בכנסת, 13 בנובמבר 1962

…עוּבדת־יסוד במציאותנו היא שבידי הלאום נמצאים 92.6 אחוז מקרקעות המדינה, ואינני מוַתר על 0.6 אחוז, שכמה מחברי הכנסת שכחו בנדיבותם הרבה בדבריהם. רבים ציינו עובדה זו בשמחה, אחרים הפכוה יסוד לטרוניה – הייתכן? המדינה מחזיקה באחוז כה גבוה של הקרקעות, כמעט כולן, ולמרות זאת אין היא עושה כדי למנוע, או לפחות לבלום, את הספקולציה בקרקע, המשתוללת זה שנים ברחובנו?

 

היכן נמצאת קרקע הלאום?    🔗

צר לי, צר לי מאד לומר, שגם השמחים וגם המתלוננים חטאוּ בפשטות־יתר. אמת, בידי האומה 92.6 אחוז מהקרקע, אלא שהצגת מספר זה כשלעצמו – מבלי לבדוק מה מאחריו – מטעה ומבלבלת. רובה הגדול של הקרקע הלאומית אינו נכנס כלל למעגל העיסקות בקרקע. הקרקע הלאוּמית היא בנגב ובערבה, בהר רמון ובנחל גרופית, בעמק ובגליל. כאן בעלות הלאום היא מלאה.

לעומת זאת בקרקעות העירוניות, שהן קרקע פורה לספקולציה, אין חלקם של מקרקעי האומה אלא מעט מזעיר. בשפלת החוף, בין גדרה לחדרה, אין אחוז הקרקעות העירוניות הפנויות, השייכות לרשוּת הפיתוח או לקרן הקיימת, עולה על עשרה אחוזים בערך, כולל חולות ראשון־לציון ושטחים כיו"ב. קרקעות אלה שמורים ברובם כרזרבה לבניית שיכוני עולים ושיכונים עממיים אחרים וממילא אינם יכולים להיות גורם משפיע, מכוון ומוַסת, לאותו שוק ספקולטורי־פראי, עליו דובר בכנסת.

 

מה הסיבות לספקולציה?    🔗

ספקולציה זו סיבותיה כפולות. היא ניזונה מביקוש מתמיד לקרקע מצד תושבי הארץ ומשקיעי־חוץ כאחת. יש כסף ליהודים והם רוצים ומבקשים להשקיעו בנכסים של ממש, שהם גם בטוחים וגם מבטיחים רווחי־הון כבדים. יודעים הם שהמדינה מתפתחת, שאוכלוסייתה תגדל בזכות העליה וממילא יגדל הביקוש לדירות ולבנינים. כמות הקרקע העירונית מוגבלת. עוד יותר מוגבלת כמות הקרקע בערים הגדולות, וּודאי שמועטת כמות הקרקע באותם מרכזים שהכל רוצים ביקרם, תרתי משמע. עמנו – בצפיפות ניחא לו. כתוצאה מכך רוצים ורצים הסוּפרמרקט והבנק להיות דוקא במרכז תל־אביב ולא על ראש התבור או בלב המכתש. לכן עולה ברחוב דיזנגוף מגרש בן 800 מטר מרובע, מה שקרוי דונם של בני־ברק, מיליון ל“י. לכן נמכרים בצפון תן־אביב מגרשים במאות ל”י המטר. זאת לא ניתן לשנות בצורה יסודית. גם אם היתה הממשלה בעלת כל הקרקע, הרי במרכזי האוכלוסיה והמסחר היה ערך הקרקע גבוה יותר מאשר בפרברים. ומוצדק הדבר מבחינה כלכלית בתנאי כל משטר, ואפילו סוציאליסטי, שכן בדרך זו תושג ההקצאה היעילה ביותר של גורמי הייצור. אם כך, מה הממשלה כי תלינו עליה? האם יכולה היא, האם צריכה היא להתערב? אינני סבור כך. עלינו רק להבטיח במצב זה שהמדינה תקבל מעסקים אלה את המגיע לה, במסגרת מס שבח מקרקעין, מס הכנסה ורווחי החברוֹת.

 

מה צריכה הממשלה לעשות נגד הספקולציה?    🔗

דומני שאין איש בין חברי הכנסת המתנגד לכך שאם אדם בישראל רוצה בקניית דירה מרוּוחת ביותר, הבנויה דוקא על קרקע פרטית ובאיזור מיוחס, והוא מוכן לשללם עבור זה במיטב כספו – אין למנוע בעדו. איננו רוצים ואיננו יכולים למנוע זאת, אם כי ודאי שנביא בחשבוֹן טעם מעוּדן זה, ואמצעים כספיים אלה, במדיניוּת המסים שלנוּ.

האם יש הגיון בכך שהממשלה תזרוק לשוק אלפי דונמים של קרקע עירונית, שהם אגב אינם לה, ובמיוחד באזורי התורפה – כדי, כביכול, להוריד את מחירי דיור־הלוקסוס הזה? האם תהיה לכך השפעה על מחירי הדירות? האם תועבר ההוזלה לקוני הדירות? מסופקני. האם אותה שכבה של אזרחים היכולים, או סבורים שהם יכולים, לקנות דירות בחמישים־ששים אלף ל"י, אם לא למעלה מזה – הם הלקוחות הראשונים בתור למדיניות סוציאלית ולסובסידיוֹת ממשלתיוֹת? האם ספסרי הקרקע, שיבלעו את ההוזלה, הם הנזקקים לעזרתנו? מי לכפכם יתקע שהם לא ישמרו על קרקע זו עד שיעלה מחירה?

 

שיכון עממי    🔗

בעיות חמוּרוֹת יותר מתעוררות כשאנו עוברים לדון בבעיית דיורם של המוני העם. הממשלה רואה עצמה אחראית להבטחת שיכון הולם לשכבות הרחבות – לעולים חדשים, למעוטי־יכולת, לדיירי משכנות־עוני ולזוגות צעירים. לשם כך הקימונו כמה מכשירים, מהשיכון העממי ועד ל“חסכון לבנין” והמפעל לשיכון מפוני משכנות־עוני. בשיכונים אלה גרים יותר ממיליון נפש, ותשלומיהם בעד הדירות והקרקע, אם בעד רכישה ואם בעד שכר דירה, הם נמוכים ביותר. לא שמענו טענות שמשרד השיכון מספסר בקרקעות. ההוצאה לקרקע במפעלי משרד השיכון נעה בין 50 ל“י מינימום ל־700 ל”י לחדר במקומות הטובים ביותר שבצפון תל־אביב. מזה רק שליש נכלל במחיר היסודי של הדירה: שני השלישים האחרים הם היסוד לתשלום דמי־חכירה שנתיים בשעור 4% לשנה, המגיע בדירות של שלושה חדרים לתשלום שבין 4 ל־56 ל"י לשנה.

 

חברות־השיכון הפרטיות    🔗

חברות־השיכון הפרטיות עמדו בויכוח זה, ולא רק כאן, באש עזה של ביקורת. טענו נגדן שהן קונות וחוכרות קרקע במחיר נמוך ומוכרות ומחכירות אותו ביוקר רב, כך שהן נהנות מרֶנטה קרקעית גבוהה, שאין לה כל הצדקה כלכלית. אינני מן הנלהבים לצורה זו של יזמה פרטית – למסחר בקרקע. עם זה דומני שעלינו להתיחס לבעיה זו בפרופורציה הנכונה ולראות את מלוא מאזנן של החברות.

בכנסת ובועדות נזרקו נתונים על קרקעות בערי פיתוח, שמחירם מגיע ליותר מעשרת אלפים ל"י לדונם. האם נבדק מה עומד מהצד השני? מַהן הוצאות הפיתוח הכולל – כבישים, מים, חשמל, ביוב – ופיתוח המגרשים עצמם? האם הובא בחשבון מהו ההפרש בין דונם ברוטו לדונם נטו – כמה שטח יש להפריש לכבישים, גנים, בניני ציבור וכדומה? הפרש זה יכול להגיע עד ל־50 אחוז. לא הובא בחשבון שמחיר הקרקע המופרשת למפעלי תעשיה ומלאכה הוא נמוך בהרבה ממחיר הקרקע לשיכון.

כן דאגה הממשלה לכך שבמקרים של הקצאת שטחים גדולם יעלו התשלומים לממשלה עבור הקרקע שהיא מוכרת, בהדרגה, בהתאם לעליית ערך הקרקע. והם מגיעים, לדוגמה, במקרה אחד, עד 2,300 דולר לדונם. איננו מוכנים להיות חסידים שוטים. אנו מוכנים למכור בזול, אם נהיה בטוחים שההוזלה תועבר לקונה הסופי, ולא אחרת.

עם זה אין להכחיש שהיו בעבר מקרים, בהם לא הושם לב במידה מספקת לצד זה. כיום מדיניותנו היא שלא להקצות בבת־אחת שטחי־קרקע גדולים לחברות פרטיות בערים ובקירבתן. אנו מפעילים עכשיו הסדר חדש לפיו תינתן לחברה, הרוצה בפיתוח שטח גדול, אוֹפציה על שטח זה לתקופה סבירה. אבל נעמיד לרשותם את הקרקע רק בהדרגה, בהתחשב בגודל השטח שהיא מצליחה לפתח ולבנות בכל שנה. מחירי הקרקע ייקבעו בכל שנה לגבי השטח שייבנה בשנה הבאה, בהתחשב בתנאי השוק ובמחירים שהחברה דורשת עבור הקרקע מלקוחותיה. ייתכן והסדר כזה יחייב אותנו לבצע בעצמנו את הפיתוח הכללי של שטחים גדולים מסוג זה, ולא נירתע מכך.

ברצוני להוסיף בנקודה זו, שכל הפיתוח העירוני שלנו מתבצע במסגרת התכנון הארצי הכולל, המביא בחשבון את צרכי פיזור האוכלוסיה והצורך בחסכון בקרקע חקלאית.

 

ערי הפיתוח    🔗

אחרת היא מדיניותנו בערי הפיתוח. כאן אין הקרקע נמכרת כיום. אנו מחכירים אותה ומשתדלים שדמי ההחכרה ישקפו את ערכה הממשי של הקרקע. איננו מתכוונים למכור קרקעות בערים אלו עד שהן תגענה לפיתוח מלא, ואז ייקבעו תנאי הבעלות בהתאם לרמה הכלכלית אליה יגיעו הערים בזכות השקעות הענק של המדינה והציבור בהן. לכלל זה יש יוצא־מן־הכלל אחד – אנו מוכרים קרקעות הדרוּשות להקמת מפעלי תעשיה ומלאכה בערים אלו, במידה שמכירה זו היא תנאי להקמת המפעלים.

 

החכרת קרקעות ומבנים עירוניים    🔗

עד כאן מסכת מכירות קרקע. מסכת ההחכרות היא סבוכה יותר, ושתים פרשיותיה – קרקעות המדינה, ואלו של הקרן הקיימת. מאז הקמת המדינה אנו מחכירים קרקעות המדינה ורשות הפיתוח. בחוזי החכירה נאמר במפורש כי הקרקע מוחכרת למטרה המוגדרת של השתכנות עצמית. למעשה התרוקנה הוראה זו מתכנה. החוכרים, המשלמים מדי־חכירה אפסיים, מעבירים את זכותם על הקרקע לאחרים, תמורת סכומים נכבדים ביותר “לפי רוח הזמן”, והמדינה אינה נהנית מזה כלל, או רק במידה מועטת.

בעיית הקרקע קשורה גם בעשרות אלפי מקרים בבעיית המבנים; כוָנתי בזה לנכסי הדיור של רשות הפיתוח. מספרם עולה על ששים אלף. חברי כנסת רבים טענו נגד ההכנסות הנמוכות של הרשות מנכסיה אלה – הכנסות שאינן עולות על מחצית האחוז של ערך המבנים. מצב זה הוא תוצאת שכר־הדירה הנמוך, בגלל חוק הגנת הדייר ומצבם הסוציאלי של הדיירים, הגורמים למיעוּט הכנסות, ומצב המבנים הגורם לריבוי הוצאות החזקה ושיפוצים. הייתי שמח מאד אילו חברי הכנסת, הטוענים בתוקף כזה נגד חוסר היעילות של רשות הפיתוח, היו נותנים יד למאמצינו להגדיל את ההכנסה על־ידי גביית דמי־חכירה ושכר־דירה ריאליים יותר. אבל, לצערי, לא זכינו לעידוד כשניסינו, לפני כשנתים, להעלות את דמי־החכירה לגובה המוצדק מבחינה כלכלית. להיפך, כאן נשכחו הבדלי אידיאולוגיה וצדדים והזעקה הקיפה את המחנה מקצה אל קצה. מובן, אך מקרה הוא שהימים היו ימי ערב בחירות.

אנו רואים את הפתרון לבעיה זו במכירת המבנים הראויים לדיור, בהריסת המבנים הרעועים ובפינוי הדרגתי של המבנים הקיימים על קרקע המיועדת לצרכי ציבור. מובן, שבמכירת המבנים נדאג לקבלת מחיר מתאים. במידה ומחירי הבניה והדיור בשוק כולו יעלו בעתיד, ישתקף הדבר גם במחירי מבנים אלה.

 

קרקעות עירוניות של קק"ל    🔗

באדמות העירוניות התפוסות של הקרן הקיימת חמורה הבעיה עוד יותר. חוזי החכירה של הקרן הקיימת אוסרים במפורש העברת הקרקע. הם קובעים כי במידה שנסתיים שימושו של החוכר בקרקע למטרה שלשמה נמכרה – על הנחלה לשוב לבעליה, לקרן. תקנה זו הפכה אות מתה. החוכרים מעבירים זכותם, ואילו הקרן הקיימת נאבקת בכל מקרה להציל בדל־אוזן מזכויותיה, בצורת דמי הסכמה.

אנו מנסים כיום לקבוע עקרון, שבכל מקרה של העברת הזכות תחולק תוספת הערך של הקרקע, מעל למה שהשקיע המתישב בפיתוחה, בינו לבין הקרן הקיימת לפי היחס של שני שלישים ושליש. נראה לנו שזה המינימום שעלינו לדרוש ואינני מבין את הטענות של חברי הכנסת המדברים בנשימה אחת נגד דמי ההסכמה ונגד בזבוז רכוש האומה.

קשה הוא הפתרון לבעיית אדמות הקרן הקיימת בצורה בה אנו מנסים לפתור את בעיית מבני רשות הפיתוח. לפי עקרונות הקרן הקיימת אין הקרקע ניתנת למכירה. דומה שהגיע הזמן לחשוב על המשמעות המעשית של עקרון זה. אם יש לקרן בעלות נומינלית על שטח עירוני תפוס ובנוי, אם ההכנסה משטח זה היא פרוטות בלבד – האם לא נהיה נאמנים יותר לרוח מייסדי הקרן הקיימת, אם נמכור קרקע זו במחיר הוגן ונשתמש בתמורה לפיתוח הארץ, וקודם כל להכשרת קרקעות נוספות? האם יכולים אנו כיום לראות בשטחים אלה באמת את “קרקע הלאום”? האם איננו בעינינו כמתעתעים? האם לא הגיע הזמן להקדיש לנושא זה מחשבה נוספת? אם הלל הזקן לא חשש לשנות דין השמיטה והיובל, והתקין פרוזבול – האם עלינו לחשוש לשינוי הלכה אשר, אחרי הכל, אינה למשה מסיני? היו חברי כנסת שציטטו פסוקים כגון: “והארץ לא תמכר לצמיתות”. אבל הייתי שמח אילו עמד אורך־רוחם לקרוא את כל הפרק, אשר בו נאמר “וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו, לא יצא ביובל” – הרי הכשר מהתורה למכירת קרקעות עירוניות.

 

המשמעות הסוציאלית של דמי־חכירה נמוכים    🔗

לפני שאסיים פרק זה, מן הראוי שנבדוק עוד אספקט אחד למדיניות הקרקע – האספקט הסוציאלי. נניח שנישאר נאמנים לעקרון החשוב של הספקת קרקע לאומית בזול – לקונים, לחוכרים ולשוכרי הדירות. האם ימנע הדבר קניה ומכירה, רוָחים ורנטה? אינני סבור כך. אבל, אפילו נצליח, בתוקף פקידים ושוטרים, למנוע סחר־מכר – האם יתבטא הדבר בהוזלת שירותים וסחורות? או אולי אין כאן אלא הנאה מסובסידיה סמויה, המגיעה בשנה להרבה עשרות ואולי מאות מיליוני לירות, שכל המשק נושא בה, בצורת מסים גבוהים יותר על הכלל. אינני רואה כל הצדקה סוציאלית או כלכלית לסובסידיה מעין זו, שאינה קשורה במצב כלכלי או סוציאלי, אלא רק במזל ובגורל שהביא את האדם ארצה כמה שנים לפני חבריו.

 

עקרונות מדיניותנו הקרקעית    🔗

אסכם את הקוים המנחים את מדיניותנו הקרקעית היום, והריהם לפניכם:

א. הממשלה שומרת ותשמור על העקרון שקרקע חקלאית לא תימכר. זו בודאי הקרקע, עליה נאמר “והארץ לא תמכר לצמיתות”;

ב. אנו נבטיח קרקע במחיר זול להמוני העם המבקשים להשתכן בתנאים אנושיים. לשם כך אנו משריינים רזרבה קרקעית ומתכננים את מדיניותנו לטוָח ארוך. כבר כיום העמיד מינהל מקרקעי ישראל לרשות משרד השיכון, בשפלת החוף בלבד, שטחים המספיקים לבנין 150 אלף יחידות־דיור נוספות, המספיקות ליותר מששים ריבוא איש, וזה בצפיפות מועטת ובתכנון הרחוק מ“גרוד שחקים”. במידת הצורך יועמדו לרשות המשרד שטחים נוספים, ברחבי המדינה, כמו גם במרכזי האוכלוסיה, בהתאם למדיניות פיזור האוכלוסיה;

ג. הממשלה מוכנה למכור לדיירים ולחוכרים קרקע תפוסה ומיושבת על מבניה בערים הגדולות. נתבע מחיר הוגן, בהתחשב, כמובן, בהשקעת המתישב, זכויותיו וערך הקרקע;

ד. בערי הפיתוח נמסרת הקרקע בתקופה זו בחכירה בלבד;

ה. כדי למנוע התעשרות בלתי־צודקת על חשבון קרקע הלאום, על הנובע מכך, תקצה הממשלה קרקע עירונית לחברות־בניה רק בתיאום לקצב־הבניה הממשי, תוך שמירה שדמי המכירה והחכירה יעמדו ביחס מתאים לערך הקרקע באותו זמן;

ו. מגרשים פנויים בודדים בערים הגדולות יימכרו על־ידי הממשלה במחירי השוק ובמכרזים פומביים;

ז. הממשלה תוסיף להקצות קרקע לבניני ציבור ולמפעלי תעשיה ומלאכה במחירים נאותים;

ח. בקרוב נגיש לכנסת תיקון לחוק מס שבח מקרקעין, שיבטיח חלקו של הכלל בהנאה מעליית ערך הקרקעות הנובעת מפיתוח המשק בכללותו;

ט. איננו רואים אפשרות, צורך ותועלת ב“זריקת” קרקעות לשוק בקנה־מידה גדול במטרה להוריד מחירים, אם כי – כאמור – נוסיף לדאוג לשיכון המוני העם בתנאים מתאימים.

בהתאם לכך אנו מוכנים למכור קרקע מסוגים אלה: 1. נכסי הדיור של רשות הפיתוח לדיירים; 2. הקרקע עליה הם יושבים – למשתכנים בערים הגדולות; 3. שטחים למבני תעשיה ומלאכה לפי בקשת היוזמים; 4. מגרשים בודדים בערים הגדולות. כן נמכור, במידת הצורך, שטחים גדולים לפיתוח מרוכז בתנאים עליהם דיברתי לעיל.

הכנסת זוכרת בודאי שחוק מקרקעי ישראל התיר לממשלה למכור קרקעות עירוניות עד לשטח כולל של 100 אלף דונם. עד היום נמכרה כבר כמחצית השטח.

 

דמי הסכמה    🔗

ומכאן לבעיות הקונקרטיות שהעלו חברי הכנסת בדבריהם.

שמחתי שכל חברי הכנסת שדיברו, בין אלה שבקואליציה ובין שבאופוזיציה, שיבחו את פעולת מינהל קרקעי ישראל. ודאי לי שהמינהל ראוי לשבחים, והם ישמשו לעובדים עידוד להמשך עבודתם המסורה והחשובה.

חבר הכנסת שיכמן העלה בדבריו בעיות דמי הסכמה, שגובה הקרן הקיימת לפני העברת זכות החכירה, וטען לכפילות בינם ובין מס שבח מקרקעין. ההחלטה על כך נתקבלה בועדה מיוחדת שהוקמה לבדיקת הדבר וחקרה את הבעיה לעמקה.

מס שבח מקרקעין נגבה מאדם שהשקיע מכספו בקניית הקרקע וזו השביחה. החוכר אדמת הקרן הקיימת לא השקיע דבר מכספו ולא נטל עליו כל סיכון, ומשום כך מוצדק הדבר שישלם לקרן הקיימת דמי הסכמה, שהם רק חלק מתוספת־הערך, שזכה בה, כמעט, מן ההפקר. גם מועצת מקרקעי האומה, בה מיוצג הציבור, הסכימה לכך. עם שאני בטוח בצדקת עמדה זו לא אתנגד אם יועלה נושא זה לדיון בועדת הכספים, במידה וחבר־הכנסת הנכבד לא השתכנע לאחר הסבר זה.

אילמלא הייתי מנוסה בכגון דא הייתי תמה על התרעומת שלו – למה ניסינו להעלות את דמי החכירה בהתאם לחוזה עליו חתמו המשתכנים? זה – בצד טענות על שיעור ההכנסה המעט מנכסי המדינה – כלום לא הא בהא תליא?

 

הפקעת קרקעות לצרכי ציבור    🔗

בעיית הפקעת הקרקעות אינה מהקלות. החוק מאפשר, כידוע, לשר האוצר להפקיע לפי שיקול דעתו כל קרקע הדרושה למטרות ציבוריות. עם זה ראינו לנכון למנות ועדה מייעצת ליד מועצת המינהל שתבדוק כל הצעה בדיקה יסודית ותמליץ המלצותיה בכל מקרה ומקרה. הועדה בודקת אם אמנם שטח מסוים זה דרוש ואם לא ניתן לקבלו בדרך אחרת, פרט להפקעה. אנו מעדיפים, כמובן, לנסות לרכוֹש את הקרקע מהבעלים, ולוּ גם במחירים גבוהים יותר מאשר מחירי השוק, אולם איננו מוכנים להיכנע לסחיטות. עלי לציין כי לא הובא לפנַי אף מקרה אחד בו הופקעה קרקע, כשהבעלים היו מוכנים בכלל להיכנס למשא־ומתן.

 

הפיקוח על רוכש הקרקעות    🔗

חבר הכנסת חזני העלה בעיית הפיקוח על רוכש הקרקע והבטחת מילוי המטרה לשמה הוקצה הקרקע. ברצוני להשקיט חרדתו הכנה. בהתאם לנוהג הקיים במינהל מקרקעי ישראל, אין הקרקע מועברת על שם הקונה אלא לאחר שבוצעה המטרה לשמה נרכשה הקרקע.

אין לו לחשוש, שמא נמכור קרקע שניזקק לה בעתיד לצרכי ציבור. אין המינהל מוכר קרקע, גם אם היא במגרשים בודדים, אלא בהתאם לתכניות בנין ערים, הקובעות מה הם והיכן הצרכים בקרקע ציבורית, ובאילו שטחים ניתן לבנות למגורים.

אשר להבטחת שמירת השבת. כבר בעתיד הקרוב ביותר יוכנס סעיף לחוזי רשות הפיתוח ונכסי המדינה המחייב את חוכר הקרקעות להימנע בימי שבתות ובחגי ישראל מכל עבודה בנכס המוחכר, בדומה לסעיף הקיים בחוזי הקרן הקיימת.

 

מכירת קרקעות לפרטים    🔗

חבר הכנסת בנטוב, בדרכו שלו, היה יותר הרצפלדי מהרצפלד, אם זה בכלל אפשרי. הוא יודע בדיוק לאן נושבת הרוח, ואף יודע שאותו משרד קצר־ראות – האוצר – מתרשם כל כך מכל מי שמנפנף בדולר אמיתי או מדומה. מובן שכשחבר הכנסת בנטוב היה אחראי על קטע בחזית הכלכלית, היה הוא זהיר יותר ומתרשם פחות. מהיכא־תיתי. אבל אם חושש חבר הכנסת שלא תישאר רזרבה להתישבות, תנוח דעתו עליו.

אינני מוכן לקבל את התביעה להפסיק את מכירת הקרקעות בכלל. לעומת זאת, נשמור על ייעוד הקרקע ונמנע העברת קרקעות חקלאיות לפיתוח עירוני.

החקלאות היא מקצוע והיא אמצעי לפרנסה ולקיום בכבוד. אבל ההתישבות החקלאית העובדת היא בשורה הראשונה שליחות לאומית חלוצית וכיבושית. בידיה לכוון ולהשפיע כלכלית, חברתית ורוחנית על מהלך העניינים בארץ. השאיפה והזכות להגמוניה של תנועת־העבודה בכלל וההתישבות העובדת בפרט בעם ובארץ, שרשיהם נעוצים בהרגשת השליחות, בדרכי מילואה, בדאגה לכלל ובאחריוּת מקיפה וכוללת.

 

מֵי חרדה – ובשעל אדמה    🔗

מכל הנגלות לנו עד כה, אין ארצנו בין העשירות ביותר באוצרות טבע. לא פונקנו, אם כי לא קופחנו. נקוה שעוד שמור לנו במעבה האדמה עושר לטובה, ואנו טרם גילינוהו. עלינו לנהוג, איפוא, קפדנות, חסכון ומשקיות חמוּרה בכל מה שהעניק לנו הטבע ובכל מה שמצוי כבר בעין.

אדמה ומים הם בלי ספק מאוצרותיו של הטבע, שהעניק והעמיד לרשות האדם. האדמה ניתנה לאדם לעבדה, להכשירה ולהפרותה, להיותה למחיתו. גם שני האֶלמנטים האלה, שהם יסוד עולם, ניתנו לנו לא ביד רחבה, וביחוד המים נתונים לנו במשׂורה. בעשׂור הבא ניתקל בבעיית חוסר מים, ולא במגבלות קרקע לעיבּוד ולהתישבות.

מחציתה הגדולה של הארץ אינה טועמת כמעט טעמם של גשמי ברכה. גם חלק הגון בדרומה של המחצית הצפונית זקוק לתוספת־מים רצינית למען הנב יבולים שיקיימו בעליהם ברמה רצויה לנו, ומתוך שטח קטן המאפשר התישבות צפופה. שומה עלינו לעשות כל מאמץ כדי להכשיר, ככל האפשר, כל שעל אדמה – לעיבוד. כל טיפת מים להשקיה תנוצל־נא בשׂום שכל ודעת.

בקבעי הנחת־יסוד זו אקוה כי ביטחתי את עצמי מכל לזות־שפתים מרושעת, כי מזלזל אני, כביכול, בחקלאות וכי שיניתי את טעמי בכל הנוגע לערכה המוסרי, החינוכי, המדיני והבטחוני של התישבות עובדים על אדמתם. כמאז ומקדם רואה אני בחקלאות אבי תחיית העם ואם כל חי. כאן מכה העם שרשיו. הם אשר יצמיחו תרבותו וישועתו.

עם קום המדינה הקימונו מפעל התישבות חקלאית רבת־מימד־והיקף. החקלאות הותיקה העובדת הגיעה להישגים מקצועיים חשובים והיא מניבה יבולים מפוארים. בעקבותיה החברתיים והמשקיים צועדת גם ההתישבות הצעירה. החקלאות העובדת שׂמה לה למטרה לספק קודם כל מזון לעם הארץ, לאוכלוסיה הגדלה והולכת, להבטיח עצמאות וחוסר תלות העם במזונותיו היסודיים, עד כמה שאפשר.

אין אנו יכולים לקיים משק אוטרקי, לא בתעשיה ולא בחקלאות. יותר מדי קטנה הארץ ועניה בחמרי־גלם. אין ארצנו די גדולה בכדי שתוכל לספק כל המספוא והדגן לבהמה, לעוף ולאדם. אמנם, ברוֹב המכריע של יתר סוגי המזון מסוגלת הארץ לספק לאוכלוסיה במידה הרבה יותר גדולה מזו של עכשיו, בשלמות או בחלק, הכל לפי התכנון הנבון והיעיל.

רמת־החיים שלנו די גבוהה. בכדי לספק צרכי הרמה הזאת, גזירה היא שנייצא הרבה ונייבא הרבה מן החוץ, וביחוד חמרי־גלם ומכונות. בדברנו על החקלאות יש, לכן, לבדוק מתקופה לתקופה שבע בדיקות, כיצד ליהנות מן הקרקע לאזוריה על הצד המשקי והכלכלי הטוב ביותר, כמה ואיך לייצר, מה לייצר לצריכה עצמית ומה לייצא לארצות־חוץ, כיצד להשתמש בכל ממע"ק מים ביעילות המכסימלית מנקודת־מבט ההכנסה לחקלאי ולכלל המשק הלאוּמי. משימתנו כבוני מולדת על משקה החקלאי והתעשייתי אינה פשוטה וחד־משמעית. מורכבת היא ואחריותה כפולה ומכופלת. חלוציותו של המשק החקלאי העובד המאורגן, הקיבוצי והמושבי, היא ממושכת ומתמדת ומתבטאת בנכונות לבדיקת הדרך כפעם בפעם ובנכונות למאמצים של התאמה לצרכי הכלל.

אבאר דברי בהדגמה קונקרטית:

סיסמה נזרקה בציבורנו: כל צרכי השוק הפנימי בצרכי מזון – לרשות המשק החקלאי. ומקובל לתבוע: הבו תוצרת חקלאית בכל תנאי, בכל כמות, בכל מחיר; אם לא לשוק המקומי אז ליצוא בין שנמצא השוק ותנאיו הולמים, ובין שאינם, וכל זה, כמובן, מתוך כוָנות טובות. אולם נאמר כבר: “הדרך לגיהנום רפודה כוָנות טובות”.

נראה נא איך תתבטא סיסמה זאת בגידול סלק לתעשיית סוכר, למשל, שהוא מצרך עממי ראשון במעלה. היקף צריכת מתקרב ל־100 אלף טון לשנה. בתנאים שלנו יעלה לצרכן טון סוכר 850 ל“י מייצור מקומי, בעוד שאפשר לייבא מן החוץ במחיר שנתי ממוצע של 300 ל”י לטון, אם לא למטה מזה. מן הדין ומן ההגיון שנייצר בעצמנו חלק מסוים של הסוכר הנצרך. אבל אם ניכנע לסיסמת “מאה אחוזים ייצור עצמי”, נידחף לדרך כלכלית שיש בה מן הטירוף. לגידול סלק נחוצים, כידוע, בין היתר, קרקע ומים. המים שברשותנו אינם מרובים. “מי מריבה”, הם, כידוע, והם גם יקרים. וחובתנו היסודית לחפש ולגלוֹת אפשרות שימוש חקלאי במים בצורה הרנטבילית ביותר ולא ללכת שבי אחרי סיסמת־סרק של מאה אחוז צריכת השוק למשק החקלאי.

יצוין, כי בעצם קיימת, ביחס לסלק סוכר, הסכמה אילמת, שאין עוררין עליה. תעשיית הסוכר שלנו מצומצמת כיום בגבול של שליש מן התצרוכת. עד כאן, ולא תעבור, בשנים הקרובות.

חייבים אנו לחפש ולגלות גידולים אחרים ושימושים אחרים לכל טיפת מים שאנו חסים עליה, ל“מי החרדה” היקרים שלנו. ואין זה מן הנמנעות, אם רק לא נתעקש להיאחז בצפרנים בהנחות ובסיסמאות שהזמן והחיים מתקוממים נגדן. וזאת, כמובן, בתנאי שכל טיפת מים תשוּמש לענף חקלאי אחר ולא יבולע לחקלאות בהיקפה.

אביא עוד דוגמה – יצוא ביצים. מובטחני שבין החקלאים בקבוצה ובמושב, אשר חושבים מחשבת הכלל ורואים את מלאכתם כשליחות בחזית תקומת העם במולדתו, מעטים המה היודעים מצב הרנטיביליות של ענף זה בחלקו המכוּון ליצוא. מעטים יודעים כי למען אפשר לחקלאי להשתכר תמורת עבודתו וטיפולו המייגע אגורה אחת או שתים לביצה, צריך אוצר המדינה להוסיף מקופתו 3 – 5 אגורות, כסובסידיה ליצרן – בשביל הצרכן בחוץ־לארץ.

אין אני קובל על ההכרח להעניק סובסידיה לענפים מסוימים מכספי משלם המסים; מנהג הוא בעולם, וכך נוהגים גם אנו. החקלאות והחקלאים נחוצים למדינה והם נחשבים בעיניה מאד מאד. חשבונה של המדינה הוא בעצם מורכב יותר, והיא יודעת שבזאת היא מונעת ייקור סל המזונות להמוני העם ולשכירים במקצועות חשובים אחרים. במנעה ייקור המזונות היא מקלה על עצמה מלאכת כיבוש שוָקים לתוצרתה התעשייתית והחקלאית ולשירותים השונים, כגון תחבורה באויר ובים, והיא גם מסירה מכשולים ואבני־נגף מעל דרך התיירים לישראל, ענף שגם החקלאוּת בארץ זקוּקה ותלוּיה בו בתוצרתה. מוסד הסובסידיות הפועל במידה נכונה ובתנאים מסוימים יש לראותו בעין יפה בימינו. פיתוח הלול לגידול ביצים הכרחיים לנו, לסיפוק צרכי העם; ואמנם, הביצה בישראל זולה במחירה. פיתוח ענף זה הכרחי לנו גם משום שיש אזורים בישראל שהלול הוא בסיס לקיומם. מצוָה וגזירה עלינו להיאחז ולהתנחל בהר. תנאיו לא קלים. אנו מטפסים על ההר, מגששים וכושלים, קמים ומתאוששים וממשיכים הלאה עד אשר נסול הדרך. בהעדר ענפים מכניסים רבים אחרים ניאלץ לאחוז בהר גם בייצור ביצים ליצוא, בתנאים רעים. אבל הדין וההגיון מחייבים שתיתנן קודם כל זכות־בכורה לישובי ההר למכור בשוק המקומי, על פני חקלאים אחרים שיכולים לפתח, ואשר פיתחו בהצלחה ובכבוד, ענפים אחרים. ויִקר המקרה, והוא אינו בודד, וישוב חקלאי פלוני או אלמוני פיתח בהצלחה רבה ענפים חקלאיים המכניסים לו ביד רחבה. ואם אותו ישוב מגדל גם עופות וביצים ומשווק, נניח, 10 – 20 – 30 מיליון ביצים לשנה, הרי באשר השוק הפנימי שלנו אינו קולט כל הביצים המוטלות בארץ, נאלצים לשלוח לשוקי חוץ־לארץ גם עשרות מיליוני ביצים של ישוב משגשג ובעל הכנסה יפה ולשגר לו, “בדין, צ’יק של כספי סובסידיה בגבול חצי מיליון או שלושת רבעי עד מיליון ל”י לשנה. דבר שהוא, בלית ברירה, הכרח ברזל ולא יגונה, כאשר המדובר בישוב הררי – הופך כאן לאבסורד כלכלי.

עם כל הקושי שבדבר, יש לשנות את המצב. אין הצדקה לשלם כאן סובסידיה. בישובים כאלה יש לצמצם בצורה דרסטית ומוחלטת את תוצרת הביצים. אין לשעות לטענות של “והחקלאות מה תהא עליה?” במקרים כאלה אין להתעטף באיצטלה של קדושת החקלאות. לא יבולע לחקלאות ולאידיאה שלה ולא כלום. יתקיים הישוב ויתקיימוּ החקלאים על ענפים מכניסים ומכובדים אחרים שהספיקו לפתח בעזרת הם.

ובודאי שאין כל טעם והצדקה לשלם סובסידיה למספקי ביצים, החיים בישובים עירוניים ועירוניים למחצה, אשר בשבילם הלול הוא בבחינת “הובי” וענף צדדי, המכניס כספי סובסידיה הבאים מכיסו של משלם המסים, עם כל התוצאות המזיקות שבדבר. בלולים אלה אין כל חלוציות ואין כל אידיאה ואין כל כיבוש.

ואשר לפרות החלב ולמשק החלב. על הפרה גאוָתנו. עזרתה היתה רבה להקים את המשק החקלאי בעמקים, בשפלה, באיזור החוף ובכל מקום אחר. היא סייעה להקים ולחנך דור חקלאים אנשי־שדה. בעטיה התבשמנו בריח החציר היבש והמספוא הירוק ובריח הרפת, והיא סיפקה לנו את הזבל לדשן את הקרקע הרעבה מדורי דורות. הפרה נתנה לנו את כוס החלב להזנת האוכלוסיה המבוגרת ואוכלוסיית הילדים, מזון בריא, מגדל ומצמיח. לא אחשוש להגיד כי אהבנו את הפרה, מלכת המשק, נסיכת חצרו של החקלאי בקבוצה ובמושב, אותה ואת ולדותיה. הפרה נענתה לנו והגיעה לשיאים של תנובה. עדר הפרות שלנו הוא, נדמה לי, שני בעולם – בתנובתו הממוצעת, המגעת ל־4,500 ליטר באזוריה השונים של הארץ. באזורים מסוימים מגיעה הרפת לממוצע של 5,000 – 5,500 ליטר ומעלה. פרות בודדות מגיעות ל־7 – 8 אלפי ליטר לשנה ואף לרבבת הליטרים יגיעו. טוב ויפה. והנה הגענו למצב של מבול חלב ואין שותה ואין צורך.

בשנה החולפת ייצרנו 265 מיליון ליטר חלב לערך, וכנראה עוד היד נטויה. הישוב בגדלו היום ובהרגלי המזון של אוכלוסייתו, לארצות מוצאה, מסוגל לצרוך 170 מיליון ליטר חלב שתיה וכל תוצרת ניגרת, וגם קצת גבינה מן העודפים. זה הכל. אין אני עומד על הדיוק שבמספר 170 מיליון ליטר. מוכן אני לקבל, לצורך הדיון, כי הצריכה הניגרת מגיעה ל־170 – 200 מיליון ליטר. כידוע הנהיגה הממשלה תשלום סובסידיה לחלב, כדי לאפשר לספק לאוכלוסיה מזון טבעי, בריא ומחַסן זה, בזול. טעמה וחשבונה של הממשלה אתה, והם מוסברים מנקודת־מבטה הכלכלית הכללית ומנקודת־מבט מחירו של סל־המזון להמוני העם והשפעתו על תנאי השכר והייצור בארץ. מוֹתר החלב, שהוא למעלה מן הכמות של 170 – 200 מיליון, מופנה לתוצרת רכה וקשה, כגון חמאה וכל מיני גבינות. ליטר חלב המיועד לתוצרת זו יקבל מן השוק רק 12 אגורה לליטר, ונתבעת כמובן סובסידיה של 20 אגורה, בעוד שהסובסידיה לחלב ניגר היא פחות ממחציתו של סכום זה. נמצא, שכדי לספק גבינה מתוצרת עצמית ומפרות מיוחסות, אשר כל מחסורן עלינו – על האֵבוס, על המזון, המרוכז הקנוי ועל החציר הירוק שאנו מגדלים ברוב עמל וב“מי חרדה” ו“מי מריבה” יקרים מאד – אנו משתמשים בקירוב למאה מיליון ליטר חלב. הסובסידיה לכמות חלב זו תעלה לעשרים מיליון ל"י לשנה.

לשם יצירת 100 מיליון ליטר חלב, צריך להחזיק 20 אלף פרה. להחזקתן ולהזנתן של פרות אלו אנו זקוקים לפחות ל־30 מיליון ממע“ק מים. “המים האחרונים” האלה, עלולים לעלות לנו 30 אגורות לממע”ק, אם לא למעלה מזה. בעוד שנה־שנתים, לכשיוזרמו מי הירדן דרומה, ניאלץ להכניס לתקציב כ־30 מיליון ל"י סובסידיה למים, באשר לא נוכל לחייב את החקלאי במלוא מחירם של מים אלה, שיעלו כה הרבה בגלל תנאינו המיוחדים.

אנו מטפלים, כידוע, בהתפלת מים ועוקבים אחרי כל מה שנעשה ומתחדש ומתגלה בנידון זה ברחבי העולם. אפילו אליבא דאופטימיסטים, לא נגיע בעשור הקרוב למים מותפלים שמחירם יהיה למטה מ־40 – 50 אגורה בגובה הים. כמובן שיכולים להתרחש ניסים, אבל אין סומכין עליהם בחישובים כלכליים והתישבותיים. האם רשאים אנו לבזבז בתנאים אלה את הנוזל היקר הזה? האם לא נחטא בזאת חטא כבד לכלכלתנו הלאומית? האם לא מן הדין הוא שנרצה לייבא מן החוץ גבינה וחמאה במחירים סבירים ומוזלים ונשתמש במים היקרים שלנו לגידולים ולמטרות יותר מכניסים? חלב שתיה ותוצרת ניגרת דין הוא שנייצר בעצמנו, לספק את כל הצריכה. גבינות קשות ותוצרות אחרות דומות – לאו דוקא. אין אבסורד גדול יותר מהחלת מנהג 100% על תוצרת זו בתנאינו אנו.

מוכן אני להודות שלא בנקל ניתנים שינויים משקיים כאלה לביצוע חדשים לבקרים. מסכים אני כי בבואנו להקטין ולצמצם ייצורו של ענף זה או אחר בישובים שהכנסתם בינונית ולמטה ממנה, חייבים לתת את הדעת ויחד לחפש ולתכנן תמורה מתאימה, למען נשמור על רמת־הכנסה הוגנת של החקלאי. במה דברים אמורים? בהכרת צדקתה של התביעה לבטל ה“גזירה” של 100% בכל תנאי ובכל מחיר. כאשר נכיר בזאת, נעלה על דרך החיפושים הרציניים, וכאשר נחפש – נמצא. קודם כל נחליט כי בשנים הקרובות לא נרחיב בשום אופן את הרפת ולא נבזבז מים יקרים מפז. כצעד שני נבדוק את מצב משקי החלב בכל רצועת החוף. כל הישובים החקלאיים ברצועת החוף, שעיקר משקם והכנסתם על פרדס יסודם, אינם זקוקים לחלב ואינם רשאים לקבל סובסידיה. אדמתם ומימיהם מאפשרים לגדל ירקות שהארץ זקוקה להם יותר ויותר. האיזור מתאים לגידול בטנים, אבוקדו, תות־שדה ואולי עוד גידולים אחרים לשם גיוון המשק. ישנם גם מושבים הנמנים על ההתישבות החדשה באזורים שונים, שניתן למנוע מהם פחות רפת חלב ולהמירה בענפים אחרים. נזכור, שהסובסידיה הנתבעת לחקלאים המספקים 15 – 20 – 25 אלפי ליטר חלב נוספים בולעת בשנה אחת סך של 3 – 4 – 5 אלפים ל"י. בכספים אלה, בצירוף התמורה הכספית של הפרות שתימכרנה, אפשר לפתח ולבסס ענפים אחרים ומתאימים.

מארס 1963