אין לך דבר טרגי ביהודי, שהולידו בו מאות שנות־חייו בגולה, יותר מאותו זלזול, שהוא נוהג בעצמו על דרך שיטה קבועה. כפלים לטרגיות בזלזול עצמי זה, משום הוא מכאיב ומחפיר גם יחד. אותם צרפתים שנונים, האחים תרו, ניצלו את התכונה הזאת שביהודי עד קצה תכלית בספרם “היסטוריה קצרה של העם היהודי”. משפטיו הקדומים של העולם המערבי, תורה שמרביצים אותה לעתים קרובות כל כך מתוך מראית־עין מסנוורת שבסמכות מדעית, כבר יצרו “אקלים־דעה” מחנק לאטו ומחנק אף על פי כן. הכל עונים כהד לשקריו ולעלילותיו של עולם ספוג־משטמה – הבוגדים מתוך צהלה, הנוכלים מתוך דקדוקי־עניות, והמון־העם מתוך תמימות. הארכיאולוג, מבקר־המקרא, חכם־הכלכלה והעתונאי בני דת משה, או בני בריתו של אברהם, פוזמים פה אחד זה יובל בשנים אותו פזמון שבהשערות מפוקפקות, השערות על דרך המדע הבדוי, בנוגע לעמם הם. מקרל מרכס ועד לאוטו הלר, איזה מבול־ארס הוא שירד לעולם! למן הרוכל אשר ברחוב הסטר ועד הבנקאי שברחוב וואָל, איזו הוצאת־לעז מרושעת על היהודי!
וטעמו של דבר? בורות סתם! שנים מרובות של יגיעה וחקירה סבלניות בספרות בת־המזרח צריך אדם, כדי שיחדור לרוחו של היהודי. עד המאה השמונה עשרה היו היהודים עם בן־המזרח ברוב מנינו ורוב בנינו, והמושגים היהודים, ילידי התקופה העתיקה וימי־הבינים, נשארו מזרחיים עד היום. כדי ליצוק את היהדות יציקה חדשה שבלשון־דבור מערבית צריך אדם יותר מחדירה וכשרון רגילים. אוצר־מונחים מערבי כשהוא בא לשמש את היהדות, על כרחו שיהיה מטעה. הנסיון לדחוק את תהליך־תולדותינו לתוך “מעיל־המשוגעים” שבמלים “דת” ו“לאומיות” לא חולל כי אם מבוכה ומדנים. ההלכה, זו המהווה ראשה ורובה של היצירה היהודית הספרותית, לא בנקל נעשה אדם שליטי בה. אפילו כדי לדלות פנינים מתוך האגדה, נתבע הצולל לבקיאות עצומה ולמשמעת שיכלית ממדרגה גבוהה. שלשים שנות יגיעה שקודה הקדיש אחד גדול, לוי גינצבורג, לבדיקת הפולקלור של היהודי: את תולדות התפתחותה של ההלכה עדיין מהסס הוא, זה גדול המלומדים שבדורנו, מלפרסם. אחד העם הוציא את כל ימיו בכתיבת מסות צנועות בלבד על גילויים שונים בחיי־היהודים. קפלן עסק בעיון חצי־יובל בשנים, עד שהעשירנו בכרך האחד שלו. זו עקה, שכל אותם התוקעים תקיעה גדולה לישועת ישראל אינם קוראים בפרי עבודתם של האנשים האלה כי אם לעתים רחוקות מאד. רק שנים שלשה עתונאים הואילו בטובם להזכיר את “היהדות בתורת ציביליזציה”, ואפילו אזכרות אלה מראות, שהתירו הכותבים לאיזה מבקר באחד העתונים להשביע את סקרנותם לגבי המחקר הזה.
באותו גל הולך ועלה של קונטרסים, מאמרים ודינים־וחשבונות על מעמד היהודי באירופה ובאמריקה אין אתה מבחין אלא לעתים רחוקות מאד ברמז כלשהו לקארו, ליוסטר, או אפילו ללשצ’ינסקי ורופין. מי בתוכנו יראה את הדבר כצורך גבוה לעצמו לחשוף את רוחו של היהודי בן־זמננו מתוך יצירתו של גאון ספרותנו, ביאליק? רבו כל כך בתוכנו הצווחה, הפּיפּוי, הנאום החוצב להבות, משום שרבה בתוכנו הבורות. סברותינו, לעתים קרובות יתר על המדה, אינן אלא בנות־בנותיה של האנטישמיות המערבית ובנותיה השיטחנות המזרחית.
אותו רעש, עובר לסוחר במחננו כיום, בענין הפשיזם היהודי אינו אלא סילופה של עובדה, שימת צביונה של ההיסטוריה היהודית לקלס, ומעשה־נערות, לנוספות. שאילו היו כל היהודים בארץ ישראל פשיסטים ואילו אפשר היה לקבל את הדעה המגוחכת, הנשמעת פה ושם על הציונות, שכל עצמה פשיזם בתרגום עברי, לא היה ריכוזנו בשאלה זו מוקיע לעין השמש כי אם את תמימותנו בלבד. שאפילו כן – היה זה מופיע בפשיזם מיוחד במינו. אין היהודי עשוי להעמיד דיקטטורה משלו בארץ ישראל עד עבור עוד חמשים שנה, לפחות, ויובל בשנים עשוי, שייזים אף את ניחושיהם המסתברים ביותר של פקחים שבעתונאים. ואם יהודי מזלזל בעצמו על כרחו שיהא כותב על פאשיזם יהודי, מן הדין, לפחות, שילך וילמד פרק בכתיבה אצל מרק טוויין או שלום עליכם. שהרי עולי־ימים אלה, המהלכים בסך בחוצות תל־אביב, לבושי חולצות חומות, ומניפים ידיהם “מורי פאַשיסטיקו” בוורשה אינם עשויים אלא לבדח דעתו של אדם. במובן המדיני חשובים אלה ומסוכנים ממש כאותה קשת וחצים, שהיו נערי־החדר מחזיקים באומץ־לב מרובה כל כך בל״ג בעומר. כל הדן על הפאַשיזם כעל סכנה יהודית, מתרגשת ובאה, אינו אלא מוציא נייר לבטלה ומבלבל חושיו של העם, ההולכים בחושך.
ברור הדבר, שכמה יהודים מאמינים כיום, כי רק מן הקומוניזם תבוא גאולתו של בית ישראל. אחת מתכונותיו של הקומוניזם היא הקנאות. הקנאי גם שליח דתי הוא גם דוגמטיקן, וממילא “בעל־כת”. כל בעל־כת למינהו אינו מכיר ב״מפלגת מתנגדיו של הוד מלכותו". בעיניו הוא אין מפלגות בנמצא כלל: אמתו הוא היא האמת האחת, וחוסר־הסיבולת – לשד־תעמולתו. ארורים אפוא הבנקאים, הבורגנים, הרבנים, האמנים, הפייטנים: כל אלה אינם אלא מכשול בדרך הגאולה.
קנאי לא קטן הייתי גם אני פעם. לא לפני שנים מרובות ביותר היו אמוני נתונים־נתונים לראש־סיני היוקד, מתוך אותו עוורון, המציין את אמוניו של הקומונאי, להבדיל, לככר האדומה. לפני זמן קרוב עוד יותר, הייתי סבור, שכל יהודי, המעדיף את האידיאליזם או את הרציונליזם בפילוסופיה מן הפרגמטיזם, “מדחה את הקץ”. הגעתי מאז לידי תשובה וחרטה על בוסר זה, שהיה בי. מוכן אני ומזומן כיום להתיר אופק רחב במדה הגונה להשקפותיהם של יהודים. יכולים הללו, אם כך הם “מותנים”, (יורשה־נא לי להשתמש בברבריזם זה, המקובל על הרבים), להיות קומוניסטים, פאַשיסטים, אורתודוכסים או כופרים בעיקר. יהודים משוחררים מפעולות־הגלות עליהם ייראו מצב־ענינים שכזה כתופעה תקינה: עם החי את חייו במילואם. יש שקנאה שפלה ואהבת־הבצע הגסה יניעוהו ויקרעוהו לקרעים, ויש אשר החוק ונדיבות־הרוח יעלוהו וישפּרוהו. יהודים, שהגלות העמיקה מעניתה בנפשם, בין ששמם אברהם גייגר בין ששמם וואלדו פראנק, יתאוו תמיד לראות את ישראל מהווה חברה מיוחדת במינה ותעודה. מיוחדת לה. בדור פלוני אתה מוצא את ברית־האחים, בעלת התעודה הידועה, מבקשת לה את נאמניה; ויום אחר הנה בא, ושפינוזה או מרכס יוצע לרבים כפטרון קדוש. יש יהודים, שנפוליאון שת בחלקות להם והם מוותרים על כל קו־יהדות שבהם מלידה ומבטן; ויהודים אחרים יש, שהיטלר מפחידם והם מעמידים מיד איש־של־קש ועורכים מלחמה בפשיזם היהודי.
משפחה מנומרת אנו, היהודים, מהווים תמיד, ואין מספר לבנות־גווניה בכל שאלה אנושית. יש מריבות במשפחה, מדנים ומדווי־לב. הללו מבניה יחפשו להם צל־קורה אחר ומוצאים את תשועתם באמונות בנות־חלוף, אבל אם חכמים הם, שעיניהם בראשם, לא ינסו להכניס תחת כנפי שכינתם את הנחשלים אחריהם. כי שבעי־ימים אנחנו ושבעי־נסיון ולא נמיר את תולדות־חיינו בסיסמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.