רקע
לוי אשכול
ועידת־הפסגה הערבית השניה; המדענים הגרמנים במצרים;

 

חוק ההתישנות של פשעי הנאצים    🔗


אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה,

בשלהי המושב הקודם קיימה הכנסת דיון מדיני בעקבות הדינים־והחשבונות שמסרתי בשובי מארצות־הברית ומצרפת. דיוננו היום, שגם הוא נערך בצמידות לענין מדיני מסוים, הריהו, במידה רבה, המשך לדיון ההוא. אפתח איפוא את דברי מתוך התיחסות לענין מדיני מרכזי אחד שהעסיק את הממשלה בינתים. כונתי לועידת־הפסגה הערבית השניה ולתוצאותיה.


 

ועידת־הפסגה השניה    🔗

הממשלה פירסמה בענין זה הודעה לפני כחודש ימים ובודאי זכורים לחברי הכנסת שני היסודות העיקריים באותה הודעה: הוקענו את העובדה, שמדינות החברות באו“ם מתכנסות להכריז בגלוי על מזימה להכחיד מדינה אחרת, גם היא חברה באו”ם, בלי שהארגון הבינלאומי ממחה בידן; ושנית – קבענו, נוכה האיוּמים מקהיר, כי מנוי וגמור עמנו לשאוב מים מן הכנרת במסגרת הכמויות שנקבעו בתכנית המאוחדת, וכי נתנגד לצעדים חד־צדדיים ובלתי חוקיים מצד מדינות ערב, ונפעל לשמירת זכויותינו החיוּניות.

בהערכת הסיכום של שתי ועידות הפסגה הערביות מעל במה זו, הייתי רוצה להצביע על עוד צד אחד של הבעיה, שיש לו חשיבות מיוחדת בשבילנו, כשאנו באים לחשב את דרכנו לקראת הבאות.

באחרונה נראה כאילו גזרו על עצמם דוברים ערביים שונים קצת צנע בדיבורים על תוקפנות מידית. נראים כאילו סימני פכחון בדברים הנאמרים והנכתבים, בפרט במצרים. ודוקא פכחון זה צריך לדעת להעריך כערכו ולהבין כי אין בכך משום התפתחות חיובית. נהפוך הוא: זוהי עדות להעברת נקודת־הכובד מסיסמאות לאומניות, שאין (ולא יכול להיות) להן כיסוי ממשי, לשיטה של הכנה יסודית להתמודדות מכרעת, שלא תבוא מיד אלא בשעה שיחשבו המצרים כי כוחם אתם.

צריך להדגיש, כי במצב הכוחות הקיים מכירים הם בכוחנו המרתיע וביכלתנו להעמיד איכות מול כמות. לכן שׂמים המצרים את מבטחם בתהליך מדוד ומכוון של הפיכת הכמות לאיכות, של הפקת מירב התועלת מן המשאבים ומכוח־האדם הגדול שלהם. מישהו מנסה לתאר זאת כמתינות. זוהי אשליה מטעה ומסוכנת. ה“מתונים” המדומים הללו אינם מדברים במונחים של חיפוש פתרונות למען קיוּם משותף בעתיד, אלא של הכרעה מלחמתית בעתיד; ההבדל בין המתונים, כביכול, לבין האחרים איננו במטרה אלא בדרכים להשׂגתה, ועצת המתונים היא המסוכנת מן השתים. לכן, בעוד שאין מקום להזדעקות בת־רגע, שסופה לדעוך משיתברר כי אין איש מייעד לנו מלחמה למחר – חס לנו מלהיתפס לשאננות.


 

המדענים הגרמנים במצרים    🔗

הקדמתי את הדברים האלה באשר זוהי, לדעתי, המסגרת הנכונה לכל דיון הנוגע להתעצמות האויב ולמזימותיו. זה גם הרקע לאותה התפתחות שהיתה המניע הישיר למסירת הודעתי זו בכנסת: כונתי לתשובה שניתנה על־ידי ראש ממשלת מערב גרמניה, הד"ר ארהארד, על שאלת עתונאי בדבר האפשרויות להחזיר את המדענים הגרמנים העוסקים בפיתוח אמצעי־לחימה במצרים.

מכיון שהפרסומים הבולטים סביב התשובה לא העמידו את דברי הד"ר ארהארד על דיוקם, ראוי שאביא לפני הבית קודם־כל את עצם הדברים כפי שנאמרו – ואני מצטט:

“אילו ראיתי אפשרויות מעשיות ויעילות, קל היה לענות על השאלה, אולם כאן ישבו המשפטנים על המדוכה ואף שאלו בארצות אחרות מה פני הדברים שם ומה האפשרויות העשויות לבוא שם בחשבון. אפשרות מעשית אין, ולחוקק חוק למראית־עין בלבד הוא, לדעתי, דבר מגוּנה. מובן מאליו שאנו מצטערים על פעילות זו, עד כמה שעושים אותה באיזור שבו היא עלולה להפר את שלום העולם, ושומה עלי לבטא זאת בבהירות גמורה. ואולם, מצד שני עדיין נמצאת האפשרות הישירה בבדיקה. גם הבונדסטאג יעסוק בזה. קיימת הצעת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, אבל מבחינה משפטית אי־אפשר לערוב, שעם חקיקת איזה חוק שהוא כבר הוצאנו את האנשים או שהחזרנו אותם לגרמניה”.

עד כאן לשונו של ראש ממשלת מערב־גרמניה. אפשר איפוא להסיק, כי לא חל שינוי בעצם גישתו השלילית של ד“ר ארהארד לפעולת המדענים. יש כאן הבעת ספק ביעילות האמצעים שבחקיקה המוצעת. גם הדברים שהשמיעוּ בענין זה בעבר הד”ר ארהארד עצמו וקודמו בתפקיד, הד"ר אדנאואר, שגינו את המדענים והבטיחו לפעול בענין זה – אינם מצביעים על פירוש אחר.

לא מן המותר, אולי, להזכיר כאן קצת עובדות (ואולי מוטב לומר: מעשים ועובדות) בקשר לגישתה של ממשלת גרמניה המערבית לענין. הידיעות הראשונות, כזכור, על מדענים גרמנים העוסקים בפיתוח אמצעי לחימה במצרים, נתגבשו אצלנו לפני כשנתים, וכעבור חדשים אחדים מסרה בענין זה שרת־החוץ הודעה בכנסת. בסמוך לכך הודיע דובר ממשלת בון כי ממשלתו מגנה את פעולת המדענים, הפעילה את השפעתה להחזרתם, ותמשיך במאמציה בכיוון זה. ברוח זו נתפרסמה כעבור ימים אחדים הודעת כל הסיעות בבונדסטאג, ובה היסוד הנוסף: כי שלוש הסיעות יעשו כמיטב יכלתן כדי לממש מיד את ההסדרים התחיקתיים הדרוּשים.

עוד הודעה של דובר ממשלת בון באותה רוח פורסמה בסוף שנת 1963. אז ראתה ממשלת גרמניה המערבית את הדרך הטובה ביותר בהרחבת חוק הדרכונים. כידוע, לא יצא הדבר לפועל. דברי גינוי והסתייגות מפעילות מדענים גרמנים במצרים נתפרסמו, ועודם מתפרסמים, בטלביזיה, ברדיו הגרמני ובמרבית העתונים המערב־גרמניים. אישי ציבור, מנהיגי מפלגות ואיגודים מקצועיים חזרו והביעו את דעתם השלילית על פעולת המדענים. אך מבחינה מעשית לא נשתנה, לצערנו, דבר.

אוסיף כאן מה שידוע, כי לפני שבועות אחדים שיגרתי לראש ממשלת גרמניה המערבית אגרת אישית בענין זה. ולאחרונה, כשהגיעו הדים ראשונים על דבריו של ד"ר ארהארד במסיבת עתונאים, פורסמה בענין זה גם הודעה של דובר משרד החוץ שלנו.

ההתמרמרות העוברת בלב כולנו נוכח פעולתם של מדענים גרמנים בשירות מכונת המלחמה המצרית נובעת משני מקורות: קודם כל, החרדה למשמע הצירוף “גרמנים ומזימות התנכלות נגדנו” יש לה שרשים היסטוריים, שאינם ניתנים למחִיה. חורבן גולת יהודי אירופה, שחוללה גרמניה בשנים של ליקוי המאורות בעם הגרמני, יהיה לעולם חלק מתודעתנו הקיבוצית והאישית גם יחד. אביע את התקוה כי טובי העם הגרמני וממשלתו מבינים היטב לתחושה זו; וזכאים אנו לתבוע מהם ולקוות כי ההכרה שלא ייתכן עוד שתישלח יד גרמנית בעם היהודי, תחדור לעומק התודעה והתחושה של העם הגרמני כולו, וכי הדבר לא ייעשה לא במישרין ולא בעקיפין.

ואל יפטרו את התקוממותנו המוסרית על פעולת המדענים כגישה אי־רציונלית גרידא. עם, שעבר עליו מה שיעבר על עמנו, זכאי בענינים אלה להבנה מסוג אחר. וכאשר באים ומנחמים אותנו כי אנו מפריזים בגודל הסכנה – נאמר, כי אילו בא מישהו בשנות השלושים והיה מזהיר מפני אפס קצהו של החורבן שפקד את הגולה היהודית באירופה בימי המלחמה, היו בודאי אומרים הטובים בידידינו לא רק שזוהי הפרזה, אלא שבודאי נסתתרה בינתו של האומר והמזהיר. אל עם בעל נסיון היסטורי כזה אי־אפשר לבוא בטענה של הפרזה ובטענה של אי־רציונליות.

אומרים לנו כי מספרם של המדענים בשירות מכונת המלחמה המצרית הוא כיום מועט (ומי יודע בדיוק). אבל נניח. גם אם כיום הוא מועט – הוא עלול לגדול. אומרים כי הפועלים שם הם מנמושות העם הגרמני. אולם מי לידינו יתקע, ומי יתקע לידי האומרים זאת – גם לאומרים מתוך כונה טובה – שבעתיד לא יבואו חשובים מהם? היו גם שהתחכמו לטעון, שפעולת המדענים היא בכלל אפילו לטובתנו – ואת הנימוקים שמעתם. ו“חכמים” כאלה נמצאו אפילו מחוץ לגרמניה. לא אכנס אתם בויכוח; מספיק הטון הסארקאסטי שלי ביחס ל“חכמים” אלה. די שנעלה בדעתנו את הצירוף של משטמה ערבית עיורת עם כושר הביצוע הרצחני שבימי היטלר, כדי שתוחור לנו התמונה. הדברים אמורים במדענים ובמומחים מסוג זה מכל ארץ שהיא; על אחת כמה וכמה בגרמנים.

וכאן אני מגיע למקור השני לדאגתנו ולחרדתנו בענין המדענים, וזה: עצם הסכנה שבפעולתם, בפרט כשנזכור את ההדגשה על תכנון לטוח ארוך במכונת־המלחמה הערבית המכוּונת נגדנו.

כבר אמרתי בכנסת, בעת שהשיבותי על הויכוח המדיני בשלהי המושב הקודם, וגם בהזדמנויות אחרות, כי לגבי ערך פעולתם של המדענים יש לנו חילוקי־דעות גם עם ידידים בחוץ־לארץ, המסבירים לנו כי אין הסכנה הישירה מרובה. אין אנו יכולים להתעלם מכל חיזוק ומכל עידוד הניתן למכונת־המלחמה הנאצרית, המתעצמת מתוך מטרה מוצהרת לתקוף את ישראל.

אמנם, טוב שיזכרו: אין אנו דלים מכוח עצמי, ואין אנו חסרי ידידים בעולם. והמשעשע את נפשו בחלומות תוקפנות ונקם – עושה את החשבון בלי “בעל־הבית”. אין אנו נושאים את נפשנו למבחן כוח, אף שאנו בטוחים ביכלתנו לעמוד בו כיאות.

וראוי להזהיר כי במציאות המדינית של ימינו קשה ואף מסוכן לדבר על סכסוכים לוקאליים בלבד. מלחמה שתיפתח על־ידי תוקפנות ערבית נגד ישראל, ובעזרת מדענים גרמנים, עלולה לחרוג מן האיזור ולאיים בתבערה רבת־ממדים. שיקול זה מוסיף משנה תוקף, הן לתביעתנו המיוחדת להפסקת פעילותם של המדענים הגרמנים בשירות מכונת־המלחמה המצרית וכן לתביעתנו הכללית להפסקת מירוץ החימוש ולמתן תוקף כללי, מקיף, לחובה לפתור כל חילוקי־דעות בינלאומיים בדרכי שלום. אני חוזר ואומר: תוקף כללי ואוניברסלי, בלי להוציא את ישראל מן הכלל, כפי שמרשה לעצמו לעשות זאת שליט מצרים.

ישראל תומכת בכל לבה בהפגת מתיחות המלחמה הקרה בעולם כולו ובאזורנו בפרט. על המעצמות הגדולות להימנע מלספק נשק התקפה לכל מדינה באיזור, המאיימת בתוקפנות על מדינה אחרת והממאנת לקיים יחסי שלום עם כל שכנותיה. יש לשים קץ למירוץ החימוש מתוך הסכמה הדדית.

הדברים הללו אמורים בכל סיוע הניתן לתוקפן, קל וחומר בעזרה המושטת בידי מדענים גרמנים דוקא, למדינות המתכננות תוקפנות נגדנו, ובכך הם בעצם מתכוננים להמשיך חשבון עקוב מדם, שטובי העם הגרמני, כפי שאני מקוה, מבקשים להיטהר הימנו.

דומה, כמעט ללא ספק, אפשר לומר, שבעצם הערכת פעילות המדענים הגרמנים במצרים ובתביעה להפסקתה יש הסכמה כללית בבית הזה. אולם עם זאת איני פטור מחובתי להדגיש את השיקולים החייבים להעמיד את הדין־ודברים שבינינו לבין גרמניה בענין כאוב זה במקומו הנכון, דהיינו, בהקשר הכולל של המסכת המדינית־בטחונית של עמנו.

וקודם כל חייבים אנו בשמירת חוש הכיווּן. מקור מזימת התוקפנות כיום הוא קהיר. בנסיונותיה להבטיח לעצמה את ההגמוניה במדינות ערב היא הניפה את דגל המלחמה. משולחיה סובבים בבירות ערב ומנסים לשלבן בתכניות המלחמה בישראל בפיתויים ובאיומים גם יחד.

מצרים מפעילה, כפי שאמרתי, השפעה ממתנת כביכול, לא כדי להביא לידי פתרון של שלום, אלא כדי להילחם בתנאים נוחים יותר, כפי שנראה לה. הסעד המוסרי והממשי הניתן לנשיא מצרים מצד מעצמות אדירות, מחזק את ידיו להשתלטות ומגבש את תקוותיו למלא את תאותו.

ושוב נזכיר, כי העולם התרבותי כולו, בביטויו הארגוני באו“ם, עדיין לא הורה בלשון ברורה שאין הוא מוכן לסבול מזימות כאלה בקרבו. אין אנוּ יכולים לקבל את הדיבורים הרמים על קיום השלום בעולם, אם אין בצדם הוקעה חד־משמעית לגבי תוקפנות גלויה ומוצהרת ולגבי מזימות מלחמה וחורבן. אי־אפשר להחזיק בעקרונות מגילת האו”ם ולהניח למדינות החברות באו"ם לחרוש מזימות בריש־גלי ובאין מפריע; אין ליישב השתתפוּת בעצרת וישיבה במועצת הבטחון עם הפרת הבטחון הזה על־ידי אימוץ ידים תוקפניות בדרכים שונות. נגביר ונמצה את התביעה מכל גורם המסייע למצרים בחישול מכונת התוקפנות שלה, אם סיוּע במעשה ואם סיוע במחדל ואם סיוע בדיבור־פה, למען יפסיק זאת לאלתר. לא נעלם מאתנו, כי רבות מן המדינות שהיו שותפות, בעבר הלא רחוק ובעבר הקרוב ביותר, להחלטות ראוָה, כגון אלה שנתקבלו בקהיר, בועידת הבלתי־מזדהים, ובועידות דומות לפני כן, לא היו שלמות אתן. אולם אף שהשלימו עם ההצהרה בלב ולב, באי־רצון ומתוך סלידה, תחת לחץ הסחטנות המצרית והערבית – יש לצפות גם מהן שיימנעו מתשלום מס־שפתים לתוקפן.

ועוד שיקול שרציתי להביאו ולציינו, והוא כרוך במכלול הקשרים המיוחד שבינינו לבין גרמניה של היום. אסור שייוָצר רושם בדעת הציבוּר, כאילו מתמצית סוגיה זו רק במרירות ובזעם שנוצרו אצלנו סביב פעולתו של קומץ מדענים חסרי מצפון ומעצור.

מעמדה הכלכלי והמדיני של גרמניה המערבית בתוך אירופה גובר והולך. אנו מעונינים בהידוק קשרינו עם אירופה על כל מדינותיה, על מוסדותיה המשותפים, על הכלים הכלכליים השלובים שהקימה, ועודנה מקימה, כאשר גרמניה היא אחד הגורמים המכריעים בהם. לא תשרת את ענינה של ישראל יצירת מתיחות בינינו לבין מערב־אירופה, הכוללת את גרמניה המתחדשת בתוכה. ליחסים בינינו יש משמעות כבדת־משקל לגבי התעצמותנו בכל התחומים. התפקיד השמור מבחינה זו לגרמניה המערבית בעולם המערבי ובאירופה, מחייב הערכה והתחשבות ענינית ומקיפה. ועל הכל – הרי אנו מדברים בעם בן עשרות מיליונים, שפורצים בתוכו כוחות התחדשות והתנערות מן העבר הקרוב, שהיו לו גם פרקים אחרים בעברו וביחסיו עם עמנוּ; מותר לקוות שיש בו כוחות גנוזים גדולים לעתיד ושגם הוא אינו נושא את נפשו להגברת המתיחות בינו לבין העם היהודי בעולם כולו, והעם הגרמני אינו צריך להיות מעונין במתיחות כזאת בינו ובין העם היהודי בעולם כולו.

אמרתי את כל הדברים הללו לא כדי למעט מעצמת תביעתנו המוסרית שיחדל שיתופם של מדענים גרמנים במכונת־מלחמה המכוּונת נגדנו במוצהר ובגלוי. איני רוצה להשיא עצות לממשלת מערב־גרמניה, לנבחריה ולעמה מה הם האמצעים הטובים ביותר לתכלית זו. הם יושבים על מדוכה זו ועליהם למצוא את הפתרון. עם זאת נאמר, כי לא ייתכן שייבּצר ממדינה אדירה להביא את יחסה השלילי המוצהר אל פעולת המדענים לידי ביטוי חוקי ומוחשי. לא יתכן שייבּצר מעם שלם, החייב להתיצב פנים אל פנים מול עברוֹ הקרוב, להוקיע ולהקיא מתוכו אבר מנוּון, המתנכל למצוא לעבר זה המשך בימינו שלנו.

כולנו רוצים לקוות, כי העם הגרמני סולל לעצמו דרך חדשה על חורבות עברו המחריד. תצא הקריאה אל העם הזה ואל ממשלתו למצות את הדין עם עברו עד תום ולא להניח עוד לעבר הזה לשוב ולעלות. המוני העם, הנוער, נשים ואמהות, העתונות, הרדיו והטלביזיה, מיליוני החברים באותם האיגודים המקצועיים עצמם שגינו את פעולת המדענים – המשכילים, הנוער הלומד ומוריו בכל הדרגים – כל אלה יש בכוחם ליצור את האוירה שתעורר כל איש גרמני, איש מדע, טכנאי וסתם אדם, לאסוף את ידו מלתת סעד לאויבינו בנפש.


 

חוק ההתישנות של פשעי הנאצים    🔗

ולענין חשבונו של העם הגרמני עם עברו שלו שייך גם דבר התישנוהם של פשעי הנאצים, העתידה לחול בגרמניה המערבית בחודש מאי הקרוב.

תחושת כולנו דיברה מגרונו של שופט בית־המשפט העליון, פרופ' משה זילברג, כשאמר לפני כשלושה שבועות בפסק־דין בענין פלילי את הדברים הבאים:

“הנה הולך ומתקרב יום 8 במאי 1965, היום בו יתישנו על פי החוק הגרמני כל פשעי הנאצים, למרות מה שרישומם עדיין ניכר, וארסם עודנו מפעפע, בשכבות שונות של האוכלוסיה. צדקה איפוא הועדה המשפטית של ארגוני המרי הצרפתי והבינלאוּמי, שהתכנסה בפאריס ביום 2 ביולי 1964, ודרשה מגרמניה ושאר “ארצות המקלט” של הנאצים לבטל כליל את התישנותם של פשעי הנאצים ועוזריהם או – לפחות – להאריך את תקופת התישנותם מ־20 ל־30 שנה (אחרי כניעת גרמניה), היינו עד חודש מאי 1975”.

עד כאן לשונו. הפרופ' זילברג הגדיר לפני כן, כי “לגבי הפשעים המפלצתיים של הברברים הניאו־גרמנים”, מעיד נסיון המציאות, כי “תקופת ההתישנות היא קצרה מדי ואין סיפק בידה להגליד את פצעי העבר או לעמֵם את זכרם”.

באותה מסיבת־עתונאים שהזכרתי בראשית דברי אמר אמנם ראש ממשלת מערב־גרמניה, כי בהתחשב בחומר המצוי בידי ממשלתו אפשר יהיה לפתוח בהליכים משפטיים כמעט בכל המקרים הללו. עם זאת הוא חיוה דעה אישית, שיש צורך להאריך את תקופת ההתישנות לגבי רצח ולגבי מעשי זועה, כדי שלא יתחמקו מעונש גם אותם הפושעים שהחומר להרשיעם יתגלה אחרי 8 במאי.

רוצה אני לקוות, כי דעה אישית זאת של פרופ' ארהארד תהיה לנחלת העם הגרמני וממשלתו, לנחלת בית־הנבחרים של מערב גרמניה. מעבר להתישנות מעשי הפושעים קיימת בעיית הפשע ההיסטורי. פשע כזה אינו מתישן באופן קאלנדרי. אם רוצים הגרמנים שיהא דבר זה נחלת העבר – חובה עליהם לדאוג שלא תחול ההתישנות על הפושעים והרוצחים עצמם.


 

דברי תשובה בכנסת, 18 באוקטובר 1964    🔗


אישי היושב־ראש, חברי הכנסת,

לאחר הויכוח על הודעתי מלפני שבוע חלו כמה התפתחויות, שחובתי להרחיב עליהן את הדיבור. מצד אחד כונתי להודעת ראש ממשלת מערב־גרמניה, הפרופ' ארהארד, שנמסרה לפני ארבעה ימים בתוך מסגרת נאום הפתיחה בויכוח על התקציב בבונדסטאג. מלבד זאת אעיר גם על כמה מאורעות עולמיים.

דומה, שמבחינה מהותית לא תהא זו סטיה מן המקובל והרצוי בדיון פרלמנטרי, אם אתיחס בראשונה לדברי ראש ממשלת מערב־גרמניה. שהרי בכל זאת אסור לשכוח, שהויכוח העיקרי בשאלת המדענים מתנהל בינינו לבין גרמניה; הויכוח בינינו לבין עצמנו הוא שולי, ולולא אדיקותה של האופוזיציה בהקנטת הממשלה, הוא אולי אפילו מיותר, שהרי הבית כולו מאוחד בתביעה לסילוק המדענים ממצרים, וחייבת הכנסת כולה להתרכז בתביעה ובתקוה כי אכן יקום הדבר.

קודם כל, משהו על הרקע הכללי של דברי הפרופ' ארהארד, בדבר מערכת היחסים הכוללת בין שתי המדינות. יש להעריך את הערתו, כי יחסה של גרמניה אל מדינת ישראל – ואני מצטט – “איננו נקבע על־ידי שיקולים מדיניים בלבד, אי־אפשר לנתקו מן הנטל שהעמיס הנציונל־סוציאליזם על העם הגרמני”. עד כאן לשונו. חשוב, אמנם, שהאיש העומד בראש הנהגתה המדינית של גרמניה המערבית מכיר בעקרון זה. אולם כיצד מיישבים הכרה כזאת, כשהיא מבוטאת בכנות, עם כמה גילויים במציאות המדינית?

כמה מן המשתתפים בויכוח כאן הזכירו את ענין היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות, והתביעה נשמעה ברמה גם בבונדסטאג.

לא לנו לבקש מגרמניה המערבית, שתואיל לצאת מבדידותה המוזרה בקרב כל המדינות הנאורות באירופה לענין יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אבל לגבי גרמניה עצמה – העובדה שלא ראתה לנכון לעשות צעד בכיוון זה במשך השנים הללו, שומטת מתחת לרגליה את הבסיס המוסרי למדיניותה שעליו דיבר הפרופ' ארהארד. לא היה כאן כל נסיון לחרוג משיקולים מדיניים גרידא, שאף הם, כשלעצמם, היו במקרה דנן רופפים ופסולים, ממין שיקולי הפרקמטיה והתועלתנות הצרה שמדינאים ומנהיגים מצווים להתגבר עליהם. כי מה היה השיקול? “מה יאמרו אויבי ישראל”. ידוע לנו, שהמתנכלים לעצם קיומנו ביקשו להטיל וֶטו על הסחר אתנו בתכסיסי איום וסחיטה בכל העולם כולו; הם בקשו להטיל וטוֹ על החזרת חלק מצער מגזל הרכוש היהודי בשילומים ובפיצויים אישיים. העולם הנאור כולו דחה נסיונות כאלה; גרמניה המערבית עצמה התעלמה מהם בשעות של התעלות. ואף זאת: האיוּם הערבי ריק ומנוּער מתוכן ממשי. לכל היותר יכולים עמי ערב לאיים על המעצמות בכך שיחדלו לקבל מהן עזרה ברוב חסדם. אם תועמד העמדת־הפנים שלהם במבחן, לא תעמוד בו. העולם המתפתח, וארצות המזרח הקרוב בתוכו, זכאי וזקוק לסעדן ולמשאביהן של הארצות המפותחות. הזיקה הזאת תגבר ככל שישתרר פכחון אמיתי באיזור, ככל שתעמיק ההכרה המחייבת עדיפות לבנין הכלכלה והחברה בתנאים של שלום. הזכות להיעזר איננה מקנה זכות להתערב ביחסים ובקשרים שבין איזו ארץ שהיא לבין ישראל.

הפרופ' ארהארד דיבר על “יחסים טובים במידה שוה” עם כל עמי האיזור. מה שקיים איננו שויון. עמי אמריקה, מדינות אירופה ממזרח וממערב, עשרות ארצות באסיה ובאפריקה לא נכנעו לסחטנות הזאת, לא נזקקו לדרך הכניעה בתור הוכחה מוזרה ביותר של רצון טוב כלפי כל הצדדים. בבונדסטאג נשמע קול, כי יחסי גרמניה־ישראל חשובים לרכישת אמון העולם בגרמניה; נוסיף עוד זאת: אפילו היחסים בין גרמניה לבין ארצות ערב ייקבעו, בחשבון אחרון, על־ידי הזדקקותן של הארצות הללו לסיוע בפיתוחן. היחסים לא ייקבעו בזכות מחבואים דיפלומטיים, ואף לא בזכות אזלת־יד הממשלה, כאשר אזרחים גרמנים מסייעים לתכניות תוקפנות נגדנו.

וכאן אני מגיע לדבריו של הפרופ' ארהארד בענין המדענים. משפט־המפתח בדבריו מבטיח מיצוי “כל האפשרויות העשויות לתרום לכך, שתינטל מן העם הישראלי הרגשת האיום מצד גרמנים”. אם יש לדברים הללו משמעות, צריכה משמעות זו ללבוש צורות מעשיות. זהו שטר שפרעונו הוא כבודו.

הערכתו של פרופ' ארהארד כי פעילות זו של המדענים במצרים עלוּלה להפוך לסכנה לשלום, מעידה על הבנת המצב. אין לי אלא לחזור ולהטעים מה שאמרתי בהודעתי, כי לא ייתכן שייבּצר מן העם הגרמני, מבית־הנבחרים שלו ומממשלתו לתת לכך ביטוי חוקי ומוחשי, ואוסיף – יפה שעה אחת קודם.

היו שני ביטויים בנוסח דבריו של הפרופ' ארהארד, שמן הדין להעיר עליהם. הביטוי האחד מדבר על נטילת הרגשת האיום מצד גרמנים על “העם הישראלי”. יש לקבוע, כי הרגישות בענין זה, כמו בכל מערכת היחסים עם גרמניה, משותפת לעם ישראל כולו בארצו ובתפוצותיו. סיכון שלום המדינה וכל פגיעה בה מחוללים חרדה בלב העם כולו, ועיני כל קיבוציו נשואות למעשה של ממש, כדי להפיג הרגשה זו. רק מעשה של ממש מתישב עם הנסיון שפרופ' ארהארד דיבר עליו “לרפא כל מה שבכוח אנוש לרפא”. בלעדיו אפשר אך להוסיף ולפרנס חרדה זו של העם היהודי על כל העלול להשתמע ממנה.

עוד הערה לדברי התודה של ראש ממשלת מערב־גרמניה, על כי אנו מתאמצים כאן להבין את ארצו.

עלי להסביר במיטב הכּנוּת מהי הבנתנו: אנו מבקשים להבין את התהליכים העוברים על העם הגרמני ולהעריך אל נכון את כוחות החיוב וההתנערות מן העבר הקרוב הפורצים בתוכו. אין הבנתנו יכולה להתפרש כהשלמה עם מחדלים המעידים על אזלת־יד להסיק מסקנות מעשיות מעקרונות חיוביים כשהם לעצמם.

מעודד הדבר, כי בתגובותיהם נאחזו מנהיגים מדיניים גרמנים בקריאתנו אל מיטב הכוחות המתחדשים הפורצים בגרמניה. הם רואים בקריאה זו עידוד ואתגר לעצמם ולעמם. הנחתו העקרונית של הפרופ' ארהארד בדבר נטל העבר האכזרי הקובע את היחסים בין שני העמים, קולות כאלה – כפי שהזכרתי – ותגובות מצפוניות המבטאות את דעת הקהל במערב גרמניה, חייבים להיות נחלת העם הגרמני על מוסדותיו ועל ממשלתו ולהניעם לעדות מוחשית על כך.

סקירתי בפתח הדיון לא הצטמצמה בענין מדיני אחד בלבד; ארשה, איפוא, לעצמי כאן כמה הערות שאינן נוגעות לענין גרמניה אלא שהזמן גרמן, עקב כמה מאורעות מדיניים שארעו בימים האחרונים.

הצטרפותה של סין לשורת המעצמות בעלות כושר גרעיני השפיעה בהכרח על כל מערכות החישובים הבינלאוּמיים. האנושות כולה חיה בצל האימה של נשק משמיד המונים. ההתרחבות המספרית של מקורות האימה הזאת מחייבת עוד יותר שקידה על משטר בינלאומי המוציא את השימוש בכוח הנשק מכלל האמצעים הבאים בחשבון לפתרון סכסוכים וחילוקי־דעות בין עמים. קדושת הגבולות הבינלאומיים הקיימים והחובה להיזקק לדרכי שלום ולמשא־ומתן ישיר בכל סכסוך מודגשים עוד יותר במצב הקיים.

מאורע אחר – בצמרת השלטון של אחת משתי האדירות שבמעצמות תבל, בברית־המועצות, חלו חילופי־גברי. ממש באותו זמן הודגש משקלה של ברית־המועצות במערכות עולם בהישגה המדעי והטכני המפואר בכיבוש החלל. צורת חיי המדינה והציבור, כפי שהם מתנהלים שם, מרבה את הנסתרות וממעטת את הנגלות לעיני המסתכל מבחוץ. האנושות כולה שותפה לתקוה שהאישים שהגה המדינה בידיהם יוסיפו לתרום להפגת כל מתיחות בעולם, שהם יוסיפו לדגול בעקרון, כי יש לפתור כל סכסוך בדרכי שלום. כדרכם של אנשים הנכנסים לתפקיד חדש, יבחנו בודאי לאור עקרונותיהם את מדיניותם על כל סעיפיה. תוּבע־נא מכאן התקוה, שימצאו את דרכם לעשות למען הקיבוץ היהודי הגדול בברית־המועצות, להשוותו כיחידים וככלל לבני שאר העמים החיים בארץ אדירה זו, ולהיענות לשועת קרוביהם כאן המייחלים לאיחוד המשפחות. נקוה, כי עמי ברית־המועצות, מנהיגיהם וממשלתם, הבונים את חברתם מחדש, יבינו למפעל ההתחדשות הלאוּמי והחברתי שלנו כאן ויראו אותו ואת שאיפתו לשלום באורם הנכוֹן.

ומאורע שלישי – ממשלה חדשה עלתה לשלטון בעקבות בחירות כלליות במעצמה גדולה אחרת, בבריטניה. ביחסים שבינינו לבין בריטניה היו, כידוע, פרקים שונים בטיבם והם עתה ידידותיים בצורתם ובתכנם. יורשה לי להביע את תקותי ואת בטחוני, כי יחסי הידידות הקיימים כעת בין שני העמים ימצאו המשך במעשי הממשלה הבריטית החדשה בתוך מכלול התפקידים העצומים שהציבה לעצמה.

הקדשתי את עיקר דברי לענינים הצריכים להישמע מעבר לכתלי הבית הזה. אני חושש שהמתוכחים יצאו מקופחים. אבל פטור בלא כלום אי־אפשר, אעיר כמה הערות־יסוד בשולי הדיון.

קודם כל ברצוני להביע את הסכמתי המלאה לאלה מחברי הכנסת, וכונתי לדוד הכהן ולברוך אזניה, שהדגישו את הצורך בהסברה מכוונת באזני העם הגרמני: אני סבור שהם צדקו בהעלאת הבעיה. ויש לעסוק בזה למרות הקשיים הנפשיים והאחרים הכרוכים בדבר.

חבר־הכנסת כסה פטר אותי מחובת פירוט־יתר בענין אחד בהקדישו דברים בוטים ונכוחים לכלל גדול והוא: בשום פנים אין לצמצם את מערכת היחסים בינינו לבין גרמניה המתחדשת בתוך המערך האירופי המשולב ולהעמידה על המחלוקת בשאלת המדענים גרידא. על כך מצוּוים אנו אם פנינו לעתיד ולא לעבר, ולכך מחויבים אנו בתוקף האחריות המוטלת עלינו לחיי העם ולעתידו. אין לנתק את הויכוח על המדענים מן העמידה המתמדת על כלל האינטרסים של מדינת ישראל בעולם.

הערה אחת חייב אני לחבר־הכנסת בגין בנוגע לנסיונו העקיף להכניס את ראשו בויכוח לא לו ולהעתיק לכאן, מתוך התחסדות, מלים שיצאו מפי גדול ישראל בדורנו ומורה ורבה של תנועת העבודה, במהלך של בירור בתוך מסגרת תנועתו.

פצעי אוהב של דוד בן־גוריון נכון אני לקבל באהבה ולהתוכח עמו מתוך ידיעה ברורה שהעם כולו, תנועתו ואני עצמי חייבים בכבודו, מכירים לו טובה ורוחשים לו הוקרה גם בשעה שחולקים עליו בסוגיה זו או אחרת. נאמנה תנועת העבוֹדה הישראלית על ניהול כזה של הויכוח ועל מציאת דרכה מתוך אחריוּת ושותפות. אילו ביקשתי להשתמש בתחבולה הרטורית הצרופה שנקט כאן מר בגין בראשית דבריו, הייתי אומר: אין ברצוני להיות כמותו ולכן לא אצטט פתגמים לאטיניים של דרדקים כמו קווד ליצט וכו'. יש משהו מעורר חמלה בנסיון לגרור לכאן דברים שלא מן הענין רק לשם נסיון להקניט, כדי לחפש בקיעים ולתקוע טריזים בענין הנוגע לבצרונה ולעתידה של מדינת־ישראל.

חופש הדיבור שלי ושל חברי מוגבל, כמובן, בענין כזה יותר מאשר זה של נואמים אופוזיציוניים, המתירים לעצמם להתעלם בטענותיהם אפילו מדברים הצריכים להיות ידועים להם מן הועדות. יש חוֹבת הוגנות שלא לשאול שאלות שאי־אפשר להשיב עליהן כאן, ולכל היותר אפשר לעשות זאת בועדה. מקשים קוּשיוֹת על קטעי אינפורמציה, שגרירתם לויכוח מעוררת אצלי את השאלה אם אין לי להתחרט על שהשתמשתי בהם בכלל. בודאי שאיני יכול להסבירם. יש, חבר־הכנסת בגין, גם חובת הוגנוּת בציטוּט. הנה אמרתי, למשל, בשלהי המושב הקודם, כי מומחים זרים מזלזלים בערכה של פעולת המדענים במצרים. סבור הייתי, כי הבית צריך לדעת זאת ומיד הוספתי וחלקתי עליהם, ודחיתי דבריהם, ובעקיפין עשיתי זאת גם הפעם. מה עשה חבר־הכנסת בגין? ציטט את הציטוט שלי מדברי אחרים, ושכח להוסיף פרט קטן: שלא ההנחה שלהם מונחת ביסוד שיקוּלי.

בכל זאת, ובשים לב למגבלות המוטלות עלי ואינן מוטלות כנראה על מר בגין, אנסה לבחון את העצה שיעץ לנו.

לו אין מדיניות “כבקשתך”. הוא מצטיין בעקיבותו. בעשרים במארס אשתקד יעץ לנו שלא לזרוע בהלה בקשר לטילים המצריים, ואילו בחמישה־עשר במאי השנה התחיל הוא עצמו להלך עלינו אימים כי “כל שבוע, לא רק כל חודש נוסף – נושא עמו סכנות בלתי משוערות לבטחוננו הלאומי”. אבל מילא, כאן יש לפחות רוָח של קצת יותר משנה בין שתי האמירות; בענין אחד דורש הוא מאתנו זכרון קצר עוד יותר: רק לפני חמישה חדשים ראה מר בגין סגולה בדוקה לריפוי כל מַדויה של מדיניות־החוץ הישראלית: לחולל מתיחות עם גרמניה המערבית וכך לגלות נקודות מפגש בינינו לבין הגוש הסובייטי.

מעשה שטן, עוד בגין מדבר ואדז’וביי בא: עלתה על הפרק פגישה אפשרית בין ראש הממשלה הסובייטי דאז לבין ראש ממשלת מערב־גרמניה, ודוקא בבון. משנסתמנה הפגישה שם בטלה נקודת המפגש כאן. לא אני ולא מר בגין איננו יודעים מה יקרה בענין זה בזמן הקרוב. מי יודע איזו פילוסופיה חדשה יציע לנו מנהיג “חרות” אז. אפילו לגבי גרמניה עצמה קשה לי לגלות מה הוא רוצה בעצם. פעם הוא מבקש שנתקוף את גרמניה המערבית כדי להתיצב נגדה, במפגש עם הרוסים, פעם הוא מוצא דוקא בתוך גרמניה מעלות טובות של רגישות חיוּבית לכל דבר הקשור בעבר הנאצי, והמסקנות – שוּב תקוף.

אבל אם אמנם קיימת רגישות זו – ואני מאמין בכך – חייבים אנו לתבוע במפגיע מן הגרמנים עצמם שיסיקו את המסקנות בפועל ממש. עליהם למצוא את הדרך היעילה ביותר לביטוי מעשי של עקרונותיהם. ומה האיולת הזאת, לתלות בנו את הריהביליטציה שניתנה לגרמניה בעולם? לא אנו הכתבנו את הכרזות גדולי המדינאים בעולם, מקנדי המנוח ועד ראשי המעצמות בימינו, שהזדהו ברב או במעט עם גרמניה. ועוד, יש שתי גרמניות: מערבית ומזרחית. המזרחית לא הכירה בנו; לא שילמה לנו פיצויים; איש לא האשים אותה שהיא עוזרת לבטחון ישראל; היא שלחה מברקי ברכה לועידת־הפסגה הערבית, שבה הוחלט לפעול למען השמדת ישראל. אני מניח שגם עליה חלים דברי חבר־הכנסת בגין, שהעם הגרמני היושב בתוכה “לא יכול היה להשתנות בן־לילה”. ובכל־זאת מקובלת גרמניה המזרחית ברוסיה, בארצות מזרח אירופה, בהודו, במצרים וכדומה. האם גם לה ניתנה ריהביליטציה מצדנו? האם גם מצבה נובע ממעשיה או ממחדליה של מדינת ישראל?

לבסוף חייב אני עוד הבהרה ענינית אחת למר בגין. כונתי לתאריך של שנתים לראשית ידיעתנו על פעילות המדענים. נכון, שידיעות בודדות ושמועות הגיעו אלינו עוד קודם. מה שאמרתי אינו אלא שהידיעות נתגבשו לפני כשנתים, כלומר הצטרפו לתמונה כלשהי המאפשרת והמחייבת תגובה.

אין לי אלא לשבּח את הודעתו הנבונה של חבר־הכנסת ישראל גלילי, שקיבל את הנחתי, כי אין סתירה בין ההסתייעות בגרמניה לבין התנגדותנו הנמרצת לפעילות המדענים במצרים. חבל שלא עמד לו לישראל גלילי הגיונו המדיני והוא הוסיף להעמיד סתירה היפוטטית כזאת כאפשרות מעשית. נהפוך הוא: התביעה שתחדל פעולת המדענים והמגמה להידוק הקשרים עם אירופה, ועם גרמניה בתוכה, הם שני שלבים במערכת הגיונית אחת למען ביצור ישראל. העצה שיעץ גלילי עלולה לעשותנו בכלל קרחים מכאן ומכאן.

לבי לבי לחבר־הכנסת מיקוניס. נדרש ממנו מאמץ קשה: הוא חייב, כנראה, להצדיק את נאצר בכל מחיר ולהתקיף את הגרמנים. שום אקרובטיקה דיאלקטית לא תועיל. פעילות המדענים מסוכנת, כי היא נעשית בשירותה של מצרים תוקפנית, המאיימת עלינו. אין שום צורך לחפש את הסכנה דוקא בדמונולוגיה של מישהו אחר. תבחר לך: או שתדבר בגנותם של המדענים, או שתהיה לנו סניגורו של נאצר. זה או זה. לא שניהם ביחד. ואינני מבין מה צורך יש למפלגתך, המכריזה השכם והערב על הפטריוטיות הישראלית שלה להציג אותנו באור מסולף. וכי מישהו כאן, מכל המפלגות, איננו מעונין במתינות אמיתית במחנה הערבי? אנו מתריעים על מתינות כוזבת, על דיבור מתון שאינו מכוון לשלום אלא לתוקפנות מסוכנת, עם נשימה ארוכה. איזה ענין יש לך להגן על תוקפנות כזאת? באזני מי אתה רוצה לתת לה הכשר? את מי זה משרת?

ולבסוף יורשה לי להוסיף לכאן תמיהה כללית יותר. אינני יודע מדוע פסחה על מק“י התפתחות שעברה על המפלגות הקומוניסטיות בעולם בעשר, או לפחות בחמש השנים האחרונות. בכל עם ועם פנו הקומוניסטים אל גישה לאומית מתוך נאמנות לעקרונותיהם החברתיים. הם הביאו את דבר תנועתם אל עמם ואת דבר עמם אל תנועתם. תפנית זו לא פסחה גם על קומוניסטים יהודים בארצות־הברית ובארצות אחרות. הם מרימים קולם, למשל, על העָוֶל הנעשה ליהדות ברית־המועצות מתוך התעלמות משותפות הלאום והגורל היהודי? די אם אזכיר את מאמריו של פסח נוביץ ב”מאָרגן פרייהייט" בענין זה. מהם למדו והצטרפו לקריאה אישים קומוניסטים לא־יהודים בולטים בארצות שונות. אין שום בר־דעת יכול להבין מהו העיווּת הנפשי שמנע מפנה כזה דוקא בישראל, להוציא גילויים בודדים אי־פה ואי־שם, בענינים שונים. ואסיים: האומנם דוקא כאן זקוקים יהודים להכשר מבחוץ ללאומיות יהוּדית, ואפילוּ לאהבת־ישראל פשוּטה?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48824 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!