״שה שהיא חולה בעדר – קובלים אנו בדרך כלל על הרועה, וסוס שהוא משתולל – באים אנו בדרך כלל בטרוניה עם רוכבו", כבר העיר סוקרטס לפני אלפים שנה. יהודים באמריקה, לא זו בלבד שהם שמים את הכלל הזה אל לבם, אלא שהם נהנים הנאה יתירה, כשהם חובטים במנהיגיהם. עליית ההיטלראיות ופרץ חדש של האנטישמיות באמריקה הם הנופחים נשמת־חיים בשעשועים אלה. מכל סניף של “בני־ברית”, מכל קלויז של חסידים, מכל כינוס ומעל כל דוכן, עולה קולה של מקהלה אחת זו, המחייבת את המנהיגים בדין. מי הם המנהיגים, מה טעם נכשלו, ומה טיבה של מנהיגות בכלל – שאלות אלו נראות, כאילו אינן נוגעות לאיש. מנהג־המדינה הוא לאזור את מיטב הכחות לשם דיון בגלוייה השטחיים ופחותי־הערך של בעייה. רכי־לבב אנו יתר על המדה, חסרי־ידיעה יתר על המדה ומורדפים על צואר יתר על המדה, שנספיק לנתח ענין ניתוח נוקב ויורד. האמת עשויה שתיראה טורדנית ביותר; עשויה היא, שתטיל עלינו חובות כבדות־אחריות.
עם ישראל מהווה את הדימוקרטיה “האידיאלית” כמעט בדברי ימי האדם. בנוגע לגורל עמו, הרי כל אדם מישראל אדון גמור הוא לקול־הצבעתו, לחוות־דעתו ולכיסו. יכול אתה לשדלו בדברים, אבל אי אתה יכול לכפות עליו הר כגיגית. אין שום רודנות בחיינו ולא יתכן שתהיה בהם. אין שום יהודי מנופף על חבירו את שוט־הכח, המביא בני־אדם לידי קבלת־מרות שלא בטובתם. כל צורה שבארגון יהודי מתבססת על ״הסכם״; כל ציות לסמכות או קבלת מרותה של זו באים מרצון. אפשר, יש להוציא מכלל זה את ה״חסיד", שעדיין הוא חושש מפני כח־השפעתו של הצדיק בפמליא של מעלה, את הפועל שעבודתו תלויה באיגודו המקצועי ואת המתפרנס מן הצדקה. אבל חוץ מאלה יוצאים מן הכלל, היהדות מהווה דימוקרטיה “שלמה בתכלית”.
והנה דימוקרטיה “שלמה בתכלית” היא גם אנרכיה למופת. במצב־דברים אנרכי כל אדם הוא חוק לעצמו. מצב־דברים זה כבר הגשמנוהו בחיי־ישראל באמריקה, אלא שהקדמנו קצת. זו עקה, שמרובים עדיין בתוכנו היהודים, שאינם יודעים לא את נפשם ולא את החוק. כשאר אומות שבעולם, יש גם בתוכנו מורונים, איגואיסטים, תעמולנים, דימגוגים, כזבנים וסתם יהודים, המתאווים בעל כרחם למושל שימשול בהם. אלא שבמקום מושלים, אנו היהודים יש לנו מנהיגים.
מנהיגות מהי? הווה אומר: האמצעי־הסוכן או הכח, המארגן את הקיבוץ או את העם ומזווגו עם איזה ענין משותף. המנהיגות רוקמת צורתן של שאיפות וקובעת את האמצעים להשיגן. אפייה של מנהיגות מעוצב בדפוס של ענינים ותנאים מסוימים. בשבט קדום, הפושט בגדוד על גבול ישוב אמיד, הרי האיש החזק, הגבוה משכמו ומעלה מכל העם, נוטל לעצמו את תפקיד המנהיג, ואין מערער על זכותו: את יריביו הוא מכה ביתד עד מות. כח־זרועו ואומץ־לבו האישיים הם כלי־הנשק שבהם הללו נלחמים ברעב. שום מעלות אחרות אינן נדרשות מידו. שום אמת־מדה אחרת שבהנהגה אינה מוטלת עליו. אך יכה באויב בהמוניו – והרשות בידו להתעלס את כל דלילה כנפשו שבעו.
קיבוץ, שסכנה חדשה נשקפת לו, הולך בסנוורים אחרי כל מי שמבטיח לו בבטחון גמור רווח והצלה תוך כדי רגע. יהודים, שפחד היטלר נפל עליהם, פנו אל האיש שהבטיחם למגר את ממשלת היטלר. צפייה נפרזה היתה זאת מצדנו לראות את ההמון אחוז־הבהלה משתהה רגע לבדוק בסגולותיו של מר אונטרמאיר כמנהיג. ד״ר ווייז לא עסק אלא במחאות ובקבלת מחאות ברבים; ד״ר אדלר כלום לא עשה אלא החליף מכתבים ובא בדברים עם הגמונים ועם סינטורים – ואילו מר אונטרמאיר נופף בידו משהו, שנראה ככלי־נשק רב־עליליה: חרם כלכלי. אילו הופיע אותה שעה ז׳בוטינסקי בראש צבא גבורים ברבי־רבבותיהם, עם צי־אוירונים, מיד היה מסיר את מר אונטרמאיר מעל כנו.
תופעה מצויה היא בהיסטוריה, שאימת כל סכנה, המתרגשת ובאה על איזה קבוץ, תתן את שרביט־השלטון בידי פלוני אלמוני. אפילו בתקופות תרבותיות יותר באו אנשים כנפוליאון וגאַריבלדי וניצלו רגע פסיכולוגי ידוע, כדי להעמיד את שלטונם על מכונו. חזרו משדה־נצחונם בראש הצבא – ומיד נעשה שלטונם בטוח בידם לזמן־מה. אלא שאין מנהיג יכול כל ימיו ללכת מחיל אל חיל על סמך רגעים פסיכולוגיים, היוצרים את קבלת־המרות מרצון. פשוט, אין רגעים כאלה מתחדשים ובאים, במדה שאפשר יהיה לסמוך עליהם תמיד. לפיכך עובר זמן־מה והציות מרצון נהפך בעזרת האגרוף המזוין לשעבוד מאונס. בשעה שהמנהיג היהודי חוזר עטור־נצחון משדה־פעולתו, מבול של החלטות ומשתאות יורד עליו – קבלת־המרות עדיין באה מרצון. אלא שכדי להחזיק ולהחזיק בה אנוס הוא להמתין, עד שיבוא הרגע הפסיכולוגי השני, או להשתקע במעשי־להטים מרהיבי־עין. להטים יש והם מביאים לעושיהם את חבת־הרבים, אבל זו עקה שאינם מביאים את הרבים לידי קבלת־מרות.
עובדה זו – יש לשים אליה לב תמיד, כשבאים להעריך את המנהיג היהודי. המנהיג היהודי רואה את עצמו נתון תמיד תחת לחץ מאויים ברצונו להחזיק מעמד. מנהיגן של שאר האומות אינו צריך אלא קו ד׳איטה לשם התחלה. נכשל – אחת דתו למות בבית־הסוהר או בגולה: שעת־כושר עוד אחת אינה חוזרת ובאה לו אלא לעתים רחוקות. הצליח – הרי הוא מלך, רודן, “איל דוצ׳ה”, או "דער פיהרער״. ואילו מנהיגים מישראל – אהה! – לעולם אינם נאסרים בבית־הכלא או חבים חובת־גלות, והם מנסים את כחם שוב ושוב לעתים קרובות כל כך! אלא שאפילו צלח חפצם בידם, אין המנהיגות מתקיימת בידיהם.
על כרחך אתה אומר: האנרכיה שבחיינו – אין לתלות את כל הקולר שלה כולו בצוארי מנהיגינו. מעורה היא בעצם מיבנם של חיי־ישראל. זקוקים אנו למצב־דברים אידיאלי, כדי שנהיה נהוגים, היינו: למנהיגות, המחזיקה מעמד על יסוד אמונים ילידי־הבינה, אזורי־ההגיון, יונקים מן הרצון. אמונים שכאלה אינם מצויים בדרך כלל אפילו בחברה סטטית: אפילו הגאונים שבסורא ובווילנה שבעו רוגז שבמחלוקת ובמרדות. חברה שכולה דינמית – לא כל שכן. אימון שהיא מטילה על עצמה מאליה כל עצמו קרח על פני ים בקיץ.
לפי וואלאס, קולי ואחרים, שני טיפוסי־מנהיגות הם – טיפוס הנציג וטיפוס היוצר. המנהיג היוצר הוא בעל־היזמה במדה בולטת מאד: סולל נתיבות הוא. קורא הוא את הקבוץ לקראת ערכים חדשים – מדבר הוא בשם שאיפה חדשה ומציע תכנית חדשה. כל עצמו – סמל חי לרעיונו ולתכניתו. כסמל בלבד, הרבה יותר מאשר כאדם בשר ודם, הוא נעשה הכח הדוחף קדימה בארגון האנשים, ההולכים אחריו. משמש הוא מידחף עצום וגרוי נועז לקראת מושגים חדשים. המנהיג היוצר עושה שמות באמות־המדה, הנהוגות בסביבתו, ובמשפטים הקדומים, המעוררים בה ביותר: אינו מכיר בשום פשרה. מזלזל הוא בכל אדיבות של מה בכך, ואינו משתמט מפולמוס עז שבעזים. רצונו להצעיד קדימה את עניני־עמו, ולא את ענינו שלו, או עניניהם של מוסד או מפלגה חביבים עליו. מבקש הוא את האמת, ולא את השררה, “המגיסטרליות”, בלשונו של ביקון.
מנהיגים יהודים כאלה, בשנים הקרובות אלינו פחות או יותר, היו הבעש״ט, רבי חיים מוולוז׳ין, הרצל, אחד העם וא. ד. גורדון. אנשים אלה על נקלה נעשו סמלים איש לתנועתו. אותו טיפוס של מנהיגות יוצרת אין ישראל שבאמריקה מכיר, ואנשינו בעלי־הקומה לא נעשו סמלים. טוענים הם לזכותם של רעיונות ותנועות, אבל אינם משמשים לבושים להם. התנועה או הרעיון לעולם אינם בולעים אותם בשלימות: על צד היותר טוב, אין אלה אלא חלק מהם. בעיניו של כל יהודי בווילנה ובליטה כולה סימל רבי חיים מוולוז׳ין את לימוד־התורה – ותו לא! הבעש״ט היה לבושה ממש של החסידות. למנהיגות שכזאת עדיין לא זכו חיי־ישראל באמריקה. ״מנהיגים״ שלנו – או שהם בנקאים בעלי־השפעה, או מארגנים בעלי לשון, או מורים מחוננים. העם מכיר בהם לפי מקצועם ומשלח־ידם, קודם כל. יוליאן מק, קודם כל, שופט הוא בבית־הדין הפדרלי; כרש אדלר – נשיא נשוא־פנים של כמה מוסדות־תורה גבוהים; וורבורג – הבנקאי ברחוב וול. רק על יסוד זה אנו יכולים להסביר את תבוסתם של ברנדייס ומק בידי חבריהם־לתנועה, בעלי העמדה הצנועה יותר, ואת נצחונותיו הממושכים של ליפסקי על אנשים בעלי השפעה רחבה יותר: בעיניהם של ציונים, ליפסקי הוא תחלת־כל וראשית־כל – לבושה של הציונות. שסופר מחונן הוא, מבקר דרמטי מזהיר, אין יהודים יודעים כלל ואינם רוצים לדעת.
המנהיגות היהודית באמריקה היא מן הטיפוס המתואר כ״נציגני״. המנהיג הנציג על פי רוב הולך בשביל, הכבוש מכבר: פה הוא להשקפת־עולמו של הקבוץ, שמתוכו הוא יוצא או שהפיל את גורלו עמו. אין בו משום קריאת־העפלה לקהל־בוחריו או להולכים אחריו. נתון הוא להלך־רוחו של מעמדו ודוגל בשם האידיאולוגיות של מעמדו. אם מתבלט הוא לעיני אחיו במדת־מה, הרי הם מדברים עליו כעל מנהיג. או אז מטיף הוא לאותם דברים, שהם רואים אותם ככיסופיהם. מגן הוא לאמונתם ומסדר את סדר־פולחנם. לעולם אינו שולח רסן מעל פניו. מכאן, אותה חדגוניות איומה, שאתה מוצא בחיי ישראל באמריקה. מפורטלנד שבמיין ועד מיאמי שבפלורידה ומניו־יורק ועד לוס־אנגילס – אותן “גיטואות־הזהב” מזה ואותן “שכונות־המזרח” מזה. בראשונות אתה מוצא היכלי־תפלה, פדרציות, רבנים, ממונים על צרכי־הצבור – עוסקים כולם בכל אתר ואתר באותן הוויות של המגבית־לטובת הדז׳יונט והמגבית־המאוחדת־לטובת פלשטינה, של חינוך יהודי והיחס אל ההיטלראיות; ובאחרונות – אותם אופורטוניסטים ציונים, אותם פוליטיקנים ואותם מייצרי־הנקניקים. הללו מן העוסקים מן הצבור – קצת יותר מוח בקדקדם; הללו מן הרבנים – קצת בעלי־לשון יותר; הללו מאילי־הכסף – קצת נדיבים יותר; הללו מן הפוליטיקנים – קצת פקחים יותר; אבל הצד השווה שבהם, שכולם רכים כקנה, נוטים לפשרה ונוחים לבני־מעמדם.
וכי יש משום כפרה גמורה למנהיגינו בניתוח קצר זה? בקושי! ברם, אין ללמד חובה על הבריות, שאינם כולם פייטנים או וירטואוזים מלידה ומבטן. אין זו ממדת־החסד להזכיר לבני־אדם חסרונות, שלקו בהם מידי־הטבע. אין אנו יכולים לבוא בטרוניה עם מנהיגינו, שאינם מן הטיפוס היוצר. אף אין בידנו לקטרג עליהם משום שאמון זה, שהיהדות נותנת בהם, בא מתוך הרצון ומתוך ההגיון בלבד. תנאי־הוויה הם אלה, שאין להם שליטה עליהם. אבל האין זאת ממדת־היושר להתעצם בטענה, שאין מנהיגינו מנצלים את כל שעות־הכושר שלפניהם, אפילו בתוך היקף הגבלותיהם מחויבות־המציאות? לאמתו של דבר, יש ואתה סבור, שכשלונם – כל עצמו חוסר־כחם להכיר במעצוריהם. דרכיהם בעבודה, לפחות, עושים רושם זה.
כדי להגיע לידי אמנציפציה, הפקירו קהלות־ישראל את האבטונומיה שלהם. חדלו ישראל מהיות עם מאוחד. בעולם הישן עוד נשתמרו איזו “שיריים” של משמעת ומסורת. ואילו בארצות הברית – נתעלמה מחיינו כל מרות אפילו למראית־עין. כל יהודי אינו אחראי אלא בפני עצמו. אפילו המשפחה התחילה מתפרדת. האב העריץ לא אחר לגלות, שמוטב לו שיחשוך שבטו משיאַבד את “מפרנסיו”, נותני־לחמו. הכח, הכפייה, נעשו אנכרוניזמים בחיי־ הצבור. ואם עדיין אפשר היה לארגן את היהודים ארגון כלשהו, לא נמצאה לכך אלא אמצעות אחת בלבד – דעת־קהל נאורה. ראשון לתפקידיה של המנהיגות היהודית היה זה, שתזכה לאט לאט ובהדרגה לאהדתם ולאמוניהם של יהודים כלפי הרעיון של חיי־ישראל מאורגנים. אם לטוב ואם לרע, דימוקרטיה היינו, וצורת־ארגוננו ממילא שהיתה צריכה להיות דימוקרטית. היה מן הצורך לעורר בלב ההמונים רגש אחריות לחיי־הצבור. היה מן הצורך, שכל היהודים כולם ירגישו בחלקם בנסיונותיה, בכשלונותיה ובהישגיה של היהדות. “בכל מקום הרשות נתונה למעטים לחשוב ולפעול בשביל השאר, ועיקרו של הדימוקרטיה אינו באותה בחירה יישירה, שהעם בוחר בענינים רבים, אלא בשמירתו על הכח בעל־ההכרה להחליף את נציגיו, היינו: להשתמש בכח־הבחירה שבידו, כשרצונו בכך”.
כח־ראייה חודר זה לא היה במנהיגים היהודים. הם הטילו את עצמם על העם – לא המתינו עד שייבחרו על ידיו או יקבלו יפּוי־כח ממנו. השתמשו בתכסיסיהם של מנהיגים ״יוצרים״ – דברו ראמות וטבעו מטבעות ניבים נמלצים. סיסמאות הביאו תחת רעיונות. המנהיגות היוצרת אינה צריכה לשום הכשרים: זו שואבת את כח־סמכותה מתוך רעיונו או אישיותו של המנהיג. ואילו המנהיגות הנציגנית אינה עשויה לפעול את פעולתה, אלא אם כן היא מקבלת יפוי־כח לפעולותיה. קצרי־רוח היו מנהיגינו מחכות ליפוי־כחם. את ההמונים לא הביאו בסודם – תרומות בלבד בקשו מהם, או שנתנו להם צדקה. לפרקים הציעו לפניהם החלטות לשם תשואות חן־חן, ומדי פעם ערכו תהלוכה. לאט לאט חדל רוב מנין ורוב בנין של ישראל באמריקה להרגיש בקיומו של הקהל היהודי. הכירו הכרה מעומעמת, שיש אנשים נשואי־פנים במדינה, המדברים בשבילם, המדברים אליהם, המדברים כלפיהם. עתים מחאו כף, ואפילו העריצו, אבל לא היו כהולכים אחרי המנהיג. מודים תחילה מתוך שתיקה, סופם שמגיעים לידי קיפאון.
ושוב: מנהיגי־ישראל באמריקה, בעיקרו של דבר, פילנתרופים היו, ולא מדינאים. הם ארגנו פעולות צדקה, מגביות ותעמולות לטובתה של פאת־האוכלוסים, הנצרכת והנחשלת, אבל לא הציעו תכנית לבטחונם הכלכלי של הרבים. הפועל היהודי ובעל המקצוע החפשי נעזבו לנפשם, שיהיו מטפלים כל אחד בפני עצמו בבעיות ההפלייה, הנהוגה כנגדו בתעשיה ובמקצועות החפשיים. מנהיגינו חשבו את מחשבתם במושגים של תקציבים שנתיים: לא קם בהם חזון לחשוב במושגי־דורות. עד היום אין קופה כללית לצרכיו של ישראל באמריקה כולה. פעולות־הצדקה שלנו מקומיות הן וקרתניות. שום הסתדרות לאומית במדינה עדיין לא זכתה לספיחתו ולאמנותו של כלל ישראל שבאמריקה, ואילו הרצון להסתפח כחבר לאיזו הסתדרות חי בהמוני־היהודים: מכאן, כל אותם “לנדסמנשפטים”, “חברות” וחוגי־העובדים, שנתרבו עד אין סוף.
הססנו מלהטיל את האחריות למנהיגות על בני־נעורינו. היהדות הפכה להיות גירונטוקראטיה וטימוקראטיה: עד היכן שהכרנו במנהיגות, או סייענו לקידומה, לא היתה זו אלא מנהיגות של זקנים או עשירים. עשרות־עשרות אנשים, בעלי כשרונות מזהירים ובעלי מרץ, בני שלשים ובני ארבעים, עברו עליהם ללא שימת־לב או מתוך הטלת־חשד: לא נראו כשרים כל צרכם – דם חם עוד נוזל בעורקיהם. מי יודע? שמא חולמים הם על מהפכות. רובם ככולם, אינך מוצא אותם בין “הנותנים הגדולים”. חברות־הצדקה –ויוצאות מכלל זה מעטות הן – אינן רואות כל מועיל בסוג זה: חשבון־חסכון גדול בבנק עדיף ממוח גדול. ישישים שבגבאי־הפדרציות שלנו קובלים, שאינם יכולים להסיט את ה“עול” מעל צואריהם ולתתו על צוארים של צעירים יותר: צאצאיהם, לעתים קרובות כל כך, תשושים הם מרוך ומעדנה, בניהם של דלת־העם, ואפילו חרוצים מאד, אינם יכולים, לפי ההנחה המקובלת, לפתח חרצובות של ארנקי־נדיבים – הנחה שאין עמה מחמאה יתירה לבעלי־ההון.
כוונת המאמר הזה היא לתרום תרומה כלשהי לניתוח השאלה, ולא להציע סגולה בדוקה ומנוסה בשעת־משבר זו. תוהו ובוהו זה שבחיי־ישראל באמריקה – שרשיו במבנה סביבתנו האמריקאית. אף על פי כן אין מנהיגינו זכאים בדין לחלוטין. הם לא פיתחו דרך־פעולה לשם ארגון־הצבור, שסוף סוף היתה עלולה להביא את כח־הסמכות לידיהם. לא מן ההמונים בלבד הסיחו את הדעת, אלא אף מן הקהלות הקטנות יותר, הרבות לאין קץ במדינה. במקומות אלה עשויים היו לפתח דעת־קהל, שהיתה עושה את האמון היהודי פחות ענין שברצון, ויותר ענין שבכורח. פדרציה של קהלות קטנות אלה היתה עלולה להיות בקרב הימים למכשיר בידיהם לצורך ארגונה של היהדות המומת־התוהו שבמרכזי־המזרח הגדולים. בקוצר־רוחם לא הגיעו מנהיגינו אפילו לידי עצה־ותושיה אחת, משותפת לכולם, ואיש איש מהם התווה לו דרך בפני עצמו. עכשיו, המפורסמים שבהם הולכים ומזקינים, בלי שהגיעו לידי הרמוניה ביניהם לבין עצמם. ואם חל שנוי במצב, אין השנוי אלא זה בלבד, שהמדנים הנושנים נעשו מרים יותר בזמן האחרון. אפילו בתוך תחומיהן של הגבלות שאין להמלט מהן, כהודאת־הכל, נכשלה מנהיגות זו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.