א    🔗

אין נחת בקריית הביקורת שלנו. אין נחת מצורתה, ולא מתוכנה. נתמעטה דמותה ונתמעטה השפעתה. אפשר שהיא מעוררת תשומת־לב בשעה שהיא פוגעת, אך אינה משמשת מורה־הוראה ולא תדריך, לא לסופר ולא לקורא. הסופר אינו מצפה ממנה שתגלה לו איזו אמת מוצנעת ביצירתו, שלא היתה ידועה לו; ואילו הקורא, הזקוק בדרך־כלל למסביר ולמפרש, שיודיעוהו טיבה של יצירה, מדרגתה ומידת זיקתה לזמן ולמקום – אינו הוגה אליה לא חיבה ולא כבוד, מפני טעמים שעוד ידובר עליהם.

וכדי שלא יגלו בדברי פנים שלא כהלכה, אומר מיד, שאינני סבור שלביקורת העברית היה תוֹר־זהב שאבד בדורנו. ודאי היו מבקרים חשובים ונכבדים, כגון פרישמן, קלוזנר, ברדיצ’בסקי, ברנר, פיכמן, לחובר ואחרים, שעדרו בשדה זה, שהיה מלא קמשונים, והם התקינו ערוגות נאות והצמיחו פרחים יפים. אולם כל מי שאין לפניו משוֹא־פנים כלפי העבר, יודה שמבקרים חשובים היו, אך תור־זהב לא היה לביקורת העברית. אין בה פסגות כדרך שהיו ביצירה עצמה. אין, דרך־משל, ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור בשדה־הביקורת. ולא עוד אלא שברנר כמסַפר היה גדול מברנר המבקר, ופיכמן המשורר עלה על פיכמן המבקר, עם כל תרומתו להתחדשות הביקורת העברית. ולכן סמי מכאן התרפקות על העבר או קינה בנוסח: מי יתנני ירחי־קדם בביקורת! לא היו ירחי־קדם כאלה. מלבד זה, אין דורנו יתום ממבקרים ותיקים וצעירים. ובטוחני, שאין הם נופלים מרבותיהם, ומבחינה מסויימת אף עולים עליהם, שהרי הם כבר רוכבים על כתפי קודמיהם. ואף־על־פי־כן אין נחת מן הביקורת.

הבה נתהה על החזיון הזה. ואתחיל מבדיקה סמאַנטית של המלה “ביקורת”.

הנחה מוסכמת היא, שלמלים יש אבות־משמעות ותולדות־משמעות. מלה, שלכאורה משמעותה ברורה ומסויימת עכשיו, גילגולים רבים עברו עליה, והיא בת להוראות קודמות ואם להוראות חדשות. המשמעות הקודמת נדחקת על־ידי החדשה, אך אינה נמחקת. היא מובלעת באבריה של המשמעות החדשה, מפרנסת אותה מן המסתרים ואוֹצלת לה צבע ודם. סוד השירה, למשל, היא באותו שימוש מופלא במלים ובצירופיהן, שכל המשמעויות הגנוזות נעשות שותפות בביטוי החוויה הפיוטית והאמנותית. לכל מלה שירית שובל ארוך בזמן ובעומק, המשווה לה הוד־מלכות ונותן לה ייחוד־הבעה ועוז־הבעה.

המלה “יצירה”, דרך־משל, עבר גדול לה, ושרשיה נעוצים בקדמת־קדמתה של הלשון. תחילתה בפּוֹעל “וייצר ה' אלוהים את האדם מן האדמה” שבספר בראשית (ב, יט). מפּוֹעל זה נקלפו ויצאו כל הצורות, כגון: “יוצר אור ובורא חושך”, “יצוּרי כצל כוּלם”, יצר לב האדם“, בטרם כל יצוּר נברא” וכיוצא באלה. גם שם־העצם “יצירה” שלשלת־יוחסין גדולה לו. “יצירת הוולד”, “יצירת הבורא יתברך”, “חכמת־היצירה”, “עולם־היצירה”, “ספר־יצירה” וכו'.

נמצא, שהאומר בעברית “יצירה” הריהו מביע דרך הבלעה מסכת שלמה של משמעויות מסתוריות ופשוטות, עתיקות וחדשות, שנתגבשו בתיבה קטנה זו. ואף־על־פי שגם מלה זו ניטשטשה מרוב שימוש, עדיין נקיי־הדעת מבטאים אותה ברטט־בראשית.

אולם איתרע מזלה של המלה “ביקורת”. זו שהיא מעין עזר־כנגד ליצירה, בת־לוויה, בעלת־בריתה ושותפה. היא יתומה מבחינה לשונית וסימאנטית. אמה הוֹרתה נזכרת פעם אחת במקרא, בספר “ויקרא” (יט, כ) מחובר לאוֹנס שפחה נחרפת: “ביקורת תהיה, לא יומתו”! וכמעט כל המפרשים מתחבטים במלה זו ומבארים ואומרים, שביקורת היא לשון הכרזה ופירסום או לשון מלקות. בתקופה מאוחרת מאוד פירשוה כלשון חקירה ודרישה, ורק בימי ההשכלה (מאיר הלוי אלטאר) קבעו אותה לבחינת ספרות והערכתה, קריטיק בלע"ז. באופן כזה מתברר מה דלה עמידתה של המלה “ביקורת” באוצר הלשון העברית. אין לה שורש אלוהי; אין היא נין ונכד לגזע ישישים, אין לה תימוּכין במשפחת המלים הגדולות, ואינה מעוררת כל זכרי־משמעות, ואף לא נרמז בה כל סוד. צליל פרוזאי לה, חילוני. ערירית היא מהלכת בעולם. ממנה וּבה מתחיל הכל.

ועובדה זו, שהמלים “ביקורת” ו“מבקר” הן עוּלות־ימים וקלות־מטען, בלא עבר עשיר ובלא מסורת, גרמה לדילדול ולזילזול בערכן, הן מצד היוצרים והן מצד קהל־הקוראים. פגם זה, שלכאורה נראה כעניין של מה־בכך, הוא כבד־תוצאות. יוּקרתן של מלים משפיעה הרבה. האומר: מבקר, כאילו אומר: חופש מומים, משחיר פני אחרים, שמח לאיד, נבנה מחורבנם של אחרים ונהנה מכשלון הזולת. בעצם המלה ביקורת חבוי, כביכול, משהו שלילי.

חוששני, שכך הדבר גם אצל אומות העולם. המלה Creation היא בעלת אותו מטען רוחני חשמלי כמו “יצירה” בעברית, ואילו המלים critic או critisice סובלות מאותו חוורון וחוסר־דם, ויש בהן מכל צלילי־הגרר השליליים, שמצאנו במקביליהן בעברית.

זוהי סיבה סימאנטית פסיכולוגית לרפיון מעמדה של הביקורת בקרב הציבור.

ב    🔗

בסמיכות לכך יש להזכיר את הוויכוח על מהותה של ביקורת, ויכוח, המנסר בכל העולם כולו. הללו רואים אותה כרקחה וטבּחה ליצירה, והללו כיצירה בפני עצמה. משוררים ומסַפרים, שהם עצמם לא עסקו בביקורת, השתדלו להוריד את קרנה ולהעמידה על תפקיד אחד, תפקיד של פרשן ומתווך. הקהל הרחב, שאינו מבין יצירה ספרותית ואמנותית מדעתו, זקוק למסביר, לפירוש רש"י, ושליחות זו מוטלת על המבקר. והם מוסיפים: כל ספר חדש היוצא לאור דורש שיכריזו על הופעתו. המודעות אינן מספיקות, משום שהן מסחריות ואין הקהל מאמין בהן. המבקר הוא איפוא כרוֹז וּמבשר, מן פרסמן. אכן, אין להכחיש, שישנו סוג של מבקרים, שלא יצא מכלל מלמד דרדקי, כשם שישנה ביקורת שהיא מעין מודעת נרחבת. אולם צורך הוא להדגיש, חזור והדגש, שהביקורת היא בחינת יצירה ספרותית, ורק בדמות זו היא יכולה למלא את שליחותה. המבקר הראוי לשמו איננו טפל ליוצר, אלא הוא יוצר ברשות עצמו. היצירה הספרותית של פלוני המחבר משמשת למבקר רק נושא, כשם שהטבע, האהבה, האדם, אלוהים, או המאורע משמשים נושא למשורר ולמסַפר. אין כל הבדל נפשי יצירתי ביניהם. מבקר, המשרטט קווי־דמותו של יוצר ומבליטם בתוך סביבה מסויימת ובזמן מסויים, עושה מעין מה שעושה המסַפר לגיבורי סיפוריו. הביקורת היא למבקר מה שהשיר הוא למשורר. שניהם יוצרים, אם כי דרכי יצירתם, אמצעיהם, כלי־תשמישם, שונים, וכשם שהיצירה עצמה היא ביטוי אישי של היוצר, כך הביקורת היא ביטוי אישי של המבקר. על־ידה ובאמצעותה הוא מביע את דיעותיו, את השקפת־עולמו, את אמונתו ואת ערכי המוסר והיופי שלו.

הפרשנות, שהיא בלי ספק אחד מתפקידיה של הביקורת, אינה ממצה כלל וכלל את מהותה ויעודה. הביקורת היא אמנוּת וחלים עליה חוקי היצירה האמנותית, אף־על־פי שלגביה יש להם ייחוּד מסויים: מטעם זה נמנות, לדעתי, מסות־ביקורת עם הספרות היפה ודין אחד להן.

לפיכך טועים טעות עקרונית אלה, הרואים את הביקורת כמדע. כשם שהספרות אינה מדע, כך אין הביקורת מדע. ודאי, חייב המבקר להיות בעל השכלה רחבה, ללמוד תמיד ולדעת כמה מדעים מיצרניים, כגון: פילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תורת הלשון. קל וחומר שעליו להיות בקי בספרות העולם, שכּן עליו לחשוף מקורות יניקה והשפעה ולנתח תהליכי יצירה, להרכיב ולהפריד. ולשם כך יש צורך שיקנה לעצמו אופן טיפול מדעי, שיטה מדעית. אולם הביקורת עצמה אינה נעשית על־ידי־זה מדע. כושר־התגובה האינטואיטיבי על מפעל אמנותי, המצע הסובייקטיביסטי, הם היו עיקר ויהיו עיקר בביקורת. הטעם האישי, הגישה האֶסתטית והמוסרית הפרטית, הם שמכריעים בסופו של דבר את כף־המאזניים. ואלה לא במדע יבוקשו, ולא ממנו ייוושעו. הלמדנות והמדענות הן אחיעזר ואחיסמך למבקר ולביקורת, אך הכליות והלב הם הזנים והמפרנסים את המבקר האמיתי.

ורואה אני את הנטיה המופרזת, המתלבטת בתקופה האחרונה, להפוך את הביקורת למנגנון לבדיקת מוטיבים וטקסטים, כאחראית במידת־מה לירידת קרנה בעיני הקורא. ודאי, כל מבקר בודק טקסטים ומוטיבים, שהרי עליהם הוא מבסס את משפטו: אך המבקר חייב במזיגת המחקר והיצירה, כדי שלא תיהפך החקירה לחקרנוּת והביקורת לבקרנוּת. המבקר איננו סוקר אובייקטיבי, אלא סופר סובייקטיבי. והקורא צריך ליהנות מן הביקורת, כדרך שהוא נהנה מן היצירה עצמה, ולפיכך היא צריכה להתייצב לפני הקורא לא בפירוטים, בזוטות, בשלד ובעצמות, אלא כגוף חי, כנשמה ממללת, כחטיבה שלמה, כיצירה.

ודווקא אלה הגורסים שתפקידה של הביקורת לפרש ולהסביר את היצירה לקורא, צריכים לשקוד על כך שזו תהיה ברורה ומלוטשת. רוֹוח בעולם, ואף אצלנו, ויכוח חמור בדבר המוּבן והבלתי־מובן בשירה ובדבר ערכה של שירה אינדיווידואליסטית, שאינה מוסברת אלא לצנועין מועטים, ואולי למשורר לבדו. הרבה דוּבּר על משמעותן של הסתומות הללו, ואני לא אכריע בזה כאן. אולם אם הורשינו להצדיק את חוסר־הקומוניקאציה בשירה אינטימית של המשורר, לא הורשינו לוותר על קשרי־התחבורה בין המבקר והקורא. ביקורת, שאינה מותחת גשר בין הקורא והיצירה, היא מלאכה לבטלה ונוח שלא נבראה משנבראה. ביקורת, שאינה מוצאת מסילות ללב הקורא, לשם מה היא באה? הלוא תפקידה לברר, להאיר, לגלות איזה צד סמוי ביצירה ולשפר את הטעם ואת חוש־הריח של הקהל. ואם היא נהפכת לאֶזוֹטרית ומדברת ברמזים או בשפת־עילגים, או מערפלת את עצמה, או מכבידה את עוֹמסה – מה מועיל בה?

האמיתות של המבקר אינן מוחלטות ולא דומות לאמיתוֹתיה של הדת, או למסקנותיו של המדע. הן יחסיות, סובייקטיביות. הן פרי טעם פרטי ופרי חוויה אישית. אולם דווקא משום כך מן הנחוץ הוא, שקנה־מידה יהיה בידי המבקר. הקורא והסופר צריכים לדעת מהו הקריטריון של המבקר. מה הוא פוסל ומה הוא מכשיר, על מה הוא ממליץ ומה הוא מגנה. האם רשאים לשאול: לאן אתה מוליך אותנו? מה הם עיקרי־אמונתך? לא שהמבקר חייב לקיים כללים וחוקים על כל פרטיהם ודיקדוקיהם – אף־על־פי שגם אותם אין לבטל בתחום השיפוט הספרותי – אלא הוא חייב בהשקפת־עולם, במשנה אֶסתטית.

בתחום זה יכול וצריך דור המבקרים הצעירים ללמוד מן הוותיקים; הם היו והינם בעלי קנה־מידה. משפטם היה נעוץ במסכת־ערכין. החידוש של פרישמן, וקודם לכן של קובנר, היה בקנה־המידה האירופי, שהכניסו לביקורת העברית. בימינו זהו חידוש שנתיישן, אך בימים ההם היה בו משום הישג רב. לחוֹבר הכניס את הקלאסיפיקאציה בספרות העברית, עשה בה סדרים, וקלוזנר ראה בביוגראפיה של הסופר ובבחינה הלאומית מפתח לשערי היצירה. פיכמן בנה את הביקורת האימפרסיוניסטית, שקנה־המידה שלה היה יושר־ההתרשמות ויפי־היצירה. ויאריכו ימים צמח וקשת וקריב וקורצווייל, וכן סדן, זמורה, מיכלי ואחרים – קנה־מידה בידם באופן שאתה יכול לומר, כמעט מראש, מה לפי רוחם ומה אינו לפי רוחם. אמנם ויכוח לי, למשל, עם קריב בגלל המוֹניזם שלו. הוא העמיד, כמו חבקוק, את הביקורת על יסוד אחד עיקרי, על המוסר הדתי, או הדתי־מוסרי. ואף־על־פי שהוא חביב עלי יותר מאלה שאין להם כל יסוד, אינני יכול להתעלם מכך, שקנאותו למוניזם שלו מכווצת את הספרות ומצמצמת את האמנוּת ומוציאם פסק־דין של ביטול על חלקים עיקריים של הספרות העברית. אין הבחינה המוסרית דיין יחיד בספרות, כשם שגם הבחינה האֶסתטית והאמנותית אינה יכולה להיות כזאת. ספרי־יריאים שלמים הם בתכלית השלימוּת המוסרית, ואף־על־פי־כן אין רובם ספרות במובן האמנותי. אולם ספרות, שאין נעימה אנושית מרטטת בה והיא כולה רצח ושוד, אפילו נכתבה על־פי כל חוקי היופי – פסולה בעינינו. רק סינתיזה של יופי וטוב, אמת ושגב, היא מסימניה של ספרות גדולה.

וסינתיזה זו עדיין נמצאת במצב של התהוות בביקורת הצעירה. היא תבוא, היא מוכרחה לבוא. כי לא יתואר, שיורשי־העצר בספרות העברית לא יהיו נאמנים לדיברות קודמי־קודמיהם. ההצטללות עתידה לבוא גם ביצירה וגם בביקורת הצעירה, שאף היא תיעשה ותיקה, וחוזר חלילה.

ולפי שאני רואה את הביקורת כיצירה, ולא כשפחה חרופה וכמשמשת איזו גבירה או אדון, ארשה לעצמי לדבר בחוּמרה על המנהג לזלזל בכתיבת הביקורת. דברי־ביקורת רבים מדי נכתבים אגב אורחא, והם אינם מעוררים כבוד. דין הוא שמסת־הביקורת תהא נכתבת בסיגנון אמנותי, תוך שהייה והשהייה, עיכול ושיקול. לא: היום מופיע ספר ולמחר מופיעה ביקורת; לא: ספר אמנותי, שלשונו מסולתת, וביקורת מהירה שלשונה מטולאה. הביקורת צריכה להיות, ככל האפשר, מעין היצירה המבוקרת. מנוּפה כמותה, מדודה כמותה, פרי הריון ממושך כמותה, רוויית אחריות כמותה וּבשלה כמותה.

לא תהא תקנה שלמה לביקורת, והיא לא תתעלה בעיני עצמה ובעיני קוראיה, אלא אם כן יתייחס אליה המחבר כאל יצירה ממש, שלשונה תהיה משובחת ובניינה איתן וכוונתה טהורה. המבקר צריך לשקוד על אמנות־הכתיבה ועל מלאכת־האדריכלות, כדי שיחזרו זיווה של הביקורת, כבודה והשפעתה.

ג    🔗

דין הוא שלא להתעלם ממומיה של הרצנזיה, הנותנת את חלקה במיעוט דמות הביקורת בימינו.

ואלה הדברים שאמר על הרצנזיות סופר אנגלי, הנרי ג’יימס, עוד בשנת 1893:

“הספרות הפריוֹדית היא מעין פה עצום פעור, שצריך לפטמו ולמלאותו. משוּלה היא לרכבת סדירה היוצאת בשעה קבועה מראש, אולם אין היא רשאית לצאת אלא לאחר שכל מושב ומושב נתפס על־ידי נוסעים. מקומות־המושב רבים הם, והרכבת היא ארוכה עד מאוד, משום כך מייצרים גלמים, שימלאו את המושבים בעונות שבהן אין די נוסעים. מטילים אימוּם אדם ממולא על המקום הריק, והוא משמש דמות מעוררת אֵמוּן עד סופה של הנסיעה. אותו אימוּם נראה ממש כנוסע, ואתה יודע שאין הוא איש־נוסע אלא לאחר שראית שאיננו אומר דבר ואף אינו יוצא מן הרכבת. השומר, ניגש אליו לאחר שהרכבת הועתקה הצידה, מסיר את אפר־הפחמים מעל פניו, פני־העץ, ונותן מראה אחר לאצילי־ידיו, באופן שהוא יכול לשמש ממלא־מקום לסיבוב חדש. על דרך זו משמשים אימומי־הביקורת כחומר־מילוי־וסתימה בכתב־עת המנוהל יפה – הם הנכנסים תדיר לכל מקום פנוי”.

רצוני שלא יטעו בדברי: שטות היא לשלול את ערך הרצנזיה ותפקידה. היא נעשתה כלי־שרת הכרחי. בתקופתנו, שבה מופיעים שפעי־שפעים של ספרים, יש צורך בכרוֹז, במבשר, במודיע, המספר טיבו של ספר או סופר ומפנה תשומת־לב אליו. אין להמתין עד שהמבקר יכתוב את מסתו הגדולה. אולם כשם שאנו חייבים למתוח ביקורת על חזיונות שונים בחיינו, אפילו הם נפרצים מאוד, כך אסור לנו להתעלם מן התוצאה השלילית של סוג־כתיבה זה, שיש בו מקום לפסקנות בלא למדנות, לשבח או לטבח בלא חובת ההוכחה המפורטת, להכללה לשבט או לחסד בלא חומר־שיכנוע מספיק. ונמצא, שהקורא הרגיל אינו לומד ממנה הרבה וטעמו משטיח, ואילו המשכיל אינו מחבב סנטנציוֹת, אמרות, פסקי־דין, אלא רצונו ללכת עם השופט והדיין בכל הדרך הארוכה שבה הגיע למסקנותיו. הוא מבקש לראות את בית־היוצר של המבקר, את קנה־המידה שלו, את מכשיריו, את אופן השימוש בהם, את השקפת־עולמו ואת מהלך־מחשבותיו. הוא רוצה ליהנות מן השקידה ששקד המבקר ולהיות שותף לו ביגיעה הרוחנית ובלבטים. קיצורו של דבר: הוא רוצה לדעת אם יש “כיסוי של זהב” למטבעות שהוא מרצה לפניו. דברים אלה אין הרצנזנט יכול להעניק לקורא המשכיל.

ולבסוף אעיר על רעה חולה אחת, הטעונה ביעור.

אפשר להבין את הצורך של המבקר, שספר קלוש וקלוקל מונח לפניו, לגדף את הספר ואת מחברו ולשלחם למקום שהפלפל השחור צומח. זוהי תגובה טבעית על גירוי קשה. הסופר העליב את המבקר, ולכן הוא צועק מנהמת־לבו: קלוֹקלן, שלומיאל, גונב־דעת־הבריות וכיוצא באלה. אולם כשם שהמשורר אינו צועק סתם, אלא מטיל על צעקותיו עוֹל משקל ומיקצב, מעדן את חוויותיו ומעניק להן לבוש אמנותי, כך אין המבקר רשאי להשתמש בשפת השוק. שכּן כל מבקר, ואף כל רצנזנט, חייב לראות את עצמו מחנך, מדריך, שתפקידו לשפר את הטעם. ואין משפרים טעם בדרך חסרת־טעם. בתחום זה אין המטרה מטהרת שום אמצעי, אלא, להיפך, האמצעי הוא חלק מן המטרה. הקורא ביקורת, שהיא נקיה בלשונה ובהגיונה, אפילו היא מותחת דין קשה, הריהו נשׂכר. ואילו ביקורת גדפנית וזעפנית, אפילו היא צודקת, גורמת לקילקול הטעם. החריפוּת היא מידה טובה ואפילו הכרחית לכתיבה, לכל כתיבה. אולם חריפוּת אינה חירופים, וביקורת איננה נשורת־עט. המבקר ה“קוטל” את מבוקרו על־ידי שמות־גנאי וכינויי־דופי, קוטל בסופו של דבר את עצמו. המבוקר נהפך לקרבן־חינם ומעורר את אהדת הקורא אליו ואת שנאתו למבקר. כמה וכמה מבקרים ירדו חיש־מהר מעל הבמה לאחר שהריקו את כל החיצים מאַשפתם בזמן קצר ובמטחי־יריות לא־רבים. הביקורת היא כלי־תשמישה של התרבות האנושית, ואין קונים תרבות באי־תרבות.

לא טובה הימנה הביקורת הכיתתית. לצערנו, נתחדשה זו בקריית־ספר שלנו לאחר אתנחתא קצרה. הרבה סבלנות ממנה, ולא חלקה אחת השחיתה. שהרי היא כולה משוֹא־פנים ואין לפניה לא כללי־הערכה ולא סולם־ערכין, כי לא ה“מה” גורם בה אלא ה“מי”. אם מאנשי־שלומנו אתה, אקלסך על־מנת שתקלסני. אך אם לאסכולה אחרת אתה, או בן משמרת אחרת – גוזרני עליך כרת. כולם הכרח הוא, שמפקידה לפקידה תתחדש הביקורת הרעה הזאת? מן הדין ללמוד מן העבר: סוג זה לא הביא מעולם תועלת למבוקר, שהמבקר חפץ ביקרו. היא עוררה יצרי־מלחמה וסיכסכה איש בריעהו, אך לא גידלה אפילו גידול אחד בר־קיימא. כך היה וכך יהיה!

יעוד גדול להם לביקורת ולמבקרים במערכות היצירה שלנו. אך כדי שיוכלו למלאוֹ, עליהם להחזיר את הכרת־השליחוּת כיוצרים וכמחנכים. והכרה זו מחייבת ממילא התקדשות רוחנית והתכּשרות אמנותית, הנותנות טעם לביקורת וכבוד למבקרים.

תשכ"ב