בועידת “מכבי”, כפר המכביה, 28 בינואר 1965
לפי המסורת שנקבעה בועידות אלה צריך עיקר דברי להיות מוקדש הפעם לעניני בטחון. אינני רוצה לסטות מן הכלל הזה, אבל הייתי רוצה לנסות לחשוב, יחד אתכם, על התרומה המיוחדת שאתם עשויים לתרום למשימותיה הבטחוניות של המדינה בתוקף הוייתכם ותפקידכם כארגון ספורט.
המסגרת המגדירה את משימותינו הבטחוניות קבועה ועומדת, ורק גילוייה האקטואליים הם המשתנים מפקידה לפקידה. האיבה הבלתי מתפשרת של שלטונות המדינות השכנות, המכריזים על רצונם להכריענו בבוא היום, וההתנכלויות השוטפות לאורך הגבולות – אלה הם גורמי-היסוֹד המכתיבים את מדיניותנו הבטחונית ואת מעמד הבכורה שעלינו לתת לצרכי הבטחון בכל שיקולינו. צבא-הגנה-לישראל ישמור על כוחו להדוף כל התנכלות ולסכל מזימות. ככל אשר נידרש, נוכיח, כפי שהוכחנו בעבר, כי כוחנו אתנו לעשות זאת. לענין זה אין הבדל, אם הפגיעה מכוּונת לשטחנו ממש או למקורות-המים המזרימים בו חיים.
כדי להבטיח לעצמנו ולעולם את השלום, חייב צה"ל להיות חזק דיו כדי להרתיע אויבים פוטנציאַלים מראש. לשם כך שוקדים אנו בלי הרף על הגברת כוחנו. משהו מן הכלים החדשים תראו בודאי במצעד הקרוב של יום העצמאות, אבל כרגיל זהו רק ראשו הקטן של הקרחון הנראה מעל למים. חלקו הגדול חייב, מטעמים מובנים, להישאר מוצנע.
כדי להגביר את כוחו של צה“ל בציודו, עשתה, עושה ותעשה המדינה כל מה שביכלתה. הציבור יכול לסייע בכך, קודם כל מתוך נשיאה מרצון בנטל החמרי שהדבר הזה מטיל עליו. מה שאין כן בצד האחר של התעצמותנו, התעצמות באדם. כאן יש לכל פעולה ציבורית, לדמות שאנו משוים למדינתנו ולחברתנו, השלכה ישירה על יכלתנו הבטחונית. טיב האדם העומד על משמר בצה”ל, על כל שלוחותיו, איננו נקבע במה שקורה בצבא בלבד. החייל הבא למחנה הטירונים, החייל הממשיך בהשכלתו הצבאית כדי להתמחות או כדי לקבל דרגה פיקודית, הוא אדם שטיבו וכשרו הגופני והרוחני כבר נקבעו במידה גדולה מאד על-ידי החינוך שקיבל, על-ידי טיב החברה שבתוכה הוא חי עם משפחתו ועם חבריו.
בשטח זה יכול ארגון ספורט לעשות גדולות. וארשה לעצמי כאן הערה אחת: בדרך כלל מקובל עלינו, כי האחדות עדיפה על הפיצול. לא בכל השטחים זה כך. הספורט הוא אולי אחת הדוגמאות המובהקות שבהן אין הכלל הזה חל. הספורט הוא מטבעו ענין של תחרות, וקנאת ספורטאים תרבה הישגים. במה דברים אמורים – כאשר אין הקנאה באה במקום הספורט עצמו. ועוד אשוב לענין זה.
אבל נחזור לעניננו. התפקיד הראשון במעלה שאתם יכולים למלא בקרב הציבור הרחב, שבא בחלקו מארצות שהיו זרות לטיפוח תרבות הגוף, או שיהודיהן – לכל הפחות – היו רחוקים ממנו, הוא להחדיר את כלל הקדמונים שאימצתם לכם לסיסמה – “נפש בריאה בגוף בריא” – לשכבות-עם גדלות והולכות. החדרת הספורט לעם, ובעיקר לנוער, תתרום תרומה גדולה להעלאת הכושר הגופני של האוכלוסיה כולה ולכן גם להעלאת הכושר הבטחוֹני של המדינה. דבר זה פירוּשו גם שימת-לב גוברת לטיפוח אותם ענפי-ספורט המעודדים, לפי טבעם, השתתפוּת המונית פעילה.
אם ישאל מי מאתנו את עצמו, מהו הספורט הפוֹפוּלרי ביותר בישראל, יענה בלי היסוס: הכדורגל. אין לי שום דבר נגד כדורגל. אבל לפי טבעו יש למשחק הזה אופי חברתי מוגדר: רק עשרים ושנים איש משתתפים בו, ורבבות צופים בו. רק עשרים ושנים שותפים למאמץ ולחדות המשחק. רבבות שותפים ליצר ההתנצחות בלי שום השקעת מאמץ; אם אפשר לומר כך – ליצר הרע של הספורט ולא ליצר הטוב שבו. אינני מציע, חלילה, לקפח במשהו את הכדורגל; להיפך. מה שאני רוצה לומר הוא שיש להקדיש שימת-לב מיוחדת, טיפוח מיוחד, לאותם ענפי-ספורט המשתפים המונים בעשיה ולא רק בהסתכלות, המטפחים את כשרם הגופני ואת סובלנותם התחרותית של המוני עם.
ועדיין אין זה הכל. ההשתתפוּת ה“סבילה” בעניני ספורט היא אולי גם המקור העיקרי לתופעות שליליות, בלתי-ספורטיביות במהותן. כולם יודעים בודאי למה אני מתכוון ואיני צריך להיכנס כאן בפרטים. גם על כך אפשר להתגבר באמצעות החדרת העשיה הספורטיבית והערכים הספורטיביים לשכבות רחבות. מלבד החינוך הגופני שיש בדבר, יש כאן גם משום טיפוח ערכים. המשחק ההוגן, העדפת המאמץ על הנצחון, יחס כבוד ליריב, ענוָה בעת נצחון ושלות-רוח בעת הפסד – כל אלה הם ערכים שיש בידם לתרום לדמותה של החברה כולה בהתהווּתה.
הספורט יכול לתרום תרומה חיובית גם להשרשת בנים במולדת. הפטריוטיוּת, הנאמנות למולדת, איננה מושג ערטילאי. בהכרח ההיסטוריה היתה נאמנותנו הלאוּמית במשך הדורות בנויה על זכרונות עבר ועל געגועים לעתיד, על ההכרה, כי העבר והייעוּד מלכדים אותנו וכל פזורינו לאומה אחת. גם בכך היינו שונים, בהכרח הנסיבות, מכל הגויים. השתרשותנו המחודשת באדמת המולדת מוסיפה לנאמנותנו הלאוּמית מימד חדש, בסיס חדש, ארצי, בדומה למצוי במתוקנים שבגויים.
כי מה הוא מושג הפטריוטיות בעמים? הוא יונק קודם כל מאהבתו של אדם אל כברת הארץ שבה נולד וחי, למשפחתו, לביתו, לישובו או לשכונתו, לעירוֹ, וכבנין-על, כסיכום עליוֹן – לעמו ולארצו. חָיינו בגולה על כמיהה לארץ-ישראל של מעלה; כעת אנו נתבעים לנאמנות שרשית, ארצית יותר. עם שאנו זוכרים, שאיננו אלא חלק קטן מאומה גדולה, אנו נקראים ללוקאל-פטריוטיות שהיא בסיסה הבריא של אהבת המולדת. ההתלכדות הספורטיבית היא מבחינה זו גורם משריש ומלכד. הגאוה הקנאית על “הקבוצה שלנו”, כשזוהי קבוצת הכפר, השכונה או העיר, היא גם גאוה על כפרנו, על שכונתנו, על עירנו. הספורט יכול להיות כוח בונה בהשרשת עם ישראל בארצו.
ותרשו לי “לנצל”, כביכול, בימה זו ולומר עוד דבר: עיקר העוסקים בספורט הם בני-נוער. עד כמה שאני זוכר את תולדותיה של תנועת “מכבי”, היא לא גרסה ספורט מנותק מתודעה לאומית יהודית. גם מבחינה זו ניצב לפניה עכשיו, כאן, במדינה, אתגר חדש.
יש חשש, ויותר מחשש, כי הנוער שלנו גדל כאן בלי הכרה מספקת על הקשר שבינו לבין העם היהודי בתפוצות, שבין המדינה לבין הגולה. לא ייתכן שניזכר בכך רק אחת לארבע שנים, כשיש צורך לנאום בקונגרסים, ונתעלם מן הענין בכל שאר הימים. מפעל ה“מכביה” עשוי לתרום הרבה לחיזוק תודעת ההשתייכות היהודית הכוללת הזאת, אם אך יושם לב לצד הזה שלה במידה מספקת.
ולא הייתי רוצה שנראה בזה רק מילוי חובה לגבי יהדות הגולה. אם רוצה המדינה הזאת למלא את ייעודה, ייתכן הדבר אך ורק על-ידי תנופת-המשך גדולה לעליה אליה. בלי טיפוח תודעת-קשר יהודית אמיצה, לא תקום העליה הזאת. אנו חייבים איפוא לזכור, כי הרגשת ההשתייכות הלאוּמית המשותפת ביהדות העולם כולו היא דבר שאנו מצוּוים עליו גם מצד המשך קיוּמו של העם וגם מצד צרכיה הבלתי-אמצעיים של המדינה.
בשלושה דרכים יכולה איפוא תנועתכם לעשות למען חסנה של המדינה ולחוסן עצמתה הבטחונית: בהעלאת הכושר הגופני, בהנחלת ערכי הספורט להמונים ובטיפוח הזיקה היהודית המקפת בנוער.
אני יכול להבטיחכם, כי הממשלה מצדה לא תחדל מלשקוד על חלקה שלה במשימות הבטחון. הזהרנו יריבים וידידים גם יחד בלשון ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים, כי לא נרשה לשום מדינה להתנכל לגבולותינו ולנחלתנו. אנו שוקדים על התעצמותו של צה"ל וכל תוספת לכוחו מוסיפה עוד נדבך גדול וחשוב לחומה הבצורה המגינה עלינוּ מפני כל התקפה. אבל שום כלי לא יצלח לבוא במקום האדם המפעיל אותו, ולהעלאת האדם אנו נקראים לעשות יום יום, וגם בידכם הדבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.