כשהטיל אותו סרדיוט רומאי את לפיד־האש, שהצית את בית־המקדש, רבתה השמחה בעדת־הנוצרים, ההולכת ומתהווה. מומרים אלה, שנתערטלו מלאומיותם, ראו בתימרות העשן, המתאבך מעל לירושלים, את בוא הנבואה, שנתנבא אדונם. בית ישראל כולו היה אחוז־עוית. תלמידי־חכמים ענוי־ארץ קרעו את בגדיהם; קדושים סבלנים שמו אפר על ראשם; אנשי־הצבא שפכו דמם כמים לכבות את הלהבות – ואילו הנוצרים החדשים צהלו ושמחו. בבית־מדרשו של פולוס למדו לתבוע לעצמם את הזכות על ההבנה המלאה ביהדות ואת המונופלין על השאיפה לקנין־השלמות. ממילא, ראו את תשועת האדם בהשפלת ירושלים ובנצחונה של רומא.

כשפרסם הלורד פספילד אותו “ספר לבן”, נעור בית־האב התשוש של מנגדי־הציונות לחיים חדשים. בית ישראל נזדעזע כולו. צעקה מרה, פורצת מאליה ומקיפה את העולם כולו כמעט, התריסה בגנות המעל, שמעלה אנגליה בקדושה שבתקוות ישראל. נוצרי התחרה ביהודי בעוז מחאותיו – ואילו רבנים, שנתערטלו מלאומיותם, אמרו שירה והלל. משהו נהדר במדה יוצאת מגדר הרגיל היה בהתפטרותם של ווייצמן, מלצ’ט וורבורג מן הסוכנות היהודית, בתורת מחאה נגד בריטניה הגדולה: אך זה אתמול שחקו אבותיהם של אלה בתפקיד הדוב לפני הפריץ הפולני, או כרעו והשתחוו לפני המסרי הונציאני, ובניהם היום מטיחים את התרסתם בפני הארי הבריטי. אבל בעלי־הדוכן, אנשי־הקלוקל, אלה שאך זה אתמול גינו את ווב הסוציאליסטן, הללו ושבחו באותו יום את פספילד, מתנגדה של הציונות. בכוונת־מכוין נמנעו מלהביא לפני בני־קהלותיהם את ניתוחו המדעי של הראשון ברעות, שפּורה הציביליזציה הקפיטליסטית, ואילו את להטיו המדיניים הנקלים של האחרון קבלו כנבואה קדושה. להטים הללו ספקו להם את הדחף להזעיק מחדש אל המערכה את צבאות המתנגדים לציונות.

מונחת לפני שורת מאמרים, שנתפרסמו בעריכתו של אחד מנשיאיה – לשעבר של הועידה המרכזית של הרבנים האמריקאיים, וכולם לשם מטרה אחת נכתבו – להכות מכת־מות את הציונות, עכשיו שהשיגוה בין המצרים. אנשים אלה לא אימנו ידם בקרב זה מזמן. אין כל עצמה באותה חזרה על פיסקאות מתוך כתביהם של הולדהיים, גייגר ויצחק מאיר ווייז. מיסדיה של היהדות הריפורמית סוף סוף לא היו נביאים. כמה מהם בעלי־ארגון היו, ורובם ככולם – מטיפים. צפיה נפרזה היתה זאת מצדנו, אילו צפינו לראות את כל מוצאי־פיהם ודרשותיהם משמרים את כחם הראשון מקץ ששים שנה ומעלה.

הרבה יש בהתקפה זו שאינו מענייננו כאן. בחלקיה אלה היא מכוונת כלפי אותם מבני־החבורה הפזיזים והנמהרים, שנלכדו בחבלי־קסמה של בת־ציון בחידוש־נעוריה, והם מגלים אהבתם לה בפרהסיה. צד זה של ההתקפה אינו מעיד אלא על הלך־נפש שכל עצמו בהלה. סטיפן ווייז, האיום והנורא, נדמה להם כמסכן את מצודת־הריפורמה כולה. בהגיון, שאין לעמוד בפניו, בלשון־צחות, שאין דומה לה, ובעקיביות שאינה מצויה, כלום לא עשה אלא הכניס את “התקוה” אל היכלו! והרי חבריו מרי־הנפש מצעקים, שהריפורמה והלאומיות – אין זיווגן עולה יפה. “הריפורמה מלמדת, שהגילוי הלאומי היחודיי לא היה אלא דרגה אחת בהתפתחותה של דת זו (היהדות)… פיזורם של ישראל בין האומות מעשה־ההשגחה היה, ולא עונש על החטא… ליקחה היסודי (של הריפורמה) הוא, שהלאומיות היהודית אינה אלא צד אחד בחוויה היהודית, שכבר עבר ובטל, והאוניברסליות תופסת מקום מרכזי בבחינת־עולמה”.

לוא יהי כן. נמנע מהטיל ספק בנכוחות דבריו של ד״ר פיליפסון. אפשר, לו הצדק. אפשר, סטיפן ווייז – לא יכירו מקומו על במה אחת עמו. אפשר, אין מזיגה בין היהדות הריפורמית והלאומיות. אלא שאין זו תנועה ראשונה בישראל, המוצאת את הלאומיות היהודית לא־נוחה לה: מיסדי־הנצרות אף הם פרפרו ופרכסו תחת משאָה. מלומדים נוצרים, שאין עמהם משוא־פנים, הכירו מכבר ש״השנאה ששנאו היהודים את פולוס" לא באה משום ש״הטיף לישו בתורת המשיח“, אלא משום ש״ראו בו את שונא־תורתם, המבקש להטות את היהדות מעל חוויתם הלאומית”. ואם אלה מנהיגי־הריפורמה מתעצמים בטענתם, שיהדותם והלאומיות היהודית “מנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה ואי־מהותיותה של הטקסיות העתיקה כולה היא יסוד עיקרי כמעט בריפורמה”, לא נבוא בריב עמהם, כדרך שזה מזמן חדלנו לריב עם פולוס.

אבל פּלדינים אלה של הריפורמה ה״אדוקה" משתערים לא רק על אילו מבני־אומנתם הממרים, שהציונות פּרעתם לשמצה: משאת־נפשם נעלה הרבה יותר. אין את נפשם כי אם לחלץ את בית־ישראל כולו ממלתעותיה של אותה מיפלצת רעבתנית, הקרויה לאומיות.

הציונות, נמצאים אנו למדים מן המאמרים שלפנינו, חייבת בדינה משום שלש אלה: קודם כל, אויבתה של האוניברסליות היא, והאוניברסליות – כך אנו מובטחים מפי המחברים – היא הגדול בכיסופיה של האנושות. מה יהיה תכנה של אוניברסליות זו – לא הוגד לנו. המלה משמשת כאן בכל צורותיה הדקדוקיות: “אוניברס­ליות”, “אוניברסליסטי”, “אוניברסליסטן”, “באופן אוניברסלי”, “אוניברסל”, אלא שאין אנו מוכנסים לתוך כבשונו של האוניברסליסטן בשום מקום.

שנית, אומרים לנו, צוררת הציונות לפטריוטיות. “לאומיות יהודית על כרחה שתתנגש לא באוניברסליות שבדתו (של היהודי) בלבד, אלא אף בלאומיותה של הארץ, שבה הוא תובע זכויות־האזרחות לעצמו”. תם אתה ולא תדע, מה טעם יהיו אוניברסליסטים דוהרים־דולקים ומשוכנעים אלה מעוניינים כל כך בפטריוטיות, בשאלה שכולה בת העולם הזה. אלא שמיד אתה נזכר, שעדיין לא הובאת בסוד־המשפחה הלזה.

אבל חומר־הדין שבקובלנה על הציונות זה, המבוטא בהדגשה יתירה, הוא שהציונות היפוכה הגמור היא של הרוחניות, המשיחיות, הדת. כל אחד מכותבי המאמרים האלה חוזר ומציין, שלאומיותו של הציוני יש בה משום סכנה לכל שטיפחה וריבתה האנושות כולה. מסורים אנו לרחמי־מלים אף כאן. משפטים שומים לפניך ללא מאמץ כלשהו להוכיחם. התיאולוגים בימינו, שלא כדרך קודמיהם, פסקו להגדיר את מונחיהם. כדי להווכח, שתולדת־הדבר – בלבול־מוח מרובה, אין אתה צריך אלא לפנות אל חיבוריהם של אלה.

הלוואי והיו האדונים הללו קנאים פחות ונתונים יותר להבנה. מה, למשל, כוונתם במלה אוניברסליות, זו שכולם מטעימים בחשק מחושק? האם משמעה – שאיפות היושר החברתי, הצדק, האחווה והשלום? אם כך משמעה של המלה, הרי מכירים אנו בה אותה אוניברסליות של הנביאים, של רבי עקיבא, של בן עזאי, ותמיהה היא, שחכמינו הקדמונים אלה, שהיו רגישים כל כך לגבי תופעות־חוויה מוסריות ורוחניות, לא עלתה בידם לגלות סתירה כלשהי בין האוניברסליות שלהם ללאומיות שלהם. הוספה שדופה תהיה זאת, שהנביאים וחכמי־התלמוד אהבו אהבה עזה את ארץ ישראל ואת עם ישראל. רבי עקיבא, שבוודאי היה איש־הרוח לא פחות מן הד״ר פיליפסון ומן הד״ר גולדנסון, הוא שאמר: כל העושה מלאכה בתשעה באב, יום חורבנה של הבית השני, אינו רואה סימן ברכה לעולם. רבי מאיר בעל תרבות רחבה היה, תלמיד ותיק בתורת הסטוא ובתורתו של סנקא בפרט. טוב־עין היה בדעות, עד כדי לסבול את כפירות רבו, אלישע בן אבויה האפיקורס. אף על פי כן, כשהגיעה שעתו של רבי מאיר למות בחוץ לארץ, צווה שיביאוהו לקבורה על חופו של ים, המלחך את עפרה של ארץ ישראל.

הרמב״ם לא היה קנאי מורד אור. אפשר, נאור היה, עד כדי שתהא דעתם של מחברינו החמורים נוחה הימנו. אף על פי כן קבע הלכה במשנה־תורה שלו כך: עבד שאמר לעלות לארץ ישראל – כופין את רבו לעלות עמו, או ימכור אותו למי שיעלהו לשם. רצה האדון (היושב בארץ ישראל) לצאת לחוצה לארץ, אינו יכול להוציא את עבדו. ודין זה – זהיר הרמב״ם להוסיף – בכל זמן, אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עכו״ם. יאמרו: רציונליסטן היה הרמב״ם, אבל הרמב״ן כלום לא היה הוא רוחני כל צרכו? מה אפוא נאמר לו, כשהוא פוסק פיסקא מפליאה מתוך התוספתא בשעת ווכוח עם הנוצרים, ובהסכמה גמורה לה: כל זמן שאתם בארץ, אומר הקדוש ברוך הוא, אני אלהיכם. אין אתם בארץ, כאילו לא אלהיכם אני. לפיכך נקרא הקדוש ברוך הוא: אלהי ארץ ישראל. ובו באותו ווכוח מלמד הרמב״ן לקהל־שומעיו הנוצרים, שמצווה מן התורה היא לדור בארץ ישראל.

אלה ממנו שזכו להכיר את הפרופסור ישראל פרידלנדר לא ראו טעם לדבר, שיפקפקו באוניברסליות שלו. אדם בעל אַהדות רחבות שברחבות היה, בן־בית גמור בספרותה של אירופה ובתרבויות העולם העתיק. ואילו בנוגע לארץ ישראל כתב כדברים האלה: “אהבתנו לארץ ישראל היא אחת מזכויותינו המפוארות ביותר. שאין לך אומה שאהבה את ארצה אהבה רבה זו, שאהב עם ישראל את ארץ ישראל. אף על פי שגלה מארצו לפני אלפים שנה כמעט, הרי עם ישראל, שהעולם כולו, המכיר אותו על גבי השטח בלבד, חושבו לעם סוחרים חזקי־מוח וצלולי־הדעת, אוהב את מולדת־קדומיו אהבה לא־תמות, אהבה רומנטית, שדוגמתה אדם מוצא בספורי המספרים, אהבה שאינה מבקשת לה שכר, אהבה השמחה בזכותה זו לאהוב, אלא שאם אין ישראל מצפה לשכר משום אהבתו זאת, כבר קיבל את שכרו בשפע. שכן אהבה זו היא שנתנה לעם ישראל את הכח להשאר בחיים עד היום. אהבת ארץ ישראל היתה הלפיד, שהאיר את דרך־הקוצים לעמנו. העוגן היתה, שהחזיק בספינתנו, שלא תיסחף לתוך האוקינוס, המשתרע ללא גבול”.

מול ראָיות שכאלו, כלום אין זה סירוס חמור שבחמורים של התנ״ך ושל התלמוד, שבאים בני־אדם ונותנים בלבם של הקדמונים רגש זה של התנגדות לציון? וכי אין זו מדה, שאין בה לא יושר ולא כבוד, לשים בפיו של רב יהודה בר יחזקאל את המאמר שהציונות ״עבירה״ היא? וכי אין זו פגיעה בכבודו של אותו אוהב נלהב של הארץ והאומה?

או שמא עוסקים אנו באותו סוג של אוניברסליות, שלפני עשרות אחדות בשנים הטיפו לה באירופה ובארצות־הברית האנרכיסטים, הקומוניסטים והסינדיקליסטים? שמא צריכים אנו ללמוד מכאן, שרבנים אוניברסליסטים אלה צופים ורואים יום בא ויסופו כל ההבדלים הלאומיים כולם מן הארץ, וטיפוס אוניברסלי יגיח במקומם – מעין אותו חלום, שהגה בלבו ד״ר זמנהוף? אם זוהי משמעותה של המלה אוניברסליות בפיהם, מה טעם מתמידים הם כלאומנים אמריקאיים מתלהבים כל כך? אם תכלית כל תכליותיהם היא מצב־דברים אוניברסלי, שבו עתידים שימוגו כל העמים והגזעים, כיצד יכולים הם להוסיף לכלול את השיר הלאומני, "דגל משובץ־הכוכבים״, בסדור־מזמוריהם?

או, אפשר, לאומיותם האמריקאית אף היא אינה אלא דרגה חולפת ועוברת בהתפתחות האדם? וכי עתידה אף זו שתימוג בתוך כור־ההיתוך של האוניברסליסטן? אם כן אפוא, יהיה זה מעשה־גבורה מצד האנשים האלה להכריז על עצמם כעל אזרחי־העולם, להסתלק מלאומיותם האמריקאית, כשם שהם דוחים מעל פניהם את לאומיותם היהודית, ולהחיש מתוך כך את הקץ המקווה. מניחים אנחנו, שבתורת פטריוטים אמריקאים היו האנשים האלה רוצים לראות את ארצם ומולדתם, את אמריקה, נוטלת חלק הגון בהבאָתם של ימות־המשיח. אבל אם עם זה, שבחר בו האלהים וגאון־הנבואה התנוסס בו, “מוכרח היה להתבקע מתוך ביצת־גלמו”, כדי להטהר ולהזדכך, בטרם יצא בדרך־חייו המשיחית, על אחת כמה וכמה מהותי תהליך זה לצורך שחרורה של האומה האמריקאית, שיחוס־אבות שלה צנוע יותר, כהודאת־הכל? על אחת כמה וכמה חיוב גדול הוא לשחרר את ארצות־הברית מכבליהן הלאומניים? ומה טעם מתמידים אוניברסליסטים הללו ועומדים בלאומיותם האמריקאית? מה טעם דבקים הם בלאומיות, שלפי דעתם־הם אינה אלא שמה מכשולים בדרך קידמתה של האוניברסליות?

אבל אם אמנם רואה המתנגד לציונות את עצמו אנוס להקריב את כח־ההגיון לקרבן, האם חייב הוא לדחות מעל פניו אף כל הגינות אנושית? וכי מדת־הגינות היא להטיל דופי בפטריוטיות של רבי־רבבות יהודים באמריקה? וכי מדרך היושר היא זאת לרזום במלים לרגל הווכוח, שהציוני, מטבע־ברייתו, אינו עשוי לרחוש אמונים בלבב שלם לארץ, שאיווה לו לשבת בה? כלום חייב המתנגד לציונות להתחרות ברוצחיו של ראתינוי? חיבה יתירה לא הודיע ראתינוי לתנועה הציונית. לאומי גרמני היה, בן דת משה. כגון ד״ר פיליפסון, היה אף הוא יהודי על פי דתו בלבד. ואילו הגרמנים בעלי־מאה־האחוזים־לגרמניות פקפקו, אם באמת ובתם־לבב אוהב ראתינוי את גרמניה שלו. גרמנים בריאי־הרוח מעולם לא חשדו במסירותו הכנה למולדת. גרמנים בריאי־הרוח מעולם לא היססו מחלוק מלוא חפניהם כבוד לאיינשטיין על אף ציוניותו. היש אפוא למיין את המתנגדים לציונות עם ההיטלראים טרופי־הדעת? שופט בבית־הדין העליון של ארצות־הברית, גינירל אוסטרלי, משנה־למלך בריטי, ציר הפרלמנט הצרפתי, כולם משוכנעים, שהם יכולים להשבע את שבועת־משרתם למרות ציוניותם. וואודרו ווילסון, ללויד דז’ורדז‘, הגינירל סמוטס, קאַבוט לודז’, הנשיא מאַסאַריק, הסינט של ארצות־הברית, חבר־הלאומים, כמה מן החריפים שבעורכי־הדין שבעולם, – כל אלה אינם רואים מקום לחיכוך או לחשד בנידון זה, ואילו רבנים “אוניברסליסטים” אינם מהססים מענות בהד לקטרוגיו הנתעבים של פלוני המן או אלמוני אפיון, קטרוגים שבדורו של ד’ישראלי הוציא להם מוניטין גולדווין סמית ובימים קרובים אלינו – האחים תרו.

בשנת 1915, כתב השופט בראַנדייס: “אל נא ידמה שום אמריקאי, שהציונות סותרת את הפטריוטיות. אמונים כפולי־הצדדים ראויים להתנגדות רק כשהם סותרים זה את זה. אדם הוא אזרח טוב יותר לארצות־הברית, כשהוא נאמן גם למדינתו ולעירו, כשהוא נאמן למשפחתו ולמקצועו או לאומנותו, כשהוא נאמן למכללתו או לסניף־מיסדרו. כל אמריקאי אירי, שתרם את תרומתו לקידום הרעיון של שלטון־הבית באירלנד, היה אדם טוב יותר ואמריקאי טוב יותר משום קרבנו שהקריב. כל יהודי אמריקאי, המסייע לקידום הישוב בארץ ישראל, אף על פי שהוא מרגיש שלא הוא ולא צאצאיו עתידים לחיות שם לעולם, אף הוא יהיה יהודי טוב יותר ואמריקאי טוב יותר במעשהו זה”.

בשנת 1926, חזר איינשטיין והביע אותם רגשות עצמם: “היהודי הגרמני, העובד למען עם ישראל או למען הבית הלאומי בארץ ישראל, אינו פוסק מהיות גרמני, יותר משיהודי הטובל במי־הטבילה ומשנה את שמו פוסק מהיות יהודי. שתי הדבקויות האלה נתונות בקרקען של מציאויות ממינים שונים. הסתירה אינה בין יהודי לגרמני, אלא בין היושר לבין חוסר־האופי. מי שנשאר נאמן למוצאו, לגזעו או למסרתו, ישאר נאמן גם למדינה, שהוא אזרח בה. מי שהוא קטן־אמנה ביחסו לאחד מאלה, על כרחו שלא יהיה נאמן גם לשאר”.

אבל אם רבנינו, המתנגדים לציונות, מסיחים דעתם מעדיותיהם של בראנדייס ואיינשטיין על אף שמם הנעלה, מדוע אינם חוזרים וקוראים את נאומו המפורסם של מקוליי על “קיפוחיו האזרחיים של היהודי”? ראוי הדבר לתשומת־לב, שאותו היסטוריון ומדינאי אנגלי גדול צפה וראה לפני מאה שנה את לזות־שפתיהם של האנטישמי והאנטיציוני בני־ימינו והעמיד אותה על כנה בכל המגוחך שבה: “אם היהודי”, טוען מקוליי, “אינו מסוגל לחוקק חוקים בשבילנו משום שהוא מאמין, כי הוא או בני־בניו עתידים להיות מועברים יום אחד אל ארץ־ישראל, האם יכולים אנו לפתוח את בית־־המורשים, מתוך רגש־בטחון, בפני אדם מאמין במונרכיה החמישית, זה המצפה לראות את כל ממלכות־הארץ מובלעות בקיסרות אלהית אחת עוד לפני תום כל הדור הזה? כלום נכנס היהודי משום כך בפחות חשק לכל תחרות, שהחוק משאיר אותה פתוחה לפניו? האם פחות פעיל הוא וסדיר פחות בעסקיו מכל שכניו מסביב? האם מרהט הוא את ביתו ריהוט עלוב יותר, משום שעובר־אורח הוא וגר בארץ? האם ציפּיתו זו להיות מושב יום אחד אל ארץ־אבותיו מטמטמת את הרגשתו לגבי הנדנודים שבבורסה?… ולמה זה נהיה סבורים, שרגשות שאינם משפיעים על עסקיו כסוחר או על סעיפי צוואתו שהוא מצווה לביתו, ירכשו השפעה לאין גבול עליו תיכף לכניסתו אל אחת המשרות כשופט או כמחוקק?”

עוד בשנת 1831, היה אותו אנגלי פסיכולוג טוב עד כדי להבין, שאמונים חדשים אינם מתבססים על שנאת הישנים או על דחייתם, אלא על הצטברות ההרגלים של האמון בכלל. ואילו הרב האנטיציוני רך־הלבב הוא מהבין זאת גם בשנת 1931. תמיהה היא, שאנשים אלה, המרהיבים עוז בנפשם ללמד, יהיו אטיים כל כך ללמוד. וכי אין מתנגדים אלה לציונות יכולים לתפוס, שהיטלראיים למיניהם אינם מבחינים בין יהודים ציונים ליהודים דתיים? וכי אינם רואים יום־יום מרה נזרקת בפטריוטיות של היהודי המומר באותה ארץ עצמה של גייגר ו״דת משה״? וכי אינם תופסים, שאותה טענה של המנע־המזיגה בין היהודיות, יהודיות בכל צורה שהיא, לבין האזרחות, כל עצמה כלי־זין בידיהם של שונאי ישראל ומלעיזיו מאז־מעולם?

אבל הרעיון, שדשים בו וחוזרים ודשים כותבי המאמרים האלה, הוא שהלאומיות היא היפוכה הגמור של האידיאליזם. בכל אותה סוגיה כולה משמשת המלה “לאומיות” כשם נרדף לכל שהוא מגושם, חומרני ונרשע. תמהים אנו, אם כך מפרשים האנשים האלה לעצמם את הלאומיות האמריקאית. וכי גם לאומיותם האמריקאית כל עצמה ותור זמני לבשר? וכי אין זה אלא דבר נוח להם להכריז על עצמם כעל לאומיים אמריקאים, ולאמתו של דבר הם מחזיקים בדת ישראל, שתציל אותם מטיט־היוון של הלאומיות? אם כך הוא הדבר, הרי שהאדונים האלה, יותר מן הציונים, חייבים בדין משום אמונים כפולים. חייבים הם משום גאוה שחצנית, שאין דעתו של שום אמריקאי סובלתה. כפי הנראה, אין בכחם לתפוס, שאמריקאיותם של וולט והיטמאן, אמרסון, וואודרו ווילסון ודיואי אינה לא חומרנית ולא נרשעת. מר וואן וויק ברוקס, אפשר ה״רוחני" שבמבקרים האמריקאים, כותב: “אם וויליאם בוטלר ייטס דבק ברעיון הלאומיות האירית, אם מוריס באריס דבק ברעיון הלאומיות בצרפת, אם אנטול פרנס דבק בתנועה הסוציאליסטית, מובטחים אנו שלא בא הדבר ונהיה בחייהם אלא מתוך נימוקים של פיקוח־נפשם הרוחני: מועטים הם מוסדי־החברה, שמהם אנו יכולים עדיין לינוק את לשד־קיומנו, וכל אחת מן התנועות הגדולות האלה, כדוגמת הציונות, הכילה בתוכה אוצר חיים כלליים”. המלומד הנוצרי המהולל פוקס־דז’קסון בספרו ״פרשת הדרכים״ מעיר: “אהבת הארץ והעם האצילה מרוחה אפילו על דקדוקי־עניות של חכמי־התלמוד; ואף מטעם זה בלבד אין אלה דברי־מיאוס סתם”. וכי נכחד ברוחניותה של ז’ן ד’אַרק, משום ש״התאוה האחת הבולעת" אותה היתה אהבתה ל״ממלכת צרפת הנאה“? כלום נחייב את שקספיר בדין, משום שכתב על אנגליה: ״מבצר, בנה הטבע לו; מין מאושר בבני־אדם; אבן־חן ומשבצתה ים־כסף; כר־ברכה זה, אדמה זו, ממלכת זו, זאת אַנגליה”.

וכי אין בכוחם של רבנים אלה להבין, כי בחירי־האדם בכל אומה ולשון ראו תמיד בלאומיות־עמם את האתוס, את הנשמה, את רוח־היצירה שבעמם? וכי אינם מבינים שהלאומיות היא האישיות או, בלשונו של רינן: הנשמה, העיקר הרוחני? הנחה אחרת מזו לא הניחה הציונות מעולם. כלום אין חשיבות בדבר זה, שאידיאליסטים טהורים ושלמים, כגון: אחד העם, בראנדייס, ביאליק, בובר, א. ד. גורדון ואיינשטיין, יכולים היו להקדיש את אמונם ללאומיות היהודית בלבב שלם?

אין מי שיכחיש, שתולדותיה של הלאומיות מפוספסות הן: לעתים קרובות נעשתה הלאומיות שם נרדף ליצרי־אנוש מוגבלים, לניצול כלכלי וליהירות צבאית. אבל תולדות־הדת מה הן אומרות? האם נעשה את הדת שם נרדף לקרבן־אדם, לשמד, לאינקוויזיציה וליסורי־גיהינום? לפי לוקרציוס, הרי היתה עיקר כוונתו של אפיקורוס לשחרר את האדם מאימי־הדת. “בשעה שחיי־האדם,” כותב לוקרציוס, “היו זוחלים בזוהמתם על פני האדמה, מעוכים תחת כובד־הדת… היה איש אחד מיוון (אפיקורוס) הראשון שנועז להישיר עפעפיו, עפעפי בן־תמותה, נכחה…״ עד היום הזה ישנו מנזר בפרוס, שהוא מקודש ״לגיאורג־הקדוש השיכור״. ״ביום 3 בנובמבר מושכים לעצמם על־פי־הרוב אנשי פרוס מיינם החדש ומשתכרים; עורכים הם ריקוד והילולה מול בית־המסגד הזה, שהכמרים מוסיפים עליו מן הקודש בנוכחותם”. כלום נדחה מעל פנינו את הדת, משום שבדעתם של אילו בני־אדם יש סמיכות־הפרשיות בינה לבין השכרון, ובדעתם של כמה בני־אדם אחרים בינה לבין הפחד? אם נראה את הלאומיות כנטולת־קדושה, משום שחללוה מיליטריסטים, פאשיסטים ונאצים, מדוע לא נדחה מעל פנינו גם את הדת, שבני־אדם אלה עצמם הם חסידיה הנלהבים ביותר? בראשון לפיברואר, 1933, לאחר שנעשה היטלר הקנצלר של הרייך, הודה לחכמה העליונה על שהסגירה את גרמניה בידיו. “יתן אל שדי”, כך התפלל, “לנו חסד, יברך את פּעלנו ויברכנו באמון בני־מולדתנו”.

ד״ר פיליפסון וחבריו מבטיחים אותנו, כי בשעה שהם מדברים על הדת, אין כוונתם אלא למשאות־נפשם של הנביאים. אל עמוס, ישעיה וירמיה נושאים הם את עיניהם להשראת־הרוח ולהדרכה. ומדוע לא יודו, שהציוני אף הוא אינו חושב על הלאומיות לפי מושגיהם של מאַקיאבלי, מטרניך או ביסמארק? אפשר, הציוני אף הוא חושב במושגי־לאומיותם של עמוס, ישעיה וירמיה. הלא כה דבריו של הפרופסור פרידלנדר שוב: “אנו היהודים אוהבים את ארץ ישראל, לא משום שהיא מדגדגת את יצרינו המדיניים או מלבבת אותנו בסיכוייה החומריים, אלא משום שבוערת בנו תקותנו, כי משאות־הנפש הגדולות, שניתן להן פה בארץ ישראל העתיקה לפני אלפים שנה, תשובנה ותתגשמנה בארץ־ישראל החדשה, לא לטובת היהודים בלבד, אלא כאות ומופת לאנושות כולה. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

אם שורת מאמרים אלה, שעליהם נסבו דברינו, מעידה על נסיון מצד המתנגדים לציונות לשוב לבצרון, אנוסים אנו לומר, שכל עצמה כשלון גמור. לא כל היהודים כולם הפכו להיות בורבונים. כמה מהם נהנו טובת הנאה מנסיונותיה של המאה שעברה: הטענות והסיסמאות אשר מלפני מאה בשנים – כבר נס לחם.