בכנס ותיקי ההגנה, ירושלים, 26 בינואר 1964

ידידי וחברי,

לכולנו, שהיינו חברים בארגון ההגנה, יש כמובן קשר נפשי חזק מאד לפרק גדול זה בעברנו. בדומה למסגרות אחרות של טרם־מדינה, שהיו מבוססות על התנדבות, ועל התנדבות בלבד, ירשו מוסדות ממלכתיים את הפונקציות הישירות של ארגון ההגנה. אם אנו רואים צורך להיות מאורגנים גם עכשיו, חייבים אנו – כמדומני – לשאול את עצמנו “לשם מה?”, ולהשיב על השאלה תשובה שהיא רלבנטית לצרכי העם, המדינה והחברה בזמן הזה.

אפשר, כמובן, להתארגן בלי לשאול שאלות. יש קשר אישי וחברתי אמיץ בין החברים. הם יכולים לעזור זה לזה בכל מיני ענינים מעשיים. יש נוסטלגיה לגבי העבר, גם בזכות פרקיו המפוארים וגם – בואו ונודה בזה – משום שאז היינו צעירים יותר, ונעים להיזכר. אבל בשביל חברי ההגנה לא די בכך. חונכנו והורגלנו להיות נכונים תמיד להיענות בכל התנאים למילוי חובה שאין בצדה שכר (לא חמרי ולא חברתי) ולקיום משמעת שאין בצדה כפיה. כאלה היינו, ומותר לחשוב שכאלה נשארנו עד היום הזה.

מותר לנו איפוא להסיק, כי יש תכלית וטעם אקטואלי ב“שבת אחים גם יחד” זאת, ולא רק משום שנאמר “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”.

קודם כל – יש עקרון גדול שהונח ביסוד עבודתנו בהגנה, וטעמו עומד בו עד היום הזה, הלא הוא עקרון ההתנדבות. המדינה, כליה הגדולים ומסגרותיה המחייבות, לא עקרו את ההתנדבות ממקומה המרכזי בחיינו. הם רק הציגו לפניה אתגרים חדשים ופתחו לפניה אפשרויות גדולות יותר. גם בשטח הבטחון, המאורגן כאילו כולו “מלמעלה” בכוח הכפיה הממלכתית, בכוח החוק, זקוקים אנו לכל קורטוב של התנדבות חלוצית, הן במישרין והן בעקיפין.

במישרין – ברור שכל בחור ובחורה המגיעים לפרקם חייבים בשירות צבאי. השאלה היא איך הם ממלאים את חובתם. האומנם רק כדי לצאת ידי החוק והכפיה הכרוכה בו, או שמא מתוך הכרת שירות וייעוד. והלא יש יחידות בצבא שההליכה אליהן היא מתוך התנדבות, יחידות הדורשות מידה גדולה של התמסרות, ולפעמים גם של סיכון אישי. ועוד: החוק קוצב זמן מסוים לשירות החובה הצבאי. אחר־כך, מלבד השירות במילואים, אפשר לקום ולמצוא אז משרה אזרחית שהיא נוחה יותר ומשתלמת יותר. אך אפשר גם אחרת: אפשר להישאר בצבא־הקבע, כל זמן ששירותך דרוש. ואפשר ללכת למשימות ההתישבות החלוציות כהמשך הגיוני לשירות הלאומי בצה"ל.

אני יודע, כמובן, שההגנה חדלה להתקיים לפני כ־17 שנה, ובעוד שנה בערך נקרא אל הדגל את הדור, שנולד כאשר כבר לא היתה הגנה בעולם, דור “אשר לא ידע את יוסף” ובודאי לא את פרעה. לא אל חברי ההגנה עצמם מופנית איפוא הקריאה הזאת, פרט לאחדים המשרתים בצה"ל עד היום, אלא לבניהם. מאלה שנחלצו ראשונים, מאלה שהיו חברים בהגנה, זכאים אנו לתבוע אוירת־בית־וחינוך שתוֹרֶה לבנים חובתם מהי, שתלַמד אותם כיצד ממלאים חובה בלי בקשת גמול ובלי חשש עונש, מתוך משמעת פנימית, מתוך נאמנות לעם, מתוך אמונה בעתידו. אנו, חברי ההגנה, חייבים לקיים כאן את הציווי העתיק של “והגדת לבנך” – גם לבתך במשמע.

אל נשכח כי בשעת חירום ממש (והיא עלולה לבוא, מחמת התנכלות, מחמת גזל קרקע או גזל מים!) נהיה זקוקים גם לאותן קבוצות הגיל, שאינן בתחום השירות הפעיל בימים כתיקנם. אני אומר את הדברים האלה בשעה שאינה קשה במיוחד, אבל אל לנו להיות שאננים. איני רוצה לפתוח פה לשטן. אבל הנה קראנו בעתונות על גילוי עקבותיהם של קבוצות טרוריסטיות “פתח”. אמנם, לפי שעה לא הצליחו לחבל, אבל מי יודע מה צפוי לנו, ואפשר שנהיה זקוקים לאנשים שכבר שיבה זרקה בשערותיהם, אם בזרועות צבאיות ראשיות ואם בשירותי־עזר שונים, כגון הג"א. בכולם יש מקום להתנדבות חלוּצית, הן באופן מילוי התפקיד והן בעצם מילוי התפקיד.

אבל יש גם התנדבות בטتונית עקיפה, התנדבות לתפקידים, שאינם נראים בטחוניים ממבט ראשון. מילוים של תפקידים אלה יש בו השפעה מכרעת על עיצוב דמותנו החברתית והאנושית, ולכן – גם על יכלתנו הבטחונית. אני מתכוון כאן, קודם כל, לקליטתה החברתית של העליה החדשה. הנה, לפני שבועות אחדים, דיברנו בכנסת על מיזוג גלויות. תבענו מעשה התנדבות חברתי גדול, מעשה של הליכה לעם מצד היחיד והציבור גם יחד. ממי אם לא מאתנו, האמונים על התנדבות, ייתבע הדבר? איש מאתנו איננו מעבר לגיל שבו אפשר לעשות משהו בענין זה: קירובו החברתי של העולה; התנדבות להוראה ולהדרכה במקום שיש צורך בכך; מתן ההרגשה למשפחת עולים, שאיננה עזובה לנפשה; שבתי הותיקים אינם שייכים לעולם אחר, זר ומתנכר לעולה החדש. הנה כר נרחב לפעולת התנדבות בעלת משמעות ציבורית ובטחונית ממדרגה ראשונה. לחברי ההגנה, האמונים על ההתנדבות ועל השליחות, יכול להיות כאן תפקיד גדול והיסטורי, תפקיד העשוי למלא צורך לאומי, שאינו נופל מן ההתארגנות להגנה בימים שלפני היות המדינה.

ויש עוד שליחות לחברי ההגנה, שאף היא מרוּמזת באותו ציווי של “והגדת לבנך”. עלינו להביא אל הדור “אשר לא ידע את יוסף” את דבר ההגנה, את מאור מעשייה המופלאים בתוך אפרוריות יום־הקטנות שלה, את המסירות השלמה. רוב תושבי המדינה לא היו בארץ באותם הימים, או שהיו אז ילדים קטנים, או שעדיין לא נולדו בכלל. יש לספר להם את הדברים כפי שהיו, להנחיל להם את הערכים שהיו משותפים לכולנו.

ערכיה המיוחדים של ההגנה לא היו דוקא במעשי גבורה והסתכנות, שהרומנטיות שבהם בולטת לעין. אלה אינם מיוחדים להגנה שלנו בלבד ואפשר למצוא אותם בתנועות־שחרור לאומיות שונות. במעשי ההגנה יש להדגיש את “יום הקטנות” – את הפכים הקטנים, שבהם לא בלטה לעין הרואיוּת מַרשימה. ייחודה של ההגנה היה במהותה הדמוקרטית, הכלל־לאוּּמית, העממית הרחבה, שנשמרה בתנאים שלא היו נוחים כלל וכלל. בתנאי מחתרת, בלי מנגנון ממלכתי, בלי אבזרי שלטון, שמרה ההגנה אמונים לעקרון הדמוקרטי היסודי של משמעת לרשויות הלאומיות הנבחרות, משמעת שבימינו אפשר לקרוא לה, כמו במתוקנות שבמדינות, בשם “מרות אזרחית על הצבא”. תנאי־מחתרת הם נוחים פחות מכל דבר אחר לקיומו של עקרון דמוקרטי כזה. כמעט מטבע בריאתם הם יוצרים את הנטיה לקבל החלטות מדיניות על סמך הכוח הממשי הנמצא ביד: האקדח בסליק, היחידה הכפופה לפקודת איש. יש קרקע פורה להשתלטות אישית או של קבוצה. בקשיים לא מעטים שמרה ההגנה על עצמה מלהיתפס לכך, ובזאת גדולתה הקיבוצית והציבורית.

יש קוראים ספרים על תולדות ההגנה ועל מעשי אנשיה ובכל זאת לא כל אחד מכיר אותם. הנה הכרתי מקרוב את יהודה ארזי ז“ל. אך לאחר שקראתי את רשימתו של שאול אביגור על האיש הזה ב”מולד", נוכחתי כי הכרתיו רק מזוית אחת. תיאורו של שאול גילה לי דמות אחרת – דמות חצובה מסלע, שכולה תפארת. סיפורי ההגנה הם סיפורי גבורה והרפתקאות מופלאים ומרתקים, המתחברים לשרשרת ארוכה רבת־פאר. אך לא בכך לב הענין. דרכה המופלאה של ההגנה היתה, בעיקרו של דבר, דרכו של עם המתארגן למדינה בכוח משמעתו הפנימית.

לנו, לחברי ההגנה, מובנים הדברים הללו מאליהם, וביחוד כשמסתכלים בהם רטרוספקטיבית. אבל יש סכנה שנחשוב כי הדברים הללו מובנים מאליהם גם לאחרים. ולא היא. לא פעם נתקלים אנו במסעי־השמצה מאורגנים על עברה של ההגנה, בפרט על עברן של יחידות בתוכה שתבעו – וקיבלו – מחבריהן את מלוא מסירות הנפש, ונוסף על כך גם אלמוניות של בני־בלי־שם, כמו הש"י. אנו נוטים לפעמים לפטור דברים כאלה במשיכת־כתף ולומר לעצמנו, כאילו: אל תשימו לב למקטרגים, וכי מי יאמין להם? מי אינו יודע מה היתה דמות ההגנה ויסודותיה? אבל חברים – אל־נא בבטחון מופרז. יש בדותות שנקלטות. ואגלה סוד: יש מי שיאמין. שוב איננו ציבור קטן. במדינתנו מצויים שנים־שלושה מיליונים תושבים ויש המטים אוזן… לא מתוך רצון רע. איש לא סיפר להם אחרת, ומעצמם אינם יודעים. עלינו מוטלת החובה להביא את דבר ההגנה, את מורשתה ואת ערכיה לציבור כולו. וכל המרבה לספר במעשי ההגנה הרי זה משובח. ובפרט חשוב שיסופר לדור הצעיר ולעולים החדשים. נדמה לי שאין להסתפק בכרכים העבים של ספר ההגנה ויש להוציא חוברות לעם על ההגנה. וגם הדבר הזה משתלב במלאכת ההתנדבות הגדולה שהזכרתי קודם: ההיחלצות למיזוג גלויות.

טוב להיות כאן, אתכם, בין חברים. נעים להיזכר. הזכרונות טובים. ההגנה היתה יפה. אבל החמימות הזאת שבזכרונות העבר איננה מטרה לעצמה. נצא מכאן כולנו יחד להוסיף ולטפח את ערכי ההתנדבות של ההגנה בחיי יום יום ולהנחיל לעם כולו את ערכיה.