בטקס סיום־סדרה ראשון של טנקי “סנטוריון”, 12 בספטמבר 1963
קצינים, חיילים, רבותי וחברי,
חייב אני להודות שזה כבר שבועות אחדים אני מהלך בחצרות צה“ל והפתעה רודפת הפתעה. כמי שלא לן באהלו של צה”ל הרי ככל שאני מרחיק לכת ביערו העבות, מתגלים לפני יותר ויותר עצים ושרשים, שלא ידעתים. אמנם, הייתי חבר הממשלה שנים רבות, אבל, כידוע, צה“ל אינו מניח לכל אחד לבוא לתוך חצרותיו. גם אני איפוא לא יכולתי לדעת עד כה גודל ה”אימפריה" של צה“ל בתוך מלכות ישראל. ולפיכך עתה, לעתים קרובות, נראה לי: הנה ראיתי את הדבר החשוב ביותר, ועם זאת תמיד נדמה לי שיש באמתחתו של צה”ל לגלות עוד. לא אגלה לכם מה ראיתי עד עכשיו, אך אני רוצה להגיד לכם ללא הפרזה, שאני באמת מתרשם מהמקום הזה התרשמות עמוקה. עם כניסה להיכל־מלאכה־וטכניקה זה אתה רואה את האנשים, אחינו בני ישראל, אשר רק לפני זמן לא רב אפשר היה לומר עליהם מה שנאמר בתנ"ך לפני אלפיים שנה: “וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלשתים: פן יעשו העברים חרב או חנית”. גם אז נאבק ישראל על עצמאותו; ואולי גם באותם הימים ניגפו ישראל מפני שלא היה להם חרש ברזל; לא היו יהודים שידעו את המלאכה, משום שלא ניתן להם לעשות בה. מאז ועד היום עברו דורות. כיום יש ויש לנו חרשי מתכת, והדעת והלב מתרחבים למראה הכלים שמשתמשים בהם, ולמראה מה שמשנים ומחדשים. אני חושד בכם שיושבים ביניכם בחורים אשר גילם הישראלי – כלומר שנות ישיבתם כאן – אינו מגיע לגיל מדינת ישראל. ואתם כולכם מחזיקים בכלים הללו, מייצרים אותם או מחדשים ומרעננים (ביטוי נאה זה “מרעננים” שמעתי מפי המהנדס הראשון, מפקד המקום הזה. הוא אמר על כלי מסוים אשר בדרך־כלל מיועד להרס ולהשמדה: “כלי זה מרענן”).
רחב הלב. ותודה – אם אני מוסמך להודות “בשם ובמלכות” – על כל זה. תודה לכם, ומכם – למדינה. זוהי פעולת־גומלין עצומה. צדק מי שדיבר לפני באמרו: בלי פעולת־גומלין זו ובלי הדדיות – בהבנה ובתחושת הסכנה – בין כל שכבות העם קשה יהיה להתקדם. מדינתנו אינה עשירה מדי. יתן איפוא כל אחד מאתנו מיכלתו, מרוחו, מגופו; יוסיף למה שהחסיר הטבע הישראלי (יש הרבה מדינות עשירות מאתנו מעט או הרבה).
כשרואה אני איך אנו מחליפים טנק אחד פעם, פעמַים ושלוש, אני נזכר באותה אם רחמניה, המסורה לכל ילדיה והיא מנסה לקצץ את מכנסי הילד הגדול ולהתאימם לילד הקטן; וכך כל הילדים גדלים וצומחים וכולם מלובשים ונעולים, והם עתידים להגיע לתורה, לחופה ולמעשים טובים. גם כלינו יפעלו בבוא הרגע שיהיו חייבים לפעול, כי מושקעת בהם רוחכם, רוח הצבא, רוח המפקדים, והוא רב ומכריע מחומר הגלם שבכלים. זה היתרון – יתרון הרוח והמסירות – שמוכרח להיות לנו, העם הקטן, שעליו להתמודד לקראת עתיד כל כך נוקשה.
אסיים במלים מספר: אומרים עליו, על תיאודור הרצל – חוזה מדינת ישראל ועצמאותה – כי אילו ידע את כל הקושי ואת כל הסבך שיש בהקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, מי יודע אם היה נכנס לעסק זה. אכן, מזלנו הוא שהוא, הרצל, לא היטיב לדעת את ישראל בפזוריו ואת הקשיים שבקיבוצם יחד. אף אנו, אפשר כי אילו ידענו כולנו לפני עשרות שנים, כשהתחלנו ללכת ביחידות, בעשרות, במאות ובאלפים כמה קשה להיות יהודי, כמה קשה להקים מדינת יהודים ועצמאות יהודית – מי יודע… וטוב שלא ידענו.
כאשר אני מסתכל על כל המתרחש כאן, מתברר לי יותר ויותר כמה לא ידענו על רוב צרכינו, וכמה עוד יש לרמטכ"ל רשימות של מצרכים וצרכים, אשר מי יודע מתי נוכל למלאם… נקוה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.