י"ג שנות פיתוח: 1949/50 – 1961/2

 

הייחוד בפיתוחה של ישראל    🔗

כל נסיון למוֹד את פיתוחה של ישראל בקני־מידה רגילים, לתחוֹם מאמציה והישגיה על פי השקעות ותפוקה בענפי־משק מקובלים – יהיה לוקה בחסר, אם לא נראה את ההבדל המהותי ואת הייחוד שבפיתוחה של ישראל לעומת מדינות אחרות.

לפני אלף ושמונה מאות תשעים ושתים שנה נחרבה הארץ, נפלה המדינה והעם הלך בגולה. ומאז החורבן והגירוש מצפה הארץ לשיבת בניה, ומצפה העם להקמת הריסות מולדתו. כיסופי הגאולה וחלום קיבוץ הגלויות, הם אשר הביאו – דרך נהרי דם ודמע – להקמת המדינה. טבעי הוא שחוק־יסוד ראשון, אשר חקקה המדינה מיד עם כינונה, היה חוק השבוּת, האומר: “כל יהודי זכאי לעלות ארצה”.

קוי היסוד של הממשלה אף הם מעמידים “העלאת יהודים מארצות המצוקה ועידוד עליה מארצות אחרות” (קוי היסוד, סעיף 4, תש"ך), כמשימה עיקרית וראשונה של הממשלה והעם. חוק השבות קובע בצורה מכרעת את דרכי בנינה של המדינה, את אָפיה ואת מדיניות הפיתוח שלה.

בעיותינו אינן כבעיותיהן של מדינות פיתוח אחרות שקמו בשנים האחרונות: אלה – עמם או עמיהם ושבטיהם יושבים צמודים לאדמתם, לנופה ולאקלימה, במשך כל הדורות, לרבות מדינות אשר אוכלוסייתן בחלקן הגדול שוכני ג’ונגל הן. ברגע שהשתחררו מכבלי שעבוד מדיני – נמצא כל העם בארצו ועל אדמתו. מלאכת הפיתוח העצומה, הנדרשת במדינות אלה, אינה נדחקת ואינה נרדפת על צואר. היא יכולה להיעשות בכל קצב, בהתאם ליכולת הכספית, הארגונית והתרבותית של בני העם והנהגתו. טבעי הוא, כמובן, שכל עם רוצה בהחשת התפתחותו, התנערותו והתחדשותו, אבל אין זו קטסטרופה לאומית ומדינית אם תהליך הפיתוח יקח יותר זמן.

לא כן המצב אתנו. החרב מתהפכת על ראש עמנו בפזוריו. הבה נקוה כי שוֹאת היטלר היא האחרונה במרטירולוגיה העקובה מדם בחיי התפוצה היהודית. אך גם עכשיו – רדיפה ודיכוי, הפליה וביזוי, טמיעה וניווּן לאוּמי־רוחני הם מנת חלקם ולחם חוקם של אחינו בקהילות ישראל אשר בין הגויים. ומי יודע מה ילד יום. מאז ועד היום הזה נשחקים המיעוּטים היהודים בארצות מגוריהם בין אבני הטחינה ההיסטוריות של המהפכות והקונטר־מהפכות, המתרחשות חדשות לבקרים בארצות שונות, ואף בימים אלה.

הגיון תקומתה של מדינת ישראל, זכות קיומה וחובתה הם – בהושטת פתרון היסטורי נצחי לעם גולה. בהקמת המדינה מושיט נצח ישראל זרוע הצלה לגאון ישראל, לגופו ולרוחו, על־ידי חידוש בסיס טריטוריאלי ריבוני במולדת העתיקה.

יש למהר, איפוא, ולקבץ נידחים, להחיש ולהעביר הגולים, לזרז ככל האפשר עליית חלוצים. יש לרכז ולגייס בקצב מלא ומהיר המונים רבים בארץ השוממה והריקה מאדם. ויש להתיך בכּוּר היתוך ובלחץ של טמפרטורה גבוהה שברי קהילות ומכיתות שבטים לאוּמה מלוכדת, ממוזגת, מתחדשת ויוצרת.

בעוד שאצל עמים אחרים פיתוח כונתו בעיקר ריבוי נכסים חמריים בחקלאות, בתעשיה, בתחבורה וכו', ובקיצור – יצירת משק וכלכלה, מוטל עלינו תפקיד כפול: עיצוב עם בהתהוותו ומשק בהתהווּתו, ואם תרצוּ – עיצוּב עולם שלם רוחני וחמרי, בהתהוותו המתחדשת.

לא מדינה נבובת ערכים אנו מקימים: שיבת עם ישראל למולדתו הקדומה מלוּוה וקשורה ללא הפרד עם המשך וחידוש מערכת ערכים רוחניים ומוסריים, מורשת היצירה הרוחנית של קדמונינו ונביאינו, קשירת הקצווֹת של מיתרי היצירה הרוחנית שנותקו לפני אלפיים שנה. תגליות הארכיאולוגיה הישראלית מגלות מחדש קצה החוטים שנותקו, נוקבות קָצֶהָ החדש של מנהרה, שקָצֶהָ השני נחפר לפני אלפי שנים, והנה נפגשים הקודחים הקדמונים בקודחים החדשים והם רואים איש את אחיו, פנים אל פנים.

לא מגדל בבל אנו בונים. קודם לכל יש להפוך לשון שכוּחה, שנשתמרה כשפת תפילות וספרי־קודש בלבד, לשפה חיה, רוננת ויוצרת, ולהקנותה למאות אלפי הבאים – זקנים, נשים וטף.

לא מדינה לבנטינית ונחשלת חפצים אנו להקים: הוטל על ישראל להקנות חינוך, השכלה ותרבות יסודיים למאות אלפי עולים, אשר התענו במשך דורות תחת עקת ידי הכובשים ואשר נמקו בארצות־מוצאם הנחשלות. הוטל עלינו לקרב לטבע ולאדמה ולמלאכת הכפים עם שעל כרחו הורחק מכל אלה במשך מאות־מאות בשנים, עם שכל עיסוקו בשנות נדודיו היה מסחר או בפרנסות־אויר גלותיות. הוטל עלינו למזג ולהתיך תרבויות שונוֹת ורחוקות, הבאות לארץ ממרחקים – לתרבות לאומית מתחדשת, ולהרחיק זרויות וחשדות בין עדות ושבטים הרחוקים זה מזה כהבדל שבין הארצות בהם חיו במשך דורות.

לכל אלה חייבים לצרף את המשימה האדירה של הגנה על ארץ זו, חלק מנחלת אבותינו שהובטחה לישראל מימות עולם, ושכבשנוה מחדש בדם, יזע, ידע ועמל. גם כשתקרינה מלחמות בין עמים, הרי מלחמה באה והולכת, והעם היושב בארץ לעולם עומד. ואילו אנו עומדים יום־יום תחת איוּם ההשמדה הפיסית, שאינו מרחף על שום מדינה אחרת, על שום קיבוץ אחד נוסף של בני־אדם ברחבי תבל.

העמידה המתמדת על המשמר הצריכה ותבעה עוז ותעצומות נפש, ואמצעים, עוד לפני היות המדינה, ולא כל שכן עכשיו – כאשר שר האומה הנחילנו את הנחלה מחדש.

כל אלה, ויותר מאלה, משמעותם תחיית עם ותקומתו מן היסוד, והם מצטרפים למשימה אשר אותה לא ידע שום עם אחר, אף הנחשל והמפגר ביותר, אף אם בניו החלו זה עתה להגיח מעבותות היער אשר בג’ונגל האפריקאי או ממערות קדם במרומי הרי האטלס. לכן, קני־המידה הרגילים לפיתוחה של כל ארץ אחרת, כגון נתוני ההשקעות והתפוקה, שיעורי הגידול בתעשיה ובחקלאות, אלה בלבד לא יִסכנו לנו בבואנו למדוד את ביצוע מדיניות הפיתוח, משימותיה והישגיה.

 

השקעות בתחיית עם    🔗

תקומתו של עם, בנין משק ושמירה על בטחון, הם פרי חזון שקדם את ראשית המעשה, פריים של הרוח החלוצית המתנדבת, הרצון העשוי ללא חת, היכולת הגנוזה שהתגלתה בשיבת ציון. לא על הכסף לבדו קמו לנו כל אלה. חזון ורוח חלוצית אינם ניתנים למדידה, אך משקלם היה רב ואולי מכריע, ביצירת נכסים פיסיים. ואולם באין ברירה, כאשר אנו באים לבחון ולסכם את מדיניות הפיתוח שנקטנו, אין אנו יכולים אלא להשתמש במספרים וערכים פיסיים וכספיים הניתנים למדידה. וגם כאשר נעסוק במספרים, חייבים להקדים ולאמר, שהחלוקה הרגילה אצל עמים אחרים בין מה שקרוי “השקעות פיתוח” בנכסים חמריים בענפי־משק שונים לבין השקעה בנכסים רוחניים הקרויים “שירותים”, לא תסכון אצלנו. אי־אפשר שלא לראות במתן חינוך לכל דרגותיו, בהקניית השפה העברית, וכן מדע טכני ונכסי־תרבות – כהשקעת פיתוח. וכשם שמתן קורת גג היא השקעת־פיתוח, תנאי ראשון ליצירה ועבודה, כך, בדורנו זה, גם חינוך הוא תנאי בל יעבור ליכולת עבודה ויצירה פוריות. הקמת בתי־חולים והעלאת רמת הבריאות גם הם תנאי לכך. וביצור גבולות והבטחת שלום ושקט גם הם תנאי לכך. אלה הן השקעות בסיס, השקעות בנכסי־צאן־ברזל נושאי־פרי, ואם גם לא ניתן לראות במישרין, ומיד, השפעתם על ענפי משק ועל יכולת יוצרת, הם מן היסודות הראשונים, השקעות בסיס, שבלעדיהם לא ייבנה עם ולא יקום משק.

מכאן שהחלוקה בין מה שנקרא “שירותים” לעם ובין השקעות בפיתוח, היא חלוקה שרירותית במידה רבה. זה נכנס לתחומו של זה, גם אם לא נודע כי בא אל קרבו.

מספר נתונים על ההוצאות הגדולות שהוצאנו במסגרת מה שאנו מכנים “תקציב רגיל”, להשקעות יסוד בבנין עם, ימחישו את היקף המאמץ הכספי בו נשאנו. במשך י“ג השנים (1949/50 – 1961/62) הוצאנו לחינוך בלבד קרוב למיליארד ל”י (במחירים שוטפים), החל מהחזקת רבבות ילדים בגני־ילדים, הקניית חינוך יסודי למאות אלפי ילדים ובני נוער במסגרת חוק חינוך חובה, תמיכה ברבבות נערים בלימודיהם בבתי־ספר תיכוניים ומקצועיים ועד לתמיכות ועידוד החינוך הגבוה לסוגיו השונים, באוניברסיטאות ובמוסדות טכניים, בבתי־אולפנא לאמנות ולתרבות, בישיבוֹת ואולפנים לרכישת השפה ועוד ועוד.

קרוב ל־400 מיליון לירות הוציאה הממשלה בלבד לשמירתה והעלאתה של רמת הבריאות, בעיקר בריאותם של שכבות נחשלות ודלות־אמצעים, וזאת על־ידי אישפוזם של חולי גוף ונפש, הרחבת רשת הרפוּאה המונעת, הקמת בתי־חולים למחלות כלליות ומיוחדות ותמיכה ברשתות בריאות ציבוריות. הישגינו בשטח זה הם רבים ואנו בין המדינות הראשונות בעולם להקטנת תמוּתת תינוקות ולהארכת חיי־אדם. כדי לשמור על בריאותם הנפשית של העולים החדשים הוצאנו 200 מיליון ל“י על עבודות יזומות למען לא להרפות ידי האדם שנועד לעבודה וליצירה, לחשל רוחו, למען לא יכלה כוחו ורוחו לבטלה באכילת לחם־חסד. בהגנה על גבולות הארץ בפני צר ואויב השקענו למעלה משליש הוצאותיו של התקציב הרגיל, וקרוב לרבע מסך־הכל תקציבי המדינה במשך שנות קיומה. כל אלה, ואחרים, מוגדרים כ”שירותים", אך למעשה אלה הן השקעות־יסוד בהפיכת עם גולה ומפוזר לעם אחד. מן הראוי לבחון ולתאר פעם את היריעה למלוא רחבה, את מלוא המאמץ הרוחני והכספי שהושקע בכל המפעלים והמעשים הרוחניים והתרבותיים, בפיתוח חינוך והשכלה, תרבות ואמנות, שהם בני־לואי הכרחיים ויסודיים של בנין עם ומשק. אך מקוֹצר המצע לא תתואר ותיבחן כאן המסכת כולה, ובפרקים הבאים אתרכז רק בהתויית הקוים היסודיים של מדיניות פיתוח והשקעות, ובראש וראשונה השקעות מתקציב המדינה, באותם ענפי־משק שהם כלכליים על פי הגדרתם.

 

מדיניות המימון ומקורותיו    🔗

 

ההון הממלכתי כמפלס דרך.    🔗

במשך י“ג השנים הושקעו בפיתוח הארץ, ממקורות ממלכתיים, ציבוריים ופרטיים, 11 מיליארד ל”י (במחירי 1961). מתוך סכום זה הגיעה ההשקעה הממלכתית ל־4.7 מיליון ל"י.

ידענו שישראל לא נחנה ולא זכתה באוצרות־טבע גדולים ועשירים ואין היא מהוָה, בתקופה הראשונה, נקודת־משיכה להון פרטי המצפה לרוָחים גדולים. ברור היה מתחילה, שלהקמת משק וחברה יידרשו אמצעים לאומיים וציבוריים. עם זאת היתה עמנו ההכרה, שבאיחור־מה, לאחר שההון הלאומי יפלס דרך ויניח יסודות לכלכלה ומשק, יצטרף ההון הפרטי ויתן מאונו וכוחו לבנין הארץ. ואמנם, לולא ההון הלאומי והציבורי הפולס דרכים, ספק אם היינוּ מגיעים היום לאשר הגענו, וספק אם היה ההון הפרטי, השואף בדרך הטבע לרוחים, מוצא סדן לפעולתו. ההשקעות הממלכתיות הן שבנו סדן זה, המושך עתה יותר ויותר הון פרטי להשקעות. תופעה זו אינה מיוחדת לישראל בלבד. מדינות רבות בעולם, וביחוד מדינות מתפתחות, הולכות בדרך ההשקעה הממלכתית כגורם מפלס דרכים ומניח יסודות־משק.

עם פיתוח המשק והגברת יבוא ההון להשקעות, קטן במקצת חלקה היחסי של המדינה במימון הפיתוח (ראה בלוח א'). בעוד שבמחצית הראשונה של התקופה מימנה המדינה כ־48% מכלל הפיתוח, ירד שיעור זה לכ־40% במחציתה השניה¹.

מוקדם לצפות לכך שתפקידו של ההון הממלכתי והציבורי ילך ויקטן בהדרגה וחלקו בבנין הארץ יצטמצם צמצום רב. באמצעים שהושקעו עד כה יישבנו רק את מחציתה של הארץ, המחצית הקלה והנוחה יחסית. בעשור שלפנינו, כאשר הכרח יהיה לנו ליישב ולתעש את מרחבי הנגב השומם ואת אזורי הגליל ולקלוט בהם את המיליון השלישי והמיליון הרביעי – שמוּר מקום נכבד למאמץ ולהון ממלכתי וציבורי. עדיין אין הנגב והגליל בשלים לפיתוח רב־מידות בהון פרטי בלבד.

במדיניוּת הפיתוח שלנו היה נקוט כלל גדול, המנוסח בקוי היסוד של הממשלה בזו הלשון: “למען החשת תהליך התעצמותנו הכלכלית תעודד הממשלה כל יזמה יוצרת של הון פרטי, שיתופי, לאומי, ממלכתי ובינלאומי – של יחידים ושל חברות פרטיות, שיתופיות, קואופרטיביות וקיבוציות מישראל ומחוץ לארץ. לכל התושבים והסקטורים תינתן הזדמנות שוה לתרוֹם תרוּמתם לפיתוח המשק ולביצור עצמאוּתנו הכלכלית” (קוי היסוד, סעיף 10, תש"ך). המשק והכלכלה נבנו על יסודות פלוראליסטיים, ותאי המשק מורכבים מכל גוני המשק הכלכליים, מהקפיטליסטיים ועד הקואופרטיביים־שיתופים. תוך כדי מתן הזדמנות שוה לכולם, ניתנה אפשרות לתחרות בין הגונים השונים, למען תרבה חכמה כלכלית יוצרת.

לוח א'

חלקן של ההוצאות מתקציב הפיתוח בכלל ההשקעות והמקורות לרשות המשק בתקופה 1949 – 1961 (מיליוני ל"י שוטפים)

---

1. תוצר ועוד עודף יבוא↩︎

המקור: שורות 1 ו־2: לשנים 1950 – 1957 – דו"ח רביעי של מרכז פאלק, ע' 42

 

עזרת יהדות העולם וגורמים בינלאומיים    🔗

רובו של הון הפיתוח הממלכתי, כ־60% ממנו, וכן רובו של ההון הציבורי, באו לנו ממקורות חוץ, ממקורות יהודיים ובינלאוּמיים.

ארץ־ישראל ומדינת ישראל לא היו, ולא יהיו, נחלת העם היושב בציון בלבד. ישראל היא נחלת העם היהודי כולו. היא ביתם של אלו הנרדפים והנדחקים, כמו גם של השבעים והמאושרים, בשעתם הטובה ובשעתם הרעה. אך דרכה כף רגלם על קרקע ישראל, שוים יהיו בזכויות ובחובות עם אזרחי הארץ שבאו הנה בדורות האחרונים.

ישראל היא משאת־הנפש של הגולה היהודית מאז גלינו מעל אדמתנו לפני אלפיים שנה והבאים אליה ליישבה ולכוננה הם שליחי העם בפזוריו. מדיניות העם היהודי היתה בעבר, ותהיה בעתיד – לתמוך בבנין המדינה, בביסוסה ובקידומה. ואולי זה אחד הניסים הגדולים שאירעו לנו, שהעם המפוזר והמפורד במרחקי זמן ומקום, נשאר ער, מוכן ומסוגל, להתנדבות עממית זו. קיומה של מדינת ישראל זקף קומתם ופירנס את גאותם הלאומי־אנושית של יהודי העולם. ספק גדול אם, לולא עזרה זו, היה היום מקום מפלט ליהודי צפון־אפריקה, ארצות אירופה ודרום־אמריקה, ובעתיד אולי גם ליהדות הגדולה של רוסיה. תרומתה ההיסטורית של יהדות הגולה היתה על כן, בדין ובצדק, מקור כספי חשוב לבנין הארץ. זוהי מדיניות של עם גולה, וזוהי מדיניות ישראל בפיתוחה, להיתמך ולהישען על התנדבותו הגדולה של העם בפזוריו.

מקור שני – היא עזרת אומות העולם ומוסדות פיננסיים בינלאומיים. עזרה זו, שקיבלנו ביד נדיבה, בדין הושטה לנו: היתה זאת חובתו החמרית והמוסרית של העולם הנוצרי לעזור לעם היהודי. ראוי לו לעולם כולו לפצות במקצת את העם היהודי על המרטירולוגיה העקובה מדם, על רדיפות ונגישות ושוד, שנמשכו דורות רבים. אך נוסף על כך – ישראל היא פתרון לשאלת היהודים, במצוקתם וברצונם להיגאל. ושאלת היהודים היא בינלאומית, מאז ומקדם. היא מכבידה ומסעירה עמים וארצות זה מאות בשנים. יש לעולם ענין בפתרון שאלה זו. ואמנם, מדינות רבות, ובראשן ארצות־הברית, ראו מחובתן לתמוך חמרית ומוסרית בהקמת בית לעם היהודי. ואין זאת אלא שיד הגורל היתה בכך שמזרח ומערב, כולל רוסיה הסובייטית, התאחדו באותו יום היסטורי באומות המאוחדות להחליט על חידוש קוממיותו של העם היהודי.

הושטה לנו עזרתם הכלכלית והפיננסית של מוסדות כספיים ומדינות עשירות, גם משום שהוכחנו שישראל יודעת להשתמש בעזרה זו במיטב היעילות והכשרון. מלוות ומענקים נושאים בה פרי הילולים, ואינם מתבזבזים לריק. רכשנו לנו אמון מלא כמעט באשר לכושר פיתוח וניצול יעיל של עזרת־חוץ.

אך טבעי הוא הדבר שחלק חשוב של ההשקעות הכספיות בראשית בנינה של המדינה וכלכלתה נועד למפעלי כיבוש ועליה ראשוניים, ליצירת בסיס, שמימונם חייב להיעשות בכספים שאינם חוזרים, ואין לקוות ולתבוע ממפעלים אלה בדור ראשון, שישאו עצמם ויפרעו ההשקעה בהם. לכן כוּונו מאמצינו להשגת מקורות־מימון התנדבותיים, שאינם חייבים להיפרע. מקורות־מימון אלה כוללים בראש וראשונה את תרומת יהדות העולם באמצעות המגבית היהודית המאוחדת, וכמובן גם את השילומים והפיצויים מגרמניה ואת מענקיה הנדיבים של ממשלת ארצות־הברית.

יחד עם כספי ההתנדבות ניתן היה להגשים לאחר קום המדינה את הרעיון שליוה את הוגי הדעות של התנועה הציונית ולגייס מלוה לאומי גדול של מאות מיליוני דולרים, הנפרע והולך. עד סוף 1961־1962 הכניס מלוה העצמאות והפיתוח כ־550 מיליון דולר.

לאחר שהכלכלה הישראלית עברה את שלבי הבראשית, ומפעלים ישראליים החלו לשאת רוחים, הגיעה העת להפעיל רשות השקעות כזרוע נוספת לגיוס הון פרטי, להשקעה ישירה במפעלים ישראליים. כיום פועלות כל הזרועות בתנופה רבתי, כאשר זרם ההון המסחרי הולך וגובר, הן באמצעות רשות ההשקעות, וכן באמצעות צינורות אחרים של חברות־השקעה פרטיות וציבוריות.

כל הכלים שיצרנו הזרימו אלינו במשך 13 שנה, 1949–1961, סכום של 4.5 מיליארד דולר בקירוב, מתוכם כבר פרענו קרוב ל־400 מיליון דולר על אותו חלק שקיבלנו כמלווֹת. אם נמוד סכום זה בשער הנוכחי של הלירה, הרי ערכו מגיע ל־13 מיליארד לירות ישראליות ויותר.

לוח ב'

יבוא הון נטו לישראל (1949–1961)

א. העברות חד־צדדיות (נטו)

ב. מלווֹת (נטו)

 

השקעות ממקורות־פנים    🔗

בהבטחת הבסיס הכספי לפעולה החלוצית שבתקופת הבראשית היה זה כלל גדול במדיניותנו להניע ולדרבן את האוכלוסיה הישראלית לחסוך מעבודתה ויצירתה כדי ליצור חלק גדל והולך של ההון הראשוני הדרוש להשקעות, למען נוכל להשתחרר קמעה מהתלות בהון ומלווֹת מבחוץ. ככל שחָזקה הארץ וככל שהתבססה כלכלתה, ניתן היה, והכרח היה – להגדיל מקורות־פנים להשקעה. הקמנו מכשירים לצבירת חסכונות, כמו קרנות הביטוח הלאוּמי וקופות־הגמל למיניהן, התופסות בישראל, כמו גם בארצות אחרות, מקום כבוד במימון מפעלי־פיתוח ארציים, נוסף לערכם הסוציאלי החשוב – הבטחת האדם בעת זיקנתו ומחלתו.

נוסף לאלה החלו המפעלים התעשייתיים הישראליים, ובעיקר הותיקים שבהם, לצבּוֹר קרנות פנימיות להשקעה מרוחים ומקרנות־פחת, וחלק גדל והולך של המימון הדרוש להרחבת מפעלים, להקמת מפעלי־משנה וחברות־בת – מקורו בקרנות פנימיות אלו.

 

מקורות תקציב הפיתוח    🔗

קרוב למחצית מכלל ההשקעות במשק (44% בממוצע), מומנו ישירות באמצעות תקציב הפיתוח הממלכתי. תקציב זה – 60 אחוז ממקורותיו באו ממקורות חוץ, ויתרם ממקורות־פנים (עיין לוח ג'). מתוך 4.5 מיליארד הדולרים שהוזרמו לארץ בי"ג השנים, עברו דרך תקציב הפיתוח 1.6 מיליארד דולר.

לוח ג'

הרכב ההכנסות לתקציב הפיתוח לפי מקורן ואָפיין בתקופה

1949/50 – 1961/62

(באחוזים)

כללו של דבר: מימון הפיתוח הממלכתי נעשה ב־60% על־ידי מלוות, כרבע – על־ידי תקבולים חד־צדדיים, והנותר על־ידי הכנסות שוטפות אחרות ממקורות־פנים (גביית חובות, מכירת רכוש, תקבולים ממפעליה העסקיים של המדינה ויתרת תקבולים על חשבון פנסיות ופיצויים של היחידות והמפעלים העסקיים).

לוח ד'

הרכב ההכנסות לתקציב הפיתוח לפי מקורן ואָפיין בשנים

1949–1951, 1952–1956, 1957–1961

(באחוזים)

מדיניות המימון לתקופותיה השונות מצטיירת מלוח ד'. השנים 1949–1956 עמדו בסימנם של מלווֹת ומענקים. בראשית תקופה זו, עת זרמה העליה בקצב גדול, שומה היה עלינו לבצע את הקליטה בדרך של מלווֹת ארוכי־מועד, ואף לקבל על עצמנו סיכון של לחץ אינפלציוני, כאשר יעשו כל עם ומדינה בימי מלחמה; והרי היתה זו בעצם מלחמת השחרור והפדות האמיתית של העם. בהמשכה של תקופה זו גויסו סכומים נכבדים ממקורות חד־צדדיים – המענק האמריקאי והשילומים מגרמניה וכן מהזרמתם של כספי פנים – מקרנות הגֶמֶל, הביטוח הלאוּמי וקרן הארנונה – לצרכי פיתוח. מאז מלחמת סיני ועד היום אנו נשענים יותר ויותר על מקורות־פנים למימון הפיתוח, מכספי מוסדות חסכון וגמל והפצת ניירות־ערך לציבור הרחב. התבגרותם של מפעלים ישראליים מאפשרת עתה קבלת מלווֹת ממוסדות כספיים בינלאוּמיים למשימות מיוחדות (ים המלח, נמל אשדוד, סלילת כבישים).

אך לא רק בגיוּס כספים ואמצעים חמריים תלוי קצב הפיתוח, ולא בהם בלבד הסתכם המאמץ הממלכתי לקידום המשק והכלכלה. לפיתוח משק מודרני ומשגשג דרושים נסיון וידע, יזמה והעזה, כושר טכני וידיעת שוקים. היה זה כלל יסודי במדיניותנו – לחפש ולגלוֹת, למשוך ולקשר למשק הישראלי כל גרגר של יכולת, כל קורטוב של ידע ויזמה ברחבי העולם ובישראל עצמה. ככל שנעמיק בייצור, ככל שנעבור מפיתוח בסיסי לייצור מורכב, כן נצטרך להגביר המאמץ בשטחים אלה.

אמצעי־הפיתוח הגדולים שהמדינה גייסה, בכסף ובציוּד, בידע וביכולת מתמזגים בשתי־ועֵרב של המסכת הכלכלית הישראלית ומהוים בסיס איתן לפעולתו של הון פרטי וציבורי להמשך המשימה ולהשלמת הבנין.

 

תנופת הפיתוח    🔗

הייחוד בפיתוחה של ישראל    🔗

הקמתה של מדינת ישראל ב־1948 נתאפשרה בזכותם של ראשונים, שהניחו יסודות לבנין ישובים מעטים ומפוזרים ברחבי ארץ בלתי־נושבת, החל מימי ביל"ו ומושבות הברון בגליל, בשומרון וביהודה, דרך מפעלם של אנשי העליה השניה והשלישית–כובשי דגניה וכנרת ובוני נהלל ועין־חרוד, וממשיכיהם – ישובי חומה ומגדל, חניתה וטירת־צבי, ועד להתישבות בגוש עציון ובמרחבי הנגב השומם. התישבות חקלאית זו, שמניעיה היו מדיניים, כלכליים וחברתיים כאחד, בוצעה בתנאים עוינים להתישבות ולפיתוח, בימי שלוט התורכים ובימי המנדט הבריטי, שפסגתם היתה גזירות הספר הלבן.

עם קום המדינה שונו פני הדברים תכלית שינוי ונוצרה מסגרת מדינית ובטחונית לפעולה רבתי. המדיניוּת של צירוף דונם לדונם, עולה לעולה, ישוב לישוב, שוב לא ענתה על הצרכים והאפשרויות, וחייבים היינו לסגל עצמנו לשיטות פעולה שיאפשרו קיבוץ גלויות, קליטת המונים, יישוב ארץ ופיתוח משק מסועף – בממדים גדולים פי כמה וכמה, ובאַמות־מידה של בנין עם וארץ.

ראשית דבר הפנינו המבט לניצול האֶלמנטים היסודיים, שהועמדו לרשותנו עם קום המדינה – מים, אדם ואדמה – ומהם לבנות חקלאות איתנה; היא אבן הפינה והיסוד לאומה ולמולדת. שטחה של ישראל השתרע לפנינו, על פני 20 מיליון דונם בקירוב, רובם המכריע ריקים ושוממים מאדם, ומהם עמדו לרשות החקלאוּת הישראלית ארבעה מיליון דונם בקירוב, הניתנים לעיבוד מִיַדִי ללא כל הכשרה מוקדמת, או לאחר הכשרה מועטה בלבד. כיבושה המדיני של הארץ איפשר לנו להפעיל מדיניות מים והשקיה בממדים אזוריים וארציים ולהרחיב שטח ההשקיה בקצב מהיר.

זאת ועוד: עם הקמת המדינה היה הכרח בטחוני ומדיני למלא חללה של ישראל, למען יהפוך הכיבוש הצבאי לעובדה כלכלית ומדינית, והכרח זה אמר לנו – עלו וכבשו, עלו ורשו. והיה הכרח לתת מזון לעם הזה, לישוב הקיים ולעולים החדשים, מן הצומח ומן החי. מדיניות הפיתוח שׂמה על כן עיקר מעייניה בשנים הראשונות בחקלאוּת, תוך כדי התחלת פיתוחם של שאר ענפי המשק – התעשיה, התחבורה, הספנות, התיירות וענפי שירותים שונים, שפותחו תחילה בקצב אטי ולאחר מכן בקצב הולך וגובר.

כאמור הושקעו במשך י“ג שנים, 1949–1961, 11.1 מיליארד ל”י (במחיר 1961) בכל ענפי המשק הישראלי. תקציב הפיתוח הממלכתי היוה את החישוק המאַגד, המכוון והמדריך של ההשקעות כולן, ודרכו הוזרמו 4.7 מיליארד (במחירי 1961) לשלושה שדות־פעולה:

ראשית – לפיתוחם של גורמי־יסוד המהוים שלד ובסיס לבנין המשק, אשר ילך ויקרם עור ובשר וגידים משקיים ענֵפים. שלד בסיסי זה כולל את כל אותם מפעלי משק שהקמתם מוטלת ברוב ארצות העולם על ההון הממלכתי והציבורי – כגון מפעלי מים וחשמל ארציים, דרכי תחבורה, דואר, נמלים ושדות תעופה.

שדה שני לפעולתו של ההון הממלכתי והציבורי היווּ הענפים המשקיים הדורשים השקעות־יסוד גדולות, שההון הפרטי לא היה מסוגל, או שלא היה ברצונו, להשקיע בהם בקצב הדרוש, מחשש של סיכונים שונים, מחוסר סיכוי לרווחיוּת מתאימה ומחוֹסר הון, בעוד שהמדינה חייבת היתה לזרז הקמתם מסיבות מדיניות, חברתיות ומשקיות. לאלה שייכות ההשקעות כבדות־המשקל בהתישבות החקלאית, בשיכון, בספנות, במחצבים ומכרות וכדומה.

שדה־פעולה שלישי להשקעות ממלכתיות היוו ענפי משק שהם בדרך־כלל שדה פעולתו של ההון הפרטי, אך במצב ששרר במשק הישראלי, שהטבע לא חננוֹ בשפע של חמרי־גלם, בטרם נכבשו השוקים ונרכש הידע – היה קצב ההשקעה הפרטי אטי מדי, והעזרה הממשלתית הנרחבת התכוונה לדרבן ולמשוך הון זה להשקעות. לאלה ניתן לשייך בראש ובראשונה את ענפי התעשיה, הפרדסנות, המלונאות, התיירות והשירותים.

ההוצאה השנתית הממוצעת באמצעות תקציב הפיתוח לשלושת שדות־הפעוּלה הגיעה ל־360 מיליון ל"י במחירי שנת 1961.

לוח ה'

הרכב ההוצאות מתקציב הפיתוח לפי ענפי המשק בשנים

1949/50–1961/62

(אלפי ל"י קבועים של 1961)

המקור: לשנים 1949–1952: “תקציב הפיתוח” (יולי 1954)

לשנים 1953–1961: דו"חות החשב הכללי

מדד מחירי השקעות: דו"ח בנק ישראל, 1961, עמ' 61 (פרט ל־1949)

 

החקלאות – ראשונה להשקעות    🔗

החקלאות היא אבן הפינה לבנין מולדת ומדינה ולקוממיוּתו של עם. ואכן, בשנים הראשונות לאחר קום המדינה השקענו בחקלאות את עיקר המאמצים, כהמשך לתהליך שהחל לפני שלושה דורות, עם יסוד פתח־תקוה ומקוה־ישראל ובואם של ראשוני הביל"ויים. בתנופה גדולה הקימונו מאות ישובים חקלאיים והפנינו פנינו לחיפוש מים וגילוים. במשך 13 השנים השקענו בכך כ־30% בממוצע מכל תקציבי הפיתוח.

מתוך סך ההשקעות בחקלאות ובהשקיה בהיקף של שני מיליארד ל“י (במחיר 1961) השקיעה המדינה כ־1.4 מיליארד ל”י, והמוֹתר, ברובו הגדול, הושקע באמצעות הסוכנות היהודית, ומיעוּטו – השקעות מרווחי החקלאות עצמה והשקעות פרטיות בפרדסנות.

ההתישבות החקלאית היהודית יצאה נפגעת ממלחמת השחרור, עקב פעולות המלחמה וגיוס טובי האדם שבה לצה"ל. הזדקר בדחיפות הצורך להתחיל בפעולות־שיקום נרחבות של המשקים הקיימים ובפיתוח והכשרת אדמות בחלקי־ארץ נוספים, שמלחמת השחרור הותירה בידינו. אותה שעה החלה זורמת לארץ העליה ההמונית אשר הכפילה ושילשה את הביקוש למוצרי החקלאות. עמדנו, איפוא, מול ייצור מצומצם וביקוש גדל למוצרי המזון, והכרח היה לנו לנקוט תקופה מסוימת חיי צנע קפדניים בצריכת המזון כבצרכים אחרים.

מדיניות הפיתוח וההשקעות שנקטנו, איפוא, בחקלאוּת, היתה – לפתח במהירות את כושר הייצור בשני כיווּנים:

א) במשקים הקיימים הורחב והועמק שטח העיבוד;

ב) הורחבה ההתישבות החקלאית על־ידי הקמת קרוב לחמש מאות ישובים חדשים ויישובן של רבבות משפחות, בתוך ישובים אלה, על הקרקע.

למעלה ממחציתם של ישובים אלה נוסדו בשנות עליה המונית תש“ח – תש”י, כרבע בשנים תשי“א – תשי”ד ויתרם מתשי"ד ואילך.

בשנים האחרונות אנו רואים קצירו המבורך של הזרע שזרענו: ערכו הריאלי של הייצור החקלאי גדל, מיום קום המדינה ועד לשנת תשכ"א, כמעט פי חמישה, והיקף השטח המעובד גדל בתקופה זו מ־1.7 מיליון דונם ל־4.3 מיליון דונם.

בד בבד עם הרחבת החקלאות לצורך הספקת מוצרי מזון טריים לאוכלוסיה, פנינו לענפי חקלאות המשמשים ליצוא ולהספקת חמרי־גלם לתעשיה והרחבנו בקצב מהיר ענפי הפרדסנות, הכותנה, סלק־הסוכר והבטנים.

פיתוח חקלאי רב־היקף זה היוה מבצע קולוניזטורי שכמוהו טרם ידענו, ויחסית – לגודל הארץ ומספר תושביה – אולי טרם ידעה איזו אומה שהיא. היה זה גם מבצע חברתי אדיר. החזון שליוה את העליה לארץ מימי ביל"ו ודגניה הונח ביסודה של ההתישבות ההמונית – חזון של קרקע לאומית ומסירתה לעובדים באשר הם מעבדים אותה, לבל תהיה קנין עובר לסוחר; חזון של עבודה עצמית; שיתוף ועזרה הדדית; קניה ומכירה קואופרטיביים וחינוך משותף; תכנון מוקדם והקצאה שוה של שטחי־קרקע לכל יחידה התישבותית, בהתאם לאזורי הארץ השונים, התנאים האקלימיים, הקרקעיים וכמויות המים. “רפורמה אגררית”, המונחת ביסוד כל מחשבה מיישבת מתקדמת, בוצעה כאן מראשיתה.

צורות ההתישבות שקמו לנו לפני יסוד המדינה שימשו דוגמה להתישבות ההמונית, אך אופי העליה החדשה נתן אותותיו בשינוים של ארחות־חיים, קביעת הוי ונוהגי משק. התישבות קיבוצית ושיתופית דורשת חינוך חברתי מוקדם, הכשרה חלוצית עמוקה והקניית הכרה סוציאליסטית, ואלה לא היו במטענם ובצקלונם של רוב העולים והמתישבים החדשים. המתישבים החדשים לא היו חקלאים ובני חקלאים, ורובם הגדול לא היה אָמון על עבודת כפים ואדמה. מאות בשנים היה מנותק האדם היהודי, יליד הגולה, מן הטבע והקרקע. לכן אין אולי הדברים בהתישבות החדשה נראים היום כנתינתם על־ידי חוזי חזון ההתישבות לפני עשרות בשנים, אולם יש יסוד לקוות שעל־ידי חינוך – מגן־הילדים דרך בית־הספר היסודי ועד חינוך חברתי למבוגרים – יעלה בידינו להעלות התישבות זו למדרגה גבוהה יותר בסולם האידיאי של החזון החברתי, המונח ביסוד השיבה לאדמה, לחקלאות ולחיי שיתוף ושויון.

אמצעים גדולים הפנינו לפיתוח מקורות המים להשקות הארץ. כי הארץ, ארץ חרבה היא ברובה הגדול. המים הם סם החיים ודם התמצית להפרחת השממה, ומלחמה לנו על כל טיפת מים, מלחמה שראשיתה בבארות אברהם אבינו לפני ארבעת אלפים שנה, דרך משה המכה במטהו בסלע להוציא ממנו מים, עד לגילוי מאות מיליוני מטרים מעוקבים במעבה האדמה. מלחמה זו – טרם נשוּר את סופה.

חז"ל אמרו כי אין אונאה בקרקעות, ואנו נוסיף אחריהם – כי אין אונאה במים, כי אין ערוך להם, ולא יסולאו בפז. וספק, אם בטרם נגלה סוד ההתפלה הזולה של מי־ים – יימצאו בידינו מים די הצורך.

מלחמת השחרור זיכתה אותנו בשטחי־קרקע עצומים, אך תוך זמן קצר הסתבר לנו שהגורם המגביל את הפיתוח החקלאי בישראל הם המים ולא הקרקע. מקורות־המים המצומצמים, אף הם מרוכזים באזורי־ארץ מועטים. צפון־הארץ, שהוא עתיר גשמים – שם גם המעיינות, הירדן והירקון, בעוד שהדרום “מנוגב” ממים, כפי שמעיד עליו שמו. כך יצר בורא העולם את ישראל, וקיבלנו על עצמנו, בעזרת תקציב הפיתוח, לתקן את מעשיו. “יוחש ביצוע מפעל המים הארצי והובלת מי הירדן לנגב”. משימת בראשית זו נקבעה בקוי היסוד של הממשלה (סעיף 14, תש"ך).

העברת כמויות־מים גדולות מאזורים רווּי־מים בצפון לאזורי הדרום השחונים, בהם נמצאים מרבית שטחי הקרקע הראויה לעיבוד, לא היתה אפשרית לפני קום המדינה, והתחלנו בפיתוחם של מפעלי־מים ארציים רק לאחר מלחמת השחרור. מבצעים רחבי־מידות אלה תבעו, החל מ־1952־1953, סכום שנתי ממוצע של כ־50 מיליון ל“י (במחירי 1961), ולצורך זירוז השלמת המפעל הארצי אף הגדלנו את ההשקעות במפעלי מים וניקוז במדינה עד ל־80 מיליון ל”י בשנת 1962. כתוצאה מפעולות אלה גדל השטח המעובד בהשקיה בקצב מהיר יותר מגידול השטח המעובד בכללו והגיע ל־1.4 מיליון דונם בשנת תשכ“א – כמעט פי חמישה בהשואה לשנת תש”ט.

 

בניה ופיזור אוכלוסיה    🔗

מקום כבוד בהשקעות בבנין הארץ, שמור ל“בנין” – פשוטו כמשמעו, היינו בניית בתי־דירה לעולים מקרוב באו, ולותיקי הארץ, וזאת מטבע הדברים במדינה הבונה עצמה מהיסוד. סך־הכל הושקעו בבניית בתי מגורים במשך 13 שנה 3.9 מיליארד ל“י (במחירי 1961), ומתוך סכום זה השקיעה המדינה קרוב לשליש, כ־1.1 מיליארד ל”י, שהם 23% מהיקף תקציבי הפיתוח.

המדינה השקיעה את הונה ואונה, במאמץ בלתי פוסק מימיה הראשונים ועד היום הזה, במתן קורת־גג לעולים חסרי־כל, או בעזרה לשיכונם של דלי־אמצעים, שרק עזרת המדינה איפשרה להם לצאת מתנאי־דיוּר עלובים ודחוקים לדירה צנועה אך מרוּוחת, בה יוכלו לגדל ילדיהם בתנאים אנושיים. 70% מהשקעות הממשלה בבניה הופנו לקליטת העליה בישובים חקלאיים ועיירות פיתוח וספר ובשיכוני־עולים עירוניים. ואילו הבניה הפרטית, בטבע הדברים, פנתה לאזורים מאוכלסים המבטיחים רוַח, להרחבת גבולות הערים והמושבות הותיקות, לסיפוק צרכיהם של ותיקי הישוב ובעלי היכולת, או עולים שחסכו עד כדי אפשרות לעקור לבתי־מידות מרוּוחים.

מתן קורת־גג ומחסה לעולים החדשים, שהגיעו במאות אלפיהם בתקופה שלאחר קום המדינה, היה צורך ראשוני. אכן, השתנו התנאים מהתקופה של העליה החלוצית. העליה החדשה לא היתה, כבעבר, עליה של בודדים, בחורים ובחורות רוקים נטולי עול־משפחות, והיה עלינו לטפל ולשכן משפחות ענפות עמוסות זקנים, נשים וטף, והיה הכרח לתת להם מיד מחסה מיקוד החמה, מגשם ומרוח. חייבים היינו ליצור יש מאַין. לא נמסרו לנו בארץ בתים בירוּשה, בתי משפחה העומדים מדורי דורות, לא לותיקי הישוב ולא לעליה מקרוב באה, כשם שלא קיבלנו בירוּשה אדמות מסוקלות, מעוזקות ומוכשרות, ולא יערות ומטעים. העליה שהגיעה אלינו לאחר קום המדינה – בעירום ובחוסר־כל הגיעה, וחייבים היינו לספק לעולים, מיד עם בואם, משרוך נעל ועד קורת־גג.

יש אומרים שההשקעה בדירה אינה השקעה יצרנית, אך כדי שאדם יוכל להיות מועיל בעבודתו, לעשות מלאכתו נאמנה, לייצר בכשרון וברצון, הוא זקוק למזון, לבגד, לדירה ולכל אותם תנאי־חיים שחברה ומדינה מודרנית נוהגות בהם. ועוד, לולא תנועת הבניה האדירה, שסיפקה תעסוקת־מעבר לרבבות עולים, היינו עומדים בסכנת אבטלה המונית בשנותיה הראשונות של המדינה.

מדיניות קליטת העליה, ושיכונה, היתה – פיזור האוכלוסיה ברחבי הארץ, יישוב הגבולות והאזורים השוממים. היה זה כלל גדול במדיניות־הפיתוח הישראלית, כפי שקבעו קוי־היסוד של הממשלה: “טיפוח אזורי הפיתוח הקיימים והתמדה באיכלוס השטחים הריקים בצפון ובמרחבי הדרום והנגב” (סעיף 7, תש"ך).

תנופת הבניה, היו בה עליות ומורדות, בהתאם לגלי העליה:

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה נמצאנו בלתי מוכנים דיינו נוכח גלי־העליה האדירים שבאו עלינו בחתף. הצרכים חייבו פתרונות־ארעי רבים, והארץ מלאה מבנים משונים, “טרום־היסטוריים” – אוהלים, פחונים, בדונים ובלוקונים. קשיי תקופה זו נבעו לא רק מקצב העליה המוגבר, אלא גם מהיות תעשיית חומרי הבניה המקומית מצומצמת ומחמת המחסור באמצעים ובכוח־אדם מקצועי.

בשנים 1952 – 1955 חלה ירידה תלולה בהיקף העליה, ואַרכת־נשימה זו, אשר בעל כרחנו ניתנה לנו, נוצלה לגיוס אמצעים, לשיפור באיכות הבניה, להפסקת הקמתם של אמצעי־דיור ארעיים ולהתחלת מבצע חיסול המעברות.

מאז ועד עתה, וביחוד עתה, נתונים אנו בעיצומה של בניה נרחבת ההולכת ומשתפרת בצורה ובאיכות. במשך השנים הקמנו הזרועות והמנופים לבניה רחבת־היקף, שהשפעתם מכרעת על שינוי נוף הארץ, פיזור אוכלוסייתה ותעסוקת פועליה.

 

החרושת – מנוף לקליטה וליצוא    🔗

שניה בסולם ההשקעות הכוללות ושלישית בסולם ההשקעות הממלכתיות, אך לא בסולם החשיבות, עומדת החרושת, כולל פיתוח המכרות והמחצבים, החשמל וחיפוש אחר מקורות־נפט מקומיים. ההשקעה הכוללת בענפים אלו הגיעה ל־2.5 מיליארד ל“י (במחירי 1961). מהם השקיעה המדינה קרוב למחצית ההשקעה – כמיליארד ל”י, מתוך סיכוי ותקוה שההון הממלכתי יניע וימשוך אחריו הון פרטי לענף רב־חשיבות זה.

בשנותיה הראשונות של המדינה הקדשנו את עיקר המאמץ, כפי שצוין, ליצירת חקלאות איתנה, אך ברור היה לנו שלא על החקלאות לבדה יקום משק לאומי שיאפשר רמת־חיים נאה לאוכלוסיה, מה עוד שהתנאים והאפשרויות של העיבוד והייצור החקלאי מאפשרים עכשיו למשפחה לספק מזונן של 6 – 7 משפחות ועודפים כבדים ליצוא, ועדיין יש כר נרחב להרחבת ייצורה ללא תוספת כוח־אדם וקרקע. ברור היה לנו מראש, שישראל, הנזקקת לייבא מארצות העולם מוצרי־יסוד כמו דלק, חוטים וחמרי־גלם, מן ההכרח שתהיה ארץ של יצוא רב־היקף, אם חפצה היא ברמת־חיים הוגנת לתושביה ולהיות ארץ קולטת עליה. ישראל התברכה אמנם באזורים שתנאיהם האקלימיים והקרקעיים מתאימים לגידול פרי־הדר משובח, לסוגיו וזניו השונים, שהפכו למוצר יצוא ראשון במעלה. חיפשנו, ועדיין אנו מחפשים ומטפחים, ענפי־ייצור חקלאיים שיתרמו תרומתם להגדלת היצוא, אך הגבולות שתחם לנו הטבע בשטחי־קרקע פוֹרים ומתאימים לייצור לשם יצוא ובמים להשקיה הנתונים לנו במשׂוּרה – מגבילים את האפשרויות בשטח זה. לכן, כאשר הגענו למצב בו אנו מספקים את כל צרכי העם הזה במזון (מחוץ לגרעינים, אותם לא נוכל לגדל בשטחה המצומצם של ישראל) וליצוא ניכר של פרי־הדר ומוצרי־חקלאות אחרים – היתה מדיניות הפיתוח שלנו מכוּונת לפרוץ דרך אל ענפי־משק אחרים, שיאפשרו לנו להתגבר על מגבלות הטבע ולהרחיב ייצורנו ויצואנו, בכדי למלא את החסר. נשאנו עינינו אל ענפי התעשיה והמלאכה, התחבורה והתיירות, ונושיט פנינו וידינו לשירותי ידע והנדסה ליצוּא.

“הממשלה תשקוד על פיתוח מזורז של תעשיה קלה וכבדה ועל הקמת תעשיה בסיסית שיש בה להגדיל בטחוננו ועצמאוּתנו הכלכלית; תשקוד על פיתוח אוצרות ים המלח ושאר אוצרות הטבע הגנוזים בחיק האדמה ומימי הארץ. במידת הצורך תקים הממשלה מפעלי פיתוח ברשות עצמה או בשותפות עם הון פרטי מהארץ ומחוץ־לארץ”. זאת נאמר בקווי־היסוד של הממשלה (סעיף 17, תש"ך) וזאת היתה מדיניותנו בפיתוח תעשיה ומחצבים.

פנינו לשדה התעשיה, אף שידענו את צרור הבעיות והסיכון שיש בענף זה, המסובך, הדורש ידע מקצועי רב ומומחיות, ועם הידיעה ששוקי העולם כבר כבושים ומחולקים בין אדירי האומות, בעלות הידע ואוצרות הטבע מדורי דורות.

 

מקורות אנרגיה    🔗

במפעל החשמל בישראל, היוצר אור וכוח, השקיעה המדינה מאות מיליוני ל"י ועוד תוסיף להשקיע בשנים הבאות. מכושר תפוקה של 70,000 קילוואט העלינו כושר הייצור של מפעלי החשמל עד לחצי מיליון קילוואט כיום ועינינו נשואות להרחבה נוספת, שאין להימנע ממנה ככל שמשק הארץ המתפתח זקוּק לכוח מניע נוסף. כשם שמדיניותנו הקרקעית רצתה לראות בעלוּת העם על קרקע ומים, כן שאפנו, כפי שצוין, להשאיר ולמסור לבעלות העם ולפיקוחו שירותים ציבוריים ואוצרות טבע. ואמנם העברנו מפעל החשמל לבעלוּת ציבורית.

לצערנו – לא התברכנו במקורות אנרגיה זולים. אין לנו מים רבים, ולא מפלי־מים ליצירת אנרגיה. השקענו, ונוסיף להשקיע, במחקר ובחיפוש אחר דרכים לניצול מקור האנרגיה האדיר – קרני השמש הישראלית, אך טרם הגענו להישגים בולטים בשטח זה. היות המזרח התיכון – במרחק לא רב מאתנו – מאגר נפט אדיר, דירבן אותנו לחיפושי נפט בקנה־מידה גדול. עד כה מצאנו כמויות קטנות ביחס של נפט וגז, אך אמונתנו ותקותנו עמנו, שעדיין לא גילינו אלא מעט מ“שמן האדמה” הצפוּן במעמקים. בחיפושי הנפט בישראל, שהחלו ב־1953 בעקבות פרסום חוק הנפט הישראלי ותקנותיו, ועד 1961, הושקעו כ־80 מיליון ל"י – ברכישת ציוּד, בקידוחים ובמחקר גיאופיסי, ועוד נידרש להשקעות כבדות בענף זה בשנים הבאות.

כאן המקום להזכיר את המפעל הגדול של הנחת קוי נפט לאורך הארץ, שהעיקרי בהם קו אילת – חיפה, ששינה מן היסוד את מעמדנו וקשרינו למקורות הדלק.

בשקידתנו ודאגתנו להבטיח דלק וכוח מניע למשק הישראלי המתפתח, מצפים אנו ללמוד וליהנות מהישגי המחקר והמעשה בניצול אֶנרגיית האטום, ואנו משקיעים אמצעים רבים בענף זה.

 

מחצבים ומכרות    🔗

השקענו כספים ומאמצים מרובים בחשיפת אוצרות הטבע הטמונים בחיק האדמה, אך בהתאם למה שחשפנו עד כה מתברר לנו, שהטבע לא חנן את ישראל באוצרות מרובים. הקרקע הפוריה והמים ניתנו על־ידי הבורא לצפון ולמרכז הארץ, ואילו בנגב הדרומי ריכז את המחצבים. תנאי המקום הקשים, האקלים החם, היעדרם של דרכי־תחבורה נוחות, המרחק מנמלי השיווק – כל אלה לא היה בהם כדי למשוך הון פרטי להשקעות בניצול מחצבי הנגב, והמדינה נחלצה להשקיע מכספי התקציב במשימת־בראשית לפתח חבל־ארץ נרחב זה ולנצל אוצרותיו.

לאחר שנים של מאמץ בלתי־פוסק, השקעות גדולות בהקמת מפעלים ולימוד שיטתי של התנאים והאפשרויות, הבאנו חלק ממפעלי הנגב למצב בו מוכן הון פרטי – מקומי ובינלאוּמי – להשתתף בבעלותם. ואכן, עומדים אנו לשתף הון זה בפיתוח הנגב, תוך שמירת בעלות חלקית של העם ופיקוח ציבורי על מפעלים אלה.

בין המפעלים העיקריים שפיתוחם מומן מתקציב המדינה ראוי להזכיר את פיתוח אוצרות ים־המלח. ים־המלח הוא אוצר הטבע העשיר ביותר שיש לנו ובו גלומים ודאי אוצרות שטרם חשפנום. חשפנו וניצלנו שדות הפוספטים בנגב. הקמנו את מפעל הנחושת בתמנע והתחלנו בניצולם של מחצבים נוספים.

ההשקעות בפיתוח מקורות הכוח והמחצבים היו השקעות בשירותים ציבוריים החייבים להיות בבעלות העם, או שהיו השקעות מפלסות דרך באזורי־ארץ חדשים ובמוצרי־יסוד.

 

תעשיה ומלאכה    🔗

המדינה נתבעה במקרים רבים, כאשר צרכי המדינה חייבו זאת, להקים מפעלי תעשיה שאליהם לא נמשך ההון הפרטי מנימוקיו הוא, בנגב כבמקומות אחרים. הממשלה לקחה על עצמה את המשימה לסוֹל הדרך ולהקים מפעלים, בהנחה ובתקוה שיבוא היום וישתנו התנאים, ויבשילו המפעלים וישאו פרי, ואז יראה ההון הפרטי אפשרות לרכוש אותם. הממשלה תהיה מוכנה במקרים רבים להעביר מפעלים אלה לבעלות לא־ממלכתית ולהשתמש בתמורה לזינוק נוסף לשטחים וענפי־משק, בהם דרושה פעילות וגישה חלוציים. אך לתקציב הפיתוח נועד תפקיד נוסף, חשוב לא פחות, של מדרבן ומושך הון, ידע ויזמה פרטיים וציבוריים להשקעות בתעשיה, באמצעות הלואות בתנאים נוחים. ומתוך שידענו חשיבותה של התעשיה כגורם מרכזי בפיתוח הארץ, לא חסכנו כל מאמץ בענף זה. אלפי מפעלים בענפי התעשיה והמלאכה השונים הסתייעו בהלואות לפיתוח, ובשנים האחרונות אנו מתחילים לאכול פירותיה של השקעה זו. במשך שש השנים, 1956–1961, גדל מספר המועסקים בתעשיה ב־50%, והתפוקה – ב־80%. עליה ניכרת זו בייצור ובתעסוקה נובעת מהבשלת השקעות של שנים קודמות, שיפור תהליכי הייצור, הגברת הפריון לעובד, פיתוח הידע המקומי וקשירת קשרים עם ידע בינלאוּמי. עם התרחבות התעשיה גדלים גם מקורות המימון העומדים לרשותה, נוסף על תקציב הפיתוח, פנימיים (כגון הפרשות לפחת ורוחים שלא חולקו) וחיצוניים – עקב פיתוחו של שוק המניות ואגרות־החוב, וגידול היקפו של יבוא ההון הפרטי להשקעות.

דומה, כי עוד רבה וארוכה הדרך בפיתוח תעשיה. מחפשים אנו את השביל הנכון, שיוציאנו אל דרך המלך. בעולם שהתקדמותו הטכנולוגית היא מהירה, כאשר מוצרים ושיטות ייצור משתנים כהרף עין, כאשר ההשקעות הולכות וכבדות, והידע הדרוש להפעלת השקעות אלו הוא רב ועצום – פיתוח תעשיה הוא מן הדברים המסובכים ודורשי־מאמץ ביותר. מעמדנו הגיאוגרפי והפוליטי, דלותנו בחמרי־גלם, השוק המקומי המצומצם – כל אלה רק מוסיפים על הקשיים. בשנים הבאות נידרש למאמץ עליון, כדי לבסס לנו תעשיה איתנה, ומאמצנו זה, חרף כל הקשיים העומדים בפנינו, נושאו ומגשימו הוא האדם, הנתבע למאמץ כפול מאשר בארצות העשירות מן הטבע, וצריך לתת ממיטב רצונו וכשרונו כדי למלא את החסר בחמרי־גלם. כל שותפי הייצור – הפועל, המנהל, בעל המפעל, המשווק והיצואן – כולם נדרשים למאמץ זה של הגברת התפוקה ושיפורה, רכישת ידע ונסיון, גילוי יזמה יוצרת ומחדשת.

 

מדיניות פיתוח התחבורה    🔗

1.3 מיליארד ל“י (במחירי 1961) הושקעו בישראל בפיתוח ענפי התחבורה, בים, באויר וביבשה ובפיתוח ענפי התקשורת הפנימית, מהם קרוב לשני שלישים, כ־800 מיליון ל”י, מתקציב המדינה.

מקומה הגיאוגרפי של ישראל ומעמדה הגיאופוליטי – מחייבים מדיניות פיתוח נרחב של אמצעי תחבורה, בים ביבשה ובאויר. היותה של ישראל יושבת על פרשת־דרכים עולמית, לחופם של שני ימים, במקום המפגש בין אסיה ואפריקה ולא הרחק מחופי אירופה; בין המזרח האסייתי והאפריקאי המשתחרר מכבלי נחשלוּת רבת־דורות, בו מאגר עצום של חמרי־גלם, לבין אירופה המפותחת והתעשייתית – נושא עמו חזון של פיתוח יחסי־מסחר ענפים ושל מרכז תחבורה ימי ואוירי, ובעתיד – לכשיושג השלום הנכסף עם שכנינו – תהוה ישראל גם מרכז תקשורת ותחבורה יבשתית. חזון זה הוא רק בתחילת התגשמותו, אך ניצניו כבר נראים באופק, ואליו אנו מכוונים פעמינו בפיתוח אמצעי תחבורה.

אך מאמצינו העקשניים להרחבת נכסינו בים ובאויר היו מכוּונים בשנים שעברו, לשמור, לבצר ולחזק את קשרינו עם העולם הגדול, מול חומת האיבה, שבה מקיפים אותנו מדינות ערב. מדיניותנו כוּונה להקמת צי־סוחר גדול, להעברת נוסעים ומשאות לישראל וממנה, כאשר דרכי היבשה חסומות בפנינו וכאשר חברות זרות נתונות ללחץ בלתי־פוסק מצד שכנינו שלא להפליג לנמלי ישראל. הכרח היה לנו בצי־סוחר גדול לימי־חירום, כדי שנוכל לפרוץ כל טבעת־מצוֹר אפשרית ולספק לישראל את צרכיה החיוניים, אם אניות זרות תסרבנה להפליג לנמלים ישראליים. מאותה סיבה חייבים היינו לפתח את ציינו האוירי, למען נוכל לשמור על קשר מהיר עם העולם החיצוני, בימי שלום ובימי חירום. אך גם לולא עמדנו במצור, כי אז היה עלינו להשקיע ולהרחיב נכסינו בים ובאויר, כי בהם מקור פרנסה ותעסוקה.

ים. – כאמור, אין אנו עשירים באוצרות טבע, כשם שאין אנו עשירים בקרקע חקלאית. היה זה חלומם של דורות קודמים, שהיַמים המלחכים את חופי ארצנו יהיו בסיס להיאחזות ולהתישבות ימית, לריבוי מפרנסים. הים התיכון – שער למערב ולצפון המפותחים והמשגשגים, וים סוף – שער לדרום ולמזרח המשתחררים, הם מקור לא־אכזב לפיתוח עָצמה ימית. שני היַמים הם מקור תעסוקה ופרנסה בכבוד, על־ידי פיתוח צי־דיִג נרחב ועל־ידי הקמת צי־סוחר ענֵף לנוסעים ולמשאות.

ואמנם היתה זו מדיניותה של הממשלה, להקים צי־סוחר ישראלי גדול. צי זה גדל מ־8 אניות במעמס כולל של כ־22 אלף טון בסוף 1948 ל־68 אניות במעמס כולל של 662 אלף טון בסוף שנת 1961. לפי התכנית, הנמצאת כבר בשלבי תכנון וביצוע, יגיע צי־הסוחר הישראלי בשנת 1965 ל־100 אניות במעמס כולל של מיליון טונות.

ישראל דלה אמנם במפרצים ומקומות מעגן, פרט למפרץ חיפה, וההשקעות להקמת נמלים הן גדולות ועצומות, אך השקעות אלו תהיינה כדאיות אם נקים לנו צי ימי גדול ואם נלך בעקבותיהם של עמים קטנים שוכני ימים, כמו יון, נורבגיה והולנד.

עם הרחבת צי־הסוחר וההיקף המתרחב של סחר־החוץ נתנה הממשלה דעתה על הצורך הדחוף להרחבת נמל חיפה ולפיתוחם של נמלים חדשים בדרום. הרחבנו במידה ניכרת את נמל חיפה, אך עם הפיתוח המזורז של הייצור החקלאי והתעשייתי בדרום וניצולם המתקדם והולך של המחצבים בנגב, גמלה ההחלטה להקים את נמל אשדוד. הקמת נמל עמוק־מים בדרום הארץ היא בעלת חשיבות מכרעת לפיזור האוכלוסיה ואיכלוס אזורי־הנגב הצפוניים, להקמתה של עיר גדולה בקרבת גבולנו הדרומי, לפיתוחם של אוצרות הנגב, נוסף כמובן על החשיבות שיש לנמל עצמו, ליצוא ויבוא של סחורות ונוסעים.

נמל שלישי הנמצא בשלבי פיתוח הוא נמל אילת, זו פנינת־הדרום הישראלית, שאנו מצוּוים להפכה לשער כלכלי ומדיני לארצות אסיה, אפריקה ואוסטרליה. נמל זה, שחשיבותו המדינית והבטחונית היא ראשונה במעלה, יאפשר שיווּקם הנוח של מחצבי הנגב, ירחיב סחרנו עם אזורי המזרח והדרום, ישמש נמל־אֵם לספינות הדיג הישראליות בים־סוף ומעגן פריקה לספינות נפט. בפיתוח נמלי אשדוד ואילת, השוכנים לחופיהם של שני ימים, ובהידוק הקשר היבשתי והפעלת צינורות דלק ביניהם, גלום חזון לימים יבואו, להיות ישראל “סואץ” יבשתי ומקשרת בין מזרח ומערב.

אויר. – מדיניות של הרחבה ופיתוח מזורז נקטנו גם בשירותי התעופה, ברכישת מטוסים חדישים, ובפיתוח שדות־התעופה, וזאת, כדי ליצוֹר מקורות תעסוקה, לבצר את קשרינו עם מדינות העולם ולהרים קרן ישראל בעמים.

היתה זו מדיניותנו למשוך לישראל חברות־תעופה זרות, להיות שדות־התעופה שלנו מקום לחניה סופית ולחניות־מעבר בין מזרח ומערב. מדיניות זו נשאה פרי ופרצנו את טבעת המצור והחרם בכמה וכמה כיווּנים. לשם כך חייבים היינו לשפר ולהרחיב את שדות־התעופה שלנו ולהתאימם למטוסים החדישים ביותר המהלכים היום ברחבי העולם ולהרים רמת השירוּתים המקומיים. קצב ההתפתחות הסילוני יחייב אותנו בשנים הבאות להשקיע סכומים גדולים בשכלול השירותים וברכישת מטוסים, למען נוכל לשמור על מעמדנו בעולם התעופה ואף להעלותו.

יבשה. – אך בעוד אנו ממריאים באויר ומפליגים על שבעה ימים, היתה מדיניותנו לפתח גם את רשת־הדרכים היבשתית. מדינה מודרנית מחייבת תנועה בלתי־פוסקת ומהירה של חמרים ואנשים. היא מחייבת פיתוח דרכי תחבורה ורכישת אמצעי־תובלה פנימיים.

יש להוביל חמרי־גלם ממקום הפקתם, בשדה החקלאי או בנגב הרחוק, או מנמלי הארץ, לבתי־חרושת לעיבודם. יש להוביל חמרים ממפעל למפעל, יש להוביל כמויות גדולות של תוצרת חקלאית ממרחקי ארץ למרכזים עירוניים, מהר ככל האפשר, כדי לשמור על איכות התוצרת, ויש להסיע פועלים למקום עבודתם. וקיימת תיירות הולכת ומתפתחת, ותיירים טבעם שהם גומאים מרחקי־ארץ בימים ספורים. על כל אלה יש לזכור שישראל אינה רחבת ידים לרוחב ולעומק, היא צרה וארוכה, והצרכים הבטחוניים מחייבים כושר־ניידות גדול של ציוד וכוח אדם לכל מקום תורפה.

כל אלה חייבו בעבר, ומחייבים כיום, מדיניוּת השקעות רבת־היקף בפיתוח רשת־כבישים מסועפת וטובה, בשיפורן של מסילות־ברזל וברכישת כלי־רכב חדישים. ואמנם, מימיה הראשונים של המדינה נחלצנו למשימה זו – לקשר קצוות ארץ באמצעות רשת־כבישים טובה ומסועפת לצרכי כלכלה ומשק וכדי למנוע ניתוקם האפשרי של חבלי־ארץ מרוחקים. כבדה עלינו משימה זו; כי פיתוח הדרום והנגב, שם חסרו דרכי תחבורה מינימליים, עמד בראש דאגתנו. סלילת הכבישים לסדום, לאילת ולירושלים היו המשימות העיקריות שעמדו בפנינו בשטח זה – מבחינה כלכלית ובטחונית כאחת.

יש לזכור כי בשנתים האחרונות לשלטון המנדטורי לא נבנו כבישים חדשים גם באזורי הארץ המאוכלסים – והכבישים הקיימים נפגעו קשה בתקופת מלחמת השחרור. כפרים שעלו על הקרקע שנים רבות לפני קום המדינה נשארו מנותקים מהדרכים הראשיות. פעלנו על כן להרחבתה ולשיפורה של רשת הכבישים הקיימת – בעקבות גידולה המהיר של האוכלוסיה, פיזורה וגידול מספר כלי־הרכב הנעים בכבישי הארץ. יצוין שבסוף 1948 נעו בכבישי הארץ כ־16,000 כלי־רכב, ואילו בשנת 1960 עלה מספר כלי־הרכב ל־73,000. לכך יש להוסיף גם את השינוי בגדלם ומשקלם של כלי־הרכב, אשר להם השפעה ישירה על הגדלת פחת הכבישים.

כדי לקדם את פני הבאות, נשקיע, בעזרת מימון של הבנק העולמי, סכומים גדולים בפיתוח רשת הכבישים בארץ בחמש השנים הקרובות, כדי שדרכי התחבורה ההומות לא ייסתמו, אלא יהלמו צרכיה של ארץ מתפתחת.

כן השקענו בפיתוח רשת־הרכבות, שנותרה בידינו מתקופת המנדט הבריטי. פיתוח רשת מסילות־ברזל ענפה אינו כדאי למרחקים קצרים ולהובלה של סוגי סחורות רבים הדורשים חלוקה מסועפת בין הלקוחות. אי לזאת ריכזנו מאמצינו בשיפור המסילה הקיימת ובסלילת קוים רק למרחקים גדולים וכאשר מובטחת תנועת־נוסעים ערה, או תנועת משאות כבדים והומוגניים.

סך ההשקעה לפיתוח התחבורה ביבשה, בים ובאויר, במשך י“ג שנות הפיתוח, הסתכם ב־700 מיליון ל”י בקירוב.

מדינה מודרנית מחייבת גם אמצעי־תקשורת מודרניים להעברת אינפורמציה, אשר בלעדיהם לא ייתכנו ייצור יעיל ועבודה פוריה. בפיתוח שירותי הדואר הושקע במשך י“ג שנים סכום של כ־130 מיליון ל”י במחירי 1961. שיפרנו את רשת האלחוט והשקענו כספים מרובים בשיפור שירותי השידור, שחשיבותו ראשונה במעלה לחינוך האוכלוסיה המקומית, לקשר עם מרחבי התפוצה היהודית ולמערכה המדינית והבטחונית.

 

פיתוח תיירות ושירותים    🔗

בידענו המגבלות להרחבת כושר הייצור בחמרים ונכסים ליצוא, נתַנו את לבנו לפיתוחם של ענפי שירותים העשויים להגביר תעסוקה ולשפר מאזן התשלומים. בתיירות ראינו ענף שירות כלכלי ראשון במעלה מסוג זה, שעלינו לטפחו ולעודדו. התברכנו בתנאים ונתונים אידיאליים לביסוס של ענף תיירות נרחב. נופה המרהיב של הארץ, היותה מגוּונת במראֶהָ ונופה – מעִמקי־שפר פורחים ונוף־הרים מרהיב ועד מדבריות ציה ומַעמַקי־ארץ מיוחדים במינם כמו בקעת הירדן וסדום – יש בהם כדי למשוך זרם תיירות גדול לארץ. אך יותר מכך: היות ישראל ארץ עתיקה, ערש דתות עולמיות, מקום בו חי העם היהודי לפני אלפי שנים ויצר את יצירותיו ההיסטוריות, מקום בו חי ישו ונולדה הדת הנוצרית, מקום מקוּדש לעולם המוסלמי – הוא גורם לא פחות חשוב מנופה המרהיב של הארץ למשיכת תיירים מכל קצוות העולם, מכל דת ולאום, ואחרון, אולם ראשון בחשיבות, הוא היותה של ישראל ארץ יחידה בעולם, בה מתחדש עם ונבנית מולדת מהיסוד. המפעל החלוצי רב־ההיקף, צורות ההתישבות ואורח־החיים שאין דומה להם, הרב־גוניות שאין דומה לה של קיבוצי שבטים מכל קצוות תבל ומיזוגם לעם אחד, הפרחת השממות לעמקים פורחים – כל אלה הם אבן־שואבת לעשרות אלפי תיירים מכל עם ולשון, הבאים לראות בפלא, פלא תחייתו של עם מעוּנה ונרדף, שגורלו נחרץ כאילו למָות בידי אדם ושמים, או להתבוללות. אך אם ישראל קוסמת לתיירים מכל העמים, הרי היא מהוָה מוקד־משיכה שאין שני לו לעם היהודי בפזוריו, ליהודים בעלי הכרה לאומית כלאלה העומדים על סף ההתבוללות, הנמשכים בחבלי לבם לראות את מולדתם המתחדשת.

זרם התיירים ההולך וגדל, חשיבותו אינה מסתכמת בהכנסות במטבע־חוץ ובהיותו מקור תעסוקה. תיירים יהודים מכל קצוות העולם נקשרים לארץ בעת ביקורם. מהם המשקיעים מהונם, מהם השולחים את בניהם לביקור וללימודים ומהם אף הופכים ברבות הימים לתושבי קבע. תיירים בני אומות אחרות הופכים בעקבות ביקורם לשליחים נאמנים, תומכים ועוזרים למדינת ישראל בשטחים כלכליים ופוליטיים.

כל אלה מצאו ביטוי במדיניות הפיתוח של הממשלה, במאמציה לפתח את התיירות בישראל. הקמנו גופים מיוחדים לטיפול בתיירים, השקענו כספים מרובים בהקמת בתי־מלון מודרניים, חשפנו עתיקות הארץ שנעלמו במשך מאות שנים כתוצאה מהזנחה והשקענו בפרסומת לעידוד התיירות בקרב מיליוני תיירים פוטנציאליים ברחבי העולם. אנו רואים עתה פריו של מאמץ זה ועוד עינינו נשואות להפוך ענף התיירות לגורם רב־חשיבות בכלכלת הארץ, בהגברת העליה ובחיזוק מעמדנו בעולם.

כאן המקום להזכיר את שיתוף־הפעולה המבורך בין ישראל ועמי אסיה ואפריקה המשתחררים מעול זרים ומכבלי נחשלוּת בת־דורות. היתה זו מדיניותנו מראשית קיומנו, לתרום תרומתנו ולהקנות נסיוננו בהפרחת שממה ובארחות־חיים ומשק לכל דורש. וכה נאמר בקוי־היסוד של הממשלה: “ישראל תמשיך במאמציה לקשר יחסי גומלין של ידידות עם עמי אסיה ואפריקה ותעזור במידת יכלתה הצנועה לפיתוח מדינות צעירות בשטח הכלכלי, התרבותי והחברתי” (סעיף 26, תש"ך). מדיניות הפיתוח של הממשלה השתלבה במאמץ הפוליטי לרכוש אמונן של המדינות החדשות ולעזור להן בפיתוחן על־ידי מימון מפעלי פיתוח בארצות אלו והקניית ידע הנדסי, כלכלי וחברתי, באמצעות שליחים למאות הפזורים ברחבי אסיה ואפריקה ועל־ידי הבאתם של מאות ואלפים מבני העמים האלה להשתלמות בישראל. פעולה ברוכה זו, חשיבותה מרובה, היום ובעתיד, לישראל עצמה ולעמים הנעזרים על־ידיה.

במסכת השירותים החיוניים שהממשלה השקיעה בהם, באמצעות תקציב הפיתוח, מן הראוי להזכיר ההשקעות בשירותים ציבוריים חיוניים, בראש וראשונה בבנינים למוסדות ציבור וממשלה.

הקמנו בתי־חולים, מרפאות ומעבדות לבריאות הציבור; בנינו עשרות אלפי כיתות לבתי־ספר ברמות חינוך שונות ולסוגיו השונים, כולל סיוע בהקמתן של קריות האוניברסיטה העברית והטכניון; בנינים לבתי־משפט; מוסדות לילדים לקויי גוף ושכל; מרכזי־הכשרה מקצועיים ממשלתיים ובנינים ממשלתיים שונים ברחבי הארץ. אין מדינה יכולה להתקיים ללא כל אלה, ולוּ גם יום אחד.

 

חלוקת תקציב הפיתוח    🔗

הרכבו של תקציב הפיתוח במשך י"ג השנים משקף נאמנה את מרכזי הכובד של המאמץ הממשלתי בשנים אלה.

לוח ו'

הרכב ההוצאה לפיתוח ענפי המשק לשלביה

(באחוזים)

בשנים 1949 – 1952, שנות העליה ההמונית, הקטסטרופלית, של שרידי השוֹאה ושל פליטי חרב ממזרח, השקענו עיקר המאמץ בהקמת מקומות דיור לעולים ובפיתוח החקלאות ליצירת מזון. 60% לערך מתקציב הפיתוח הוקדשו בתקופה זו לשתי משימות מרכזיות אלה. אך עם זאת התחלנו בהשקעות ענפות בשירותים ציבוריים בסיסיים ובשיפור עורקי התחבורה ואמצעיה בים, ביבשה ובאויר.

שנות הרגיעה בקצב העליה, 1953 – 1956, שהיו שנות מתיחות בטחונית בלתי־פוסקת, איפשרו התבססות ופיתוח לעומק של המשק הישראלי. בשנים אלו, לאחר שזרענו מאות ישובים חקלאיים ברחבי הארץ, פנינו לפיתוחה של החרושת ולפיתוח מפעלי מים אזוריים וארציים. כיוַנוּ פנינו לניצול מחצבי הנגב, זירזנו הקמתן של תחנות־כוח והרחבת רשת החשמל, הכוַנו עשרות ומאות מפעלי תעשיה ומלאכה חדשים לאזורי פיתוח והשקענו בהרחבתם של מפעלים באזורי הארץ המאוכלסים. העברנו המונים מעבודה יזומה למשק היצרני (האבטלה ירדה בתקופה זו מ־18,000 מובטלים בראשית התקופה ל־12,000 בסופה).

מאז 1957, לאחר מערכת סיני ולאחר שנעלמו שרידי מדיניות הצנע, נכנס המשק לתהליך של פיתוח מזורז, כאשר המאמץ העיקרי שלנו מופנה לביסוסה של ההתישבות הצעירה, לפיתוח מזורז של מפעלי־מים ארציים, לתיעוּש מהיר ולהשקעות גדולות בהרחבת הצי הימי, שירותי התעופה והרחבת רשת התחבורה היבשתית והתיירות. בד בבד עם אלה השקענו סכומים גדולים בבניה לשיכון עולים חדשים, לחיסול מעברות ושכונות עוני ולשיפור תנאי הדיור של הישוב הותיק. בתקופה זו הלך והשתנה מבנה ההשקעות בתעשיה, כאשר ההון הממלכתי משמש גורם מכוון וממלא פרצות, שעה שעיקר המימון בא ממאמצים עצמיים של המפעלים וגיוס כספים מסחריים בשוק הכספים המקומי והבינלאומי.

 

סיכום וראשית    🔗

בשנים שעברו כוּונה מדיניותנו בראש וראשונה להרחבת כושר הייצור הפיסי של המשק הישראלי על־ידי תוספת קדחתנית של נכסי ייצור ושירותים בכל ענפי המשק, וזאת כדי להבטיח תעסוקה למאות אלפי העולים וכדי להקים בסיס משקי בעל יסודות רחבים ככל האפשר. תוך כדי כך היה עלינו לכוון ולחלק את האמצעים שקיבלנו ממקורות חוץ למטרות החיוניות והבסיסיות ביותר, ולעתים חייבים היינו לסטות ממסילות בהן היו נוהגות אולי מדינות העומדות על תלן.

עיקרי מדיניות הפיתוח אותם נקטנו, במשך כל השנים היו:

האדמה והמים – אלה נכסי־צאן־ברזל ויסודות הקיום של עם ומדינה – יהיו בבעלות העם;

בעלות ממלכתית, או בעלות ופיקוח ציבוריים, על שירותים ציבוריים כמו חשמל, טלפון וטלגרף, דרכי תחבורה ומסילות־ברזל, ספנות ותעופה, ופיתוחם של שירותים אלה. השפעה ממלכתית וציבורית מכרעת בהתישבות ובשיכון;

ביסוס חקלאות איתנה – להיותה יסוד איתן לקיום עם ומולדת, לסיפוק צרכי מזון וליישוב שממות הארץ;

תיעוש מזורז וניצול אוצרות הטבע המקומיים למען אַפשר רמת־חיים נאותה ויצירת מקורות תעסוקה לקליטת העליה;

עידוד היצוא והרחבתו – למען נוכל לעמוד ברשות עצמנו ונקטין תלותנו בעזרה מבחוץ;

פיזור האוכלוסיה למען יהפוך הכיבוש הצבאי לכיבוש התישבותי ומדיני, וזאת על־ידי הכוָנת עולים ובני הארץ והזרמת הון ממלכתי לאזורי פיתוח, ליציקת יסודות, הספקת שירותים ותעסוקה, בהנחה שהון זה ימשוך אחריו הון פרטי להמשך המשימה;

יצירת תנאי־חיים הוגנים והכרחיים לישוב החדש והותיק, העלאת רמתו הרוחנית והתרבותית ויכלתו היוצרת, על־ידי מתן קורת־גג, הקניית חינוך על כל דרגותיו, שיפור רמת הבריאות וסיפוק שירותים חיוּניים אחרים באמצעות המדינה.

אם נסב פנינו לרגע קט לעבר הדרך שעברנו – כי אז ניוָכח שאכן עמדה במבחן מדיניות הפיתוח שנקטנו. ועדים המספרים: התוצר הלאומי, שעלה מאז 1950 פי שלושה; מלאי ההון העומד לרשותנו, שגדל פי ארבעה + היצוא, שעלה פי שמונה, ועוד כהנה וכהנה.

אנו עומדים עתה על פרשת דרכים, סיומה של תקופה שהיא ראשיתה של תקופה חדשה. כברת הדרך, שעברנו, תקופת בראשית היתה, תקופת בניית היסודות – יסודות עם ומשק. נאלצנו לפתח כלכלה ומשק בתנאים קשים ובאקלים עויין. וחייבים היינו להקים לעצמנו מחסה ומגן, כדי לגונן על המשק בפני רוחות העולם המנשבות בעָצמה, למען לא יבולע לשתיל הצעיר, לרך הנולד, למען לא יקמול באִבו.

אך השתיל גדל וצומח ועליו להיות לאילן גדול היונק מזונו וחיותו משרשיו הוא. הניצן צריך ליהפך לצמח הנושא פריו; ומשק וכלכלה, כילד, חייבים להתבגר ולהתקיים מפרי עבודתם ועמלם. לא לעולם יעמדו לנו מקורות העזרה מארצות חוץ. עלינו לעמוד על רגלינו ולחיות מפרי עמלנו. ענקי עולם, עשירים, בעלי ידע ונסיון, הון וחמרי־גלם, לוחמים זה בזה על מקום לתוצרתם. אומות קטנות מתאגדות והולכות לגופים גדולים, כדי לעמוד בהתמודדות. השוק האירופי המשותף, שעוד לפני שנים מעטות פיקפקוּ גם המדינוֹת החברות בו אם אמנם יצליח במשימה, הופך במהירות לגוף כלכלי ומדיני אדיר. לכן חייבים אנו לנקוט מעתה מדיניות של התבגרות. לכן על סחרנו ללכת על שבעת היַמים וחמש היבשות, כדי להביא את לחמנו. חייבים אנו לצאת מן החממה שהקימונו ולעמוד פנים אל פנים מול הרוחות המנשבות ולהתמודד על מקומנו בעולם.

מוטב, על כן, שנכין עצמנו למערכה ונרגיל משקנו וכלכלתנו מבעוד זמן לתנאים השוררים במערכת השוָקים העולמית. לכך מכוּוָנים כיום כל הגיגינו ומאמצינו. בידי העם הזה, מנהיגיו ופועליו, נתון הדבר. בהתאפקות בדרישותיו, חסכון בהוצאותיו, ייעול ומסירות בעבודתוֹ ופריון בתוצרתוֹ – טמוּן סוֹד ההצלחה.

ולנגד עינינו המטרה העיקרית: קיבוץ נידחים מקצוי ארץ והפיכתם לעם יוצר, נושא עצמו מבחינה כלכלית ומקיים חזונם החברתי והמוסרי של נביאיו הקדמונים.