ציאוס האולימפי, מספרים, – באחד מרגעיו הנסערים, לפת את רגליו הכבירות מסביב לרגלי־כסאו הנטועות ללא נוע, הידק את שרירי־ברזלו ושלח על פני העננים את דבר־התפארותו בכחו, העשוי לבלתי חת. “התדעו”, הרעים האל קולו, “עד אָן עצמתי מכל האלים? ואם לא, נסוני־נא, בני־אַלמות! רתקו למן השמים שלשלת־זהב והחזיקו בה, כל האלים וכל האלות יחד – ולא תשמטו ארצה מן השמים את ציאוס, המרומם ביועצים, לוא עמול תעמלו עד מאד”.
לאשרו, הטיח ציאוס דבריו כלפי אותם ילדי־שעשועים אלהיים, המפונקים והמרוכרכים מרוב קטורת, נאפופים ותככים. אילו התגרה באדם, אפשר, היה מגלה לתמהונו ולמגינת־לבו, ש״ניל מורטאליבוס ארדואי אסט״ – לא ייקשה ולא ייבצר כל פועל־חרוצים מן האדם. אין השמים בטוחים מפני חפץ האדם: יכול הוא לנטות שמים לחפצו, ואף אמנם נטה נטה אותם מדי פעם בפעם.
רק זה דבר מעציב הוא, כי רבים מדי האלים – או אלה בתוכנו, המתימרים להיות באי־כחם – הגוזרים לעתים קרובות כל כך על שמים וארץ, שאין הם נושקים עולמית. נחלק הקוסמוס לשני חצאי־כדור מפורשים, מובדלים זה מזה – השמימי והארצי. השמימי נעשה תאוות כל נפש: תכלתו, כוכביו הקורצים, ירח־כספו ושמשו הנוצצה הפכו, בדרך השוואה, את הארץ האפלה, העכורה, הקרה, דבר־מה קשה מנשוא. התחיל האדם רואה את עצמו גר ותושב בארץ ומדבר רק על גדודים בני־חלוף על פני כדורו של טילוס אלוהי האדמה להמלט מזה ערג, להמריא למרום שאף.
מתוך תרכובת הרצון והפחד, המאוי והתיעוב, בנה האדם לעצמו סולם לטפס השמימה: לאותו סולם קרא בשם: דת. הוא זנח את הארץ, על מנת להתיגע לשם דירת־קבע ברוכה אי־שם במרחק הכמוס, הרומז לו. ההכנות לקראת גן־עדן נעשו תוכן חייו ומחשבתו הדתית.
הארץ ומלואה – או שנעלמו לגמרי מתחת רגלי האדם או שהיה רואָם כמצולת השחיתות והרישעה. הגוף – הורו הלכה – הורתו בחטא, ויצרי הגוף התקינים ותאבונותיו החסינים נראו לעין־כל נפשעים ושטניים. כהני־הדת הטיפו לאדם, כי מחכמה יעשה, אם ירעיב את הבשר בצום ובאשמורות בלילה, ויפיג את הצער בלחש ובקרבן. האדם – הורו אלה – לא בן האדמה הזאת הוא: דרך־פעולתם הדתית היתה מכוונה כולה ומותאמה ביותר לצרכיו של אותו הילך בארץ, שרוח־הקודש שורה עליו ופניו מועדות אל מחוז־חפץ, שהוא הולך אחריו שבי.
וכי יש לומר כאן דברים בשם אומריהם, לפי פרקיהם ופסוקיהם המסומנים, כדי להוכיח למישהו, שבתחומי־הדת קשה היה למצוא מקום לאדמה הזאת הטובה, המוצקה? אם אמנם יש צורך בכך, יפנה הפונה אל כתבי־יראים או יכנס אל בית־תפלה או יכוון את מחט־הרדיו בביתו בשעת דרשתו של אחד המטיפים הנודדים:
“גר בארץ, בא רוחך אל העולם הזה; דירתו דירת־עראי בלבד. ממצוקותיהם וסערותיהם של חיי־רוגז אלה אין לנו מפלט כי אם באלהים. בשובנו להתאחד עמו, נמצא לנו מנוחת־עולמים – מנוחה, שאין עמה עצבון; שמחה, שאין עמה כאב; כח, שאין עמו חולשה; דעת, שאין עמה ספק; ראייה שוקטת, ועם כל זה מתפעלת, במקור החיים והאור והכבוד – המקור, שמתוכו באנו”. (אל גאזאלי)
״אדם שיפול לתוך זוהמה או רפש – הרי כל חוט של חן, שהיה בו, פוסק מלהופיע, ואינו נראה אלא כגון מה, שאותו הדבר – הזוהמה או הרפש – מלכלכו ומעמידו; הגיעו הכיעור על ידי התווספות החומר הזר; ואם רצונו להיות נאה שוב, הרי צריך זה להיות עסקו להתרחץ ולהטהר, עד שישוב להיות מה שהיה. כך, אנו יכולים לומר בצדק, נעשית הנשמה – כעורה – על ידי התווספות־מה, על ידי תערובת־מה, על ידי ירידה לתוך הגוף, לתוך החומר. וזהו קלונה של הנשמה, שהיא פוסקת היות טהורה כשהיא לעצמה, קלונו של הזהב הוא, כשהוא מעורב חומר ארצי: אם זה יעובד ויוצא מתוכו, הזהב נשאר והוא יפה – מבודד מכל שהוא שונה מעצמותו, זהב עם זהב בלבד. ואף הנשמה כך: אך תטהר מן התאוות, הבאות מתוך מגעה הקרוב מאד בגוף, אך תשתחרר מכל היצרים, תזדכך מכל שדבק בה מפאת התלבשותה בגשם, תפרוש לה – בודדה – ותשוב אל עצמה, ובו ברגע הכיעור, שבא רק מתוך הטבע הזר, נפשט ונושר". (פלוטינוס)
הכרה פנימית זו של פלוטינוס העתיק ושל אל גאזאלי בן ימי־הבינים חוזרת ונשנת בכל הדורות ובכל התקופות, בקטיכיזם ובסדור־התפלה, בסמינר ומעל הדוכן.
מדרך־הטבע הוא לחלוטין, שפילוסופיה דתית שכזו נשארת סטאטית ואינה נפעלת משום חליפה־ותמורה, בין מדינית בין מדעית, חברתית או כלכלית. נוקף הזמן ומשאיר אותה שלווה מכל רוגז ברדיפתה אחרי מקסם־כזב. לפני חמשת אלפים שנה במצרים, ובארצות־הברית כיום, המוני־האדם שהציבו את הפירמידות ואותם הבונים את מגרדי־השחקים, אלה שחפרו קברים לפרעונים ואלה המפוצצים במיכרות בשביל אילי־הכסף, המונים אלה, העמלים והרחוקים מהשכלה, אחת זו בלבד למדו אותם – שיהיו טובים ויראי־שמים ולא יבקשו אשרם על האדמה הזאת.
והנה, טילוס זה ארך־אפים הוא ומעביר על מדותיו. אמא־אדמה רכה היא ונרמסת תחת רגל, אבל לא לעולם תיזנח ותימאס. בתוקף־רצון זועף תמשוך בשולי־בגדיו של האדם, עד שתצטלל דעתו עליו ויחדל מרדוף אחרי הקשת בשמים. כמה בני־אדם יורו לאנושות באצבע על שעות הכושר הארציות שלה. ״בקשו״ – יאמרו אלה – “ופה, בחיים הארציים הללו, תמצאו לחם ושמחה, חכמה והתפעלות”.
מורים כאלה לא נתנו את הדת ענין לעולם אחר: בעיניהם הם לא היתה זו מציאות רוחנית, כביכול, ישות עילאית, שאינה פוגעת בממש. להיפך, בעיניהם של אלה היתה הדת דרבן לשיפּור גורלו של האדם, זירוז להתפתחות החברה הברוכה. דתם הם כל עצמה היתה התלהבות יוקדת לקראת שלומה וטובתה של האנושות. אלה לא הציבו סולמות מול השמים, אלא סבלו ושתתו דם, למען ישב האדם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לא ילמד עוד מלחמה – ובכל זאת ישב לבטח ואין מחריד, כי הצדק והשלום הם יהיו המושלים בכפה.
דתם של אלה לא נתאבנה מעולם, עד כדי ליהפך לסדר־עיקרים נקשה ולמוסדות מופרשים מן החיים. דתם חילחלה בכללות החיים כולם. כל מצב ממשי, אנושי או חברתי, נכנס לתחומיה של בחינת־עולמם הדתית. דתם לעולם לא נעשתה מדור־חיים בפני עצמו, מבודד ומנותק מן הקיום המוחש, מן הקיום בעולם הזה. זו לא היתה חוש רומנטי סתם, שכל עצמו – תלות בטמיר ונעלם; לא היתה “נומינון של אידיאה”, אם מותר לנו להתפנק קצת במלל תיאולוגי מודרניסטי. כמו האש – לא היתה זו יסוד בפני עצמו. לאותן נשמות דתיות גדולות היתה הדת תהליך מזנק לתוך ההוויה, כל אימת שנזדקקו אל האדם זולתם או אל העולם.
דת כזו לא יכלה להתגשם בסיסמא שבעיקר או בנוסח של תפלה. אחד מן הגדולים שבאלה טען: “הזורע את אדמתו בזהירות ובשקידה קונה לו אוצר גדול של זכויות דתיות, יותר משהיה יכול לקנות מתוך שינון תפלות לרבבות”. כה אמר צרתוסטרא.
ללא חברה אנושית, ללא נצחונותיה וכשלונותיה, תקוותיה ואכזבותיה, מעלותיה ומגרעותיה, צדקותיה וחטאותיה, ללא טוב, אמת ויופי – אין דת. ודת שכזו על כרחה שתשתנה, בה באותה מדה שתבנית־הנהגתה של החברה האנושית משתנית. כשם שהלהבה רגישה לגבי כל שנוי בחמרי־הדלק, שמתוכם היא נולדת, כך אותו תהליך, הנקרא דת, משתנה אף הוא בה במדה שהגורמים, המפעילים אותו, פושטים צורה ולובשים צורה.
למורה דת כזאת נראית השאלה: “האם יכולה הדת להתאים את קצב־התפתחותה לשנויים הכלכליים?” בלתי־מובנת לגמרי. הגאון הדתי הרגיש יחוש בליקויים שבמשטר הכלכלי, הנוהג בסביבתו, הרבה זמן קודם שיחושו בהם אנשי־המעשה, והשאלה, המעבירה אותו על דעתו, תהיה תמיד: “כיצד אפשר לצור צורה חדשה למשטר הכלכלי בהתאם לחזיונות הדתיים המתחדשים?”
כך היו הנביאים לפנים בישראל אותן קרני־מישוש, הקולטות מרחוק ריחושם של שנויים הולכים ובאים. מרחוק שמעו את קול־רעמה של השואָה מתגלגל ובא ועינם, עין האַייה, שזפה למרחוק את דמדומי־בקרה הקלושים של התקווה. “כי לא יעשה אדני אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים”. עבודתם השקודה היתה זאת להעיר גם בלב המלך והכהן את ההרגש במשטר החדש. דוגמה אחת תספיק לצורך עניננו. רק עשרות־שנים אחדות עברו מזמנו של אלישע ועד זמנו של עמוס, אבל באותן שנים מעטות התקדמה הארץ במדה נכרת בדרך־התרבות.
אלישע התהלך בתוך עם עובד אדמתו, דל ותמים־דרך, החי רובו ככולו בכפרים. במדה מרובה משקפת אישיותו של אלישע את סביבתו. רואים אותו כבעל־נס או כאיש־המרפא. מקובל הוא על יושבי־הכפרים. אפילו האמידים משתוקקים לארחו בביתם והעניים פורשים ידיהם אליו ומתפללים לנסים. בתקופת־זמן קצרה מכדי חצי־יובל גדלה אוכלוסיה עירונית, ניכרת במספריה. בימי מלכותו הארוכה של ירבעם השני, (743 – 783), עשה ישראל חיל “וישמן”. המושל האדיר השיב לארצו את גבולותיה הישנים ולכד את דמשק. מלכות־הצפון נעשתה מתוך כך החשובה שבאומות המדיניות והמסחריות בין נהר פרת לנהר מצרים. העושר פרץ בארץ והביא בעקבותיו את הפאר ואת המותרות. אכרים אוגרים על יד נעשו בעלי־קרקעות ענוגי־יד. הם בנו להם בתי־גזית ונטעו כרמי־חמד; היו שוכבים כל היום על מטות־שן וסרוחים על ערשותם, אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. מטומטמי־החושים ונסוכי־תרדמה, היו שותים במזרקי־יין לצלילי נגינותיהם של שירי דוד המלך. היו מוכרים בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים, אבל – אוי, אם נאמר! – שלום היה להם, לשכורי־אפרים אלה, עם האל עושם. שכן פזרו־נתנו גם לו, כאשר להם בעצמם, ביד רחבה. משמן עגלים הקריבו לו ומבחר היינות. בתוך תפארת־ערים זאת עדיין החזיקו בכל תוקף בפולחן הדתי של אבותיהם, בני־הכפר.
ואז נקרה בבית אל, ההומיה ביום־חגה, נער רועה, עובד בקרב עניי־העם, איזה אורח לא רצוי היה אותו פוחח קרוע ובלוי לארגמן־המלכות ולעדנת־הכהונה! לא לקראתו יצאו בקידות ובהשתחויות שבשאלת־שלום! לא לקראתו תפתח אשה את דלת־ביתה. כהני ירבעם יעצוהו לברוח באשר יברח לאכול שם לחם.
שכירים אלה, שהעושר הבא מידי אדוניהם הכה אותם בסנוורים, עורים הם מראות מד׳ אמותיהם והלאה. בתוך העיר המפוארה עדיין משמשים הם בפולחן הדתי. שהיה נהוג בכפר. ואילו עמוס, הגאון הדתי האמתי, חש מיד באי־ההתאמה שבמצב־הדברים. באוירת־הכפר, שכולה תום ויחסי שכנים טובים, אפשר, היה מקום לו לאיש־המרפא עם אותו לחש־נחש שלו, אבל תרבות־העיר, ערלת־הלב ושוות־הנפש, אין לה קיום, אלא אם כן “יגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”.
משטר כלכלי חדש זקוק לדרך־פעולה דתית חדשה. משפט וצדקה שם עמוס לפני העם. הכניסה אל המקדשים וספיית העולות על המנחות, אפשר, נושאות צרי למוסר־כליותיו של העושק, אבל רווחה לעשוק אין בהן. אפשר, מולידות הן במדכא קורת רוח שבאמונה. אבל קיומם של הנדכאים, התלוי בנס, בוודאי שהוא מסתכן יותר מתוך כך. במשטר כלכלי חדש זה לא יתכן אפוא, שתחול הדגשת־הדת על הצוריות הפולחנית, שקיומה מבטיח לחוטא כפרת־פשע נוחה. "ואל תדרשו בית־אל והגלגל לא תבאו ובאר שבע לא תעברו״. נשמת־האדם – טוען עמוס– על כרחה שתרחיב את מושגיה הדתיים: העושק ואי־השויון – יש לבערם מקרב הארץ. שאם לא כן – מזהיר הנביא – תתמוטט תרבותה זו החדשה, מקרוב באה לה, ביום הרס רב.
על נקלה ימצא חוקר־התרבות דוגמאות מקבילות למצב זה ב״גיא־שמנים" אשר בשמרון. אותו תהליך, הנקרא דת, היה מתרשם תמיד מתהלוכת המאורעות והמפנה שלהם. הרגש הדתי, התשוקה אל החיים ואל חיי־האושר, זו “בקשת החיים הטובים”, בלשונו של הפרופסור הידון, היה המניע הממריץ בערבובית־הכחות, שהוציאה את האדם מן הבצות, אשר על חופי הים התיכון, והביאתו עד למצפּה־התוכנים שבפסדינה.
במסתו המזהירה, “חמש דרגות בדת היונית”, משרטט גילברט מורי ביד־אמן חרוצה את הנעימה היסודית בנשמתה של אותה אומה נפלאה. בנפש הקורא הער תחרת ביחוד העובדה, שדת־היוונים, כדתו של כל עם ועם, היתה מושרשת בעמקי נשמתה, העשירה ורבת־הדמיון, של האומה המחוננת.
בעוד היוונים שקועים ב״אורדוממהייט״, כלומר: בטמטום־המח הקדמוני, היתה דתם כולה עסק נורא שבקרבנות דיאוניסיים וטקסים ארציים. כשהם מתלבטים בכלי־מלאכתם הגלמיים, כדי להוציא מן האדמה לחם למאכל השבט לשובע, דתם פראית היא ואכזרית. אבל משהשביח מצבם החומרי והשבט נבלע במדינת־העיר, פינתה הדת העתיקה את מקומה למשפחה האולימפית. הפרופסור מורי מתאר את הדת האולימפית כ״מאמץ נהדר ונבוך, כל עצמה לא טילוס, היינו: השלמה, גמר־תכלית, אלא תנועה ומאמץ־חיים". “דת אולימפית זו היתה טיהור מוסרי של הטקסים הישנים, נסיון להכניס סדר לתוך תוהו ישן וגם… הסתגלות לצרכים חברתיים… לאט־לאט הסירה מתוך הדת – או, לפחות, כסתה בצעיף הוגן – אותם תלי־תלים של טקסים, שענינם אצל הספקת־המזונות וסיפוק צרכיו של השבט ומטרתם להעיר בדרך ישרה את כחות־ההולדה… הדת האמתית של המאה החמישית היתה מסירות לעיר עצמה”.
כשהתמוטטה מדינת־העיר וידי־היוונים רפו, לא קם בהם גאון דתי, שיורה להם את הדרך אל אופק חדש, והעם על דתו יחד אבד.
“הרגש זה בכשלון, אָבדן מודרג זה של אמונה בעולם, בחשבון המפוכח, במאמץ האנושי המאורגן, חזר והשליך את יהבו של היווני על נשמתו הוא, על בקשת הקדושה האישית, על רגשות, מסתורין והתגלויות, על הזנחה יחסית של העולם הזה, החולף והפגום, לשם איזה עולם־חלום, רחוק ומרוחק, שיתקיים ללא חטא ושחיתות, עומד בעינו תמיד – אתמול, היום ולעולמי־עד”.
דת שכזו לא היתה עשויה שתביא לידי תחיה רוחנית. כשאדם מתחיל לשים את כל מעיניו בעולם הבא, עשויה האדמה שתישמט מתחת רגליו. כך ממש אירע לה לכנסיה במשך השנים האחרונות: האדמה הולכת ונשמטת כל הימים האלה מתחת רגליה. המדע, האמצאות, והתגליות בראו ארץ חדשה, ואילו כהני הדת, לא עלתה בידם לראות שמים חדשים. בניגוד לאותן דוגמאות שבחיי גאוניה הדתיים של האנושות, סבורים מורים אלה בני־זמננו, שתעודתם אינה אלא לשמור על הישן, ולא לחדש. מניחים הם לכחות הרוחניים הגדולים, המפעמים את הדתות ההיסטוריות, להגיע לידי שיתוק מתוך חוסר־שימוש. המחוקקים הגדולים של האנושות סמלים הם לנשמה המעפילה, לרוח המהפכנית. ואילו הכנסיה הדתית נעשתה בית־נכאת אשר בו חנוטה המסורת.
הפרופסור טאוני בספרו “הדת ועליתו של הקפיטליזם” מסיק, שהתורות, שמטיפים להם מעל הדוכן,
״…נעזבו, משום שבדרך כלל היו ראויות שתעזבנה, הוראת ההלכה החברתית בכנסיה פסקה מהיות נחשבת, משום שהכנסיה עצמה פסקה לחשוב… כשהאנושות עומדת פנים אל פנים מול הבחירה בין פעולות מרנינות את הלב לבין יראת־שמים כלואה בערבוביה כמושה זו של נוסחאות מיובשות, על כרחה שתבחר בראשונות… הכנסיה הפנתה פניה מעולם־המעשה, כדי להפוך ולהפוך בתורות, שאילו היו יוצריהן במקורן מסרבים להענות לדברים שבמציאות כמפרשיהם, שבאו אחריהם, לא היו מתנסחות מעולם. ממילא, נדחקה הצדה. הכנסיה נזנחה, משום שנעשתה זונחנית".
הגאונים ואנשי־הרוח בעלי־היצירה פנו עורף לכנסיה, וההמונים האלמים נעזבו לנפשם ללמוד את חכמת־החיים מבעלי־מסורת מאובנים. תולדתו של דבר – מידלטון, זו העיירה הקופאת על שמריה. אבל עדר נמוך־הרוח זה שבמידלטון אף הוא הרחיק לכת מרועיו. במחקרם רב־הערך בחיי העיר האמריקאית, הבהירו שני מחברי “מידלטון”, לינד שמם, די הצורך, כמה עלובה עיר זו במנהיגותה הרוחנית. “כהני־הדת שבמידלטון, למשל, עדיין עומדים על דעתם, ששבתם של הנוצרים לאָדון היא, ואם יומו של האדון היא, הרי שהזכות בידו לומר, כיצד יעשו הללו את שבתם”. אבל חוץ מתביעתה זו של הכהונה, שיבואו בני־הקהלה אל הרנה ואל התפלה, ויעשו אחר כך את היום בבטלה גמורה, אין עצה בפיה להשיא לאנשי־ מידלטון בנוגע ליום־שבתו של האדון. ממילא, מגששים האזרחים דרכם על דעת עצמם לקראת פתרונה של שאלת היום הראשון.
דבר שקשה להבינו הוא, מה טעם אנו מתמידים עדיין, לאחר נסיוננו במשך מאתים השנים האחרונות, לראות את הכנסיה כבית־אוצרו האחד של הרגש הדתי. מה טעם בידנו להניח הנחה, שהחשמן, ההגמון או הרב – יש להם זכות על אדרת־עמוס יותר משיש לאיש־המדע, לפילוסוף או למדינאי? וכי אין אנו יודעים, שהרבה מן החיוניות ומן האורה, שיש בכנסיה, מובא לתוכה מחוץ לכתליה? היו ימים והמדע, האמנות והפילוסופיה היו יוצאים מרחם־הדת, המשפיע חיים. ואילו היום מצפות העצמות היבשות, למשב של רוח־תחיה מן החוץ.
אימתי היה הדבר אמת ונכון, שמחוקקים, קדושים ונביאים יהיו סגורים ומסוגרים בתוך מצריו של מוסד? וכי, להיפך, לא היו אלה תמיד מקדשים את השם ברבים, מרדנים ומנפצי־פסילים? הללו היו דתיים באמת: מחוננים היו כח־התלהבות לקראת הטוב האנושי. הם הם שעוררו ופרנסו את ״בקשת החיים הטובים״: דתם מעולם לא עמדה בלי נוע: תמיד היתה הולכת ונחשפת, הולכת ומתפתחת: תמיד היתה ערנית בשנינות־חושיה לגבי כל השנויים שבעולם. דת זו היא שדירבנה את האדם וזירזה אותו לרדות בארץ ולכבשה, לעלות על הר סיני, להגיע לשיאו של הר הפרנסוס או לתכן תכניות של אוטופיה, ארץ שכולה טוב. מעולם לא הודתה מתוך שתיקה במשטר כלכלי, הגורם נחת־רוח למעטים ויסורים לרבים. היא היתה האש, המחוללת אותו פרץ־געש, שהיה קובר בלבתו מושלים חמסנים ומדינות נשחתות.
קנאה דתית שכזו אינה חסרה גם היום. חיה היא באותם דברים של איינשטיין על השלום, באדיר־חפצו של דז׳והן דיואי לחדש את פני החנוך באמריקה, בשוועתו הכאובה של גנדהי לגאולתם של המוני־הודו, הנרמסים תחת רגל. אנשים אלה מרגישים בכל עוול שבחיים באותה מדת־החריפות, שאתה מוצא אצל הרועה מתקוע. רעיונותיהם אלה עתידים לירוש ארץ. המשטר הכלכלי המתמוטט – על דכאונותיו, הבאים מפקידה לפקידה, על חוסר־העבודה שבו, על הסבל, שלטון־הכנופיה והשחיתות המדינית שבו – עתיד להתערער עד היסוד בו מפגיעתם של רעיונות ושאיפות אלה. משטר חדש יעלה ויבוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.