בפתיחת הועידה של התאחדות בעלי התעשיה, 28 ביוני 1963

נעים לי מאד, ואני שמח, דוקא הערב, ערב ראשון בתפקידי החדש, להיות אתכם ולהביא לבית־היוצר הזה את ברכת הממשלה וברכתי אני. יש לנו בתי־יוצר אחדים, לא כל כך רבים, היוצרים את הדברים היסודיים בכלכלתנו, שהם נדבכים לעצמאותנו הכלכלית: משפחת האדמה, משפחת המים – כי המים בישראל לא יסולאו בפז – ובית־היוצר הזה, שהוא אולי, בממדיו הנרחבים, אפילו גובר על בית־היוצר של החקלאים. היו זמנים, בשחר עבודתנו, שהאמנו, כי בשובנו לארצנו יהווּ החקלאים 70 – 80 אחוז מישובנו. כל אחד חלם על משק וחקלאות כמתכונת אותה ארץ שממנה בא בנעוריו.

הדברים משתנים ומתפתחים, ודומני שאין עכשיו חילוקי־דעות על תפקיד התעשיה בבנין הארץ, שצריכה להיות עמוד־התווך במשקנו, בד־בבד עם עמוד־התווך של החקלאות. התעשיה והמלאכה, המסתייעות במכונה היוצרת, שיד האדם שלטת בה, הן עתה המנוף השני בכלכלתנו.

שני בתי־היוצר המיוחסים האלה – החקלאות והתעשיה – מקיפים עתה פחות מהמחצית (42 אחוז בקירוב) מכל כוח העבודה בישראל. והדבר הזה חייב להדאיגנו. התרופות שהציעו כאן להעלאת אחוז הכוח היצרני בישראל – הלואי ותועלנה, אבל אינני בטוח שיש בהן לרפאנו. יש לחפש דרכים לתיקון המצב.

מישהו אמר כאן: הקושי הוא לא כל כך בחוסר אשראי כמו בחוסר ידים עובדות. לדעתי, חסרים בכלל יהודים בארץ הזאת. אפשר שגם היום אנו יכולים להגדיל את פריון העבודה ואת הייצור ואף כשרנו ויצואנו, ולכך יש לאמץ את כל כוחנו, אבל אין די בזה. חסרים לנו עוד יהודים. אילו זכינו להביא בתקוּפה הקרובה עוד מיליון יהודים היינו ממילא מגדילים את כוח הייצור, ואפילו בשביל שוק הצרכנים המקומי.

בתבעי יותר ייצור, יותר אנשים לעבודה בייצור ופחות אנשים בשירותים – אינני מתכוון להקל במשהו בערכם המכריע של מורים, רופאים, אחיות, אנשי תורה ומחקר. אלה בני־לוָיה הכרחיים לעבודתנו, אבל קודם כל נחוצים לנו אנשים לעבודה בחקלאות ובתעשיה.

יש בינינו הנוטים למחשבה כי כבר הגענו לגבול בחקלאות. ודי עוד ידובר על כך רבות, בקשר למים ולדרכי השימוש בהם. אך הפעם לא ארחיב את הדיבור על כך ואייחד את דברי על התעשיה.

עד עכשיו עמדה התעשיה יפה במבחן הגידול. אינני נוטה לטון האֶלגי שנקט מר קליר בעשותו את חשבון ההכנסות והרוָחים של התעשיה ובניתוח מצבה בכלל. מי יתן ונוכל להבטיח בהרבה מקצועות – גם בתעשיה – מה שהושג עד עכשיו. דומני שאין יסוד רב לטון העצוב לגבי התעשיה.

עלי לשבּח את התעשיה שעשתה השנה שירות חשוב למדינה. היא נתבעה לאתגר של השתתפות במאמץ הלאומי הכולל לייצוב המחירים, ובדרך־כלל היא עמדה בו. מן הראוי ומן הדין שהדבר הזה ייאמר על־ידינו, אנשי הממשלה, בישיבה חגיגית של התאחדוּת בעלי התעשיה. דומני שתסכימו אתי, כי ייצוב המחירים תרם תרומה רבת־ערך לגידול המשק הלאומי והיה לברכה גם לתעשיה וגם לציבור העובדים. שמחתי בדברי מר קליר שאישר כי יד הממשלה היתה בייצוב זה. את דבריו שמע ראש העיר הגדולה ביותר בארץ ואשמח אם הוא ימסור על כך לראשי הערים הקטנות יותר.

דוּבר בקשר לחשיפת הייצור החקלאי ליבוּא. הרבה מאמצים, בירורים והסברות נעשו, על־ידי שר המסחר והתעשיה ועל־ידי שר האוצר של אתמול ושל שר האוצר החדש, בענין זה. ואנשי התעשיה היו עדים לכך. אני רוצה לציין את הדבר הזה לשבחם. דומני, שכולנו יחד משכנו את העגלה והעלינו אותה על הדרך. אני משוכנע כי אם לא יעמוד לתעשייתנו הכוח להתחרוֹת בשוקי תל־אביב וחיפה וירושלים, היא לא תוכל לעמוד בהתחרות גם בשוקי העולם, שכן כידוע “אין רחמים בדין”. לא תועיל לנו כל החיבה שמגלים כלפינו וכל הטפיחה על שכמנו. אחרי כל דברי אהדה יש המוסיפים: ישראל הקטנה וההרואית, היודעת להתגבר על כל־כך הרבה מכשולים, תדע גם להתגבר על הפנים הזעומות שהשוק הבינלאומי יעמיד נגדה.

חשיפת היבוא לא נועדה בעיקרה לשמש אמצעי לייצוב המחירים. החשיפה היא צורך התעשיה עצמה, לשם ייעולה והגדלת כושר ההתחרות שלה. ההתחרות מתחילה כאן, בבית, באפשרות לעמוד גם נגד היבוּא, כמובן – לא יבוּא פראי, יבוּא ללא כל רסן.

אני מאמין כי פניה של האסיפה השנתית הזאת הן לקראת משימה עיקרית: ייצוב בשנים הבאות. שמחתי לשמוע הערב את הצליל הזה גם מפי מר קליר. אודה כי הדבר בא מנבכי התעשיה עצמה. לפני שבועות מספר, בישיבה משותפת, אמרו נציגי התאחדות בעלי התעשיה: נעשה מאמץ לחפש דרך ליציבות לשנה, שנתים, שלוש. לי עצמי היתה הרגשת נחת מהדברים האלה. כי כאשר יצאנו לדרך הזו לפני שנה, היו לי קצת ספקות וחששות, והנה ראיתי שהדבר נקלט. ואמנם, איננו יכולים לראות את עצמנו נבנים רק על ההון שיבוא מן החוץ. בנידון זה אנו נתקלים לעתים בהבדלי דעות. אתם אומרים: מכירה רבה וגדלה בארץ, ואילו אנו אומרים: קצת יותר חסכון במשקנו, כדי להשתמש באמצעיו לפיתוח המשקי.

אני רוצה לקוות, שבמאמץ משותף נגיע ליציבות, לחסכון, לעצמאוּת כלכלית ולפחות תלוּת באחרים. כבר אמרתי זאת בכנסת, ואני אחזור על כך גם כאן: תלות כלכלית, בהכרח, גם כאשר אין רוצים ואין מרגישים בה, מביאה גם לתלות מדינית־בטחונית, ואל תבקשו לפרט יותר את דברי.

יש לדאוג לפריון הייצור, לשיפור האיכות, לחדירה נוספת לשוָקים חדשים – עם כל החומרה הכרוכה במושגים האלה במצבנו כיום כלפי שוקי העולם. גם התאחדות בעלי התעשיה וגם הפועלים – הכל שותפים במלאכת היצירה הזאת, ויש לעושת הכל להתגבר על הקשיים. שכן הבעיה היסודית לגבי עתידנו היא – מה תהיה דמות משקנו?

אם מותר לחזוֹת את העתיד לבוא בשנים הקרובות – וזו “מחלה” שדבקה בנו, וטוב שתידבק בכל אחד מאתנו – הרי אני חולם על משק מתקדם ורמת־חיים אירופית אצלנו כמו בנורבגיה ושוייץ. ואין זה מן הנמנע. אבל כדי להגיע לכך אנו נתבעים להרבה דברים. משק מסוג זה אינו יכול להסתגל וליצור בכוח עצמו. לשם כך דרוש פיתוח. רבות דובר שאיננו עשירים בחמרי־גלם, ואנו זקוקים לשוקי העולם כדי לקנותם מהם. וזה אחד הנימוקים לתביעה שלנו: כדי שיהיה לנוּ במה לשלם בעד חמרי יבוא, עלינו לייצר הרבה ליצוּא. הייצור למען היצוא אינו יכול להיות ענין שולי בלבד, כלומר: שנייצא חלק קטן מן הייצור. היצוא שלנו לא ייוָשע משאריות השוק המשותף. נגזר עלינו להגיע למשק אשר ייצא 30 – 40 אחוז מייצורו.

עיקרו של הייצור יהיה מבוסס על תבונת־כפים ועל מדע וידע, וישראל סבא, השב ומתחדש במולדתו, חייב לתבוע זאת מעצמו ולתקן את הפגמים במשקו, כי לפי שעה אין לנו להציע דברים אחרים. האדם משלנו צריך לתת מעצביו, משכלו ומכשרו – דברים שאינם חסרים לעמנו.

ולבסוף, שתי משאלות לי ממשפחת התעשיינים, וכאשר אפגש עם חוגים אחרים אולי אדרוש זאת גם מהם. הבית הזה על בעליו, פועליו ומהנדסיו – מכולם נדרש כיבוש רציני ויסודי בתעשיה, כדי שתוכל להיאבק על מקומה בעולם הגדול. וקודם כל תשומת־לב רבה ומיוחדת להכשרת העובדים ולרכישת ידע. והדבר הזה נתבע מכולם – מבעלי המפעל ועד לצעיר הפועלים. חוששני שאנו עוד רחוקים מאותו ידע שאליו הגיעו באירופה, ובפרט באמריקה. ואת ההכרה הזאת יש להנחיל גם לדוֹר החדש, לבניכם ולבנותיכם, ולבני הפועלים והמהנדסים. אינני רוצה להיכנס עתה לבעיית ההכשרה לקראת החיים הניתנת לתלמידים בבית־הספר התיכון ובבית־הספר המקצועי. הידע אינו ענין שבטבע האדם ואינו עובר בירוּשה מאב לבנו, ועל כן זה אחד הדברים שאנו צריכים לתת עליו את דעתנו ונפשנו.

והדבר השני – אוכלוסיית הארץ מרוכזת בפחות ממחציתה האחת של הארץ ויש לדאוג לפיתוחה של מחציתה השניה. באתי לכאן מפגישה עם בניכם ובנותיכם בצבא־הגנה־לישראל אי־שם בארץ. היתה שם הצגה הנדסית של הצבא, שגם היא קשורה קצת עם התעשיה. ראיתי, למַה מכשירים בנינו את עצמם – לשמור על גבולות ישראל – ואמרתי: חסר לנו עוד מיליון אנשים גם בשטח הזה, כשם שחסרים לנו להחיאתה של המחצית השוממה.

והתביעה הזאת מופנית מכבר לא רק למיליון שטרם בא אלינו, אלא גם – וקודם כל – לישראלים שהם שנים רבות בישראל. אל נחכה עוד. החלק הצפוני של הארץ יש בו כבר מים ונמלים; יותר קל לחיות בו. כולנו קיבלנו הרבה מן המוכן, מראשוני ראשוניה של תל־אביב ושל ישובים אחרים, שכבר אינם בחיים. ולעומת זאת עדיין ריקה ושוממה מחציתה השניה של ישראל, ובכמה דברים היא קשה יותר לאיכלוס. ואולי זה רק נראה כך, לפני שמתישבים שם. אל נשאיר איפוא את המלאכה לחדשים בלבד, שיבואו. אתם יודעים מאילו ארצות באים יהודים, ומה הם מביאים אתם: פחות יכולת ופחות כשרון, מכמה וכמה סיבות.

זה שנים מלוָה אותי הדאגה הזאת. פעם, בחזרי מסיבוב בג’יפ לרגל תפקידי, בהתישבות החדשה, נסעתי ישר אל משרדו של אריה שנקר המנוח. אמרתי לו: ידידי שנקר, עברתי עתה על־יד דימונה השוממה; הגיעה השעה שסוף־סוף תתחיל לעשות משהו חלוצי בשביל המקום הזה. חשיבותה של “לודזיה” בחולון היא רק משנית; מכור אותה ולך לדימונה ותעשה דובליקט של “לודזיה”. ולא, חלילה, משום שיש לי דבר נגד גידולו הנפלא של הישוב הקיים בצפון, אלא שדואג אני לחלק שלא זכה לגידול. בנינו ובנותינו עוסקים בהרי יהודה בהנדסה של מיקוש ופריצה והסוָאה, כדי להבטיח את הארץ הזאת. בלי מפעלי תעשיה ומלאכה מפותחים, במרחבי השממה, תכבד מאד המלאכה עליהם.

אני מפנה איפוא אליכם את שתי משאלותי:

א. דור או דורות של אנשי ידע מקצועי, אנשי השכלה, תעשיינים ואנשי חינוך, שישתפו עצמם במפעל הזה. הממשלה תעשה בעיקר למעוּטי יכולת ואמצעים, שהם יכוונו את עצמם ומשפחותיהם לשם;

ב. יקומו בתוכנו אנשים המושרשים בתעשיה, וביניהם אנשי מפעלים, והם יהיו החלוצים שינחו את העולים החדשים בהכשרתם בתעשיה, כשם שעשו אנשים מהמושבים והקבוצות בהדרכת העולים החדשים בחקלאוּת. יש בין המדריכים האלה משפחות בנות שלושה דורות. ראיתי סבתא ונכדה בין המדריכות. בעזרתם הקימונו 500 כפרים, ומדוע ייבצר ממנו לעשות כך גם בתעשיה? זה בנפש התעשיה, בנפש העם היהודי ובנפש המדינה, כי גם עתה כשאנו מתאספים בשנה ה־15 לאחר קום המדינה, ואנו עוסקים במספרים ובמאזנים ומתוכחים על ריבית – הרי אנו בוני המדינה־המולדת.

בהפנותי אליכם את שתי תביעותי, אני רוצה לאחל לאסיפה דיון פוֹרה תוך חשיפת אמת של הבעיות, לא רק לרוחב אלא גם לעומק. שתי משאלותי הן לעמקם של הדברים.

בטוחני שיש פה מאגר רציני מאד של בני־אדם אשר יוכל לזאת. תחשפו את יכלתם הפנימים ואת ניצוץ הקדושה הטמון בתעשיינים ובחקלאים.