בפתיחת המכללה לבטחון לאומי, ירושלים, 14 באוקטובר 1963

כבר שמעתם שאנו רוצים לציין כאן היום, בנוכחותכם, את פתיחת המכללה לבטחון לאוּמי. לא אגלה סוד אם אומר, כי ההחלטה על פתיחתה קדמו לה ירחי־לידה קשים ומרובים. נדמה לי כי זה שנה ומעלה מאז החליטה הממשלה, מתוך ראיית מצב הדברים והסתכלות בענינים, שמן הטוב, מן הראוי ומן המועיל שיהיה לנו מוסד כזה, דוגמת מכללות ומכונים דומים בהרבה מדינות אחרות.

אינני יודע אם טוב לציין בכל פעם שמדינתנו היא קטנה, כל אחד יודע אותה, כמו שהיא, קטנה או גדולה; יש אורחים שבאמרנו להם כי הארץ קטנה – הם אומרים שהיא גדולה, ואנו מתוך “צניעות” מסכימים לזאת, מתוך הכרה שהיא גדולה בעברה, וּודאי גם בהוֹוה שלה – בבעיותיה ובמאבקה המתמיד והמקיף על כלכלתה, על הבאת יהודים אליה, על גאולת עוד שטחי קרקע משוממותם, ונטיעת עוד עץ ועוד כפר, עוד קיבוץ, עוד מפעל וכמובן – במאבקה על בטחון ועל הגנה, על יכולת ואמצעים, על רוחם של המדינה ושל העם והתפתחותם.

אנו מקימים מכללה להכשרת אנשים שתוטל עליהם האחריות לפיקוד, להנהלת הצבא, להנהגת הבטחון, לדעת, בדונם בעניני בטחון, להביא בחשבון גם ענינים אחרים, שידעו לכרוך תורה וקמח, קיוּם ובטחון גם יחד. אמנם, טוב שיש אנשים המשקיפים על עניני הבטחון מנקודת־השקפה בטחונית בלבד, אבל נוסף עליהם צריכים להיות כאלה הרואים את הענין בהיקפו המלא, הכל־צדדי, ודואגים לכל עניני הרוח והכלכלה בחיבורם עם עניני הבטחון.

מה רוצים אנו לראות במכללה זו, ומה היא צריכה לתת? נראה לי שעליה להוציא מחזורי אנשים, מפקדים, שחלקם אולי יעלו בסולם הפיקוד, וחלקם יעבדו בשלוחות רבות אחרות הפועלות לעיצובם של הכלכלה ושל רוחם ותרבותם של המדינה ושל העם. בסיימם מכללה זו יוכלו לשבת יחד, לראות הכל מתוך אספקלריה משותפת, לשקול, להעריך, לדון ולשפוט על ענינים ולהחליט החלטות על ההווה ועל העתיד הקרוב והרחוק.

מקובלת עתה האמירה שהבטחון בימינו אינו ענין של הצבא בלבד. אבל מן האמירה ועד להוצאתה אל הפועל ברוח זו רחוקה הדרך. מכל מקום תחושה זו ניתנת לנו לחוש יותר מאחרים, מהיותנו מוקפים איבה. הבטחון אצלנו הוא ענינו של העם כולו על אנשיו, נשותיו וטפו. מכאן משנה החשיבות, המשקל והצורך שיש לגבינו לבית־יוצר כזה של דאגה לכלל, למשותף, למקיף. ואל נשכח כי אנו נמצאים עתה בעצם בנייתו של עמנו בן המיליונים, שלפי שעה רק חלק ממנו הוא כאן, ואנו רוצים שירבה ויגדל כאן, על כלכלתו ועל בטחונו.

מכל מקום אם במשך חמישים השנים הבאות יסיימו בכל מחזור 20–25 בוגרים – הם יצטרפו בסוף היובל הזה למספר גדול של אנשים שיפוצו בכל השלוחות, הן הצבאיות והן האזרחיות, והשפעתם תהיה ניכרת.

אסיים בגילוי סוד: הבירורים שקדמו לפתיחת המכללה נמשכו כמעט שנה, משום שהיו כאלה שהקלו בחשיבותה, מתוך שסברו כי קודמים לה דברים אחרים החסרים לנו; ולעומתם היו שהחשיבו מאד את ייסוד המכללה, עד שגברו האחרונים. לאחר שהוכרע הדבר ונפתחה המכללה, יש בדעתנו להקדיש לה את תשומת־הלב הראויה והאמצעים הדרושים כדי שתתמלאנה התקוות שתולים בה. וכמה מלים לאנשים שיהיו אחראים להנהלת המוסד הזה: אני נמנה עם אלה שעם כל מפעל חדש מציקים לו ספקות: מי יודע מה יצמח ממנו? ואילו את המוסד הזה נלוה לא רק בדאגה רבה אלא גם בסבלנות. אולם אין בכך כדי להפחית את התביעות שאנו מעלים לפני ההנהלה והתלמידים. אני אומר זאת להם בכוָנה בנוכחות הציבור, בנוכחות האורחים הנכבדים. אני מבטיח אורך־רוח ולימוד זכות על שגיאות וכשלונות של התקופה הראשונה, אבל רק בתקופה הראשונה; בתום זמן מסוים נעריך ונשפוט את המוסד לפי הצלחותיו. אני מקוה שההישגים יהיו ראויים לתקוות של אלה שהגו את רעיון המכללה ושל אלה העושים עכשיו להגשמתו.

אני מאחל לכם שתהא הברכה שרויה בבית ועל הבית ובמעשי ידיהם של העושים.