¹

חובה זו, שהוטלה עלי מטעם נשיאו הנכבד של המכון הזה, לא הייתי מרגיש את עצמי כדאי וראוי לה אפילו בשעת־רצון. ואילו נסיבה אישית מוזרה – נסיבה, שאפשר תהיה בעיניכם שלא מן הענין כלל – עושה את מילוי־חובתי הפעם קשה כפלים. זה עתה שבתי מארץ ישראל, זה עתה עשיתי חודש ימים בארצם של נביאים, סופרים, תנאים וחלוצים. במשך ארבעה שבועות היה סיפק בידי לראות, מה בין מציאותה החיונית של ארץ ישראל לבין אי־המציאות והמלאכותיות שבחיי־ישראל באמריקה, ומודה אני ומתודה – וודוי משונה מצדי לעת כזאת! – כי באוני שם רגעים, שחשתי כי לא אוכל עוד לשוב אל דוכני בבית־הכנסת; שכן הבעיות, העולות תמיד בראש וראשונה על דעת ישראל באמריקה, אותן שאני שומע דנים בהן מימי־ילדותי הראשונים ועד הנה, נראו לי פתאום ערפּליות, בלתי־מהותיות – ונוטלות גדולת־שוא לעצמן.

היה מי שתיאר את עשרת אלפי היוונים של קסינופון כפרלמנט הולך למסעיו. היהדות האמריקאית – כך עלה על דעתי בימי שהותי בארץ – כל עצמה אספת־עם בלולה ומבולבלת, כינוס רעשני. בארץ יהודה החדשה חשתי בכל עצמתו את ההבדל בין חיים יהודיים מלאי־חיות, מוחשים, הולכים ונחשפים, לבין יהדות אווילית, מילולית, פולמסנית ואפילו מסחרית.

במשך כל השנים האלה לא קמו בנו העוז, השקידה ורוח־הבינה להיטפּל אל ענינים יסודיים בחיינו, להעריך את טיב־קיומנו כולו מתוך חפש מחופש, לחשל לעצמנו לאט לאט דרך לפעולות, “מודוס אופרנדי”. הוספנו לכת בשביל המאמץ הפחות. התמכרנו לתפנוק שבדבור ולריגשה שבנצחנות. לבלבול־דעתנו אנו, המצאנו לנו שאלות, שאין בהן ממש, והן מספקות מלים הרבה, מבלי לעורר לא את המחשבה ולא את המעשה. כראייה יפה ביותר לחוסר־הבסיסיות שבחיינו היהודיים באמריקה אני מביא את העובדה, שראש מאמציהם של הרבנים במדינה זו הוא גילוין של חכמות חבוטות מדי שבת בשבתו.

אם אפילו בניו־יורק לא התקדמו חיינו היהודיים אל מעבר לדרגת הנביטה, אם עדיין לא הכינו שורש, אם סערה ראשונה של דכאון כלכלי עשויה היתה לזעזע את כל חיינו הצבוריים, או את רובם ככולם, אין זה כי אם לא הישתהינו לזרוע מתחת לפני־האדמה.

בעודי נער, הוטלתי לניצוחי־דברים שפוכי־חמה בשאלת־הכשרות. עבר חצי־יובל בשנים, ושאלה זו נעשתה ספור־מעשה מגרה בעמוד ראשון של העתונים, נופלת בכבודה רק מן השאלה הנכבדה האחרת – יין לקדוש ולהבדלה. בעודי יושב על ספסל־התלמידים בבית־הספר התיכון, היו דבריה של היהדות האמריקאית מבלבלים את מוחותינו הצעירים בחידה זו: ״מה אנו – עם או עדה דתית?״ כלומר: הגיברלטר סלע הוא או מבצר? לאחר ארבעת אלפים שנות־היסטוריה גלינו לפתע, שאין אנו יודעים, מה אנו. אחד מן האנתרופולוגים שלנו בדק ומצא, שהיצידים בוודאי האמינו פעם במה שהאמינו, אלא ששכחו במה האמינו.

אילו נביאים, המתנבאים בשוק, התחכמו בזמן האחרון עד קצה־תכלית, כדי לפחת רוח חיים בבימה מתוך עיסוק בסוגיה חדשה – מזיגת ההומניזם והיהדות. מעט ידיעה והבנה שטחיות שבשטחיות בתולדות עמנו ובספרותו היה צריך לשכנע אפילו את המוכשרים שבבעלי־הדוכן שלנו, כי ההומניזם כל עצמו שאלה נוצרית, ומעולם לא היה – אף לא היה יכול להיות – לשאלה בישראל.

הנצרות היא דת אתרית. כל עצמה מערכת עקרונות ושאיפות, שאינם מעורים בקרקעו, בדמו, בחווית־הוויתו או בזכרונו של שום עם אחד ומיוחד. גישתה כולה מכוונת כלפי היחיד; הטעמתה – הפולחן; מוסדה – הכנסיה. בעיותיה העיקריות הן אמונת־השילוש, המנע־המישגה האפיפיורי, אלהיותו של ישו ועקרי־הדת השליחיים. הבטחתה הדגולה ביותר היא תשועת האדם לעולם הבא. הרי שטבע־הדברים מחייב, שאותה הטעמה יתירה, שחזרו והטעימו הוגי־הדעות החברתיים גם באירופה גם באמריקה במאה השמונה עשרה ובמאה התשע עשרה, כי העולם הזה הוא הוא שדה התקוה והיעוד האנושיים, היתה צריכה להפוך את ההומניזם לשאלה בקרב הנוצרים.

ואילו היהדות כל עצמה מעורה עד העולם בקרקעו, בחווית־הוויתו ובזכרונו של עם אחד ומיוחד, עם ישראל. היהדות – אין להפריד בינה לבין העם, הארץ, הלשון והתורה. הטעמתה – ההנהגה; מוסדותיה – המשפחה, בית־הספר, ובעיקר העיקרים – החברה; בעיותיה הגדולות – ההמשך הלאומי והשלמת־המדות, הצדק החברתי ושלום־העולם. הבטחתה הדגולה ביותר – סדר־עולם נאה יותר.

עובדה היא, עד היכן שידיעתי בדבר מגעת, כי לא יצא אפילו יהודי אמריקאי אחד, בין רב בין הדיוט, לשים לפנינו את תורת ההומניזם. איני מכיר אפילו קונטרס אחד, שנתפרסם אצלנו על מנת להציע את ההומניזם כתחליף ליהדות. אבל דבר זה, כפי הנראה, אין בו משום חשיבות בעיניהם של הרוכלים ברכולת הבעיות. מגנים את ההומניזם – וכבר ההומניסטים, שאינם במציאות כלל, נמצאים פסולים לרבנות.

נושאים אלה וכיוצא בהם, ששוקלים וטרים בהם בלי הרף בלשון־לומדים ובחשק רב, והם נראים כתופסים מקום־בראש במחשבת מנהיגינו־כביכול והאינטליגנציה המדומה, אשר בתוכנו, נושאים המעוררים את הציפּיה, כי להם יהיה מוקדש נאום לכבוד הסיום בבית־מדרש לרבנים – ארץ ישראל הולידה בי את הרגש, כי חסרי־פשר הם ונטולי־מציאות. בארצם של נביאים, סופרים, תנאים וחלוצים החיים הם אומנותם של אנשים ישרי־לב.

כל ״אני מאמין״ – אישי הוא ודבר שבקדושה. קודש־קדשים שלו הוא במחבואי לבו של אדם; תפקידו – הנמק הכחות, הפועלים במחשבה מרוממה ובחיים פשוטים. במרומי הגליל ובעמק־יזרעאל מצאתי אנשים כבדי־ראש יתר על המדה. וצנועים יתר על המדה, שיהיו משחרים פיסקי־הלכה פילוסופיים מעל גבי במות צבוריות. מהרהר אדם גם שם בעניני אלהים, הנפש, החיים לאחר המות, אלא שהרהורים אלה מתרקמים רק בדממת־הקודש שבפנים־הוויתו. ואותם הרהורים אישיים והגיגים פרטיים ממשיכים על עצמם רק לעתים רחוקות את הגדלות ואת היוהרה שבגזירות דוגמטיות.

בוגרי המכון היהודי לדת! אילו הרגשתי בעצמי, שכדאי אני וראוי להשיא לכם עצות במעמדו של גדול זה, ד״ר ווייז, ושאר רבותיכם הנערצים, ובמעמדו של רבי אני הדגול, הפרופסור גינצבורג. הייתי מסרהב בכם, שלא תתמשכו לתוך וויכוח־סרק זה, שמכניסים באופן מלאכותי לתוך חיינו היהודיים. אין דבר זה מעיד כי אם על בערותנו בכל הנוגע לרוחו האמתי של אורח חיי עמנו ואינו אלא מוכיח, כי חדלנו להיות מורי־דת לאנושות ונעשינו קבצניה הרוחניים.

מסכימים אנחנו עם ד״ר שכטר, האומר כי טעה מנדלסון בבוא להכחיש מציאותם של עיקרי־דת ביהדות, אלא שנוטלים אנו רשות לעצמנו למלא אחרי סברתו של ד״ר שכטר, באמרנו כי עיקרי־הדת שביהדות אינטואיטיביים הם, ריגשיים, אישיים. כמעט ניתן לומר: בלתי־הגויים הם אלה, וחיוניים אף על פי כן. רק לעתים רחוקות נתקשטו אצלנו קישוטים גאים ומבריקים שבעיקרים קבועים ועומדים, עיקרים בני־סמך ואינם סובלים שנוי. אלא אם כן טועה אני מאד, עדיין לא גילינו רשומותיהם של סינודים מישראל והן טעונות ועמוסות פולמוסי־שוא וניסוחים מדוקדקים לעיקרי־דת חמורים.

מובטחני, שמן הדין הוא, כי נהיה כיום הזה בעלי ידיעות מספיקות, עד כדי שלא נערוץ ולא ניחת מפני הצהרות־סתם בעניני־אמונה. תולדות חייהם של צארים, קייזרים, מלכים, ולשם הדיוק ההיסטורי יורשה לי להוסיף: אפיפיורים, צריכות היו לשכנע אותנו מכבר, שהאמונה בעיקר הדתי, והחיים הדתיים כשלעצמם, לא תמיד שמות נרדפים הם. קשה יהיה לשכנע כיום את טובי המחנכים והפסיכולוגים, שהקטיכיזם מעצב את האופי.

ושוב: האם ניסח מישהו עד הלום מערכת עיקרים דתיים, שתהא מובנת לכל בני־האדם ומקובלת על כולם באותו האופן? מי מן הפילוסופים והתיאולוגים לא נפגע מפגיעתם של פירושים מסובכים ומרים עד אין קץ, ולא היה טרף לשניהם?

לוחות־הברית, הקנאה לצדק חברתי, שאתה מוצא אצל עמוס וישעיה, נעשו בסיס לחיי־ישוב ממודנים, בסיס לסדרי משפטים וחוקות, הקובעים את ארחות המעשה וההנהגה לחברה. ולהיפך, בלבול־הדעות שבוכוחים על עיקרי־הדת לעתים קרובות לא היה אלא פתח־דבר למדנים, למשמטה ולמלחמות־הדת, הנודעות לתהילה או לתהלה.

אולי יורשה לי להביא דוגמה, שהיא נראית לי חותכת ביותר, לעובדה שכל הדיונים המיטפיסיים והתיאולוגיים עשויים שיהיו נושאים לסירוס־דברים רחב שברחבים. רבים הרואים את שפינוזה כשר־ההגיון, שידו רב לו בניסוחי היקשים מופזי־החוד. אחד מן המעטים הוא בהוגי־הדעות באמונתו שהאמין, כי השתלט בנוזליותה של המחשבה המופשטת, עד כדי לכלוא אותה בצורות גיאומטריות. היגל, פילוסוף לא־בינוני כשהוא לעצמו, מצוה את ההתמצאות בתורתו של שפינוזה כתנאי קודם, שאי אפשר מבלעדיו, להבנת הפילוסופיה. והלא יסולח למי שיעלה על דעתו, כי הוגה־דעות שכזה עשוי היה, שישמש בסיס להסכמה בין הפילוסופים והתיאולוגים, כי יסתייעו בניסוחיו המדוקדקים לשם הנחת יסוד לאמונה בטוחה, שאינה משתמעת לשני פנים.

אבל קריאה מרפרפת בתולדות הפילוסופיה תספיק להוכיח לנו, שאין דבר רחוק יותר מן האמת. הבה אעמיס עליכם רק חוות־דעת אחדות על אותו חושב ענותן וקדוש, איש אמשטרדם. המלומד המפורסם מוזיאוס, הכותב בוויטנברג בשנת 1708, אומר:

“השטן פתה מספר רב בבני־אדם, הנראים כסרים למשמעתו בכל וכוונתם להשחית את קודש־הקדשים בעולם. אבל ספק הוא, אם עוד מי מתלמידי־השטן אלה טרח מעולם בכח־פעולה רב יותר מאותו מתעתע (שפינוזה), כדי לסלף את חק־האדם ואת חק־האלהים”.

המלומד היואיט קופץ אגרופו ומטיח דברים אף הוא:

"אילו נזדמן לי בדרכי אדם שוטה ורשע זה, שפינוזה, לא הייתי כובש את יצרי, שכן ראוי הוא, שיטופּל בו “ווינקוליס אט ווירגיס”.

בא שלייארמכר, מקור־המקורות לכמה וכמה מנהיגים רוחניים, זה שספרו “רעדען איבער רעליגיאָן” היה לספר־הספרים של מטיפי־דת אפולוגיטיים במשך עשרים שנה כמעט, ומגיד לנו, כי

“רוח־העולם הנשגבה מילאה אותו. האין־סוף היה תחלתו ותכליתו, העולמי – אהבתו האחת. תומת־קדשו וענותו העמוקה משתקפות בעולם־הנצח, והוא עצמו הראי הנאמן לעולם. אכן, מלא היה דת ומלא רוח־הקודש, ומשום כך עומד הוא לבדו על רמה, שלא הגיע אליה איש זולתו. אדון לאמנותו, מנותק ונשא מכל שהוא בגדר העולם הזה, לאין תלמידים, אהנע בירגעררעכט”.

אך מפליא מכולם הוא אַבה סאַבאַטיה, הכותב ב״פריז הקתולית", בראשית המאה התשע עשרה, וכל עצמו מנצח על השגיון, כשהוא מכריז ומודיע

“כי אם במאת־שנים זו של שחיתות־המדות ודמדום־ההכרה, במטרופולין של כשרונות ובעלי־תאוה, תחת אותם השמים, הפורשים על סופיסטים ומתנוונים, נשארתי נטוע איתן באמונת־אבותי, הרי רק לך (שפינוזה) חבתי את חובי”.

דוגמה זו מתולדות־הפילוסופיה תספיק להראותכם, כמה קשה להכשיר כל גילוי־דעת שבמחשבה מופשטת, שתהא משמעותו אחת לכל האדם.

חברים וידידים! נדמה לי, כי תנהגו בחכמה, אם לא תהיו קנאים יתר על המדה בנסיונכם להפוך את הענינים נמנעי־השקילה ונמנעי־הבטוי לפיגום צר שבעיקרי־דת נקשים. הסתפקו בציור הפנימי ובהוכחה הפנימית, שהם קנינכם אתם הקדוש, והם שישמשו לכם מקור־השראה בעבודתכם. אל תבקשו להגיע לידי הגדרות שגורות ומקובלות על הרבים בכל שהוא בגדר האי־נודע. אל תראו את עצמכם כפותים ואנוסים על פי הפחד להצהיר הצהרות בעניני־אמונה. רתוי לכם, שתזכירו למטיפים חרוצים ולבעלי־מסתורין, שעיניהם בראשם, את דבריו של חכם יווני קדמון: “לא מי שדוחה מעל פניו את האלים של ההמון הוא רשע, אלא מי שמקבל אותם”.

אין רצוני, שתגלו פנים בדברי שלא כהלכה. לא טיב מיזגי הוא לזלזל בערכה של המחשבה העיונית הרצינית. אין כוונתי להוציא את המיטפיסיקה מכלל הענינים, המעסיקים אותנו. אין אתם נמנים עם חברת־האדם, אם אינכם מבקשים את הברי. בבחינת “פּגום” אתם, בלשונם של המקובלים, אם מדי פעם בפעם אינכם מעפילים לעלות אל מגדל־השן של הפילוסוף, כדי למצוא את המנוף, שבו יאוזן הקוסמוס. אין דברי מוסבים אלא על האשליה והיוהרה, המניחות הנחה, שכל שהוא משביע במובן הרוחני, ומשכנע במובן השכלי, על כרחנו שיהיה אבן־הפנה בחיי כל האדם.

אפלטון, בעל־התיאוריות, מוכן היה ומזומן להוציא את הפייטנים אל מחוץ לריפובליקה שלו, ולא הרגיש, שהוא עצמו נעים יותר באמנותו משהוא משכנע בכח־הגיונו. אין דעתי נוחה מאותו “עקרון ההתלכדות” של ווהייטהד או מן “המתימטיקאי העליון שבעליונים” של ג׳ינס, יותר משדעתי נוחה מעיקרי־הדת השליחיים. ואם אותם שנים הראשונים נראים לי פחות עשויים להיות למורת־רוח, אין זה אלא משום שהם נתונים לפנינו כהשקפות אישיות בלבד, ואינם נועלים את הדלת בפני חקירה נוספת.

ידידי! רובנו ככולנו, אין אנו ראויים להעשיר את האנושות בנוסחאות חובקות זרועות־עולם. יש רבנים שהיו למטרה לחצי־הלעג, משום שהם מעריכים את עצמם ערך גבוה יתר על המדה. כמה וכמה מהם מדברים מעל הדוכן, כאילו גילויים חדשים הם נושאים לאדם. דבר זה ברי לנו: עד שסבל אדם כמה שנות יסורים רוחניים, מן הדין הוא שיהיה עניו מדבר באזני העולם כולו. ולאחר שנות יסורים כאלה, ממילא יהיה עניו מדבר כך. בבקשה מכם, זכרו דבריו של המשורר:

"כל פּילוסופיה עת תמוט,

פּתגם זה לבדו ישכיל:

חכם חש מחיים קטן

וגדול מהם בעיניו הכסיל".

אתגבר על יצרי, ולא אכנס כאן לדיון מהותה של היהדות או של הדת: במה שתים אלה מלות נרדפות הן, ובמה הן מחולקות. אבל טוב שתזכרו, כי הדת – צדדים אישיים וחברתיים בה תמיד. יש רמב״ם שכתב את ה״מורה“, ויש רמב״ם שיצר את “היד”. הללו מישראל הקדישו את ה״מורה” והללו החרימוהו. ניסוחי־העיקרים של אותו גדול־הרוח שבימי־הבינים לא נתקבלו כביטוי ממצה די־הצורך לכל מה שהיהודי מאמין בו או אינו מאמין. והיו גם יהודים, שנבהלו מפני גילוי־דעתו, שאין בכח־האדם להגדיר הגדרה מסוימת את האלהות: דברים אלה היו בעיניהם כהכחשת מציאותו של האלוה. הרמב״ם דבק באמונת־החידוש, בבריאת יש מאין. ואילו פילוסוף אחר, הרלב״ג, מתקרב אל הכחשת מושג־הבריאה במדה שוה לכל פילוסוף אחר, מן הידועים לי, הנוטה להיות סבור כך. ושוב פילוסוף אחר, קרשקש, בתשוקתו להציל את האמונה באלוה, נעשה מבשרו של שפינוזה בספרו “אור אדוני”, כשהוא אומר ש״התפשטות", היינו: “מקום”, היינו: “אקסטנסיו”, זו האלוה, וכשהוא עומד בפני אותו קושי, שהוא צריך לשלול את הרצון לא רק מן האדם אלא מן האלוה אף הוא אומר שהתואר העיקרי של האלות הוא האהבה, המחייבת אותו, כביכול, להוציא את העולם מן הכח אל הפועל.

דעות שונות וחלוקות אלה של הרמב״ם, הרלב״ג וקרשקש, עד כמה שהן עמוקות, מיטפיסיות, בלי ספק אינן אלא תולדות הבדלים במזג ובתגובה האישית כלפי הקוסמוס. לפיכך לא נעשו מעולם – ובצדק – עיקרי־דת קבועים לבית־ישראל כולו. ואילו “היד החזקה”, ספר שהוא מוקדש למעשה, לחיים, לתקות השמירה על ליכודו של הקבוץ, נתקבל על כלל־ישראל כולו, מתוך אילו השגות בלבד, ועד היום הוא אבי־המקורות לפוסקים בישראל.

נזקקים לחלוטין נהיה, ידידי, לרוחה של המסורת הישראלית, אם יהיו מעיינינו בשאלה, כיצד בני־אדם חיים, יותר מאשר בשאלה האחרת – במה הם מאמינים. חשוב יותר, שתעסקו בפרטים משתעסקו בכללים, במצוות יותר מאשר בסוגי־״אני מאמין". אחד, שהוא אפשר הזקן בחבורה בתוך כלל חכמי־ישראל, ויראת־ כבודו בפני הנביאים אינה מוטלת בספק, הזכירנו זה לא כבר:

“כי האמת היא, שהצליחו הסופרים במקום שנכשלו הנביאים. על־ידיהם נעשו התורות, שיצאו מבית־מדרשם של הנביאים, לקנין־הרבים באומה כולה. עקירת האלילות, זו שנלחמו בה הנביאים לשוא, מקרב ישראל, בעיקרו של דבר אינה אלא מפעלו של אותו סופר גדול ראשון, עזרא, וחבריו”.

מדגיש אני את הרעיון הזה, משום שהוא נראה לי חיוני לצורך איחודו של עם ישראל. גדול מכל שהיה הצורך כיום, שיגיעו היהודים בעולם כולו לידי חוש עמוק באחדותם. מדגישים אתם מערכה אחת שלעיקרי־הדת מול מערכה אחרת, אתם נעשים מכשירי־פירוד ולא מכשירי־איחוד. כל “אני מאמין” שאתה מטיל על בית־הכנסת – אתה מוציא בו מכלל חיי־ישראל כמה וכמה מטובי־בניה של האומה. אם אתם רואים את עצמכם כבעלי־כהונה בכנסיה, וכמגיניו של מעמד בעל זכיות קבועות, רתוי לכם שלא הגעתם עולמית להיות מורי־הוראה בישראל. אם אינכם רואים את בית־הכנסת ראייה כוללת־הכל, אלא מתעצמים לחלק את החיים לקודש וחול, עתידים אתם, שיהיה חלקכם עם המתחסדים והצבועים. זו היתה גדולתו של בית־הכנסת במשך כל הדורות, שהיה נוגע בחיים על כל גילוייהם.

כבר הראנו איינשטיין, שאפילו אותו גדול ניוטון לא הגיע לידי טעות אלא מתוך שהסתכל בעולם מנקודת־הראות של מצבו שלו הקבוע על הארץ, ואילו מחברה של “תורת היחסות” מלמד, שיש להסתכל בעולם מנקודות־הראות של כל המצבים האפשריים בחלל. והוא הדין בעסקי “העולם הקטן”. היהדות, בית־הכנסת. התורה, טיפלו בכל מיני יחסים אפשריים בין היהודי לחיים, ולא באמונתו בפרט.

באזרחיה של ריפובליקה גדולה זאת, אנו שמים לבנו רק מעט אל התיאולוגיה של אותם בני־אדם, המכוונים את גורל ערינו, מדינותינו ואומתנו האמריקאית. בעיניהם של האמריקאים אין משקל רב לשאלה בדבר השקפתם המיוחדת של ראשי־ערינו על האלוה ועל השארת־הנפש. אבל חשיבות חיונית נודעת לשאלה, אם שומרים הם על החוק ועל הסדר, אם מספקים הם את צרכי חנוכם של בני־הנעורים שבקהלה במילואָם, ואם עומדים הם די הצורך על משמר החוקים והמנהגים, כלומר: אם הוגים הם רגש־אמון להמון־העם ומנהלים את עניניו לטובת הכלל.

חשוב הרבה יותר, שמנהיגים מישראל יחדירו את היהודים חוש־הכרה באחדותם והרגש בשייכותם לעמם, שיספקו את צרכי החנוך היהודי, שיבטיחו את השמירה הנבונה על החוק ועל המנהג וידריכו את ישראל לקראת גאולתו ופדות־נפשו, משיתמכרו למטיפות חקרנית. הרעיון האחד המכריע בלבם של מנהיגים יהודים במשך כל הדורות הוא, שישראל וכל אוצרות התפארת, שאחריותם עליו, יעמדו מאוחדים לעד.

זכרו נא גם זאת: הרבה מצוות־חיוב הן על היהודי, אבל חמורה שבהן היא החדרת ההרגש בכללותם של חיי־ישראל. תעודתו של רב היא – ואף אמנם תעודה לא קלה – שיהיה שואף להכניס את היהודי תחת כנפי יצירתו של שאר־הרוח היהודי. מאמר באליהו רבה מביע את הרעיון כך: “כל המצוות שהאדם עושה בעולם הזה אין בהן כח להאיר אלא כאור הנר בלבד, אבל התורה מאירה מסוף העולם ועד סופו, וכל הנזקק אל החכמים ותלמידיהם מעלה עליו הכתוב כאילו עשה רצונו של אביו שבשמים”. אל תהיו אפוא מן הנחשלים בשקידה על התורה ובזקיקה אל תלמידי־חכמים. מורי־ היהדות אתם, בעיקרו של דבר – לפיכך חייבים אתם קודם־כל לשאוף להכיר את היהדות. יהיו אוצרות־רוחנו במרכז־הכרתכם. הניחו את ההיקף לכל השאר. בוודאי צריכים אתם לקרות ולשנות בדיואי, אבל זכות תביעה ראשונה ל״משנה" עליכם, כדרך שחיבוריו של בלאקסטון – זכות תביעה ראשונה להם על המומחים שבעורכי־ הדין.

סכנה צפויה לי, שיאשימוני בגיטואיות־הרוח, ואף על פי כן אני אומר, שכל רב שאינו עושה את התורה, לכל ענפיה וסעיפיה, עיקר־חייו – לא יכירנו מקומו בבית־הכנסת. אם דבר שבאָפנה הוא זה בזמן האחרון להתיר לכותרות שבעתון ולמאורות הגדולים של ברודוויי ללמד לרבנים מה שיאמרו בבית־הכנסת, אין הדבר כך אלא משום שפּסק כל מגע־ומשא ביניהם לבין נחלת־רוחנו. ואם אמנם הולך הדוכן ונעשה בבית־הכנסת מעין מאמר־המערכת או עמוד־השעשועים, המופיע בעתון אחת לשבוע, אם חובה עלינו ליאָחז תמיד ברגע האחרון־אחרון, ננהג בזה מנהג יהודי. אין לך כמעט רב באמריקה, שעדיין לא דבר וחזר ודבר דברים חוצבי־להבות על גאנדהי. אין כל ספק, שכדאי גאנדהי וראוי לכך, אבל כלום ראוי הוא לכך, משום שהוא משמש כותרת בעתון, או משום זכויות־עצמו? אם מטעם זה האחרון, הייתי רוצה לשמוע, משום מה אין לך אפילו רב אחד, שיחשוב לו זאת לחובה לחרות על לב קהלתו את קורות חייו של א. ד. גורדון? אין אתה מוצא כמעט כלום בחיי המהאטמא, שלא קדמו בו אותו חכם וחלוץ, איש דגניה. האם רומנים ורומניסטים, כשהם לעצמם, דבר שבאפנה הם על הדוכן בבית־הכנסת או, אפשר, יחס יישיר יש בין זה לבין מדת פרסומם של רומנים אלה בין הרבים? אם טעם ראשון הוא הנכון, משום מה יש לשכוח את יובל שנת־החמשים של קבק? אם הפיוט כשלעצמו חביב כל כך על הרבנים, האם חטא הוא לפלל לכך, שיציירו לעיני קהלתם את נשמתו המעונה של יצחק למדן, או אותו “וועהמוט” רוחני של רגלסון שלנו? היש לומר על הרבנים מה שאמרו היוונים על נואמיהם: “אין הם עושים אתכם רעים או טובים, אבל אתם העושים אותם מה שאתם רוצים”.

חדלנו מהיות עם עוסק בתורה, וטרדנו את כבוד־התורה מעל כסא־המלוכה. לפיכך אתה מוצא את זר־הדפנים של מנהיגות ישראל שבאמריקה עובר מתוך ויתור במשך עשרים וחמש השנה האחרונות לידיו של ההון. השפעתו של העשיר על בית־הכנסת ועל חיי־הצבור היהודיים הורידה את כל מוסדותינו לשפל־מדרגתה של הבורסה, והפך את רבנינו לפקידים זריזים. הכסף מושל בנו ממשל־עריצים, והילת־הנדבנות המתרברבת מכה אותנו בסנורים. מכיר אני קהלה יהודית אחת, שלא ערכה במשך שנתים מגבית לשם מטרה תרבותית, ואפילו לשם סיוע בחוצה לארץ, מפני התנגדותו של עשיר אחד בלבד. מכיר אני עוד קהלה אחת, שבמשך שבע עשרה שנה רצופות נידחה בה ארגונו של ועד לחנוך יהודי, משום שעשיר אחד בלבד, מן הפדרציה לפעולות־הצדקה היהודיות, עמד על דעתו בכל תוקף, שמוטב לו שילמדו את ילדי־ישראל סינית, ואל ילמדו אותם עברית. ושוב מכיר אני קהלה יהודית, שכל מערכת החנוך היהודי שבה, שנתפתח בזיעת־אפיהם וביגיעתם של טובי המחנכים שבמדינה, לא נסתכנה כולה, אלא משום שעשיר יהודי עוד אחד עמד ואיים, שיסלק את תמיכתו ממנה. כל אימת שבעיות תרבותיות עומדות על הפרק בקהלתינו, מרגישות הפדרציות לפעולות־הצדקה את עצמן מומחיות לחלוטין לטפל בהן הן עצמן. וותרנו על המלוכה לטובת הכסף, משום שהורדנו את התורה מעל כסא־המלוכה.

שטחיותם של החיים היהודיים נתגלתה בצורה מזעזעת במשך שנתים האחרונות, שנות הדכאון הכלכלי. מתוך נטייה לקצץ במותרות ובצרכים של מה בכך, הפקירו יהודים את חיינו הצבוריים בתופעותיהם התרבותיות, בפרט. אין לך כמעט שום מוסד יהודי חנוכי או תרבותי, שאינו נאנק תחת עול גרעון כבד, ורבים מן המוסדות אינם ניצֹלים מחורבן גמור אלא על ידי קרבנות, שמקריב צבא אידיאליסטים ענוי־רוח, שעדיין אתה מוצאם בבית ישראל שבאמריקה. “השפע”, אמר דימוסתינס, “הוא מסתיר־מומים מפורסם”. איזו מומים לאין־ספור הוקיעה לעין השמש רתיעתו של השפע אחורנית במיבנהו של ישראל באמריקה! חכם גדול מחכמי־ישראל מזכירנו, שהיהדות לא נלחמה מימיה בעושר. אמת ונכון. אבל מעולם לא חיתה היהדות בשלום עם ההמוניות הצרחנית, ומעולם לא הניחה לכסף, שיהא מעצב את דמותה. צרת ישראל שבאמריקה אינה כל כך זו, שהמוניה שקועים בעם־הארצות, אלא שרבניה רכים כקנה ונוחים לפיתויי־ההגיון. אבדו לנו הכח והכבוד ותוכף־הרצון של קודמינו, שכן אין תורתם שוב קנין בידנו. “אם אין תורה, אין כבוד ואין כח”. בקשו אפוא, ידידי, את התורה ותחזירו עטרת התורה לישנה במנהיגות.

תיפסו שעת־כושר זו, האחזו בפרץ שנבקע במצודת־הממון, כדי להשיב לעצמכם קרקע שנכבשה מידיכם. כדי להשיב את הרוח ואת הנפש למקום־כבודם הראשון בחיי־ישראל. עבד הוא כל מי שאינו בן־חורין לדבר את אשר עם לבו. חכמי־ישראל מעולם לא היו ידועים כעבדים. אל תהיו שמשים לפרנסיכם. אל תהיו דיפלומטים. אל תתנחמו בכך שאתם מגישים לקהלותיכם מנות קטנות בלבד מאותם דברים, שאתם מאמינים בהם באמת. אין אתם מרמים כך אלא את עצמכם. אם ציוני אתה, למד את הציוניות לקהלתך. אם הלשון העברית חיונית בעיניך לצורך שמירתם של חיי־ישראל, למד אותה, הלחם לה. הטבע חותם־אישיותך על הקהלה, על הצבור. הבאים במגע עמכם אל יעשו אתכם משחקים בגולף, אלא עשו אתם אותם יהודים חמים יותר. רתוי לה ליהדות, שתהיו מסיחים עם בני־קהלתכם בדממת חדר־לימודכם, משתסעדו עמהם בתוך המולת־המועדון. אל תבקשו מעריצים, אלא קנו לכם בני­־לויה.

עברו, לפי דעתי, הימים שבהם הייתם יכולים לעשות לכם שם וללכת מחיל אל חיל ברבנות מתוך השמעת שגרות אחדות מבריקות, מתוך אילו תנועות־הדוכן ומתוך אדיבות־עבדים. דור הרבנים הזה – אני תקוה ותפלה יחד, ייראה את עצמו אנוס ליזכות לשימת־לב בכחות הרוח והנפש בלבד, כי הרי צריך העולם לאור כיום, כמו ביום שעלה משה למרום. אחד מקודמיכם הגדולים העיר אי־שם: אדם הנותן נר לחבירו לאור היום, מה הועילו? אימתי הוא מחזיק לו טובה? כשהוא מאיר לו את הפנס בחשכה.

ידידי! בימי־מצוקה אתם נכנסים לתפקידכם. הן במובן הכלכלי הן במובן הרוחני אין העולם נוהג בשורה. בחושך זה, המרחף על פני האנושות כיום, בשממונה של תרבותנו המובנית והחומרנית, ביאושו ובתבוסתו של האדם, כמה מרובה הברכה שתשרה במעשי־ידיכם, אם תתיזו גץ אחד פה ושם מתוך אותו מרץ אצור, מתוך אותן כוחויות ספונות ללא מחשוף, בשלשים וחמש מאות השנים האלה לתולדות־עמנו.

כל אימת שאני מסייר בארצות, השוכנות על חופי הים התכון, רוחי נפעמת בקרבי מתוך הרהורים בקיומו הממושך של עמנו. כשאני מסייר בארצות אלה, שהיו במות־ישחק לעמים עצומים אני מתמלא תוגה על החלופיות שבעבודתם ובמפעלותיהם. מתוך כאב שבלב אני עומד מול חרבות־קדומים אלה. אותן אומות – אני רואה בשרידים ששרדו מהן – ערגו על הנצח, שאפו לדבוק בתבל עד עולמי עד. בסלעים הכבירים אשר על נהר־אל־כלב ראיתי חקוק את צלם תגלת פלאסר רחב־הידים. אולם רק זכוכית־מגדלת בלבד תעשה את תוי־פניו של האיש ואת כתב־יתדותיו ניכרים במדת־מה לעין ונוחים קצת לקריאה. חורבן, מות, ואלולא מעדרו של חוקר־העתיקות – הנשיה, אלה מנת־חלקם.

אבל עמדתי על הר הכרמל רב־ההוד, ומה שונה התמונה, הנגלית משם! היוונים – אמרתי בלבי – יכלו לבנות להם אקרופוליס עוד אחת, במקום נאה אפילו מאתונה. היהודים הקדמונים לא השאירו אחריהם אפילו לבנה אחת, ואילו בדממת־הלילה, או אפילו בהמולת־היום, כמה אמתי, כמה אדיר, כמה כופת וכמה נועז אותו קול בן־אלמות, קולו של אליהו שהתריס כנגד המלך ואת המלכה, הצועק חמס על מישמן־ניוונו של הבעל ומשוע לצדקה. ולרגלי ההר, בני־בניו של אליהו, המכירים ומרגישים במאד מאד ביחסם אל אבי־ אביהם זה הגדול, בונים את ״עיר העתיד״, זו חיפה. ושם במרחק – עמק־יזרעאל, מקום שגברים ונשים חסונים, בצלילי־מדברו של אליהו בלשון שהיתה לשונו, מגשימים בחיים את תורות־החברה של הנביאים, כשהם חיים חיים צנועים, חיים שאין בהם תפנוקים, חיים שאין בהם קלקול, – לא עבדים לנוחויות מוכניות ולמותרות תפלות, כי אם גברים ונשים חפשים על אדמת־אבותיהם, שצרכיהם צנועים, וספוקיהם צנועים מהם, והם מטפחים את חיי הנפש והרוח.

נשאתי עיני אל הר־קדומים, הר חרמון, וראש־שיבתו – ידעתי – מעיד על ישראל, כי איתן הוא ונצחי. גלי־תכלתו של הים התיכון לקקו את מרגלות הכרמל, ואזני צדה בהמיתם הד לשירי בניה של יהודה החדשה. או אז אמרתי בלבי: אכן הרמוניה קיימת לעולמים היא זאת. הרמוניה קיימת לעולם – עם עולם, “היהודי הנצחי”. מכל אותו בליל שבעמי־הקדם שרדנו אנחנו לבדנו. תופעה מבעיתה, מהלכת אימים, תופעה אשר אין לה שחר, מהרהרים ואומרים האתנולוג וההיסטוריון. מפוזרים ומפורדים, מנופצים לרסיסים, מוזיאון לרבגוניות אתנית, מנומרים ורבי־ההבדלים, שחורים וכתומים ולבנים, בני־המערב ובני־המזרח – ואומה אחת אף על פי כן.

נשארנו בחיים – רצוני להאמין – משום שהיינו אופטימיסטים משרישים ומשתרשים. שום מכשול לא עצרנו, שום משבר לא הממנו, שום פגע לא דיכאָנו. בלענו את מרורי החיים, ורדפנו אחרי המתוק שבהם. כן, אהבנו את החיים – את עצם הדבר ששמו חיים, “דאס דינג אן זיך”. פרו ורבו! – תבענו בלי בושת־פנים, ללא לימוד סניגוריה על עצמנו. “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים”. “החיים הם תכלית בפני עצמה, והשאלה האחת בנוגע לכדאיותם של החיים היא, אם אמנם שבעת את החיים”, העיר פעם השופט הולמס. ישראל חפץ חיים בשפע, דבק בחיים, וחי.

נשארנו בחיים משום תורה שבנו. אהבנו את החיים, וחכמינו ידעו, שהחיים צריכים הדרכה, כללים, משמעת. חיסרנו נפשנו מטובה, למען נחיה. קם בנו הכח לכבוש את חמת־היצר, וקמה בנו החכמה להמלט מן הפרישות, המביאה לידי מנוחת־הנפש. הבאנו צוארנו בעולה של תורה, ושמחנו על מצוות שניתנו לנו.

חוקר מעמיק בחיי היוונים וספרותם מסכם ואומר: “היוונים חיו על פי המחשבה ולא על פי תוקף־הרצון: הם מתו, מחמת המחשבה, מאין בהם תוקף־הרצון… גורלה של יוון היה זה… שידע האדם יתר על המדה ויגשים בחיים פחות מכפי המדה… אימפרסיוניסטים, מומחים, טועמי־חיים ובעלי־חלומות; עבדים לכל דבר־חידוש, בזים לדברים של יום־יום; כל עצמם כתלמידים עולי־ימים באוניברסיטה, המקשיבים לפלפול באולם הוכוח או ההרצאה, ולא מדינאים, השוקלים במאזני־המחשבה את שלום עמם וטובתו”.

קטרוג מעין זה אי אתה יכול לקטרג על ישראל. בכל רחבי התנ״ך, התלמוד, ספרות הגאונים, אין זכר לפלפול פילוסופי, אלא אנשים כבדי־ראש "שוקלים במאזני־המחשבה את שלום עמם וטובתו״. “דיע יודען ווארען… ווארען איממער מענער, געוואלטיגע, אונבויגזאמע מענער”. הנביאים, הסופרים, הפרושים, כולם יצרו את התורה – זו מזיגת הרעיון ותוקף־הרצון, מחשבה המביאה לידי מעשה. התורה היא הוראה וחיים יחד. גדולי־המוח שבנו – עיסוקם היה בדברים של יום־יום. אפילו קלות, “שאדם דש תחת עקבו”, היו עסקם של אנשים כגון הלל, רבי עקיבא, רש״י, הרמב״ם.

נשארנו בחיים, משום שהדימוקרטיה שלנו היתה דימוקרטיה, תוכה כברה. שום סדר־עולם של מעמדות מיוחסים יותר ומעמדות מיוחסים פחות – לא ניתנה לו רשות, שיתפתח בקרבנו. שום מושל בכח־עצמו לא עלה על הבמה בתוכנו, מבלי שיעורר את המלחמה בו. ענווי־ארץ ואדירי־עולם יחד היו בניהם של אברהם, יצחק ויעקב. חרשי־מתכת, רוכלים, סנדלרים, יכלו ליעשות מורי־הוראה גדולים בקרבנו וכל העם נשמעים להם. בנו של נגר בתוכנו עשוי היה שיאמין, כי הוא המשיח, ודייגים מדלת־העם עשויים היו שייעשו מיסדיה של דת חדשה.

בסוף המאה השמונה עשרה, באנגליה רבת־התרבות, עדיין אפשר היה להחזיק בסברה, ש״כל אדם, חוץ מחסר־הדעה, מכיר, שיש להשאיר את המעמדות העניים בעניותם", ואוולת היא להשכיל את העניים, שכן עשויים הם “להשתחץ כלפי העומדים למעלה מהם”. ואילו בישראל, בקדמת עברו, היתה התקוה: “מי יתן כל עם ה׳ נביאים”. סיפק היה בידנו לומר לו לכל אדם: “בשבילך נברא העולם”. בארץ־החזון ראינו את רוח־אלהים שפוכה על העבדים ועל השפחות.

נשארנו בחיים ביחוד – אני מאמין – משום קולות־הנבואה, שהיו פורצים בישראל מדי פעם. נתברכנו באנשים, שלא השלימו מעולם עם הפּגמים שבעם ועם לזויות־הרוח של מושליו. ראינו את עצמנו אנוסים לשמוע תוכחות, מרימות כשופר קולן. לא יכולנו להתיר לעצמנו את השקעון במתק־העדנה של ההוללות וההתנונות, זה שהביא כמה עמים לידי יאוש ומות. יד חזקה וזרוע נטויה טלטלונו תמיד טלטלת־גבר. “אל תשמח ישראל אל גיל כעמים”, הוזהרנו.. “רחצו, הזכו… חדלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה”.

האגדה מספרת על היינה, שנדד בנעוריו בארצות־המזרח. רוחו הרגישה, רוח משורר, התפעמה בקרבו עד לידי התפשטות־הגשמיות למראה משואותיהן של תרבויות־קדומים. הריסות־הקוליסיאום המוצקות השמיעוהו קול צעדתם של לגיונות קיסר; באתונא התעלף על סף “הנצחון בעל־הכנפים”; הפירמידות, הנושקות שמים במצרים, מלאוהו יראת־הרוממות – עד שהגיע לארץ ישראל. כמה מציקה, כמה מדאיבה, היתה האכזבה, שנתאכזב כאן המשורר. לשוא חפש בגופת הארץ הצומקת סימן כלשהו להדר־קדומים, עקבות־ תפארת. ליד הכתל המערבי לא יכול עוד להתאפק: "האם זה הוא כל מה שהשאירו אבותי אחריהם?״ – פרצה מלבו הקריאה: “האם זה הוא זכר הולם את גבורת דוד, את חכמת שלמה, את מליצת ישעיה, את חרף־נפשם של המכבים ואת קדוש־השם של רבי עקיבא? האם נצטמצמו כל אלה ונדחקו לתוך האבנים המעטות? אהא, ישראל! מתעתע אתה: תולדותיו – מעשה־תרמית. מעולם לא היית, מעולם לא חיית, לא בנית ולא יצרת.” והוא פנה עורף לעמו.

זקן המשורר, סבל, חי ולמד. בחייו הוא גילם את חווית־עמו. לא “אריסטופנס קטן” היה, אלא “איין קליינער יודע”, עולם־ קטן שביהודי. גיטו משלו היה לו. “מאטראצענגרופט” משלו. סבל, הגה והתודה:

“איך האטטע מאזעם פריהער זאנדערליך ניבט געליעבט, וואהרשיינליך ווייל דער העללענישע גייסט אין מיר פארוואל־טענד וואר, אונד איך דעם געזעטצגעבער דער יודען זיינען האסס געגען אללע בילדליכקייט, געגען דיע פּלאסטיק, ניכט פערצייהטע. איך זאה ניכט, דאסס מאָזעס טראטץ זיינער בעפיינדונג דער קונסט דעננאך זעלבער איין גראָססער קינסטלער וואר אוגד דען וואהרען קינסטלערגייסט בעזאסס. נור וואר דיעזער קינסטלערגייסט ביי איהם וויע ביי זיינען עגיפּטישען לאנדסלויטען נור אויף דאס קאלאססאלע אונד אונפערוויסטליכע געריכטעט. אבער ניכט וויע דיע עגיפּטער פארמיערטע ער זיינע קונסטווערקע אויס באקשטיין אונד גראניט, זאנדערן ער בויטע מעגשענפּיראמידען, ער מייססעלטע מענשענאבעליסקען, ער נאהם איינען ארמען הירטענשטאַמם אונד שופף דארויס איין פאָלק, דאס עבענפאללס דען יאהרהונדערטען טראטצען זאללטע, איין גראסעס, עוויגעס, הייליגעס פאלק, איין פאלק גאטטעס, דאס אללען אנדערן פאעלקערן אלס מוסטער, יא דער גאנצען מענשהייט אלס פּראָטאָטיפּ דיענען קאננטע; ער שופף איזראעל… דער שרייבער דיעזער בלעטטער (קאננטע) שטאלץ דארויף זיין, דאסס זיינע אהנען דעם עדלען הויזע איזראעל אנגעהאערטען, דאסס ער איין אבקאעמלינג יענער מערטירער, דיע דער וועלט איינען גאטט אונד איינע מאראל געגעבען אונד אויף אללען שלאכטפעלדערן דעס געדאנקענס געקעמפפט אונד געליטטען האבען”.

“לא אהבתי את משה אהבה יתירה מתחילה, אני סבור, משום ששלט בי הרוח היווני שלטון בלי מצרים, ולא יכולתי לסלוח למחוקק העברי את שנאתו לכל פסל ותמונה, לאמנות הפלסטית. לא תפסתי, כי זה משה האיש, על אף משטמתו לאמנות, הוא עצמו אמן גדול היה אף על פי כן, מחונן רוחו האמתית של האמן. אלא שאמנותו, כגון זו של בני־ארצו, המצרים, היתה מכוונת כלפי הקולוסלי ואשר אינו נתון לכליון. אבל, שלא כמצרים, לא יצר את יצירותיו־הוא למופת בלבנים ובחלמיש, כי אם בנה פירמידות־אדם. אבליסקי־אדם גילף. לקח שבט־רועים דל, ומתוכו יצר עם, המתקומם אף הוא, כאותן פירמידיות, למאות־השנים, עם נצחי, קדוש, עם אלהים, עשוי להיות למופת לכל העמים כולם כפרוטוטיפוס לאנושות: את ישראל יצר!… כותב העמודים האלה יצדק בגאותו על אבות־משפחתו, כי נמנו עם בית ישראל אציל־הרוח, כי נין ונכד הוא לאותם מקדשי־השם ברבים, שנתנו לעולם אל ומוסר, שנלחמו בכל שדות־מלחמתו של הרעיון”.

ידידי וחברי! לא נתקיימנו אלא משום אותם “געוואלטיגע, אונבויגזאמע מענער” שבנו. אפשר, לא רבים היו, אבל היה היו אותם ״שבעת אלפים – כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו".

נתקיימנו בגלל משה, שטחן את עגל־הזהב עד דק, בגלל נתן, ששלח אצבע מול פני מלכו: “אתה האיש”, בגלל אליה, שהרעים קולו על מלכו: ״הרצחת וגם ירשת״? היה היו לנו “אונבויגזאמע מענער”, שהצילו את עמם.

ידידי וחברי! אין אנו יכולים להיות כולנו בני־עליה כגון משה, ישעיה, אליה, אבל תרשוני להזכירכם ביום־סמיכתכם, כי מפיה של מסורת זו אנו חיים.