א    🔗

בשעה שעגנון עמד לברוא את עולם הברואים שלו והויתם, היו לפניו מרחבים ומעמקים רבים, אין סוף. אך הוא צמצם את עצמו, כביכול, בבוצ’ץ היא שיבוּש, שבבואתה נסתכל ובצלמה יצר. יצירתו היתה על פי סוד הצמצום. בזכות צמצום זה, שהוא תנאי לכל יוצר, הוכשר לקלוט ניצוצות וקרניים של כל הוית ישראל ומהם ארג טלית חדשה לאומה. בטלית זו שנפרשה כשמלה אתה רואה כל כנסת ישראל מרוקמת בה, ושפע של אהבה ורחמים וכיסופים מתעורר בך לאותה הויה ולאותה אומה. באמת אמרו: גדולים מעשי עגנון ממעשי הסופרים שקדמוהו. גם מנדלי ושלום עליכם ופרץ ויהודה שטיינברג צרו את צורת חייה של הגולה. אך שום אחד מהם לא זכה להיקף כזה, ואפשר שניתנה רשות לומר, לעומק שכזה. אפילו מנדלי שעינו היתה משוטטת על פני כל וחש בתהליכים סמויים מן העין, ההויה שהוא מתארה הריהי הויה עומדת, סטאטית. ופרץ, שהוציא מסלע החסידות את שביבי האש הגנוזים והטיל להבה בעולמנו, אף עולמו וברואיו כאילו רוקדים סביב מעגל, שעיגלו לעצמם. ואילו עגנון, אם כי לא־אחת נראה לך, שתיאוריו הם כמי־השילוח ההולכים לאט, הרי לאמיתו של דבר הם מתנחשלים והולכים, ההויה שלו היא דינאמית. הוא נותן לפנינו את הנע שבתוך הנח. למן הסיפור הקטן והענוג “עגונות” ועד ל“תמול שלשום”, אתה מוצא סימני תנועה אלה, המצטרפים למהפכה שלימה. מהפכה זו מתרקמת מעט מעט, על יד על יד, אך היא צצה ועולה כאחרית־דבר שאין להמלט הימנה, כסך־הכל המתחייב מאליו.

עגנון קפל בסיפוריו את דמות דיוקנה של כנסת ישראל בגולה, כפי שנחקקה בעולם במשך מאה או מאה וחמישים שנה. אולם אין אלו תמונות מקוטעות, או החיאת איזה עבר שנקרש, אלא חוליות רצופות של הויה רותחת ומתפתחת. אף מאה שנים אלו אינן בדלות ומופרשות, אלא אחיותיהן של מאות שנים שקדמו להן. בחיים בסיפורי עגנון חטיבה שלימה הם. הם תולדה של אבות, ובעצמם משמשים אבות לתולדות חדשות, המתוארות ב“תמול שלשום”, והעתידות להיתאר בסיפורים הבאים. תחילתה של חטיבה זו נעוצה בימים שבהם ישבה עדיין כנסת ישראל בגולה על מילאת ונהגה כפי שנהגה, וסופה נעוץ בראשית חדשה, שרקמה לעצמה האומה ע“י בניה והתחדשות בארצה. חוט סיקרא אחד צובע את הכל. ומשום שאין כאן קפיצות־דרך ותמורות־פתע יש ונדמה לקורא כי שקט ודממה שוררים. אולם ההתפתחות הזאת שלוה היא מבחוץ וסוערת מבפנים. עגנון אינו סובל מאורעות, שאין קלסתר פניהם דומה לשל אביהם. עם כל הזדקקותו ליסוד הנסי, הריהו אדוק בסיבה ומסובב (על יסוד אחר בסיפוריו ידובר להלן). יצחק קוּמר בן העליה השניה הוא מבני בניו של ר' יודיל מבראד, כשם שר' יודיל הוא נינם של הדורות הקודמים. ועם כל השוני שבהליכות חייהם והשגותיהם יש בהם צד שוה. אף בעורקיו של יצחק קומר זורמים דמי־מסתורין ועצבות יהודית ואש־דת ותומת־ישרים. כל התופעה הזאת הנקראת בשם “עליה שניה” אינה אלא חוליה חדשה לשלשלת עתיקה. היא ענף צעיר לאילן שבע־ימים. אותו אילן היה שתול פעם בא”י ולאחר שנעקר בעוונותיו הרבים וניטע באדמת־נכר, לא פסק מלערוג לארץ־שרשו. ובאחד הימים הותעקו כמה ענפים ממנו כדי להשתל שנית באדמת־המכורה, והיו הם וענפיהם־אחיהם כאברים מגוף חי אחד.

יודע עגנון לגלם את ההתפוררות של הישן ואת מולד התמורה מתוך התפוררות זו בלי שנרגיש במעבר הפתאומי. ודוק: יש בסיפורי עגנון גדולים הרבה מאורעות צדדיים המתרחשים במפתיע או הנופלים כפתק משמים, אך גוף הסיפור משתלשל והולך, משתלשל ועולה ונמשך לשיאו כמעט על פי חוקי טבע פנימיים. הסיפור הגדול “אורח נטה ללון”, המשמש חיץ ברור בין המתואר ב“הכנסת כלה”, שכן בו כבר הגיעו לידי הבשלה תהליכי התנוונות והשתנות אשר נרמזו בסיפורים הקודמים – אפילו הוא מוסיף לזרום באפיק הלשוני העגנוני הותיק ובריתמוס עצור, כאילו לא אירע כלום. אולם באמת הלא נעזב בית־המדרש – זה הסמל של כנסת־ישראל בגולה – בשיבוש ואין מי שישמור עליו, ולפיכך הם מחזרים אחרי האורח ומוסרים לו את המפתח, והשממון ממלא את חללה של שיבוש. עצבות כבדה יורדת עלינו למקרא הספר הזה ואנו חשים מה רב השינוי שנתחולל כאן, אלא שעגנון כאמן אמיתי אינו רוצה להקנות לנו את הרגשת התמורה בסיועם של סממנים חיצוניים או ע"י התרחשות מהירה ומזורזת כבסרט של קולנוע, כי אם מתון מתון, דרך תיאור ממושך וממצה. אך מתינותו מולידה בנו חוויה מהפכנית מאין כמוה, ולא עוד אלא שגם אל הסיפור “אורח נטה ללון” לא הגיע בבת־אחת; קדם לו הספר הנפלא “סיפור פשוט”, שאף בו כבר אנו מבחינים את שעומד להשתנות.

זהו סוד הרציפות בסיפורי עגנון. סוד הידוע לו לא להלכה בלבד, אלא גם למעשה. הוא נטל את חיי ישראל ועשאם סדרים סדרים, שיטין שיטין, ויד־פלאים מוליכה את הקורא דרך אלפי פּרסאות ומביאתו אל האחרית. והקורא המהלך בדרך רואה לא רק אילן נאה וניר נאה, אלא גם שלל של טיפוסים ובריות ותמונות והעויות ומנהגות. אין עגנון בהול להגיע לסופו של סיפור. הסוף בין אם הוא עצוב בין אם הוא שמח יש בו מום דמבראשית, מפני שהוא סוף פסוק. ואילו לחיים אין סוף. בהם שולטת התחדשות תמידית, התהוות שאינה פוסקת. על כן משהה עגנון את עצמו ואת ההולך אחריו ומאריך, כביכול, את החיים וממתחם עד קצה הגבול. ואף על פי כן אין החוט נפסק ויש המשכיוּת, רציפות. לפרקים החוט דק וכמעט סמוי מן העין. אך הוא מושחל במחרוזת הסיפורים והמעשה־בתוך־מעשה ואינו נעלם. מי שיש לו רב, מוכרח ליתן לא רק בגלוי אלא גם בסתר, בדרך אגב וכלאחר־יד. עגנון מגלף פסילי־עובדות ודמויות ואגב מלאכתו ניתזים ניצוצות אילך ואילך, המעשירים אותנו כפסלתם של לוחות.

רציפות זו שרויה במזל של עבודת־שתיה: כפילות־חיים שבגולה. היהודים של עגנון כיהודים אמיתיים שזורים ומעורים בשתי הויות רוחניות ובשני נופים גיאוגרפיים. לפיכך אין פלא שהם ספוגים תדיר כיסופים לאין שיעור ולאין תיאור. מין משיכת־גומלים מרחפת באויר. אין עגנון שובר פסילי הגולה. אדרבא, הגולה היא מקדש־מעט ליהודים. כל מקום שבני ישראל שרויים בו מתקדש על ידם וכשם שהיהודים עשו רושם ניכר בחללן של התפוצות ע“י מעשיהם הטובים וע”י תרי"ג המצוות, כך עשתה הבריאה שאינה ישראלית רושם ניכר בנפשם של היהודים. השפעה הדדית איתנה יש כאן, שאין לבטלה. שניהם חבושים זה אצל זה ואין אחד יכול להתיר את עצמו מחברו.

יהודי החוזר לא“י קלט והביא עמו משכינת הגולה, והיא מנהמת גם מחומות ירושלים ומימה של יפו. הרבה משברים מתישבים פה ע”י שיירי השפעה דו־פרצופית זו. ועגנון נתן לה ניב חותך ונאמן. היהודי בגולה אינו כולו חזון על א"י אלא משייר בלבו מקום לחפץ־חיים בפרוזדור, והיהודי בארץ אינו פנוי מגעגועים על הגולה. מבחינה זו ניתנת לנו רשות לומר ששתי הערים, שיבוש וירושלים, תוארו באותה מידה של יראת רוממות ואהבה וכשרון. אחת מסבירה את חברתה ומשלימה אותה.

 

ב    🔗

שלושת יסודות שוּקעוּ בבנין עולמו של עגנון: תבונה, אמונה ואהבה. ואם כי על פי המושכלות הפורמליים לא תמיד יכולים שלשתם לדור בכפיפה אחת, הרי המושכל החיוני סובלם. ולא עוד אלא שהוא מחייבם חיוב מלכתחילה. וביצירה אמנותית לא מפי ההגיון החיצוני אנו חיים. זו יודעת, שהכלי ההגיוני צר מהכיל את השפע העובר על גדותיו. המשיג קטן מן המושג. ומה שנראה לו כסתירה, אינו באמת אלא חזיון־מַשלים. אין עגנון נמנע מלהראות מניה־וביה את הצד הסותר, אבל הוא משלבו במבנה הכללי.

יסוד התבונה הוא עיקר ושורש אצל עגנון. עולם תבונה יבּנה. יש סדר ומשטר בתבל זו. אלוהים ברא אותה בחכמה רבה. חכמה זו אינה נסתרה, כי אם מבצבצת מכל בריה ומכל מעשה. אם ראית משהו יוצא לפנים משורה זו – בדוק את קנה־מידה שלך. אפשר שעינך הטעתך או שמא מוגבלת תבנית עולמך. רק מי שמטיל על הוית ישראל מרותם של כללי־ראיה מבחוץ אינו רואה את הסדרים שבה. לאמיתו של דבר הריהי קוסמוס ולא כאוֹס. חס לנו לומר על סלתן של האומות. שחייה מעורבבין וסרי־טעם. זאת טוענים הגויים מרוב קנאה וקטנות־מוח. מי יקרא את “הכנסת כלה” ולא יודה, כי אמנם לא ר' יודיל בלבד נבון הוא, כי אם גם כל סביבתו וכל השתלשלות הדברים. הכל תלוי בקנה־הצופים. הרבה כוח־יצירה שיקע עגנון כדי להראותנו אמת פשוטה זו, שגם כנסת ישראל בגולה היא אדריכל גדול והיא בונה את חייה בבינה עליונה, ברוח הקודש. ודאי המסד של הבנין הזה שונה הוא ואף טפחותיו אחרות. אך שוני זה אינו פוגם בשורת ההגיון. ולפיכך אנו רואים את נדבכי החיים הקטנים והגדולים, את המאוויים הגלויים והכמוסים של כל אחד מישראל, את הנפתולים ואת השגיונות, את המעלות והמורדות, את המולד ואת הכליון, וכולם עשויים בהשכל ודעת. וכל זמן שאינך בא לידי נסיון להשוות חיים אלה אל חיים אחרים, שמחוצה להם, אינך מוצא כל פגם בהם. ואמנם כנסת ישראל לא השוותה מעולם את עצמה לאחרים. חולין היא לה לעשות כן. היא לא ביקשה מפתח מאת אחרים ואת מפתחה שלה זרקה בשעת סכנה אל הים, מחשש שמא ימצאוהו שאינם־הגונים וישתמשו בו שלא־כהלכה. חותם תבניתה היה מקורי והיא לא חמדה אפילו בלבה את כל הטובות והנפלאות של אומות העולם. עגנון, שלא ביקש ליתן פירוש משכילי לחיי הגולה, אלא להאירם מבפנים, לעמוד על סודם ולגלות את אורם, הציג לפנינו את ההויה הזאת ביחודה ובמקוריותה, ללא השוָאה חיצונית וללא הערכה “ממודרגת”. והוא עשה זאת מתוך הזדהות עמהם ומתוך נקיטת כללים ההולמים את החיים האלה. לפיכך יצאה מתחת ידו הויה ישראלית מסועפת ומפוארת, שאפילו דילוגיה עלינו אהבה. ביצירתו נחקקה בבואת העבר הרחוק והקרוב וחיי ישראל זכו להשראת הנפש, ע"י כך לא זו בלבד שהוקמה אנדרטה נהדרה למה שהיה, אלא בדרך זו צבר עגנון חומר ורוח גם להערכת עצמנו, לחשבון הנפש של דורנו. משום שאין דור אחרון עושה חשבון בלי הדורות הראשונים. הם נותנים לנו את אַמת־המידה.

כאמור, סייעה לעגנון מידת התבונה. אבל לא היא בלבד קובעת את החיים. ישנם כמה שותפים אחרים במעשה־בראשית. חיי היחיד והכלל לא היו מתקיימים אפילו שעה אחת לולא השותפים הללו. יש והאדם מאמין בהצלחתו וכופה את השכל לענות אמן. האמונה עשויה ללבוש לבושין שונים, דתיים ושאינם דתיים. ר' יודיל הוא בעל־אמונה על דרך הפשט ובאמונתו יחיה. הוא משעבד אליה את כל כוחות הנפש והגוף. טול ממנו את היסוד הזה ונטלת את נשמתו, את טעם־חייו, את הגלגל המניע. אבל גם יצחק קוּמר נכדו “שנתפקר” ואף שאר בני־לויתו מאמינים הם על פי דרכם. יתירה מזו: כל בני ה“עליה השניה” בין שהם ליטאים או רוסים או גליצאים ובין שהם אדוקים במצוות או חפשים בדעותיהם – נישאים ע“י אמונה שבלב. הן שטוּת היא לבאר את עליתם של האנשים האלה לא”י ואת נפתוליהם הכבירים בא"י על פי השכל הקטן או “השכל הישר”. אמונה זו, המלהטת בקרבם ודוחפתם לעלות ולחפש דרך חדשה לעצמם, היא שעושה אותם לחלוצים במובן הנעלה של המלה. בלעדיה הריהם אנשים מתמיהים, כמעט

סהרוריים.אמנם עגנון גורס בסיפוריו אמונה תמה ופשוטה ובאורה יראה לנו את מרבית דמויותיו, ויש שאמונה זו מזוככת ומרוכזת בביטויה כל כך, שאין אנו בני חורין מן ההרגשה, שיסוד זה עודף בסיפור מבמציאות. אבל אין ספק, שרק בדרך זו ניתן לנו לראות ראיה ברורה מהו המקור המפרנס את הדורות הבאים, איזה כבשן בוער של אמונה הדליקה כנסת ישראל בגולה, אשר את חומו הוליכה בצנורות גלויים וסמויים אל תוך לבו של כל יהודי. לא רק ברית היא חתמה בבשרו, אלא גם אמונה משומרת והתלהבות נצחית שיקעה בנפשו, שאינן פגות לעולם. היהודי של עגנון, תהי דרכו אשר תהיה, אש־תמיד תוקד בו משום שהוא טיפה מאותו נהר־דיהנור אשר לתוכו השתפכו כל הדורות שקדמו לו. האמונה מתגלגלת גלגולי־מחילות שונים ומתגלית בצורות שונות, הכל פי המאמין ותנאי חייו. אבל היא אותה צלוחית של פלייטין, המבשמת כל מחשבה וכל מעשה. אין היא צוררת לתבונה ולשכל; היא ממלאת את פירצותיהם.

לפיכך רואים אנו, שעגנון מחליף בתוך סיפור אחד את דרכי התיאור שלו. ריאליזם חמור ודמיון מרקיע, בנין הגיוני קפדני והתרחשות ניסית משמשים בערבוביה. לא חולשה כאן אלא מידת גבורה. הוא מעיז להציץ בפני האדם ובנפשו ולראותם בניגודיהם והיפוכיהם. אלא ואלה דברי אלוהים חיים ודברי אנשים חיים. הוא נזהר מפני הזיוף והמלאכותי. במצב פלוני האדם שוקל בחשבון קר ובמצב אלמוני הריהו בונה מגדל באויר, ולפי ששתי רשויות אלו יונקות זו מזו, מן ההכרח ליטול את היסוד המציאותי ולבזוֹק עליו מעט מזהרורי אגדה, ולתוך עורקי האגדה והדמיון יש לזרזף מעט נסיוב של ברזל וממשות. מכאן טשטוש התחומין המורגש לפרקים. כי זאת היא הוָיתו האמיתית של היהודי בדורות האחרונים: משועבד למציאות כעבד כנעני – מזה, וקל־כנפים להמריא אל על – מזה. בין שני קצוות אלה הוא נקלע. אפשר שהוא שואף למידה בינונית, למידת ההשתוות, בלשונו של עגנון,אך לפי שעה לא השיג אותה. בני העליה השניה שב“תמול שלשום” עורגים אליה, אבל שום אחד מהם לא זכה לה. יתכן ששמץ ממנה יתגלה לנו בספרו הבא.

כחכם־נפש ורב־אמן אין עגנון מסתפק בהעלאת צדדים וסיבות גלויים לעין. בחיים פועלים גם כוחות עיורים. מעשי האדם ועלילותיו מסובבים ע"י גורמים יוצאי דופן, שאין עליהם עול תבונה א אמונה.אלו הן עילות־אֵימים, בחינת בריות מעולם התוהו, המתערבות בחיי האדם והוגות אותם מן המסילה הישרה. הקדמונים קראו לכך “סמך־מם” או “סיטרא אחרא” או “מזיק” או “מזל ביש”. אך עגנון האמן מבקש לגלם את הגורמים המפתיעים והמתמיהים האלה גילום מוחשי ולפיכך הלבישם לבוש מציאותי בדמות הכלב בלק אשר בספרו האחרון “תמול שלשום”. הכלב הזה מקפל בתוכו הרבה דברים וציורים וסמלים. הוא עתיד ליעשות סיסמה, שם־דבר, שבולת, מפתח, שבו יפּתחו שערי־נפש נעולים. הוא יהיה אב־דיוקן להויה האפלה והחשוכה, המנמנמת בתחתיות הנשמה. אבל כאן לא ידובר על הסמל החברתי שבו, אלא רק מצד אחד, מצד היותו סמל לאיזה “חיצוני”, לכוח־בלהות, המטה את האדם פתאום לדרך שכל באיו לא ישובון.

הצבּע יצחק קוּמר צייר פעם דרך־שחוק ובלא מחשבה תחילה על כלב שנזדמן לו באקראי את המלים “כלב משוגע” ומאותה שעה ואילך נסתבכה פקעת של מאורעות, שהתפתחותם איומה ואחריתם איומה ממנה. פסיכולוגית־המעמקים הורתנו, שאין מעשה כזה נעשה “במקרה”. המקרה התמים אינו תמים כל כך. אם “עלה בדעתו” של יצחק קומר לכתוב את האותיות האלה דוקא, מסתמא דבר בגו. ע“י נצנוצי־רעיון־וביטוי כאלה אנו למדים רב־יתר על המתרחש בנפש האדם מאשר מכמה וכמה גילויים מדעת. ואמנם במרוצת ההתרחשות מתברר לנו, שלא הכלב בלבד הוא סמל־מה לחיי יצחק וחבריו, אלא גם שתי המלים האלה שכתב עליו מטילות אלומת־אור על פינה בנפשו, שהיתה מוצנעת ועלומה ממנו, ורק סופו מעיד על תחילתו של מעשה זה. אותו ר' פייש, שנעשה אחר כך חותנו, לקה בשיתוק מחמת הפחד שהכלב הפחידו בשעה שיצא בלילה להדביק את כרוזי־החרם שלו, ואף חתנו של ר' פייש, הוא יצחק קומר, נושך ע”י אותו כלב ומת מיתה משונה. וכל אותו מהלך של מעשים ומאורעות המשתלשלים בינתיים ובשולי התנהגותו של הכלב – מעידים בשפה ברורה, כי כאן ניתן לנו גילויו של אותו כוח שטני, הבא כחתף על האדם וטורף את כל קלפיו. כמעט שאין עצה ואין תבונה כנגדו. כאן פוקע אותו מעגל של אמונה ותבונה, ושעירים פורצים ומרקדים בתוכו. ובניגוד לפייאֶרברג התמים, אין שום קמיע מועיל ואין מפלט מפניו. עד הקבר ירדפך. החפשי־בדעות יצחק קומר והחרד הקנאי ר' פייש, שניהם נספים ע"י אותה מפלצת עצמה.

שבח הוא לעגנון שהראה לנו אותו גורם מפליץ בחיי האדם. אלמלא הוא היה סיפורו של עגנון כולו מישור, שטח, מציאות בדויה, אמת חיצונית. עכשיו שהכלב הזה משתרבב בכל השתלשלות הדברים, הריהו “מאיר” לפנינו את הדרך אל תהומות המחשכים שבנפש הפרטית והקיבוצית. אנו רואים בעליל כי מי הוא זה המערבב לא־פעם את החשבונות והופך את הקערה על פיה ומחזיר חיי אדם לתוהו. אותו כלב חצוף אינו מסתתר תחת גלימתו של ר' גרונים בלבד, זה המגיד אשר דבריו הם כאש אוכלה, אלא הוא נובח מתוך קיפולי נשמתו של כל אחד ונושך מפקידה לפקידה את פלוני או אלמוני, העובר “לפי תומו” לרגל עסקי יומו. הכלב בּלָק מרמז על המארב הנצחי בקרבנו, שממנו עלולים לזנק תאוות ויצרים ובולמסאות, שתכליתם להביאנו לידי הריסת עצמנו מדעת ושלא־מדעת. מבחינה זו, מבחינת המראות והקולות והכוחות הדימוניים, הפועלים בחמת־זעם בחיי האדם, הראה לנו עגנון בסיפורו האחרון נפלאות ממש ולפיכך מיוחד הוא במינו. ואם יש גרעין של אמת בדבר “הסטיליזציה” של עגנון, הרי כאן פוקע כוחה של הגדרה זו. כשם שאנו הקוראים נסחפים בפרקים רבים עם זרם התיאורים המסעירים, כך נסחף עגנון עצמו ולא היתה לו שהות ולא לב לסלסל את לשון ההתרחשות. הרוצה לעמוד על כך ילך אצל הפרק, שבו מתואר הכלב לפני התקיפו את יצחק. איזו שפת־בראשית כאן, אבנים המפולמות, מלים שלופת מן התהום.

 

ג    🔗

ובזה הכשרנו את עצמנו להבין את היסוד השלישי, אשר עליו בנוי עולמו הסיפורי של עגנון: האהבה והחסד. האהבה היא הכוח המעמיד. דוקא משום שאפלה גדולה רובצת לפתחו של כל אדם ומזיקין וסכנות אורבים לחייו, זקוק היחיד, וזקוק הכלל לאהבה. והמלאך הממונה על החיים מכה על ראשו של כל אדם ואומר לו: אהב! האהבה כסמל והאהבה כפשט ממלאת את כל סיפורי עגנון. היא התבלין העיקרי. היא ראש כל צדקה שעשה הקדוש ברוך הוא עם האדם. אוצרות בלומים של אהבה מצויים ברשותו של עגנון, ובכל סיפור וסיפור היא מתלבשת בצורה אחרת ומבהיקה בצבע אחר ואין אהבה אחת דומה לחברתה. איש איש ואהבתו, אשה אשה ואהבתה. כאילו דולה הוא מאיזה אוקינוס גדול ומשקה כוס־אהבה לכל אחת מבריותיו. ובמקום שאין אהבה ממש יש דבקות, שהיא גלגול של אהבה. היחיד דבק בכלל; המאמין בבוראו; הרבי בחסידיו; החסידים ברבי; הבנים והבנות בהוריהם; האחים באחיותיהם; החתן בכלתו והכלה בחתנה, וכנסת ישראלה כולה היא כחטיבה של דבקות.

וכשאתה בודק את האהבה אשר בסיפורי עגנון, אי אתה יכול שלא לראות את רקמתה המיוחדת והענוגה, לכאורה יש כל הממתקים והמרורים שבאֶרוס; שכן אתה מוצא בה נפתולים עם נכלים, קורת־רוח ומורת־רוח, ערמה וטכסיסי־הלב, צער האכזבה וששון ההגשמה, יסורי־נוחם ואכזריות. אף על פי כן נפלית זו בכל טיבה וצביונה. התאוה מתעלית לעתים קרובות על עצמה וכובשת את עצמה. האוהב מתעצב על גורלו ומתעלס עם עצבונו, מעין שמחה שבצער וצער שבשמחה, יגון שבסיפוק וסיפוק שביגון. לעולם אין ההתמלאות שלמה, אך גם מפח־הנפש אינו שלם. מבעד למפלשי היאוש מפציעה קרן־אור ומבעד לנגוהות התקוה והענוג מסתמן והולך ענן קודש ומבשר סער. עגנון הוא חכם־הרזים. הוא יודע למתוח את האהבה עד קצה גבולה ולהוליך את החשוק והחשוּקה על פני תהום, אך עד מהרה הריהו שולח את מלאכו הטוב והמצילם מן הסכנה. כמין פס יד של קסמים משתלח אליהם לחצם ממצוקתם. יש סופרים המתהוללים בתיאוריהם הריאליסטיים, המתקרבים לא־אחת לתחום של ניבול־פה. וראה זה פלא: הם,שאינם בולמים את לשונם ואומרים ככל העולה על רוחם,אינם משכילים להביאנו לידי הרגשת־אמת שלמה, ואילו עגנון טהור־הביטוי, המדבר על ענינים־שבצינעה במתג ורסן, מצליח להשיח את הדברים עד תומם. אין הוא מעקם את הכתובים ואינו מטיל מום בניבו, אבל הוא מקפל מרובה בדיבור מועט, מרומז. איזו טהרת־לשון מוטבעת בו, מין צחצחות שמבראשית, והיא שמעבירה אותו בשלום דרך כל החתחתים. המפורש והסתום משלימים זה את זה. הערפל והאור נושקים אהדדי. אף ההומור הטוב והמיטיב מסייע לו בכך סיוע רב. דומה עלינו, שהגיבורים עצמם ששים ושמחים ביוצרם הגדול, היודע מה לעשות בכל אחד מהם בכל עת ובכל שעה.

הנפשות הנאהבות והאוהבות של עגנון מנצחות או נופלות ומעוררות בנו רגש עמוק של השתתפות. אך בשמחתן אין מן ההוללות ובצערן אין מן הטרגדיה האטומה. משום שעגנון הוא סופר ישראל, המביט בקנה־צופים ישראלי. וכל המביט בו אינו יכול לראות קץ־כל־בשר באיזו אכזבה או אפילו במפלה. הטרגדיה המוחלטת היא מולדת־חוץ, פרי חכמה יוונית, ואילו האמונה בחיים גם לאחר התבוסה היא מולדת־בית. ההתאבדות, שהיא מעשה בכל יום בסיפוריהם של סופרי אומות העולם, אינה מוצא בשביל גיבוריו של עגנון. הם מוסרים את דינם לשמים ואינם טורפים נפשם בכפם. לפיכך אף הנישואים והגירושים עם שהם ענינים מכריעים בחיי כל אדם, אינם עדיין הכל. אמנם בהתקיים זיווג של בחור ובתולה כל הבריאה עושה להם חופה ונעשית שושבין להם, – ומי כעגנון יודע ערכה של הכנסת־כלה ואהבת־דודים – אך אם איתרע מזלם ואלוהים לא אמר לדבק טוב, עדיין לא נחרב העולם. וכן בגירושין.המגרש את אשתו אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, אבל גם הם כורח החיים, הואיל וסוד הזיווג האמיתי לא נתגלה לנו והגירושים מתקנים את השגגה.

אין לגלות בדברים האלה פנים שלא כהלכה. לא היחסיות היא יסוד עולמו. גם בסיפורי עגנון יש ערכים מוחלטים, אבל הם נעוצים בספירה אחרת. חיי האדם הם ערך מוחלט, אבל מקרי החיים וחליפותיהם רבים הם ולא מן הראוי להשתעבד אליהם שעבוד גמור. גיבורי עגנון משאירים לעצמם פתח קטן לשער התשובה והאמונה והבטחון אפילו כשחרב חדה מונחת על צוארם. לפיכך נבלטת בסיפורי עגנון אותה נעימה של צידוק־דין ישראלי, הנשמעת פעם בקול רם ופעם בלי אומר ודברים אלא חולפת כרוח מלטפת ומנחמת. מוטב לו לעגנון להשתמש בשעת הדחק במוצא פלאי, נסי, ולא להביא את גיבוריו לידי חילול החיים ע“י התאבדות עכו”מית.

 

ד    🔗

עגנון והחיים המתוארים חד הם; רוחם מדברת מתוך גרונו, ונשמתו פועמת בהם. אין כל חציצה בינו לביניהם, לפיכך מזדהה הוא עם כולם ולא עם מקצת. ובזה שונה מנהגו מכמה וכמה מסַפּרים אחרים, שבוררים להם נפש אחת פועלת, החביבה עליהם והקרובה להם ביותר, ולה הם מעניקים שפע של אור וחום, דם וחיוּת. לא כן עגנון; אין משוא־פנים לפניו. הוא אוהב את כל ברואי רוחו וטיפוחי דמיונו, ואינו שׂם פדות בין דמות אחת לחברתה. כל אחת זוכה לאותו שיעור של טיפול ולאותה מידה של חן וחסד, שהיא ראויה להם מצד גורלה, מדרגתה ומעמדה ותפקידה. אפילו הנפשות הנראות כטפלות, העוברות בסיפורי עגנון כבנות־לויה או כעיטורי סביבה ומשפחה, חביבות עליו והריהו מאציל להן את ברכתוֹ ביד נדיבה ובחמימות שבלב. לא ניכר שוע לפני דל, חכם לפני כסיל, איש לפני אשה, ועם־הארץ לפני בר־אורין, ביש־גדא לפני בר־מזל. כולם בנים לעגנון. בכלל אין עיקר וטפל בעולם האדם. כל בריה כדאית היתה להברא ואינה נחותה בדרגה. החיים אינם ענין למיוחסים בלבד, כל הנפשות הפועלות מהוות את המקהלה ומצטרפות למנין. לעולם אין אתה יודע מי נועד למלא תפקיד מועט או מרובה; יש ובריה עלובה שמאחורי הגדר חשובה לפני שר־התולדה רב־יתר מחד מפורסם, שמגילת־יוחסין נושרת לו מחיקו.יחסו

זה של עגנון מקורו בחיוב החיים וברגש האחריות. ככל אמן גדול רואה עצמו עגנון אחראי ליצוריו. לא לתוהו בראם. לא מתוך קלות־דעת עיצב את דמותם. הם בשר מבשרו ורוח מרוחו. אין זה היינו־הך לו מה הם עושים וכיצד יחיו בעולם הזה בימי בחרוּתם ושׂיבתם. גנאי הוא למסַפּר שמזלזל בגיבוריו ואינו חרד לגורלם כחרוד אב על גורל בניו ובנותיו. לא רק בית־דין שמוציא פסקי־מוות נקרא קטלני, אלא גם מסַפּר, שמביא את גיבוריו לידי התאבדות או מוליכם, בלי צורך בתוהו לא־דרך. יצוּר סיפורי כיוון שהבאת אותו לעולם אתה מחוייב לשקוד עליו כהלכה, כאילו נפש חיה וממללה היא, שכאבה ממשי וששונה ממשי. עבירה חמורה היא להביאו לידי תקלה או להניח לו לרחף בעולם כנשמה ערטיאלית. אם נגזר על נפש מן הנפשות לנוע במעגל־חיים טראגי, עלינו להרגיש שגזירה היא זו שאין להרהר אחריה ולא מעשה שרירות־לב מצד המסַפּר, המתעלס ביגון גיבוריו או מתכבד בקלונם. רגש האחריות חריף אצל עגנון. אצלו לא תמצא יצורי בין־השמשות, נפשות שנוצרו בערב שבת עם חשכה, שעה שלא היתה למסַפּר שהות להטיל בהם צורה ונשמה כדת וכדין. הוא מטפל במיטב כוחו היוצר בכל נפש ונפש, מטפח את קומתה וצביונה ורמ“ח אבריה ושלוש עשרה מידותיה. והכל ערוך ומתוקן על פי חוקי הגיון מוכרחים.נאמר כן, שעגנון אב הוא לכולם ומשוה קטן לגדול. רוחו מתדבק בכולם, כי על כן יש בו מיסוד השחקן האמן. סגולה זו שבח היא לו. כשם ששחקן ברוך־אלוהים יודע להתגלגל בכמה וכמה דמויות ומרגיש עצמו בכל אחת מהן כבתוך עצמו, כך ממש מתגלגל עגנון לתוך נפשותיו, שהן צירוף של מעשה־בראשית ומעשה־מרכבה, ובכל גלגול וגלגול יצוקה ישותו. כולן הן חלק ממנו ,שורש משרשי נשמתו. רק בני־עליה מועטים זוכים לצאת בשלום מריבוי־אנפין זה. יש שמתקפחת בסופר מידת העומק ע”י הרוחב וההיקף, ויש שאין היכולת מספיקה להיניק את כל הדמויות ולטפחן טיפוח אישי. אבל כוחו של עגנון רב. יְקוּם ישראלי ברא, ובו חיים והומים יהודים וגויים רבים, וכל אחד מהם משתבץ ונוצץ ובולט באורו המיוחד ובצלליו המיוחדים. עגנון ברא נפשות רבות וחסרונן ואף הוא עצמו מגוּלם גילום אוֹבּייקטיבי, אם אפשר לומר כן. מחמדת שבסיפור “גבעת החול” ועד חמדת שב“תמול שלשום” חלפו שנים רבות, כמעט למעלה משנות דור; כמה להבות כּלוּ מאז וכמה חלומות נתקיימו או בטלו; אף על פי כן הוא־הוא. סכנה גדולה היא כשסופר מגלם את עצמו. הנארציזם רובץ לפתחו. בין אם הוא מסתכל בבוּאה שלו ומתאהב בעצמו, ובין אם הוא מסתכל בה ושוטם את עצמו, תמיד עשוי הוא לקלקל את שוּרת האמת ולהגיע לידי הפרזה לצד זה או זה. אך חמדת־צ’אצ’קס מבורך בטעם טוב ושומר דרכו ונוצר לשונו, ומושך על עצמו חוט של צניעות וממעט בתיאור נפשו ומסתפק ברמיזא. אולם מה שהחסיר עגנון בתיאור עצמו בקו־מישרין, משלימות שאר הדמויות בעקיפין. שכל אחת לווה מחברתה ופגימתה מתמלאת מספירת חברתה. אבל המסכת כולה שלמה ומושלמת.

 

ה    🔗

רבות אמרו על סגנונו של עגנון, ויש שדרשוהו לגנאי. סגנונו מורגש יתר־על־המידה, טענו אלה שטענו. אך תמיהני אם יש אמנות שאינה מסוגננת. כל טיפוס על הבמה או בספרות מסוגנן הוא; כל שיחה חיה מסוגננת; כל הופעה וסגנונה; מדבּר מדבר וסגנונו. אין מקום פנוי ממנו ואין חזיון פנוי ממנו. אם ביאליק אמר על ברנר: “אותו ברנר הצנוע והישר, שכותב ספרים טובים כל כך בסגנון מרוּשל כל כך” – ודאי לא נתכון לדבּר נגד “הסטיליזציה”. אולם כמדומה, שהברה זו שנפלה בראשית הופעתו של עגנון בטלה סיבתה מזמן. כי בינתיים כתב עגנון “סיפור פשוט” וכמה סיפורים ב“אלו ואלו” וביחוד “תמול שלשום”, ובהם ראינו את עגנון כסופר, שסגנונו דבוק לגוף הדברים כבגד המהודק לגוף לובשו. הוא ברא נפשות וסגנונן, הוי וסגנונו, סביבה וסגנונה. אולם זו דרכה של סיסמה תפלה, שהיא פורחת אפילו לאחר שנקצצו כנפיה.

אם אנו משבחים את סגנונו של עגנון הרי לא מפני שהוא “טבעי” וכך צריך לדבר או כך עתידים אנו לדבר. אף לא מפני שאנו נמשכים אחרי המליצה העברית החדשה, כפי שביקשו לפרש כל שבח שנאמר על עגנון; עיקר הטעם הוא בכך, שסגנונו של עגנון טבעי הוא לנפשות הפועלות בסיפוריו ולנוף מולדתן. כנסת ישראל בגולה לא דיברה במאתים השנים האחרונות עברית כזאת, אך אילו דיברה, ודאי שהיתה מדברת כך, כלשונו של עגנון. ותדע לך, שכל רישומי הספרות של התקופה הזאת מחזקים סברה זו. ואף זהו אחד מסימני גדלותו של עגנון, שלא נשתעבד להיפּנוֹזה של מנדלי, בה ריגוש, שפישקי החיגר ור' יודיל אינם יכולים לדבר אליו בין השאר את הדברים הבאים: “אני אומר לך, כי סגנון מנדלי אינו המלה האחרונה של הסיפור העברי… סגנונו של מנדלי מוצק כסלע, הוא במצב ההתאבנות… אבל חיי הנפש אינם סלע ואבן. נפש האדם היא יחידה, היא במצב נוזל… נפש האדם מפרכסת. היא בוכה, היא צוחקת. איך אתה רוצה לתפוס את כל זה בסגנונו של מנדלי, בסממניו, באופן הרצאתו? אני אומר לך, עתידה ספרותנו לפרוץ גם את חופיו של מנדלי, לעבור עליו. גם בתוכן וגם בסגנון”. כבן־עשרים היה אז וידע מה שניבא. עגנון פרץ את הגבול שגבל מנדלי. עד עגנון היו סבורים, שכבר מיצו את כל האפשרויות להתחדשות הלשון העברית, לטביעת הנוסח. והנה בא עגנון ויצר נוסח חדש, נוסח אחרון. הוא פתח אופק חדש, מרחביה.

במשך מאות שנים היתה כנסת ישראל בגלות פולין וליטא ורייסין. היו בה עונות של קפאון ועונות של התעוררות. היא הגתה על פי דרכה, והטיפה מוסר, לימדה חכמה ונאבקה מבית ומחוץ. כל אלה נכתבו בלשון העברית בספרי־יראים ופוסקים וחקירות וקונטרסי־מוסר ופנקסי־קהילות ואגרות־שלומים וסלסולי־ברכה. עפרות־זהב לשוניים נחסנו ונאצרו בספרות רבת־פנים זו. פה ושם קם סופר עברי, כגון יוסף פרל, שלבו ער ועינו פקוחה והוכיח, שהגאון הישראלי עומד על המצפה וסגנון הדור לא פסק. אך עד שקם עגנון ראו בזה סגנון־טלאים ואיש לא האמין, שיש בו שלמות, שנשתיירה בו חיוניות ושאפשר לתתו ענין ליצירה גדולה. אפילו יוסף פרל, שגילה כשרון בלתי מצוי בחיקוי סגנון החסידים בספרו “מגלה טמירין”, לא יצא מכלל סאטירה. אך עגנון צבר את כל העפרות האלה והתיכם בכור היצירה שלו והוציא מתחת ידו לשון, שהיא עממית ואמנותית כאחת, לשון השׂשׂה בגווניה, הנשמעת למשתמש בה והצופנת לבאים בסודה רמזי־אפשרות רבים מספוּר. ודאי קדם לו מנדלי; אך אל נשכח: ראשית דבריו של מנדלי נכתבו ונדפסו באידיש. העברית המקורית שלו, הזכה כבדולח, קבלה השראה גם מן השפה המדוברת. ואילו לשונו של עגנון לידתה בטהרה גמורה, והיא נתרקמה ונולדה כמות שהיא. מנדלי נתן לנו אשליה גאונית של הוי עברי, אך רוב גיבוריו של עגנון הוגים בלשון הקודש ממש, מכל מקום שפתם האינטימית בשעת התפילה או הלימוד או הכתיבה עברית היא. לפיכך אין הוא מהסס לשרבב מימרות באידיש, משום שהן תבלין בלבד ולא עיקר. לשונו של עגנון לא נמצאה מוכנה לפניו; היא פרי עמל ועיכול ואינטואיציה גדולה. הרבה ליבוטים נתלבט. עיין בכמה סיפורים לפני כינוסם בספר ואחרי כן חזור ועיין בהם לאחר כינוסם – ותיווכח לדעת כמה שקד עגנון לצחצחם ולהסיר מהם טפלים ויותרת ושיגרות־מליצה. אבל מה שנתן לנו, הרי זה זהב טהור.

 

ו    🔗

ולא לשון מקורית נפלאה בלבד העניק לנו עגנון, אלא ראית־עולם והרגשת־טבע ישראליות. הוא הכניס את הכל תחת כנפי השכינה העברית. את האדם, לרבות את שאינו בן־ברית, את בעלי־החיים, את הצומח ואת הדומם, את הטבע ואת מצבי־הנפש. על הכל טבוע חותם יהודי מתחילת ברייתו או שהוא מגוייר ומיוהד. בזה קדם לו מנדלי, אך עגנון חידש בתחום זה רבות. והרי תיאור של מוצאי־שבת בחורף:

“אין שלג נאה כשלג של מוצאי שבתות. למה שלג זה דומה? לנוצותיהם של כנפי מלאכים. חביבים ישראל, שאפילו מלאכי השרת משמטים כנפיהם לכבודם ומציעין להם טפטיות מפתח בית הכנסת עד פתח ביתם בשעה שהם יוצאים ליסב בסעודתו של דוד המלך” (“הנידח”).

ורבי יודיל ב“הכנסת כלה”, “נתפעל מן האור הגדול שפרס הקדוש ברוך הוא על כל העולם כולו בחסדו, כאילו הוציא הקדוש־ברוך־הוא ניצוצין מן האור הגנוז ופיאר בהם את העולם, התחיל ר' יודיל מבשם את האויר במילים קדישין”.

וכשבא לתאר את מצב־נפשם של הנוסעים, שניטלטלו לתוך חשכת הלילה, ואימה גדולה תקפתם, הריהו מבאר את הסיבה, שכן הם פחדו מפני “הזאב והארי והדוב והברדלס והנחש שבמשנה בבא קמא ובבא מציעא והארי והדוב והברדלס והנחש שבסנהדרין”.

אפילו התרנגול נקרא ר' זרח “על שם הכתוּב שבתהילים קי”ב, זרח בחושך אור לישרים“. ושני הסוסים נקראים “משכני” ו”נרוצה".

פולין נקראת, כידוע, על שום מעשה שהיה, “שכנסת ישראל אמרה לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, אם עדיין לא הגיעה שעתי להגאל, פה לין בלילה של גלוּת זו עמנו עד שתעלנו לארץ ישראל“. וגליציה מקורה ב”גולי ציון", וכיוצא בזה.

ולא עוד אלא שכל “התורה היא ציור העולם והעולם מתנהג לפי המידות שהתורה נדרשת בהן וכל הנשמות אצולות מאותיות התורה”. ואם כן אין כל תימה בכך, שצורת האותיות הקדושות היתה תבנית־בראשית לכל דבר. “כמה יגיעות יגעו חסידים הראשונים להשוות גופם לאותיות שבתורה, שהיו זוקפים את שתי ידיהם בשעת תפילתם עד לראשם כמין שי”ן, שהיא התחלה שדי".

ואין צריך להביא ראיות מרובות לשמות הספרים והנפשות הפועלות שהם על טהרת העברית. מבחינה זו עגנון הוא אמן השמות והכינויים, כקדמונינו ממש. ידוע הדבר, כמה נסוגונו בכוח־ההמצאה ובכוח־ההעזה בענין קריאת שמות לספרים ולגיבורים. אבותינו הראשונים היו גורסים, שגם השם גורם ואין זה היינו־הך מה שמו של אדם או של ספר. השם הוא חלק מעצמותו של בעל השם; ולא זה בלבד שהוא מורה על תכנו ומגמתו ותבניתו, אלא בו מרומז לעתים קרובות גם מה שלא הושג בספר, אם מפני שכוח היצירה לא הספיק ואם מחמת נימוק כמוס אחר. במציאת השם בלבד היתה מידה של דמיון וחריפות ועוז. נעביר נא לפנינו שמות כגון “עקדת יצחק”, “שפתי חכמים”, “אור החיים”, “נופת צופים”, “שולחן ערוך”, “יורה דעת”, “עירין קדישין” וכיוצא בהם, ונבין עד כמה דלל מעיננו. הריאליזם שלנו במתן שמות יש בו אחד מששים שבדלדול התוכן. השם הוא הכותרת של היצירה, בו גנוז הסוד, התמצית. אם תוכנו של ספר חייב להיות בהיר ומאיר, הרי ניתנה רשות לשם להיות קצת מעומעם, מגרה, קורץ, צבעוני. הוא צריך להיות, כביכול, בעל שתי עינים, שעינו האחת מביטה נכחה, אל הספר ותוכנו, ואילו עינו השניה רשאית להציץ אל מעבר הלז, אל אחורי הפרגוד של כיסופי המחבר, שלא יצאו אל הפועל בספר זה ואולי לא יתגשמו לעולם, ורק שארית מרומזת זו תינוֹן בּשם.

עגנון החזיר את השמות לתפארתם הראשונה. כשם שיש רציפות של דורות בחיים המתוארים על ידו ובסגנון הלשון, כך יש רציפות של דורות בשמות ספריו וגיבוריו. “והיה העקוב למישור”, “חופת דודים”, “שבועת אמונים”, “בלבב ימים”, “הכנסת כלה”, “מעגלי־צדק”, “משומרים לבוקר”, “אור תורה”, “גדיאל”, ורבים רבים אחרים, הבאים כראשי פרקים, ־ מעידים־מגידים מה עמוקה הבאר אשר ממנה ידלה עגנון ומה זכים ומקוריים המים שבתוכה. אך בנטלו חומר־חיים “מודרני” כנושא לסיפוריו ייזהר לבל ישים עליהם כתר־שם שאינו הולמם. לפיכך נקראים סיפורים אלה “הרופא וגרושתו”, “פנים אחרות”, “בדמי ימיה” וכו'. ללמדך, שאין השם מקרה אלא עצם ואין לשאת שמות לשוא. אותו שיעור של אחריות הנודעת מצד עגנון לחיי גיבוריו נודעת ממנו גם לשמותיהם. אין זה מן המידה לשים כותרת על פרק או על ספר, באופן שתהא זו תלויה על גבה ברפיון או בלי תואר והדר. על כל פנים עגנון לא יעשה כן.

הוא הדין במבנה הסיפור ובתבניתו. עגנון נטל את כל החיוני והחינני שבדרכי־הסיפור העממיים ושיבצם ביצירותיו. התבלין בסיפורי החסידים, הקיצור שבאגדה, התמצית שב“שאלות ותשובות”, העניניות שבמשלי המגיד מדובנא והחומרה המתפנקת שבספרי־מוסר – מכל אלה בירר וניפה את הקיים ועומד ואת הראוי לשימוש ועשאם עמודים לבנינו. לפיכך שילב חרוזי־שיר עממיים, ועשה כבעלי ה“מאַקאַמה” בימי־הבינים וכמעשי המליצים בימי ההשכלה, ושרבב מעשה בתוך מעשה וסיפור לפנים מסיפור, והמעיט בפסקי־טעמים מודרניים. על דרך זו יצר את סיפוריו על פי חוקי קומפּוזיציה פּנימיים, מקוריים, ושיקע בהם ריתמוס נפלא, שלא תמיד אנו יכולים לעמוד על טיבו ולהגדירו במושגים, אבל אנו חשים שמעשה־בראשית כאן, מעשה עגנון.

עגנון נתן לנו אספקלריה מאירה לראות עצמנו בעבר ובהווה. ההויה ההיסטורית, מה שהיה ואיננו, קמה לתחיה מתחת לאצבעותיו. היא רוטטת ומפרכסת ואומרת שירה וקינה בכרך אחד. אך סיפורי עגנון נותנים בידנו גם קנה־מידה לעתיד. אנו יוצאים מלפניהם ודעתנו עלינו רחבה. הוא עצמו מלמדנו שלא להצמיד את עינינו ב“היה היה” בלבד. כל ספר חדש משלו מוציאנו מן העבר ומקרבנו אל ההווה ועם זה אל העתיד. חרש חרש, כפדגוג מנוסה, הוא “מגניב” אל תוך לבנו את ההרגשה, כי מה שהיה לא יהיה עוד, כי כנסת־ישראל עומדת לטוות לעצמה טלית חדשה, שאם אמנם רבים מחוטי־השתי־והערב יהיו משל זו הישנה, הרי תהיה חדשה. האומה תצטרך ללבשה בא“י, תחת שמים חדשים ובאקלים אחר. הרבה דברים משל ההוי הקודם ראויים שנחזיק בהם כדי להנחילם גם לבאים אחרינו, אך הרבה דברים טעונים שינוי וגם פסילה ודחיה. אותיות־הקודש, שמהן נברא העולם, לא ישתנו, אך הצירוף יהיה חדש. בזה יעסקו נכדיו של ר' יודיל. אמנם זכות־אבות בשיבוש תמה, אך זכות־בנים חדשה נולדה בירושלים ובאוֹם ג’וֹני. חשבון ישן ננעל, וחשבון חדש נפתח “תמול שלשום”. יצחק קומר נשתקע בכולל אונגרן, הוא לא עצר כוח ללכת בדרך החדשה עד תום; אבל ב”חלקת־שדה", זה הספר העתיד לבוא לפי הבטחת עגנון, עוד נראה ודאי את גיבורי ההויה החדשה כשהם שׂשׂים בעבודתם וטורחים להתקין לאומה בנין עדי־עד. השלשלת לא נותקה. הרציפות לא פסקה. שר־האומה לא ינום ולא יישן. בטרם פנה זיווה ושקעה שמשה של ההויה הישנה, פרח זיווה ועלתה שמשה של ההויה הישראלית החדשה.

ועגנון עומד על המצפה וקורא את הדורות למחולת־מחניים, להילולא של התחדשות.