בסיום קורס בבית־הספר לפיקוד ומטה, 26 באוגוסט 1963

מפקדים, שרים, אורחים ואורחות נכבדים ויקרים,

קודם כל רוצה אני להודות על שעה קלה של קורת־רוח שהוסבה לי בביצוע המשימה שהוטלה עלי – ללחוץ ידיהם של בחורי ישראל גומרי הקורס ולאחל להם להמשיך בפיקודם, להיות מפקדים משכילים יותר. ודאי לי כי אילו היה פה ד. בן־גוריון היה בא בתביעה אל רבים מהם להחליף את שמותיהם לעבריים; ואכן שמות כמו ברדנו או לרדנוב באמת צריך להחליף. לעומת זאת קינאתי באחדים ששמם אברבנאל או אחיה השילוני וכיוצא באלה שמות היסטוריים.

בביקורי בצה“ל בשבועות המעטים ובפגישות ביחידות ובפורמציות השונות יכולתי לעמוד על מקור כל הנכס הרב הזה שקם לנו, אשר החל ב”השומר" ונמשך בגדודים ובבריגדה וב“הגנה” על כל שלוחותיה. שאלתי את עצמי: טוב, היו זמנים, עברו זמנים, אך באו זמנים חדשים, אורות חדשים – מהיכן ירק זה יצמח מחר, מחרתים? ואני שואל זאת לא מפני שותיקים – שאני, לצערי, אינני נחשב בעיניהם לותיק כל כך – חושבים שכל מה שהיה בעבר הוא שיהיה וכך צריך להיות, אלא פשוט: מהיכן נשאב את הכוחות שהביאו אותנו עד הלום? ואת הדבר הזה, אני נוהג לשאול את עצמי, לא רק כשאני נפגש עם יחידות צה"ל, כי אם על כל צעד ושעל ובכל פרשת־חיים חדשה שלנו. והנה, בשבתי אתכם כאן, נדמה לי שאני מוצא תשובה באמרי לעצמי: ייתכן שעכשיו, כאן, אני נמצא בבית־היוצר, או לפחות באחד מבתי־היוצר של עמנו (ואפשר כי עוד אינני מכיר את כולם, אם כי לאחרונה ביקרתי בהרבה מיתקנים ומקורות יצירה ומחשבה). מאות המפקדים, שיצאו מכאן, לאחר חדשים רבים של קניית תורת הלחימה, הם הוכחה מוחשית לכך, שמכאן, מבית זה, או דומה לו, מוזרמים ויוזרמו לצבא מוֹח ועצבים, ובעתיד ירבוּ יותר ויותר לצאת ממנו כוחות הדרכה ומחשבה, מסירוּת והיצמדות למטרה.

ודאי, מה שלומדים עכשיו והנשק העומד עתה לרשותנו – אינם דומים למה שהיה לפני עשרות בשנים. עלינו לחרוֹת על לוח לבנו ולדאוג יום־יום ולילה־לילה לכך, שעם התמורות בדרכי הלחימה, הציוד והכוננות בעולם – יפעלו בית זה ושכמותו במיטב היכולת, הכוח, השכל והידע, ויעבירו זאת למאות ולאלפים, שיהוו יחד את השלד ואת העצמות, את העצבים ואת הגידים ואת המוח של צה"ל.

מדי פעם בפעם מתנבא מישהו בפומבי: תוך שתים־שלוש שנים תפרוץ מלחמה. אין חלקי עם המתנבאים, לא מפני שודאי לי שכך יהיה ולא אחרת, אלא משום שלדעתי קשה ומסוכן בישראל להתחרוֹת בנבואה; זוהי ארץ הנביאים ואנו כולנו בני נביאים; וידועה האימרה, שמיום שחרב בית־המקדש ניטלה נבואה מנביאים. לוּ היה הדבר תלוי בנו, לפחות במידה שהוא תלוי באחרים, אפשר היה להינבא לא רק לשתים ־שלוש שנים, כי אם גם להרבה יותר, אבל הענין כולו אינו תלוי בנו.

בימים אלה אין לנו להגיד לעצמנו, ואולי גם לאחרים, אלא מה שאזנינו שומעות ועינינו רואות. אנו שומעים משכנינו סביב, כמעט שבוע־שבוע, אזהרות, איומים, התפארויות; ואנו רואים בהתעצמוּת אויבינו במשק ובציוד. אנו גם יוֹדעים אילו כוחות עומדים מאחוריהם. וזה בעצם הדבר שצריך להדריך את מנוחתנו ואת מעשינו, בלא להרבות אומר ודברים בכך, ולא כל שכן להתחרות באיומים עם שכנינו. אמנם, כולנו רק בשר־ודם, ולעתים מישהו מאתנו אינו מבליג ואומר משהו. ואם כבר באים לידי אמירה הרי דומני שיש להסתפק ולומר, כי עינינו פקוחות לראות, אזנינו כרויות להקשיב ולבנו פתוח להרגיש מה צפון בחיק עתידנו, תוך אימוץ הכוחות לדריכות ולכוננות.

על דרך האימרה "ביקש יעקב לישב בשלוָה וגו' ", ניתן לומר “ביקש ישראל לישב בשלוה וכו' “, שהרי בתורה מוחלפים שמותיהם של יעקב וישראל. נדמה לי שזוהי הרגשת כולנו. אנו רוצים בשלוָה, הדרושה לנו למען העבודה הגדולה העומדת לפנינו, עבודה מעל לראש; והשלוה אינה ניתנת לנו. הנה קפץ עלינו רוגזה של סוריה, וכמעט קט – גם של עבר־הירדן. ואנו אמרנו: בכל זאת נעשה מאמץ למצות עד תום את רצוננו שלא “לחמם” את החזית. כל אחד יכול לשער כי מ”חימום” כזה או אחר עלולה להתלקח אש גדולה או קטנה. גם אם נסכים שאין סכנה גדולה נשקפת בשלב זה, אין עניננו פשוט כל כך, והוא רצוף דאגות; ויש התקפות המחייבות לא רק תושיה כי אם גם עצה כיצד לכלכל את המעשים, מתוך השקפה כללית ומקיפה על ענינינו. לא אכנס כאן בפרטים ואסתפק באמירה של אגב אורחא, כי נהגנו בגבול הסורי בימים אלה כאשר נהגנו לא מפני שלא היינו בטוחים שכוחנו עמנו לעמוד במערכה ולהשיב מנה אחת אפים, אלא משום שחשבנו שמוטב לישראל – נוכח קונסטלציה טובה שנוצרה – להעמיד במבחן את העולם המערבי, את האומות המאוחדות. מצב זה כרוך בדברים ובמשא־ומתן, שמשהו עליהם ודאי גוּנב לאזניכם. לנו נראה היה, שזוהי הזדמנות שאינה חוזרת לעתים קרובות, שבה שלובים יחד גילוי כוחה של ישראל להגן על עצמה ועם זאת גם הצדק עמה. המבחן שהעולם ניצב לפניו היה בשאלה אם הצביעות תשלוט בעולם היחסים הבינלאומיים, או שאפשר פעם להגיע לדין צדק.

אנו יודעים את הנעשה סביב, בין שכנינו. אנו זקוקים לדריכות בתקופה זו של פילוגים רבים ביניהם. לפני זמן קצר חשבו רבים מאתנו, שהנה בא איחוד במחנה הערבי, אבל לאמיתו של דבר אנו זקוקים לדריכות בפירודם, ולערנות – באיחודם, וגם כאן וגם כאן מתוך עצה ושיקול.

מספרנו קטן. ההיסטוריה – או צור ישראל, כפי שאנו נוהגים להגיד, וזהו ביטוי רב־משמעות – לא חננה ולא פינקה אותנו הרבה. אילו היה לפני מי להתלונן, אפשר היה לקבול על קיפוחים שהעולם קיפח אותנו מימים מקדם ועד היום. ולא מספרנו בלבד, גם שטחנו קטן, וארצנו אינה עשירה. כל אלה מחייבים אותנו לאיכות.

ולא בשל כך בלבד עלינו לדאוג לאיכות. העולם כולו, ובעיקר המעצמות הידידותיות, המדברות לעתים אלינו ועלינו דברי ידידות, אומרות לנו: אל דאגה ואל פחד, אתם חמושים לא פחות מן הערבים, גם אם מספרם גדול יותר, וגם אם שטח ארצכם קטן יותר. לעתים גם אנו מעידים על עצמנו, בעיקר בפומבי, שיש ביכלתנו לעמוד מול כוח כזה וכזה. אלא מאי, אנו מרבים כל כך בדיבורים עד שלעתים נדמה שגם אם הדברים נכונים – וביחוד אם הם נכונים – מוטב להימנע מלדבר עליהם, ובכך ייעשה שירות טוב. מכל מקום עלינו לדאוג לכך, שהערכתם של המרגיעים אותנו שכוחנו אינו נופל מזה של הערבים – תהיה מבוססת על חשבון נכון, לאורך כל החזית, ושכל אחד משלנו יהיה שקול כנגד כמה וכמה משל אנשי האויב.

הנה נחתם עכשיו הסכם בין המעצמות הגדולות על הגבּלות בניסויים האטומיים. אמנם מיד אחרי זה התחילה דוקא ארצות־הברית בניסויים תת־קרקעיים, אך נראה שהדבר הוא בגדר המותר, בהתאם להסכם. מכל מקום אצל רבים מאתנו צץ הרהור: מי יודע, אולי זוהי קרן־אור חדשה; אולי בוקעים ניצנים חדשים של הבנה, של רצון לשים קץ לסכנת ההשמדה, לפחות הטוטאלית. מצד שני, למראה מעשיה של ארצות־הברית, המתבססים לכאורה על הפורמולה הלאטינית הידועה: “אם רוצה אתה בשלום – היכון למלחמה”, מתבקשת מאליה המסקנה, שאם הם כך – על אחת כמה וכמה אנחנו, המעטים והמוקפים אויבים.

גם הנחתם הנזכרת של ידידינו – אלה שמהם אנו צריכים ורוצים לתבוע עזרה – מטילה עלינו חובה גדולה ועבודת נמלים יום־יום ושעה שעה במטרה להתגבר, להתחזק ולהיות מוכנים. עלינו לשקוד על כך במקרה כגון זה שאירע בשבוע שעבר בגבול הסורי. ודוקא מתוך הרגשת כוח, נכונות וכוננות, קור־רוּח וחשבון של מחר ומחרתים – למצות כל אפשרות להימנע מהתנגשויות רציניות.

כבר אמרתי כי מאתנו נתבע הרבה יותר מאשר מכל אומה קטנה או גדולה אחרת, ומאדם הפרט שלנו נתבע הרבה יותר ממה שנתבע מכל איש אחר. את אשר לא נתנו לנו ריבונו־של־עוֹלם והטבע – חייב כל אחד מאתנו למלא, והוא יכול לעשות זאת בשכלו ובכשרונותיו, ובכוח התמסרותו. לפחות דברים אלה הוענקו לנו על־ידי הטבע קצת יותר מאשר לאחרים, ואנו חייבים להפיק מהם את מלוא התועלת, לתקן את כל המגרעות ולהשלים את כל שאנו חסרים.

הסכנה הנשקפת לנו היא השמדה טוטאלית. עלינוּ לזכור כל יום וכל שעה, שזוהי אולי החזית האחרונה של עם ישראל. אין לנו דרכים לסגת. ועוד עלינו לזכור במשך כל 365 ימות השנה – אתם, אנחנו והעם כולו: מאחר שהסכנה היא טוטאלית, צריכים להיות טוטאליים גם ההתגוננוּת, כוח־הלחימה והמאמצים, ואין זה הכל: בה בשעה עלינו לחשוב גם על גידול מספרנו – למשוך לכאן יהודים לא רק מארצות המצוקה והרדיפות, כי אם גם מארצות שבהן טוב ליהודים, שאינם עושים את חשבונם עד תום. אין אנו רוצים להזכיר להם את העלול לקרות להם. מכל מקום ישראל זקוקה להם, והדבר מחייב לבנות ולפתח את הארץ, כדי שתמשוך אותם. ואף זה אינו הכל: עלינו גם לשקוד בעת ובעונה אחת על התגוננות ופיתוח, על השבחת חינוכנו והשכלתנו, בעיקר, כמובן, בשל מיעוט מספרנו.

אנו צריכים לעמול הרבה להריסת המחיצות שבין יוצאי גלוּיוֹת רבות ולהתיכם למקשה אחת; בענין זה ממלא צה“ל שליחות רבה. ייתכן שהזמן המוקדש לכך לגבי כל חייל הוא קצר, שנתים וחצי אולי אינן מספיקות (ואיני מרמז חלילה שצה"ל יאריך את תקופת השירות); אני רק מציין זאת בהיזכרי בתפקידים שלפניהם עומדים צה”ל והעם כולו.

תפקידנו הנוסף: ביצור כלכלתנו, ואני אומר זאת גם כשאני מדבר לפני מפקדי צבא. אין קיום לעם, למדינה, לצבא בלי כלכלה היכולה לשאת את עצמה ולספק את כל השירותים הדרושים לעם. והתקדמנו בכלכלתנו כשם שהתקדמנו בצבא; בזו ובזה עברנו דרך מכובדת, מפוארת, ארוכה. עם זאת נדמה לי שבזה ובזה אנו עוד במחצית הדרך. לפני שנים אחדות, כשעוד הייתי שר האוצר וגם ראש המחלקה להתישבות והבאתי לכנסת הצעת תקציב ההתישבות, אמרתי בין שאר דברי, כי אנו עדיין במחצית הדרך. כעבור שלוש שנים רציתי שוב להשתמש בדברי באותו ביטוי ושאלתי את עצמי: אולי יושבים עתה חברי כנסת שכבר שמעו ביטוי זה בפעם הקודמת, האם עלי לחזור עליו? נמלכתי בדעתי ואמרתי: אנו במחצית הדרך, אך המחצית השניה מתארכת משנה לשנה; בכל פעם צפות שאלות ובעיות חדשות וצצים קשיים חדשים. הוא הדין לצה“ל: אם לסקור היום 10, 12, 15 שגה לאחור, ודאי אפשר להגיד שעברנו כברת־דרך עצומה. אבל אינני רוצה להשלות אתכם, כי אם להקשות עליכם ועלינו ועל הממשלה. אף־על־פי שעברנו כברת־דרך ארוכה, אין לומר כי עוד מעט ייקל מצבנו. על הממשלה, עליכם ועל המדריכים החדשים, שיצטרכו להדריך במשך הרבה שנים, ועל הבית הזה, כסמל, לדעת, שגם אם אנו במחצית הדרך, אבל המשכה יהיה קשה יותר גם בלחימה, גם באספקת נשק וציוד. די אם אזכיר – מן המעט שאני יודע – את ה”פייפר" וה“פרימוס” המפורסמים ואשוה אותם למטוסים של עזר וייצמן כיום, ולמה שצפוי לנו בעוד 2, 3, 4 שנים (כשכל מטוס יעלה פי 3־4 מזה שיש לנו היום, אמנם, לא יותר מ־3־4 מיליון דולר האחד). הבאתי רק דוגמה, ואף כי בציבור בני אדם, הנותן את כוחו ואת נפשו לבטחון ולהגנה לא הכל נמדד בכסף, הרי אנו חיים בעולם עכור שבו נודע ערך רב לחומר, ולפיכך עשויה דוגמה זו לשמש לנו מודד לצפוי לנו. הביטוי הנודע בספר דניאל “מנא מנא תקל ופרסין” כנראה יהיה רשום לפנינו עוד הרבה שנים, עד שאולי יתגשם פעם – כך אני מקוה – השינוי המיוחל בעולם ותימצא איזו דרך להגיע לחיים יותר שלוים בעולם ובאזורנו, ואז נוכל כולנו להתמסר רק לעבודת פיתוח ובנין, חינוך, השכלה

ותרבוּת.