עד שרוחה של אירופה הולכת ונכחדת, היהודי מה תהא עליו? בשעה שהריגול, העריצות והענויים נעשים כלי מלאכתו של הממשל, וחופש־הדבור וחירות־הדת נהפכים לזכרונות־עבר חרופים בקרב גויי־הארץ, מה נשאר לו ליהודי מתפארת־קדומים שלו?

היו ימים ורוח ישראל היתה מעין אמת־מדה לשאר העולם. האם נשארה אמת־מדה זו שבידנו נאמנה לערכיה המקוריים, או שמא נתעוותה אף היא ושוב אין לסמוך עליה? אם העולם כולו עומד במורד, האם שומר היהודי, לפחות, על שיעור־קומה שלו? בתוהו־ובוהו זה שבדיכוי בהמי ותאוות־דמים, האם מרגיש הוא בסבל־ירושתו הנבואי?

שבתי עוד הפעם בימים אלה אל דפי התנ״ך, מבקש ומספיק למצוא בו יסוד אחד מיסודות הנפש היהודית, תוך מסוים, המוצא לו מבע בלשון אחת בלבד – זו העברית. תוך זה – אין אלא העברית מגלה אותו. תמצית זו, תבלין זה. – אין שום לשון אחרת משמרת אותם. חש אני בדבר בפסוק ראשון שב״בראשית“, ותוך כדי רגע אני חוזר ומרגיש בו בדף ראשון של ביאליק. בחיבורים המפוארים, שנכתבו על היהדות במשך כל הדורות בכל מיני לשונות אחרות, איני מוצא אותו. אין זה מתערטל לעיני, אינו מגלה את סוד־הוויתו מחוץ לכתלי־ביתו. ספרו של הרמן כהן, “רעליגיאָן דער פערנונפט”, של פראנץ רוזנצווייג, “שטערן דער ערלעזונג”, “היהדות בתורת ציביליזציה” של קפלן, “אגדות החסידים” של מרטין בובר, כולם אומרים: “לא בי הוא”. “מורה נבוכים” של הרמב״ם ו״מקור חיים” של גבירול, שניהם מתורגמים מערבית, לא מצאוהו. ב״בראשית" שם הוא, ב״המתמיד“, ב״מגלת האש”, ואף בכל עמוד ועמוד כמעט של אחד העם אני חוזר וחושפו. אפילו צ’רניחובסקי ההליני מגלה לי אותו סוד – מרגיש אני אותו, אפילו כשאיני מבינו. ואילו כמה וכמה ספרים על היהדות ועל היהודים, בבבל זו של לשונות־אירופה, אני מבין לפרקים ואיני מדגישם.

תוך זה, פּנים שבפנים, חסר כיום בחיי־ישראל, שאם לא כן, כיצד אנו מסבירים את אי־ערנותנו אפילו כלפי יסורינו אנו, את עזרתנו זאת מיד לפה שאנו מגישים לבנינו ולבנותינו, בני־בלי־בית אלה? ואם יש לתנות את ירידתנו במלה אחת, הרי המלה היא: גלות. כל שאנו רואים לעינינו היום אינו אלא תולדתן של אלף ותשע מאות השנים לחוסר־הבית היהודי. נתבונן־נא ונראה, בכמה קהיון־הרגש אנו עומדים בפני נאצתו של היטלר: קהיון שאינו נטול רעש, אספות־עם, החלטות עזות והבעות־גנות נמרצות. היטלר ארגן את כל האמצעים שבידו כדי להשמידנו; אנו, אין אנו מוותרים אפילו על מותרות שלנו כדי להקל על מצפוננו. איבודים־לדעת אלה לאין־ספור שבוינה וענוייהם של תינוקות מישראל בברלין עדיין לא פעלו עלינו, שנחדל לתקופת־זמן קצרה, לחמש או לעשר שנים, מבתי־חינגה שלנו בלילות, מפרוות־החורף שלנו ומסיורינו בחופה של מיאמי.

בערים שבקרתי בהן בעניניהן של קרנות־הצדקה, של המגבית לטובת ארץ ישראל, ואפילו לשם אספות ציוניות סתם, הזהירוני: ״לאט לך" הוא הצו! מנהל־מגביות אחד קבל עלי, שאני מזיק להם לישראל, כשאני מתאר בחיוניות־יתר את מפעלותינו בארץ ישראל. “ולא”, אמר זה, “שיש לנו מתנגדי־הציונות כאן. לא־ציונים יש לנו, והללו מרגישים, שאנו צריכים להיות זהירים בדבורינו. לפני ימים אחדים צבע מישהו את הסוואסטיקה על כותל בית־הכנסת שלנו. מפעלות היהודים בארץ ישראל מעוררים את האנטישמיות. מוטב שנהיה זהירים!”

האנטישמיות! אם קללה היא לעמים, המטיפים לה, וסימן לירידתם מדרגתם של בני־תרבות, מה נאמר לפעולתה על היהודי? וכי לכך נתכוין הנביא, כשאמר לפני אלפים וחמש מאות שנה:

"והפיצך ה' בכל העמים

מקצה הארץ ועד קצה הארץ

ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת

אתה ואבותיך עץ ואבן:

ובגוים ההם לא תרגיע

ולא יהיה מנוח לכף רגלך

ונתן ה' לך שם לב רגז:

ורדף אותך קול עלה נדף

ונסת מנסת־חרב".

ולוואי והיו לנו כיום אותם מתנגדי־הציונות האדירים, מדברי־הצחות, והמתבוללים לדעת אשר מלפני דור אחד, תחת אווזי־הים מוגי־הלב האלה. זוהי הגלות, והיא שנתנה לנו צבא יהודים פחדנים. שאם הציונים אף הם מתחילים מתרפסים וקורסים בחרדתם, מה תקותנו, כי ניחל לכבוד וליקר כלפי עצמנו? לפנים בישראל, בצאתנו למלחמה על אויבנו, ודברו השוטרים אל העם לאמר: “מי האיש אשר בנה בית חדש… ומי האיש אשר נטע כרם… מי האיש הירא ורך הלבב? ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו בלבבו”. חובת הציונים היא להיות השוטרים ולדבר אל העם: אם ביתך בשדרת פּאַרק, ומקומך בבורסה, יקרים לך מכבוד ישראל, הרתע עצמך אל מאחורי הקלעים. אם קול עלה נידף, אם רשרוש כל קונטרס או מאמר־המערכת באחד העתונים מבעית אותך, בוא בחדריך והגף את התריסים.

ספרותנו על כל חלקיה אינה מגלה את גאון־ישראל בכל תומת־הדרו כדפי־הנבואה שבה. אבל מהו הדבר, המשווה לנבואה הוד לאין דומה לו? האם אומץ־הלב, שבו מיסרים הנביאים את רשעת עמם? משאות־הנפש המרוממות, אשר להן הם מטיפים? כן, אלה ואחת עוד: תפארת נצחונותיו של העריץ לא הכתה אותם בתמהון־לבב, ואימת אכזרויותיו לא הפילה חתיתה עליהם. הם השתערו בשצף־קצף על אי־הצדק, ואת כל עריץ איום שמו לקלס בצחוקם. פחד לא ידעו לא לנפשם ולא לעמם. נבוכדנצר או סנחריב הוא המתנפה בגאותו ו״מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה״ – שא משלך אפוא, היהודי:

"איך נפלת משמים,

הילל בן־שחר?

נגדעת לארץ,

חולש על גוים!

ואתה אמרת בלבבך:

,השמים אעלה,

ממעל לכוכבי־אל

ארים כסאי…'

..ואתה השלכת מקרבך

כנצר נתעב,

לבש הרגים מטעני חרב,

יורדי אל אבני־בור

כפגר מובס".

ויש אשר חרש לא ימצא בכל ארץ ישראל ללטוש כל כלי, ויש אשר יידלו אוצרות־העם עד לרחמים. אבל עמוס, ישעיה וירמיה יורקים בפני העריצות והרודנות. כרענו תחת עקב־הכובש, אבל דבריה של אומה זו לעגו לשבט הנוגש, זה סמל כחו של העריץ ורשעתו. מאות רבות בשנים היתה רוח הנבואה רוח היהודי. התיצבנו מול אויבינו בעז־רוח, בתוקף־הרצון. התאבלנו, אבל לא רעדנו. על כל השפּלה השיבונו מתוך כבוד. ומה זה היה לנו? גלות – ­הנה התשובה.

ירמיה הנביא – יש להניח – אדם דתי היה, ואף על פי שחי בארץ ישראל. אפשר, אף בתעודת ישראל האמין. מימיו לא קרא מלה וחצי־המלה על הלאומיות החילונית, או על הציונות המדינית מיסודם של אחד העם והרצל. אנתרופולוג או סוציולוג בוודאי לא היה, אך יישקלו נא דבריו מתוך זהירות.

"שאנן מואב מנעוריו,

ושקט הוא אל שמריו,

ולא הורק מכלי אל כלי,

ובגולה לא הלך;

על כן עמד טעמו בו

וריחו לא נמר".

יכול אתה לקלוט צליל־קנאה עולה מדבריו של הנביא. מואב, מואב בזוי עמים, הסוגד לכמוש אשר מלכים יקריבו פרי־בטנם לו, מואב הריק מצדקה והנעור מרוח־גאון, טעמו הוא לא פג וריחו לא נמר – ואילו אפרים ופעולתה של גלות אשור עליו? הרי פילוסופיה של היסטוריה לפניך. הנה פסוק המסכם בשלי, בקצור נמרץ, את השאלה היהודית ואת הטרגדיה היהודית. דבר זה, הבינו ירמיה ושאר הנביאים חשו בו – לפיכך גדל פחד־הגלות עליהם מפחד־המות. רעדה אחזתם לברק המחשבה על חוסר־בית ואת ירושלים ששו משוש. כשהיו מאיימים בקצפם, היה האיום: ונטשתי, וכשהיו מנחמים בשמחתם, היתה הנחמה; וקבצתי. שתי המלים האלה מסמנות בפיהם את כל סולם־הקולות כולו בין יאוש לתקוה: ״ונטשתי, והפיצותי – וקבצתי, ואספתי". ערב, בקר וצהרים, שנה שנה ומדור אל דור לא חדלו הנביאים מקלל באותה קללת ונטשתי, ולמברך באותה ברכת וקבצתי. אי לך, ישראל! אם מארצך אתה נידח – הרי טעמך פג וריחך נמר.

אם ההיטלראיות לא העירה אותנו, אם המונינו ומעמדינו עומדים באי־ערנותם, אם שדרות־עמנו ואילי כספנו כולם כאחד אחוזי־פחד – אל לך לבקש טעם לדבר למרחוק, אל לך לומר: טבעו של אדם כך. אפשר, טבעו של אדם באשר הוא אדם כך, אבל לא כזה יהיה טבעו של עם־נביאים. אל לך לבקש טעם לדבר למרחוק: זוהי הגלות.

תקומת־ההריסות תבוא והתחיה בוא תבוא – אלה כבר ממשמשות ובאות בארץ ישראל. יראו זאת הציונים, לפחות, ויבינו. שם, באותה ארץ שהיהודי, בין שהוא אזרח בה בין שאינו אזרח, אינו לא בן־חוץ בה ולא בן נכר, תראו לב חדש ורוח חדשה.