רקע
שלמה גולדמן
פלאים ופגעים בחיי עם
שלמה גולדמן
תרגום: שמעון הלקין (מאנגלית)

חשך־מצרים ממלא את הבמה, פנים־פנימו של החושך עוטה תהו ובהו. ספונים־טמונים בקרבו – האוקינוס הרוגז, פסגת־הר גבוהה עד לסחרחורת, מערכות־שמשות עצומות, כיעור ויופי, שנאה ואהבה, צער והנאה, יום ולילה – כל מלוא תיסבכתה המנומרת של תבל גחה ויוצאת. משתרע החושך ללא זיע, ישן שנת־בראשית, חולם ועורג להקיץ.

רטט מרפרף על פני הבמה. נשמע הקול: יהי אור. וכנערה תמה, המתמכרת לאוהבה בשמחה ומתרפקת עליו בזרעותיו, כך נמוגה בת־שאול זו ונפוצה למגע האור – אור רב־נגה, שבע־זיו, משתער ואץ דרכו ומייחם את הטבע לחיים ולפעולה.

מתוך התוהו והבוהו של בראשית מפציע ועולה אור אלהים לאין־סופיות ולרב־גוניות של צורות. צלם־הגבר, חסון, איתן וזריז, וצלם־האשה, ענוג, קטיפני ומצודד, קמים ועומדים.

מהומה ומבוכה, שאון ורעש. תאוות־הכבוד נתוקת־הכבלים, החמדה היוקדת, הפחד העוור סוחפים ומניעים את המון־האדם, ההולך ורב. הרעב, חשק־המין, המות, מענים ומדאיבים את האדם. נושא הוא עיניו השמימה, אל השמש, הירח והכוכבים, אל כל השוכן מהלאה לשכלו ולבינתו, מתחנן לעזרה, מבקש רוח תידדהו. בכח־דמיונו, ההולך ומתהוה, מאַכלס הוא את העולם אלים – אלים אכזרים, צמאים לדם, מתהוללים, נוקמים ונוטרים. רבות התופעות – וכמוהן רבים האלים. והאדם עבד בזוי להם, כבול באזקי־הפחד, מתענה תחת יד התאווה, מוכה ביד העוול. מעביר הוא את בנו ללהבות־המולך, הבעל דורש את בתולי־בתו, ממון מאַטם ומרטפּש את מצפונו.

הלוך ונסוע, הלוך ונסוע. על פני החולות המתנוצצים במדבר־ערב, משרכת אורחת־גמלים דרכה. פנתה האורחה עורף לרשע ולחמס אשר באו רכשדים, לאליה אין־האונים ולאנשיה המושחתים, להמולה ולתפילה אשר בה. בדממת המדבר הגדולה בפשטותה ובכובדה, מבחין אבי־האבות בדברים, לא פלל איש. לאין מרגוע, בחפש מחופש, הוא הוגה ומהרהר. השמש הזורחת והשוקעת, העננים השקופים, הרוחות הסוחפות, הגמל המסורבל, הנער השחרחר הנוהג בו, שרה יפת־התאר – האין האדם בן לאלהים ומעשה־ידיו? מה הפחד אפוא? האם לא יהיה האלהים אב לבנו? האם לא בצדק ינהג? והאדם איך יעשה רשע? מקשיבה האורחה, נבוכה היא, דוממת.

הלך ונסע, הלך ונסע. איום המדבר, אך איום ממנו המחזה, בו צופה אברהם.

הה, מצרים! החטא הלוהט, הערב לחך, נוף ונא אמון, סירי־הבשר לתרבות ולשחיתות. הה, הנילוס! בונה הפירמידות והופך עמים לעבדים. מצרים, המתפלשת בתענוגות החיים ובונה למען המות, כובשת עולמות ורודה בהם, ניפתית אחרי האלילים ועולה קרבן על מזבחתם. תותמס, סתי, רעמסס – משתערים על יבשות ומשעבדים ממלכות־הארץ. מצרים מצבה בטנה בזיעת האדם וביגיע־כפיו. זרע־אברהם אף הוא חלק מן המותך בכור־הברזל: שכמו נטה לסבול, ערי־מסכנות יבנה למלכי מצרים ולאלהיה.

עוקץ שוט־הנוגש, מלאכת המקושש בקש מעבירה אותו על דעתו. אבל הדגה והשלו, אשר במצרים, התאנה הרכה, המלאה עסיס, וכל מעדני־הזולל – מה אנוש כי יעמוד בפני קסמיהם?

משתכח החופש, משתכחים זכרונות־קדומים – זכר המדבר, אברהם, יצחק ויעקב, האלהים, הצדק – בענות־הנפש הזאת ובשעבוד האכזרי.

אהיה אשר אהיה. עבדות זאת היה לא תהיה. דם־אברהם לא ישקוט. את כל מרצו ואת כל חסנו הצפונים אוגר הוא באיש האחד, במשה האיש, הקורא דרור, הנותן את התורה, המעצב דמות לעם. ״שלח עמי, פרעה! מרדו, בני ישראל, נתקו אזיקיכם! אלהים אחד, אלהי־אברהם, אלהי־הצדק, מצווה את עבודתכם רק לו; לאדם, לאלילים, לעוול, אל תטו שכמכם. נביאים בבשרכם, עדים לאל בעצמותיכם".

דם, חושך, דבר, מות, אופפים את מצרים. אליליה מטים לארץ – חסרי־ישע ונלעגים. ריכבה וסוסיה ופרשיה נבוכים והמומים. הביטו וראו את השכמים המוצקים, המזוקפים, את הזריזות הממולחה באברים אלה, אשר זה, עתה נתקו כבליהם מעליהם. הקשיבו לקול המנסר, קול ענות גבורה. “משה, המורה, המנחה בדרך, עמוד־הענן, עמוד־האש, נביא אלהים אחד, הוליכנו נא אליו! אחריך נלך! ׳ימינך אדני תרעץ אויב, ימינך אדני נאדרי בכח'.”

מים! מים! משה, השקנו מים! השחירו שפתותינו, נחר ״גרוננו, טפנו מתעלף וכושל. איש אלהים אחד – אכן, בעל־הנס! – אשר ידך היתה כה אמונה למכות, תנה לנו מים, תנה לנו בשר, עצמות על לשדן יחד. אי, לך! האנחנו־אנחנו, אשר טעמנו מטוב־מצרים, נשבע יום־יום את המן הזה, היוצא מאפינו? והמדבר הזה, מדבר־אברהם, מהלך אימים עלינו. ללא עץ. ללא עשב, ללא צפור־שמים, ללא מים, ללא ענן – שמש זאת, המכה על ראשנו באין רחמים, אנה ננוס מפניה? הה, תננו תמר אחד מתמרי מצרים הרמים או צל אחת הפירמידות אשר בקרבה! “המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?”

הנה שם מנגד נשקף הר סיני. תורה, בני־אדם! לוחות־המשפט, דברי אלהים חיים! עורו, עבדי־מצרים. זרע אברהם! עדים אתם לבריאה חדשה, גדולה מן הראשונה.

רותת המדבר, השמים נקרעים, צחיח־סיני – צירים אחזוהו. הנה עורקי־מתכתו יוקדים ועשנים ככבשן־האש. הנה הלמות־הרעם, להט־הברקים – קול־השופר המחריד, ההולך וחזק, ההולך ותוקע: חצוצרת־השמים היא זאת, קול־האלהים הוא.

אנכי אדני אלהיך – לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אלהי מסכה אשר במצרים הבל הם. זכור את יום השבת – הבן שתכלית החיים היא שעת הפנאי וההתבוננות. לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב – תורה. חק ומשפט. משמעת. הלאה שים פניך, עם־אלהים! ארץ כנען שם היא, נחלת־אבותיך. הכון להקים תרבות חדשה.

– נעשה ונשמע.

שככה הסערה. רק משב־רוח קל עוד נושא הדים לקורות הכבירות, הנפלאות. הלומי־הרושם, אחוזי יראת־הרוממות, נרדם העם. דממה מוזרה בולעת כתהום את גיא־החזיון. איה קול־דברי האלהים? כמה אץ הרגע לחלוף! הארהיב עוז להפקיד את דבר־האלהים בידי רגע של גילוי־שכינה נפלא זה? הלא יש להנחיל את הדברים לדורות, עוד טרם יולדו.

ראש סיני, אשר זה עתה בער באש, דביר־הסוד – בדידות רוממה, שלוה, מרחפת על פניו. פה בראש־ההר הזה, באבן החצובה מעצם מעיו, אכתב את הדברים. תז, תז! חרות, העמק חרות! חק־הברית הוא, חק אלהים אחד, אלהי הצדק, המשפט והמשמעת אשר יעשו את האדם חפשי. תז, תז! הך באבן וחקוק את הדברים.

מה השגעון הלזה, אשר תקף את העם? מאין פרץ־החדוה הזה לפתע פתאם? אכן, כלתה מלאכת־הלוחות! ארדה נא… הדים מודעים, בני עבר כהה, ימי־נעורי בארמון פרעה. מה זה יוכל להיות? מנגינה – צלילים סוערים מתאוה, קצובים בקצב־סינקופאטי – נגינות הכוהנות המחוללות, המוליכות שולל. להטי־איזיס אלה שטופי־הזימה, רוויי־העגבים – איך הרסו לגשת אל הר־הקדש הזה? מחולות, השתכרות עד כדי השתכחות, גויות, כמראה נחושת־קלל, מתנוצצות מהבילות מתאוה בחבוק־בשרים. פריצות־מצרים – מה, מי העידך פה? אפיס, קללת מצרים! עגל, עגל־זהב, התור – האלה־הפרה־אמונת־ההבל המפלצת. עבדים, יצורים אוילים! הך, הך, נפץ! מתפוצצים הלוחות בראש־הזהב ומתנפצים לאלף רסיסים. התורה מוטלת לרגלי ממון.

הארך ברוחך, משה. ארץ־הבחירה עודנה רחוקה. עמך עבדים הם עוד. נתקו האסורים מעל אברי־גוום, אבל לבם ונפשם עודם משועבדים. חופש לא ידעו. עמול ויגע, משה, עמול ויגע. לא די לחרות את החק באבן – צקהו אל תוך הדם, צרבהו בבשר. עבד־האלהים היית, פה לחוק, בן־רגע של גילוי־שכינה. עמול ויגע, משה, עמול ויגע. הארך רוחך, משה – עשרות בשנים דרושות לעמך, אכן, מאות בשנים. גבורים, שופטים, כהנים ונביאים יקדשו את שם־האל ברבים, בטרם ידע עמך את האלהים ואת תורתו.

“שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד!” “קדוש, קדוש, קדוש, אדני' צבאות”.

מאין בא לחן אלוהי זה? איה המקהלה, הסמויה מן העין? נגינת־אלהים היא, שירת מלאכים פותחים את שערי־השמים. תרועות־חצוצרה שנונות, שבורות, מתיפחות – מעלות על הדעת את קול השופר בסיני, קוראות עם חפשי לעבודת אלהים אחד.

המון רב־הצבעים עולה בהר המוריה. זקני־הכפר שחורי־ העור מן הבשן; רועים שזופי־שמש מן השרון, עולים עם השולמיות הנאות, לוחמי־אפרים הגאים, אכרים מן הגליל, חכמי ירושלים – כולם עומדים צפופים בעזרה. עולי־הרגל! פנו דרך! נושאי־ הבכורים – המלך, מלך יהודה, הולך ברגל והטנא על שכמו, ליד הדל בנתיניו בשער היכל אדני. קולות־נפץ עולים מאישי־המזבח. ענני קטורת ערבה, נותנת ריחה, מיתמרים כלשונות־אש לעין שמש ירושלים רבת־הנוגה. הלויים מנגנים עלי נבל ועלי עשור, בכנור ועל הגתית:

"הודו לאדוני כי טוב,

כי לעולם חסדו.

יאמר נא ישראל,

כי לעולם חסדו".

מזמורי־דוד אומרים הכהנים, הלויים והעם בזמר. ספר התורה. הסופר קורא בתורה. זכרו את תעודתכם הרמה. הלחמו בחיה שבאדם, הלחמו בעבד שבכם. קול רעמה של הנבואה, הקולות המיראים, המיסרים, המלמדים והמנחמים בכל זאת, קול עמוס, קול מיכה, קול ישעיה וקול ירמיה, נותנים הדם מסביב, והד עונה להד. עבדו את האלהים, אלהים אחד, אל רחום וצדיק, אבי יתום, אלמנה וגר. הצניעו לכת עם אלהיכם.

“יברכך אדני וישמרך, יאר אדני פניו אליך ויחנך. ישא אדני פניו אליך וישם לך שלום”.

נשר־הזהב מתנוצץ. הדגלים מתנוססים. רומא. רומא. לגיונותיה האדירים פוסעים, פוסעים בסך. טריבונים, קנטוריונים, סרדיוטים בקובעי־הפלדה אשר בראשיהם, בצוארונים המבריקים, בחרבות, בכידונים ובחניתות, צרים על עיר־האלהים, על ירושלים, קריה בה דוד חנה. אילי־הברזל חותרים מחתרות בחומותיה עתיקי־הימים. אין מספר לצבאות־רומא, אין לעמוד בפני כלי־מלחמתם: טיטוס הערום, טיטוס אמיץ־הלב, עטוף אדרת מלחמה, רוכב על אבירו, אביר־המפקד. ימים, שבועות, חדשים, נלחמים בני יהודה, הפצועים והמתעטפים ברעב, כאריות. לא יכנעו צבאות־האלהים. מעל הר הצופים מטיח סרדיוט רומאי לפיד־אש: פוגע הלפיד בגג־המקדש ומצית את הבית, אשר אווה אלהים לשבתו. צווחים תינוקות, מתעלפות נשים, זקנים קורעים את בגדיהם. פּרץ־רומא, הנועז בפּרצים, אל תוך העיר – שוד ומשיסה, מבול־דמים, טרף־חיות. כבאין מחריד, שרים הלויים מזמורי־תהלים, הכהנים מקריבים קרבנות, ובני יהודה נלחמים כאריות: מתים ואינם נכנעים. הלהבות אוכלות בכל פה מן המסד ועד הטפחות. עי־מפּולת מתנפץ לארץ. אי כבוד, אי כבוד: גלה כבוד!

רומא, רומא הגאיונה, עושה חסד. דרך־בזיון היא מוותרת לו, לרבי יוחנן בן זכאי, על יבנה. גבורי־הרוח מתלקטים סביב רבם: קולה של תורה נשמע מתוך בית־מדרש חדש. ירושלים מוטלת בשממותיה, טיטוס! אבל את יבנה וחכמיה, את יבנה ונאמני־התורה שבה, אי אתה כובש עולמית.

“יודיא קאפטא!” טיטוס הגאה עושה דרכו בתהלוכת־נצחונו. בן־מלך ובת־מלך, כהן ולוי, חכם ובעל מסתורין, גולים ונמכרים לעבדים. כלי־המקדש, מנורת המאור, לקוחים בשבי. “יודיא די־וויקטא”.


"ראיתי את הארץ

והנה תהו ובהו;

ואל השמים ואין אורם.

ראיתי ההרים והנה רעשים

וכל הגבעות התקלקלו.

ראיתי והנה אין האדם

וכל עוף השמים נדדו.

ראיתי והנה הכרמל המדבר

וכל עריו נתצו

מפני אדני, מפני חרון אפו".


"מי יתן ראשי מים

ועיני מקור דמעה,

ואבכה יומם ולילה

את חללי בת עמי".


"איכה ישבה בדד

העיר רבתי עם!

היתה כאלמנה!

רבתי בגוים,

שרתי במדינות

היתה למס".

עלטה על פני האופק. עם שרוי באבל, מקונן, נע ונד, רפה־ רוח, גולה ונטרד מחוף אל חוף, מארץ אל ארץ, ללא מצוא מנוח לכף רגלו, משולל שלום בכל מקום בואו. גזירות, רדיפות, עלילות, שנאה, לשון־הרע – מנת־חלקו. בניו מתים מות־קדושים, ספריו נשרפים. ״שאלי, שרופה באש, לשלום אבליך… אתמה מאד על מאור־היום, אשר יזרח אל כל, אבל יחשך אלי ואליך".

אבל הרוח מאנה להשבר: הרצון לחיות לא יפגם, התקוה לא תכבה. בסורא, בפומבדיתא, באיטליה, בספרד, בצרפת, באשכנז – קול־התורה ברמה נשמע. ישראל עובד בכרם אדני. פייטנים, פילוסופים, מקובלים, פוסקים, רופאים – כולם מנחמים ומורים את הנבוכים. עוד יש תקופות־זהב בישראל.

״עד אנה בכיה בציון״?

עד אנה מות־קדושי, אלהים? ספרד והאינקוויזיציה, טורקומדה וחדרי־הענויים! הנה האש והעצים – לא אבגוד בך, אלהי. הלהבות אוכלות את גופי, אבל רוחי, העשויה לבלי חת, מודה ואמרת: “שמע, ישראל, אדני אלהינו אדני אחד.” “לא אמות, כי אחיה, ואספר מעשה יה”. הנה משיחי חבוש, סרדיוטים דוקרים בשרו בפגיונות. משיחי – דמיו שותתים, רגליו מועדות: מט הוא לנפול – ולא יפל. “זכר, אדני, מה היה לנו; הביטה וראה חרפתנו”.

שנת 1492! תננו את מקל־הנודדים. דון יצחק! צא בראש התהלוכה, תהלוכת־הגולים. ספרד, ארץ תפארתי, ארץ מכאובי. עוזבים אנחנו בך את קברינו, את בתי־כנסיותינו, את לבותינו. רק את ספרינו אנחנו לוקחים עמנו ואת שמות מחבריהם הדגולים. הם יהיו נחמתנו.

משיחי הנה בא, בוא יבוא! מלאכתו, מלאכתי־אני, עוד לא נעשתה. הכריזו על אלהים אחד. חיו, סבלו ומותו בעד הצדק, הרחמים, הענוה, החופש, זכויות־המיעוט.

שנת 1492! ברקאי – התגלית: הארץ החדשה – אמריקה. היהודי עוזר לפתוח אותה לעולם. אבן עזרא וזכותא עושים מפות. יהודיה של המלכה מציידים את אחיהם־חורגם, את קולומבוס, בספינות ובאנשים. ספּן יהודי – ראשון הוא לנשוק את אדמת העולם החדש. משיחי הנה בא. מתאזר הוא לנתק את כבליו, האויב משיר את פגיונו מידו. אור, אור! האדם מבקש דעת, האדם מבקש בינה, האדם מבקש חופש.

עולה עמוד־שחרה של תקופת־התחיה. היהודי שוכח את צרותיו. שוקד הוא לתרגם את חכמת יון ורומא בשביל עמי־אירופה. מסייע הוא בהכנסת התחיה לאירופה. חלק לו עם האומות האירופיות במונטין, בבודין, בסנטשיז.

הה, נודד נצחי! עדיין לא בא הקץ ליסוריך. הסבל עדיין תווך הוא – הכתם הצהוב. אין כי אם חושך לך ואפלה. הגיטו המשמים, המחניק, הצפוף, דירת־קבע לך. על אף יסוריך, על אף תגמוליך – לא ישחררוך העמים.

ושוב נצנוץ־אור. התקוה שוב. המהפכה הצרפתית. נפוליאון. שטר־שחרור ליהודי.

דינג־דונג, דינג־דונג! אמריקה מצלצלת בפעמון בקול רם – צליל, צליל! תיבקע־נא צורתה עם הדי־בשורתה. אמריקה, ארץ החפשים והאמיצים! אליך נמלטים פליטי. רגליהם, השותתות דם, פה תמצאנה להן מנוח, לבותיהם הנכאבים – תנחומים. אכן, זאת התקוה. בחופים הנהדרים האלה, חופי החופש הדתי, נמצא לנו מקלט. בלשון תורתנו ממש מכריז פעמון־החופש: “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”.

הגיהינום ברוסיה, האנטישמיות החדשה, אנטישמיות גזעית זו, חושך, חושך. חוקי חודש מאי, דריפוס, מנדיל ביליס, – היתנו לנו חיים פעם? הנהיה פעם חפשים?

השחרור אינו ניתן במתנה, ישראל! צומח הוא מבפנים. בני־אדם חפשים משחררים את עצמם. אכן חציר העם. ארץ־אבותיכם מוטלת בשממותה – חלבה ודבשה יבשו. ארץ זו, שנתנה לכם נביאים ומקדשי־השם ומכבים – שובו והקימו הריסותיה. אם תרצו, אין זו אגדה. מזרחה, מזרחה – אל הסנה הבוער, אל מעינות־הנבואה. חלוצים וחלוצות, גאלו את עמק יזרעאל, בשפלה שמחה תבשרו. על הר הצופים, מקום שהטיל משם סרדיוטו של טיטוס את לפיד־האש, הקימו את האוניברסיטה העברית,

"כי מציון תצא תורה

ודבר אדני מירושלים".

הך, הך! כתתו חרבותיהם לאתים, כופו חניתותיהם למזמרות. הנה החזון לנגד עיניכם! הנה עמי־הארץ כולם! שחורים, לבנים, כתומים. עלו בהר אדני! כולם אדונים, כולם עבדים. האריה והגדי, היונק והפתן, רובצים ומשתעשים יחדו. מלאכת משיחי עוד לא נעשתה, אבל הולך הוא ומזדקף. הנה השופר בידו הכבולה – שופר־קדומים הוא, מסיני בא. עוד ייתקע בו שנית, באחרית הימים, עת תסוף השנאה, עת ייפדה האדם, עת תמלא הארץ דעה את אדני, כמים לים מכסים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!