בזיו נגהו של בוקר מבקרי־אפריל הראשונים הייתי מטייל על שפת הברכה בשיקגו בחברתו של ד״ר סטיפן שמואל ווייז. מרחבם העצום של המים, שכחלוליתם היתה כחלולית הים התיכון – גוון נדיר למימי־ברכתנו – נראה מימין כנושם בלאט תחת לטיפת השמים. מגדל־״הטריביון" המריא על בחלל־האויר מרחוק, משתרבב מתוך התכלת המעורפלת בשרשרות־הזהב של קרני־השמש. אי שם, מתחת למעינות ולאנדרטאות, אמרה שירה מקהלת־צפרים סמויה מן העין. אבל יפיה של הטבע לא היה עשוי להחזיק בי: היה קסמה מבהיק על פני הכרתי מדי פעם, ודועך תוך כדי רגע במחיצתה של אותה אישיות חיונית שבחיוניות, דינמית שבדינמיות ומגרה שבמגרות ביהדות האמריקאית. כי משכמו ומעלה התמר האיש על פני כל שהיה באותו גיא־חזיון. נשתכחו מלבי תרבות־ישראל, הציונות, בעיות־הדת, ואני השתקעתי מתוך סופגנות בסוד האישיות ופישרה. קול־אריה, שכל שנון. מדת־חסד שופעת, הילוך שבעול־ימים, תנועות־פרצוף של בן־אלים, ערנות, קוצר־רוח – כל אלה שעשעוני, כאילו ילד הייתי, שנזדמן לו גבורו הראשון.

״מהו ווייז? " שמעתי הד עולה מתת־ההכרה המרוחקת, והד עונה עולה ובא: ״גילום עמו – גילומו של ישראל, על אי־המרגוע ועל הכח הדינמי שבו, על נעוריו הנצחיים, על חוש־הצדק שבו ועל קולו האדיר, – אכן, על חולשותיו אף הם". וכי כח־המנאָם שבו הוא המכנס בני־אדם בכל רחבי־המדינה להקשיב לו? לא ולא. מקשיב היהודי לוויז, ושומע קולן של מאות בשנים. מביט הוא אליו ורואה לעיניו את ישראל – גאה, חי, סוער. זהו, כמדומה, הסוד שבכח־המושך שלו. משום כך מעריצים אותו אלפים, ואפילו אינם הולכים אחריו תמיד. יד אדוני עליהם, כשהם רואים עצמם נתונים תחת השפעתו של האיש.

ובאותו היום לאחר כך, על יד שולחני בחדר־ספרי, עדיין טרדוני הדיו של מצב־רוחי, יליד הבקר ההוא. אמרתי בלבי: הרי ווייז אינו סוד, אינו פּרוש חבוי, שלא בא לידי גילוי. זה שלשים וחמש שנה עומד הוא בתוך האיצטדיון. כל ימיו עמל האיש ולוחם. ומה הדבר, מעבר לאישיותו וממעל לה, שהביא תרומה לישראל ולאמריקה?

עלה הרעיון על לבי, כי מאות רבות בשנים היו קהלות־ישראל נהוגות בכח הנפש והרוח. הגאון מווילנה, בתוך ארבע אמות בית־מדרשו הקטן, השפיע על היהדות יותר מכל הפלוטוקרטים והפילנתרופים יחד. בארצות־הברית נעשה ההון מושל יחידי מוחלט. לפני ארבעים שנה היו אילו תריסר יהודים בין ניו־יורק לסן פרנציסקו דבריו של ישראל כולו. בידיהם היה נתון גורלנו. הם שעיצבו דמות לקהלותינו, צרו צורה לבתי־כנסיותינו ולימדו לרבינו מה שיאמרו. האריות שבחבורה מבין העומדים על הדוכן האמריקאי רבצו לרגליהם כשיות תמות. יוצא־מן־הכלל אחד ובולט היה אז: סטיפן ווייז הפך את ההון לאויב לו. נתחייב לבנות לו בית־כנסת משלו. אין זה סוד, שעד היום הזה אין כבודו, מצד אחד, וכשרונותיו, זכויותיו ופעולותיו, מן הצד השני, עולים בד בבד בעיניהם של גבירים, רשומים ברשימתם של בעלי־שבע־הספרות: לא רבים המיליונרים בקרב ידידיו בני־לויתו. דור־רבנים חדש כבר הרהיב עוז לדבר מכל העולה על רוחו ולהועיד מידי פעם – ועדיין לא לעתים קרובות יתר על המדה – את בעלי־הזרוע אל הקרב. אבל כמה מועטים בהם, שיודעים ומכירים, כי סטיפן ווייז הוא שפינה את הדרך לפניהם.

אמרתי בלבי: ד״ר ווייז הוא הוא הרחיב את רעיון בית־הכנסת. סכנה נשקפה להיכל, שייהפך – ואף אמנם נהפך – לבית־תפלה בלבד: לא, בית־תפלה, אלא בית־הטפה. בעולם המערבי, שבו קיימת החלוקה לשתים בין הדת לחיים, התחיל בית־הכנסת מאבד אף הוא את מגעו במציאויות עצמן, בחוויה היהודית והאנושית. כל מה שלא היה רומז מניה וביה כלפי שמים נפסל מלבוא אל בית־האלהים, כאילו מבלע את הקודש. מעטים המכירים ויודעים כיום, שסטיפן ווייז, בכח־האישיות המוחלט שבו, בעוצם כח־מינאָמו ובהיקף עניניו, הוא שהחזיר עטרה לישנה בבית־הכנסת – עשאו שוב שקול כנגד החיים כולם.

פעולותיו של ווייז לטובת הציונות – אין ערוך להן. עשרות בשנים לא היה שלום בין הציונות לדבור טוב בלשון האנגלית. יהודי שהיה מדבר אנגלית במבטא טיבטוני, או שאבותיו גורשו ממדריד – היה מתקשה למצוא היתר לתרגום הגעגועים על ציון ל״אנגלית של המלך". התנועה הציונית כולה, בעיניו של אחד כגון זה, לא היתה אלא אנחה יהודית בלבד, “אַ יידיש קרעכץ”. ויהודים יוצאי־פרוסיה תיעבו “יידים”, ותיעבו את בחינות־עולמם כולן. אותם הדים, שהיו עולים משכונת־המזרח בניו־יורק, לא הפריעה את השדרה החמישית משאננותה. ופתאום, לתמהונם ולמגינת־לבם של כל בני־האדם ההגונים, קם בתוך המטרופולין הגדולה של אמריקה בחור בן עשרים וארבע, אחד שבאמריקאיותו היה יכול להתחרות בטובי־העם בני־דורו, שידע להרעים קולו עד להחריש קול־רעמו של פלוני וברייאן שמו ושל אלמוני ואינגרסול שמו, בחור שרומזת לו דרך־חיים במדינאות, בעושר, ובחור זה עומד בתוככי ניו־יורק הרעשנית, הרוטטנית, המכה בסנורים, והוא שר את שיר הגעגועים והשיבה, שיר הוגה נכאים וצוהל בנצחונו יחד. שוב, אני אומר, הרי דור־רבנים מדבר כיום מעל הדוכן מדי פעם – אהה! לא לעתים קרובות יותר מדי – על ארץ ישראל בפני בעלי־הזרוע. אבל כלום מרגישים הם, שמיפתח־פיהם אינו אלא הד קלוש לקולו של אותו בחור מלפני ארבעים שנה?

הקונגרס היהודי הוא פרי המאמץ הגדול ביותר של ד״ר ווייז, ונודה על האמת: פריו המוצלח פחות מכל. לא עלתה בידו לעזר לרעיון את התמיכה, הנחוצה לו מסביב. עדיין אין הקונגרס חשוב בתורת הסתדרות. עדיין אין זה קונגרס: על כרחנו אנו אומרים – כל עצמו עדיין ארגון בין שאר הארגונים. באגרת הרמב״ן, שנכתבה בזמן שעלה לארץ, כלולה אמת נוגה זו: “כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו”. אף זו משובה מצויה של הגורל, שהעיקר נעשה מדרס לתפל. הקונגרס הוא מסירת־מודעה, שהיהדות מהווה עם אחד בעולם, ודעה מנויה וגמורה להוציא אותה מסירת־מודעה אל הפועל. לא, הקונגרס אינו הסתדרות, אלא רעיון. “אין חזק בעולם”, אמר פעם ויקטור הוגו, “מרעיון שהגיעה שעתו”. הקונגרס, כפי הנראה, עדיין לא הגיעה שעתו. הבו גודל לסטיפן ווייז, שהוא מקדים את השעה.

חמור בקשיים, שבהם מתלבט ד״ר ווייז, הוא שבראשית ימיו קבל השפעה משיטות־מחשבה שהן חיווריניות מבחינה יהודית. לא היה צריך להיות מיסדו של בית־כנסת ליום ראשון בבקר. צריך היה להרעים קולו להחזרתה של עטרת־השבת לישנה. מן הנמנע, שיוכל ליצור אווירה יהודית ביום ראשון בשבת. יום ראשון בשבת – שבתו של הנוצרי הוא, ולא שבת של יהודי. יתירה מזו: צריך היה להרעים קולו על הבורות בעניני־יהדות, שבימיו התחלנו שוקעים לתוכה קל־מהרה. לחינוך יהודי מעוצם יותר היה צריך לטעון יומם ולילה. ציוניותו היתה צריכה להוכיח לו, שגורלו של עם ישראל קשור בלשון העברית. לא, אסור היה לווייז לקבל את סדר־הלימוד היהודי, הנהוג ב״גיטואות־הפז", מתוך שתיקה, הדומה להודאה. צריך היה לתבוע יותר משמצא בהיכל “עמנואל” ובהיכל “בית אל”. ניוונם של חיי־ישראל – עיקר סבתם היא בעובדה, שבתוך כתלי בית־הכנסת עצמו גידלנו דור נבער מדעת בכל הנוגע ליהודי, לכתבי־קדשו, לתלמודו, לספרותו ולתרבותו כולה. ד״ר ווייז צריך היה לקחת עמדה חיובית יותר כלפי שמירת המצוות ומנהגי־ישראל. לא יתכן קיומה של כנסת־ישראל ללא אַמות־מדה מכובדות על כולנו ויקרות לכולנו. מישגה אָנוש היה זה לשעבד את מינהגינו לניתוח בקרתי והגיוני. לא על ההגיון לבדו יחיה עם. אותה שעה, לפני ארבעים שנה, היתה בדיוק השעה, שהיינו זקוקים לכל קשר מקשר, שילכדנו ויחזיקנו יחד. אלפים מישראל היו מביאים אז עמם רגש־אמונים לעמם מן הארצות שבמזרח־אירופה. החילול, שהיה נהוג מסביבם, לגבי כל אותם דברים, שמימי־ילדותם למדו לראות אותם כקדושים, הוא שהמס אותו רגש־אמונים שבהם. כמה מרובה היתה הברכה לישראל שבאמריקה ובעולם כולו, אילו עודד ד״ר ווייז את המהגרים הראשונים להחזיק בכל תוקף במסורת־אבות!

יש שמותחים בקורת על ד״ר ווייז משום תשומת־לבם של העתונים כלפיו, משום נטייה זו, שמדמים לראות בו, אל המומוסי ואל המרהיב את העין. כל אימת שאני שומע קטרוג זה, אני רואה את עצמי אנוס להשוות אותו אל אחד כגון הסינטור בורא, ללויד ג׳יאורג׳ או מסריק. נאנח אני בקרבי פנימה על בני־אדם, שהם מעטי־הבנה כל כך: אנשים מסוגו של ווייז נולדים להיות חולשים על אימפריות – ואילו היהדות אין סיפק בידה אלא להנחילם דוכן בבית־הכנסת.