומו של חתך או הבדל כלשהו בין יהודים ליהודים. כשלעצמי חלקתי, ועכשיו אני חולק ביתר־שאת, על אותם יהודים שטענו בעבר, וניסו לטעון גם עכשיו שרק היהודים יוצאי אסיה ואפריקה מסוגלים ליצור יחסי הבנה עם הערבים. טענה זו לא הצדיקה עצמה בעבר ואינה מצדיקה עצמה עכשיו. באותה מידה לא הצדיקה עצמה הטענה שכאילו יש לאשכנזים — בשל מוצאם האירופי — יתרון וסיכוי ויכולת של הידברות עם הערבים. נכון שישנה מידה גלויה יותר של רצון לרכוש קירבתם וללמוד מהם. אבל חוסר ידיעתם של יוצאי אירופה את הלשון והמנהגים והנימוסים של הערבים גורם לעתים קרובות לאי־הבנות ולמורת־רוח.

לעומת זאת היהודים יוצאי ארצות ערב נראים בעיני חלק מן הערבים, שלא בצדק, כעומדים בדרגה אחת אתם, אם לא פחותים מהם, ומדוע יתקשרו דווקא אתם ואליהם? הם עדיין אינם רואים בממש ובמוחש את התמורה שחלה ביהודים שעלו מארצות ערב ונצרפו בכור־ההיתוך של מדינת ישראל.

כן יש יסוד לטענה, שבלבם של יוצאי ארצות ערב — אם לא כולם הרי חלקם — עדיין שמורה טינה לא מבוטלת, בשל הרדיפות, האפלייה וההשפלה של הערבים כלפי היהודים ובייחוד על העושק שעשקו אותם ועל הגסות שנהגו בהם שעה שהגיעה שעתם לצאת מארצות ערב.

ולפי שכך הם פני הדברים עלינו להסיק שתי מסקנות:

אחת, שאין לתת בידי הערבים כל אפשרות לנעוץ טריז של הפרדה או אפילו הבחנה כלשהי בין יהודים ליהודים, אלא יש להרגיל אותם לראות את כל היהודים כמהות אחת שלמה. אין יהודים שיש מקום לזהות מיוחדת בינם בין הערבים, ואין יהודים שהערבים יכולים לבוא לידי הבנה איתם ויהודים שאין יכולים לבוא לידי הבנה איתם. או שהם יכולים ומוכנים לבוא לידי הבנה עם כל היהודים כמות שהם או שאינם יכולים. ואילו הטיפול בערבים והמגע איתם מטעם מדינת־ישראל ושלוחותיה צריך להיעשות ע״י אנשים מוכשרים ומתאימים לתפקידם, השולטים בלשון הערבים ובקיאים במנהגיהם ובנימוסיהם בלי כל צורך להתחשב אם מוצאם הוא מן המזרח או מן המערב.

הכמיהה למרחבים פתוחים ובטוחים

מאז המלחמה אנו מוצאים את עצמנו מואשמים בשוביניזם רח״ל. הסיבה לכך היא השטחים והאוכלוסיה שבאו תחת שלטוננו עקב המלחמה. מונים אותנו בשוביניזם, ומדברים בנו כחמדנים וגזלנים, כדרך השוביניסטים, שאינם מסוגלים לראות אלא את עצמם ואת תאוות לבם בלבד. האמת היא, שאין בלב הישראלים שום שוביניזם במובן של לאומנות צרת־עין וצרת־אופק. אולם יש בלבם ערגה לכל דבר המזכיר קדמוניותם ועברם בארץ הזאת ואין זה חטא כלל וכלל. יחד עם זאת, יש בנפשם תשוקה לוהטת למרחבים פתוחים. כשהיו בגלות כאילו אופק העולם היה סגור עליהם. כשעלו לארץ, וקמה מדינתם, מצאו עצמם נצורים ברצועת ארץ קטנה, שבעידן התחבורה המהירה היא נעשתה קטנטנה עוד יותר. ״ארצנו הקטנטונת״ — היינו רגילים לשיר. לא לחינם נהרו ישראלים לחו״ל מדי שנה בשנה. לא לחינם הציפו את קפריסין בהמוניהם וקנו שם מכל הבא ליד. וכאשר נפתחו לפניהם השטחים של העיר העתיקה, יהודה ושומרון, שפלת עזה ורמת הגולן — לא רק שנתעוררו בלבם חוויות תנ״כיות אלא גם נשמו לרווחה וכאילו נתרחבו אופקי־חייהם וראייתם. מכאן הסירוב — הגלוי והכמוס — להחזיר את השטחים הללו למצבם הקודם, שכן הם עלולים להיסגר שוב בפני היהודים לאחר החזרתם. וכאשר אנו מדברים על גבולות ביטחוניים אין הכוונה רק למוצבים צבאיים אלא לביטחון במובנו הרחב והיסודי — ביטחון של שלום, של מרחבים פתוחים ובטוחים לנפש ולרכוש.

אני מסתכן לומר, שאילו היו נשארים השטחים הללו פתוחים ובטוחים לפני יהודים וישראלים ללא הגבלה, ואילו גם ארצות ערב היו פתוחות, כפי שארצות פתוחות לזרימה הדדית ביניהן, היה עניין החזרתם או אי־החזרתם של השטחים מקבל משמעות פשוטה ונוחה לגמרי.

החששות לדמותנו היהודית עקב המגע עם הערבים

מציאותם של האוכלוסין שבתוך השטחים המוחזקים תחת שלטון ישראלי, והיותם פתוחים לקשרים שונים עם יהודים טומנת בחובה סכנות ודאגות חמורות. לפי שעה אנחנו מרוצים מן האווירה שיצרנו — אווירה של שקט יחסי ושל עסקי תיירות ומסחר — ואולי היא עשוייה בסופו של דבר להקל על מציאת פתרונות מדיניים. יהיו הפתרונות אשר יהיו, אני מניח, שהם ישאירו פתח פתוח לקשרים מסועפים לא רק בין השלטונות הישראליים לבין האוכלוסין הערבים אלא גם בין האוכלוסיה היהודית לבין האוכלוסיה הערבית. ואז יתפתחו קשרים בתחום החברה והתרבות. עד כה הצליחה מדינת ישראל לגבש את חיי החברה והתרבות שלה — על אף השוני והזרות, שהביאו אתם המוני העולים משמונים ושתיים ארצות — הכל בזכות היותה מדינת יהודים הומוגנית. משעה שתחדל אותה הומוגניות — יהיו ודאי פגישות בין קבוצות ספורטיביות, עובדים יעבדו יחד במקומות־עבודה, יתקיימו פגישות רעים, יימשכו הדדית לבתי־אוכל ולמקומות ידור ושעשועים, ילמדו יחד באוניברסיטאות, יגורו במקומות־מגורים סמוכים זה לזה וסופם שיבואו לידי נישואי־תערובת; תחילה הבנות ואח״כ הבנים. בכך תיפתח הדרך לתהליכי טמיעה. סכנה זו חלה על יוצאי אירופה ועל יוצאי ארצות ערב כאחד.

יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, בחלקם, עשויים ליהנות מקירבתם של הערבים, משיתוף־פעולה אתם בתחום המסחרי, הקולינארי והבידורי. יוצאי אירופה עשויים למצוא בערבים אקזוטיקה מזרחית, “המדגדגת” את הנשמה, עולם של מסתורין וקדמוניות ושל סיפורי “אלף לילה ולילה”; אף הם עשויים להתפעל ולהימשך אל שיתוף־פעולה בתחום המסחרי והקולינארי, ורק אולי מן הבידור יסתייגו, שאינו לפי טעמם. כל זה עלול ליצור ולעודד תהליכי טמיעה חברתית ותרבותית. האם זו היתה טמיעה חד־סיטרית — שלהם בתוכנו? לא! חוששני שזו תהיה טמיעה שלנו בתוכם, שכן כוחם הכמותי גדול, ואילו כוחנו האיכותי כשהוא דתי — אין כוחו יפה להטמיע אחרים שכן היהדות אינה מעוניינת בגרים; וכשהוא מדעי וטכנולוגי הריהו פתוח ואוניברסלי ורחוק מלהיות כובשן.

נצטרך לחזק יותר ויותר את אושיות ההכרה היהודית, להוסיף נופך דתי ולאומי לאותה הכרה ובעיקר לעמוד, בכל תוקף ובכל עוז, על נפש האחדות היהודית והשלמות הפנימית, לבל ידח ממנו נדח.

הושחז חוש הצדק והשוויון

החברה הישראלית אינה שוכחת ימי עוניה ומרודיה, ימי מצוקתה ומחסוריה, בעבר הרחוק והקרוב, לפני העליה לארץ ואחרי העליה. היא נכנסה למלחמת ששת הימים מתוך מצוקות אמיתיות ומדומות של המיתון ובראשן אבטלה מעיקה וממררת. אחרי המלחמה נשתנה המצב פחות או יותר לטובה. עלינו לדעת שהחברה הישראלית שלחמה כפי שלחמה ועמדה כפי שעמדה, והיא מורכבת כפי שהיא מורכבת מקיבוץ גלויות, לא תוכל ולא תסכים לשאת על שכמה מצוקה בלתי־מוצדקת, לא תוכל לסבול אבטלה, כל שכן אי־צדק כלכלי או עיוות חברתי, קיפוחים או זכויות־יתר, התעשרות קלה או עוני משווע. חוש הצדק והשוויון שלה הושחז ונעשה חד וממורט. יצר החיים התעורר בה והוא תובע את סיפוקו, כמו די לו ביסורי מחסור ובמצוקות, שהיו מנת חלקו והוא תובע לעצמו פיצוי וגמול.

שולי החברה — כחברה לכל דבר

ומלבד חברה יש גם שולי חברה אפשר לומר, שכל ההשפעות והתהליכים בחברה הישראלית מגיעים במידה יחסית סבירה גם אל שולי החברה. אותם שוליים היו שותפים מלאים לדאגה, למאמץ ולנצחון. נערי הפרברים לא פיגרו אחרי חבריהם משאר חלקי הערים והמושבות ולפעמים אף אלו עליהם באומץ־ רוחם. מציאותם של שולי חברה היא דבר נודע ורגיל בכל חברה. אולם למרבה הצער יש לשולי החברה בישראל סימן־היכר עדתי מובהק. יוצאי אירופה נמצאים בשולי החברה הישראלית בשיעור קטן ביותר. כל השאר — הם יוצאי אסיה ואפריקה. לפיכך המישקעים שישנם באותם שולי חברה מטילים אחריות מוסרית כבדה על כלל החברה ומוסדותיה, שאינם עושים די בתחום זה ומתייחסים בכעין השלמה עם המציאות הזאת, בלי ליתן את הדעת שאותה מציאות הופכת את הבעיה הסוציאלית לבעיה עדתית וע״י כך מחריפה אותה לאין שיעור. אולם אחריות כבדה עוד יותר כלפי אותם מישקעים מוטלת במיוחד על החלק המסודר והמסתדר שבין יוצאי אסיה ואפריקה. עובדה נודעת היא שכל המסודר והמסתדר מקרב הציבור הזה פורש ומתרחק מחברתם של הבלתי־מסודרים והולך לתפוס מקומו בחברה הכללית של המסודרים. אמנם מקצתם מוסיפים להתריע, כפעם בפעם, על מצבם של אלו שנשארו מאחריהם ומהווים שולי החברה הישראלית. אך מכבר למדנו שהתרעה אינה עשייה. לפעמים היא תחליף לעשייה. ועכ״פ היא מרגיעה את מצפונם של המתריעים יותר משהיא עוזרת למותרעים. וכאשר באים, למשל, לתבוע נציגות בשביל יוצאי אסיה ואפריקה ומנמקים התביעה בצורך לדאוג לחלק שנשאר מאחרי המחנה — על כורחה מוצגת השאלה: “מה נשאר ביניכם לבין האנשים הללו”? או “מהו ההבדל מי מן המסודרים מייצג את הבלתי־מסודרים?” מבחינה פורמאלית אין השאלה מוצדקת שכן מגיע ייצוג לאלה ולאלה בין שיש קשר וזיקה ביניהם ובין שלא. אבל דומני שלא תהיה תקומה לא לשולי החברה הללו ולא לדאגתנו המוצהרת להם אלא אם כן המסודרים “יירדו” אליהם, יחיו אתם בתוך שכונותיהם, יעלו אותם ויעלו אתם. רק אז יהיו המסודרים זכאים לייצג את הבלתי־מסודרים, לדבר בשמם ולהילחם בעדם. רק אז יגבר הסיכוי שהתביעות יבואו על סיפוקן יותר מאשר עד כה. וכל זמן שיש בחברה הישראלית שולי חברה ולשוליים הללו סימן־היכר עדתי — לא נוכל לשקוט ואיש לא יוכל לומר “אני את נפשי הצלתי”.

ההשכלה — גורם קובע וגורלי

הוכח — למי שזקוק להוכחה — שהיכולת הטכנולוגית והלוגיסטיקה שהישראלים מחוננים בהן הן נשק רב־עוצמה, קובע ומכריע. זוהי איכות מול כמות זוהי עליונות הרוח מול הכוח העדיף, אין לזלזל כלל ברוח הלחימה, בצידקת העמדה, ובתחושת הסכנה. אבל כל אלה יכולים להועיל אך מעט אם אין ידע מלא, יסודי ומקיף בצידם.

ואת זאת עלינו להדגיש, כדי לתבוע מן החברה הישראלית בכלל ומיוצאי אסיה ואפריקה בפרט לתת דעתם יותר ויותר על עניין החינוך, על רכישת ידע מקצועי ועיוני, על הטיב ועל הרמה של הידע הזה, שיש להקנותם בכמות מרובה, לאנשים הרבה — כי בנפשנו הדבר, בנפש העם כולו.

ההתעוררות הדתית וסכנת האשלייה

החברה הישראלית ידועה כחברה שברובה אינה דתית, אך היא מקיימת דו־קיום בשלום עם הדת. בזמן המלחמה ולאחריה, פרצו מעיינות של ערגה דתית אמיתית. מקצתם משום ההרגשה שאמנם התרחשו גם נסים. ומקצתה בשל הפגישה הדראמתית — שבאה לאחר ערגה ממושכת — עם הכותל המערבי, קברי האבות ושאר מקומות קדושים. אפשר לברך ולהתברך בתופעה הזאת, אך צריך גם להיזהר ולהזהיר מפניה. היא עלולה לחזק את האמונה בנסים ולהביא לידי זניחת מעשים או לידי זילזול ויחס של קלות־ראש לגבי המאמצים, הקשים והמסוכנים, שהיחיד והכלל חייבים בעשייתם. היא גם עלולה לחדש על יוצאי ארצות אסיה ואפריקה את המנהגים של פולחן הקברים וכן של אמונות תפלות מאותן שהיו מחזיקים בהן בעבר. פירושו של דבר נסיגה רוחנית, או למצער האטה בתהליכי ההתפתחות והקידמה, שנתברכו בהם יוצאי אסיה ואפריקה בשנים האחרונות.

העם היהודי רואה את ישראל כמיקשה אחת

החברה הישראלית זכתה — בזכות המדינה ומלחמותיה — להיות המרכז והמוקד בעיני העם היהודי כולו. אין זו עוד חברה של קיבוץ גלויות. חברה של עקורים משם ושתולים מכאן, שיש לעזרם ולסעדם ולהקל עליהם. זוהי עכשיו חברה של גיבורים, מנצחים, אור ליהודים, שכל העיניים היהודיות מופנות אליה וכל הלבבות הומים לה, בערגה ובצמאון, כדי להיות זהים ושלמים אתה, מחזיקים בה, לומדים ממנה והולכים בדרכה. יהדות העולם רואה מעכשיו ואילך את החברה הישראלית כמיקשה אחת והיא זהה אתה כמות שהיא. וחבל שאין מי שיעודד במיוחד ישראלים ממוצא מזרחי שייצאו בשליחות אל קהילות ישראל

באירופה ובאמריקה. דבר זה היה מגביר הדדית את תחושת הקשר וההזדהות אלו ואלו היו שואבים מכך מלוא כף נחת ועידוד — שנצח ישראל, נצח אחדותו וסוד קיומו כעם — לא ישקר.

יותר ליכוד ואחדות — תריס בפני רודנות

העם הנחשב בצדק כנושא החיידקים החזקים ביותר של הדמוקראטיה ואפילו של הניהליזם, נתגלה כעם השואף לשלטון של מרות, של יד חזקה. איתנות ותקיפות. נחרדנו שמא יגלוש מרצונו, או בבלי־דעת, אל הגבול של רודנות. זוהי סכנה שעדיין קיימת ועומדת; היא הזדקרה לעינינו ערב המלחמה, אך בימים כתיקנם היא חבויה ורדומה.

הסגולה הבדוקה כנגדה היא פחות מריבות בלתי־מוצדקות, פחות ויכוחי-סרק, פחות השמצות הדדיות, פחות הבלטת הבדלים מפלגתיים או עדתיים, ולעומת זאת יותר ליכוד ויותר אחדות.

מאז המלחמה האחרונה גוברת יותר ויותר ההכרה שהצבאיות ואנשי הצבא הנם הדרגה העליונה בסולם החשיבות, הערכים, הדימוי וההשפעה; כבר עכשיו מופקדים בידיהם ויופקדו בעתיד מוסרות השלטון והמינהל והם גם יהיו פני החברה ומבטאי דמותה ואופייה. מכאן ואילך המנהיגות, הייצוג והמינהל — יהיו נחלת הצבא והצבאיות. נרשום זאת בתודעתנו הציבורית. זוהי התחזית בשביל מדינה ועם, שמלחמותיהם על זכותם לחיות ולהתקיים כבני חורין עוד לא תמו.

האופי והתכונות שנשתנו

העם שהיה ידוע כספקן, הססן, ורואה צל הרים כהרים נתגלה כעם זריז, אמיץ, נועז ונחרץ. לא ביום אחד חלה תמורה זו. היא ילידת תהליכים ממושכים, שעכשיו נתגלו במלוא תוצאותיהם.

על הדור הצעיר בישראל אמרו שהוא ריק מערכים, כופר בכל, ציניקן, מתייחס באדישות, אם לא בסלידה, ליהדותו. והנה הוא נתגלה לא רק כבעל תושיה וידע אלא גם כדור עמוס גאווה יהודית, בעל שורשים יהודיים עמוקים, אוהב מולדתו ואוהב עמו, ויחד עם זאת בעל תחושה אנושית טבעית ופשוטה. כך נסתתמו טענותיהם של המתלוננים והמבקרים למיניהם.

הישראליות נעשתה מוטיב ודגל של גאווה ושל כבוד עצמי, בזכות הנצחונות במלחמות. כך רואים הישראלים את עצמם וכך הם נראים בעיני זולתם, בני ביית ושאינם בני ברית. מגיע להם, מגיע לנו, מעט נחת־רוח ומעט סיפוק.

אולם חשש מקנן בסתרי הלב, שמא תגרום גאווה זו לזחיחות־הדעת. חוששני שהחברה הישראלית, שלאחר מלחמת ששת הימים, סובלת משיעור גבוה של זחיחות-הדעת, החשבה עצמית, זילזול בזולת והיעדר ראייה מאוזנת של מכלול הגורמים והכוחות הפועלים בזירת חיינו. כיצד לאזן הרגשת סיפוק עם פיכחון וראייה צלולה — זהו תפקידם של החושבים מחשבת הכלל ושל המופקדים — בין מכוח חובת הלבבות ובין מכוח התפקיד והבחירה — להנחות את העם בדרך הנכון והטוב, לשמור צעדיו לבל ימעד, ולהוליך אותו אל עתידו כשהוא זקוף וגלוי עיניים.