בכנס מפקדי הצנחנים, רמת־גן, 12 באוגוסט 1963
אדוני ראש העיר, חברי וידידי, מפקדי הצנחנים, אורחים ואורחות יקרים,
הקשבתי לדברי המפקד על מטרות הכינוס או הכינוסים של מפקדי הצנחנים. ובידעי שכינוסים אלה הופכים לאט־לאט לדבר של קבע, מדי שנה בשנה, והם מתרחבים ומתפתחים גם בתכנם וגם במספר המשתתפים בהם, שאלתי את עצמי: מה יש לי לומר לכם בפגישה? חושבני כי למטרות שנזכרו כאן אפשר להוסיף עוד מטרה, והיא: לנסות ולברר לעצמנו את סוד הצנחנות בישראל – מה אנו, מאין צומח כוחנו ומהי מטרת שליחותנו.
ודאי, בכל צבא מודרני יש צנחנים. אין בזה משום חידוש. וּודאי יש צנחנים גם לאויבינו. אבל נדמה לי שיש איזה הבדל, אותו הבדל גדול
ומכריע, המבדיל אותנו מאחרים במאבקינו ובצעדינו כאן במשך כל שנות פעולתנו בארץ – זה סוד השליחות החלוצית החופף על כל פעלנו, החל מראשוני המתישבים ומייסדי “השומר” ועד השמות המפוארים של ראשוני הצנחנים.
לא אקטין ולא אעיב במשהו את זוהר הכומתות האדומות של יחידה זו או אחרות שקמו לנו (ולא אגיד כמה יחידות יש לנו) אם אומר, כי צנחנוּת קיימת בכל הממַדים: אפשר גם “לצנוח” מלמטה למעלה; ויש גם צניחה אל תוך ביצות ועמקים ולא לשם מטרות מלחמתיות אלא לשם הקמת שרטונים, שעליהם ייבּנה עולם של ערים ועיירות ומושבות ומושבים ותקוּמת עם לתחיה. טוב גם במסיבה כזאת – פגישה שנתית של צנחנים ומפקדיהם – להרחיב קצת את האופק, לחשוף את השורש שממנו אנו צומחים.
אם אומרים – ואני יודע שיש אימרה כזאת – שהצנחנים הם חוד החנית של צה“ל, הרי יש לזכור שהחנית שלובה בענף עץ־זית. החוד הוא כמובן הדבר העיקרי והמרכזי, אך גם לחנית עצמה יש שליחות עצומה ואדירה, אם נראה אותה בלשון ציורית כזרוע או זרועות העם הקם לתחיה ונאבק על קיומו. סוד השליחות הזאת הוא החלוציות. נראה לי, כי בה בעצם טמון סוד הצלחתנו עד היום הזה. בלי התרברבות יתירה מותר לנו פעם להגיד לעצמנו: תנועה זו, תנועת התקומה והתחיה עד לקום המדינה – לרבות המדינה, צה”ל, והצנחנות – היא תנועה שהצליחה ומצליחה. אינני יודע הרבה תנועות בעולם היכולות לרשום לעצמן הצלחות כה רבות בתנאים הקשים שבהם קם העם היהודי לתחיה.
בימי מלחמת העצמאות היינו חוזרים ואומרים כי יש לנו “נשק סודי”. מעט היה הנשק בידינו. באותם הימים יש והיינו שמים צינור על שני גלגלים של עגלה עתיקה ומציבים לראוָה על איזה גג, מתוך רצון לעשות רושם שזהו תותח. אולי היתה זו באמת המצאה גדולה מאד, וכאשר שאלו אותנו גויים ויהודים־שאינם־יודעים – מהו סוד כוחנו, אמרנו: הסוד שלנו הוא, שאין לנו ברירה. אולם לא זה בלבד. נוסף לכך היתה תחושת השליחות. מאז חשף יגאל ידין בחפירותיו את הארכיון של בר־כוכבא – אולי תלעגו לדברַי ותגיבו עליהם בבת־צחוק מבטלת – החילותי להתהלך בקומה זקופה יותר, כאילו אני חש בחוטים הנִטוִים מחדש בין בר־כוכבא ומרד היהודים בימיו ובינינו ומעשינו כיום. התחלתי להבין יותר משמעות הנאמר, שדם המכבים ודם בר־כוכבא זורמים בעורקי בחורינו הלוחמים. זה הסוד של כוחנו, וטוב לנו לדעת זאת.
זר אולי לא יבין זאת, ואף אויבינו אולי אינם מבינים ואינם יודעים זאת, משום כך קל להם להתרברב. אמנם בחדשים האחרונים חלה הפוגה מסוימת ונאצר התחיל מדבר בטון מתון יותר. ואפילו נמצאו פרשנים שניסו, על יסוד זה, לבנות תיאוריות ולהציע לנו הצעות ותכניות שונות. אבל באה המציאוּת וטפחה על פניהם: ההפוגה פגה, ואנו החילונו לשמוע מחדש מה ששמענו תמיד. אני מסביר את הדבר, כאמור, בכך, שאין אויבינו מבינים, מאין מקור כוחנו – אותו משהו מיוחד הצפון גם ביחידות הללו, שבמחיצתן אנו מסובים הלילה.
המפקד הזכיר בדבריו כי רבים מבני הישובים החקלאיים נמנים עם הצנחנים, וכי הם השאור שבעיסה. בעצם, בעדוּת זו הוא גילה סוד נאה מאד; אך אין די בשאור זה, ויש להוסיף לו הרבה קמח ממקומות אחרים. אין זה רמז לישובים, לקבוצות ולמושבים, שלא יוסיפו לשלוח את בניהם לחיל הצנחנים, אדרבה; אבל רוצה אני להדגיש שגם את הטרקטוריסטים – ואולי יש כאלה כאן – בתל־קציר ובהאון ובכורזים אני רואה כצנחנים; וגם הבחורים, העושים עכשיו משהו ליד תל־אל־קאדי ובמקומות אחרים, מבטאים את השליחות הגדולה המרוכזת עכשיו ביחידות הללו. הבה נחוש עצמנו כענף של העץ הגדול, הרחב של השליחות החלוצית, של העם היהודי. בימים אלה, כשאנו דואגים לגבול הסורי ועושים משהו להבטחתו, הרי הצנחן והטרקטוריסט כאחד ענפים הם של העץ האחד.
אולי יגיע זמן, שהצנחנים – כיחידה מאורגנת – וצה“ל יקבעו את גבולות ישראל, ולא מישהו אחר. אל ישתעשעו איפוא אי־שם מעבר לגבול בתקווֹת שוא, כי אם איננו ממהרים ואיננו ששים כל כך ל”חימום" גבולות ולשפיכת דמים הרי זה מתוך חולשה. לא ולא! איננו ששים לכך, משום שאנו עסוקים בעבודה אחרת לגמרי: בבנין, בפיתוח, בקיבוץ גלויות. ואגב, אנו רוצים מאד ששכנינו ילמדו זאת מאתנו, כשם שלמדו וילמדו מאתנו עוד הרבה דברים של ימי שלום. אולם אם יגיע פעם הזמן, ואם יהיה צורך בכך, והעם, המדינה והממשלה יחליטו להשיב מלחמה שערה – ימלאו הצנחנים את תפקידם. בינתים, גם הטרקטוריסט מתל־קציר ומהאון והישובים האלה בכללם הם בנים למשפחה הגדולה שכולנו נמנים עמה – הצנחנות, זו אשר הוטל עליה, בגזירת גורלו של העם היהודי, השליחות של תחייתו ונטיעתו בארץ.
בפגישתנו זאת אל לנו לשכוח כי הארץ עדיין לא יוּשבה אפילו במחציתה ועדיין לא הגיעה למחצית בנינה. עוד רבה השממה, עוד רבים המיליונים שאנו חולמים והוזים להביאם לארץ ולהושיבם בשטח לא גדול. ואף זה מן הסוד שבנו: אנו מאמינים כי נוכל לפתור בארץ הזאת את שאלותיהם של מיליונים.
כבר הזכרתי מה שאמר בימים האחרונים קולונל נאצר לאחר הפוגה קצרה. לדבריו מתכונן הוא לגול מעצמו את החרפה אשר העטתה עליו ישראל הצעירה בראשית צעדיה. לא אכנס לויכוח אתו ולהערכה. אני משאיר לו את ההערכה, אבל הייתי מייעץ לו לשקול פעמים את צעדיו. ושוב, ישראל איננה להוטה אחר מלחמות. אינני בטוח אם בשעה שנאצר מדבר כך, אינם צומחים בתוך עמו וארצו, מאחורי גבו, ניצנים חדשים, נוער ואינטליגנציה, שהיום, מחר או מחרתים ישאלו את עצמם ואותו מעין שאלת הבל לקין: אי נצחונותיך, אי ישועותיך? ומה השיג מכל תכניותיו באפריקה, ומה – במלחמתו בתימן? ומה תוצאות ההבטחות שניתנו לעם המצרי להבראתו ולפיתוחו הכלכלי? מגיעים אלינו ידיעות על המצב הכלכלי במצרים, שהוא בכל רע, באשר מיטב המאמצים, המרץ, המחשבה והדאגה נתונים לדברים שאינם לטובת העם. ילמדו נא מישראל, מה עושה היא לבנין המדינה ולפיתוח העם. אנו מאמינים בכל מאודנו כי יום יבוא ויעשו כמונו.
בכינוס זה של צנחנים אינני יכול שלא להיזכר בדף המזהיר שנכתב על־ידי צנחנים עברים שלא לבשו מדי צה"ל: חנה סנש, אנצו סרני, וייס וגולדשטין ואחרים. אולי ישמש הדבר הוכחה לדברי על הצנחנות במובנה הרחב של המלה. יש שרשרת של צנחנות חלוצית לאורך כל החזית, בארץ ובחוץ־לארץ ואנו ענף של עץ־השליחות הגדול, שיצמח עוד דורות על דורות, עד אשר נוכל להגיד: העם במיליוניו הגיע אל מנוחתו ואל נחלתו.
כולי תקוה ואמונה, כי אותה רוח ששרתה על אנשינו במשך עשרות השנים שחלפו, כשנפגשו פנים אל פנים עם המשימה העצומה, תגע גם בכנפי אנשינו, בכומתות האדומות הללו, אשר ימלאו את שליחות העם היהודי, את שליחות המדינה בבנינה.
אסיים בקטע שנכתב פעם על־ידי אחד הסופרים הצעירים, כאשר רצה להעלות על נס את האָפייני לצנחנים: “זה סוד צה”ל, סוד דם ותפארת, סוד מלא קרב עזה וסיני, כסולל בגופו את הדרך – המפקד הקורא: אחרי".
זה הסוד החלוצי, השליחותי, מאז הימים הראשונים עד ימינו; הוא משותף למפקד ולמקבל הפקודה – שניהם יודעים להתמסר ולהקריב את עצמם כליל בשליחות, ללכת ראשונים קדימה, לקרוא אחריהם את המוני העם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.