א    🔗

יש לומר עם פתיחה: הזז הוא סוגיה מיוחדת בספרות העברית. סוגיה ולא סוג. יצירתו היא ניסוי שאינו פוסק; ניסוי כביר. היא איננה נוסח, קנה־מידה ליצירה אחרת. מופת; היא חד־פעמית, יחידה לעצמה וחידה לעצמה ולאחרים. הרבה טרחו לעשות לה אזנים ולקבוע בה סימני־היכר. הקורא חש גדלוּת וזרוּת בהעלם אחד. טשטוש תחומין וביטול כללים מקובלים מכאן, והתקנת כללים ועקרונות חדשים – מכאן. יש בסיפורי הזז ישן משומר וחדש תוסס ורופס, הקפדה ורישול במקום אחד, חירוּת וחרוּת, נאמנות ליסודי הלשון העברית ובגדיה בשימוש המסורתי, יחס של קדושה ומנהג של חולין, פשט ועיקומי כתובים, רחמים וגירוי פצעים, אמונה וכפירה, יתירה אל השרשים וחתירה תחת יסודות. וכל אלה פתוחים¹ וכרוכים זה בזה, באופן שהקורא נקלע בין הוצאת משפט והיפוכו. מצד אחד הוא נהנה הנאה אסתיטית מסיפורי הזז ולומד וקונה לו מהם נסיון, אך מאידך הוא נפגע ונכווה מן ההיתר שהזז מורה לעצמו לפרוץ גדרים ולפתוח המסוגר ולגלות המוצנע ולהוציא מקברות־התאוה מלים עטופות תכריכין־של־מתים ולהרקידן בין החיים. ודע: העושר המופלג, המכה בסנוורים, פעמים שהוא מוליד יחס של חשד שמא לא כל הנכסים כשרים לשימוש, ביחוד כשאלה הם נכסים חדשים, שהקורא צריך תחילה לסגלם לעצמו בעמל רב. יש מעין אימת־העמל ויראת־הטרחה. אפילו הבקיאים והחריפים והזכרנים ניצבים לפני הזז כתלמידים שצריכים לפשפש במילונים, וע"י כך נפגעת קצת יהירותם ומתקפח הציור על עצמם ועל מדרגת ידיעתם. לא בכל תקופה בחייו מוכן ומזומן אפילו המשכיל ללמוד דברים חדשים באותו קצב, שהזז תובע עימנו. גם סופרי־המופת, ששיקעו בנו טעם מסויים וכללי־הערכה מסויימים, מוסיפים נופך לאותו יחס של סירוב או חשד לכל מה שיוצא קצת דופן. קיצור הדבר: ניתנה רשות לומר, שהכל רואים את הזז כנועז אך גם כרז.

לפיכך כל הקרב אל הזז מין הדין שיהא מישב תחילה את הספיקות שבלבו. עליו להכריע את כפות המאזנים המתנודדות בין הן ולאו ולומר: לי הוא על כל מגרעותיו והפלאותיו. או יאמר: לא לי הוא. אי אפשי בו. אינו לפי רוחי. אך אין לפטור חזיון כהזז בשה“י פה”י או בשתיקה או ברמז או ביחס לחצאין. לסוג זה אני מנה את מוקירי לשונו של הזז או את המודים־במקצת, שהם גרועים מן הכופרים בעיקר. הזז הוא מן העוקרים והמניחים. הוא כוח איתנים. הספרות העברית שלאחריו איננה, ולא תוכל להיות, כמו זו שלפניו. הוא הרתיע אותה והטביע בה את חותמו. אף השוללים מושפעים הימנו. עכשיו לית אתר דפנוי מהזז.

 

ב    🔗

אם ניתנה רשות להגדיר את סוד־יחוּדוֹ של הזז המספר, ראוי יהיה לומר, שהוא מבעלי־הריבוי. שכן לא בין המאמינים בלבד ישנם בעלי אחדות ובעלי־ריבוי, אלא גם בין היוצרים. הראשונים רואים את התופעות הרבות כפירורים מעל שולחן גבוה אחד או כצלעות של יהלום עולמי אחד, ואילו האחרונים רואים אותן רשויות רשויות, שאם גם אחת נוגעת בחברתה, אינה נפקעת ע"י חברתה ואינה מותנית על ידה, או גם כעירוב של רשויות. בעלי־האחדות מטילים מרותו של עקרון אחד על הכל וכופפים את הכל למידה אחת. ההרמוניה העליונה היא אחרית מגמתם, שאליה מוליכים גם הניגודים בדעות והחילוקים בפרצופים והסתירות בהנהגת העולם. היוצא דופן מחזק, כביכול, את הדופן, העקוֹב מקשט את המישור. העולם בנוי בנין אחד, מעשה מקשה. ממנו משתרגים, אמנם, אילך ואילך קנים, כפתורים ופרחים ושקדים, אבל הם משתרגים ממנו. גופו של עולם אחד הוא, ונפשו של עולם אחת היא, ומנהגו של עולם אחד הוא. המקרה הטפל ואפילו המקרה העוור והאכזרי ילדים כשרים הם למעשה־בראשית. אי־שם בתחתית הבריאה יש מדור גם ליסוד העוורון וההפתעה והקפיצה. החוק עצמו פותח, כביכול, סדק קטן לשרירות, לאפס־חוק. אבל אין אלה אלא שריטות דקות באתרוג של היקום. בעל אמונה כזאת אם יוצר הוא, הריהו מציג את ברואיו ובריותיו באור האחדות. כל כתביהם של סופרים כאלה הם מסכת אחת בת פרקים רבים.

וחילופיהם בבעלי־הריבוי. הללו רואים לפניהם שפע של כוחות, חזיונות, אנשים ומאורעות, שכל אחד מהם כאילו נולד במזל מיוחד ויש לו פּטרוֹן מיוחד ומלאך־חבלה מיוחד. המסגרת הכוללת אינה אלא מבליטה את השוני ואת הנפרד, ואת המוגבל בתחומו. לפיכך ישנה התנגשות של רשויות, של יחידים ושל קיבוצים, אך ההרמוניה היא מאתנו והלאה. בתוך היורה העולמית הרותחת מתבשל כל אחד לעצמו ונטרף לעצמו, וגם אם לא נדע ברור מי היא והיכן היא היד הטורפת את קלפי החיים וזובדת את האדם זבד טוב או רע, וגם אם לא נבוא עד חקר הכוח הסמוי מן העין – הנה אין להתעלם מן הגילויים והחזיונות המתרגשים עלינו למעשה, המופיעים כמשחק אכזרי בגורלות בני אדם, משחק הערוך פעם כתופת ופעם כעדן.

מנדלי ועגנון הם בבחינה זו בעלי־אחדות, ואילו הזז אף על פי שיש בו מגלגול שניהם, הוא מבעלי הריבוי. הוא סוגד לכל כוח ולכל תופעה אישית או קיבוצית לחוד. וכל־אימת שהוא מוקסם ונכבש בידי אחד, הריהו רואה את כל העולם מבעד לשפופרת של אותו חזיון, הממלא את כולו. ולפי שחזות עולמו שונה, ממילא שונים גם אופן עיצובו ויחסו לנפשות הפועלות, כדרך ששונים כלי־אומנותו. מנדלי חצב ביד אמן תקופה אחת מחיי ישראל בגולה וגילה את זהבה ואת כספה ואת נחושתה ואת סיגיה. אולם תקופה זו היתה מאוחה בשאר התקופות ולא תלושה מהן. אמנם הוא לא פתח צוהר לעתידם של חיי ישראל ואין איש יודע, לפי מנדלי, לאן תזרום ההיסטוריה הישראלית ומה יהיו פני ההויה היהודית הבאה. בנקודה זו מניח אותנו מנדלי באפלה גמורה, אם לא שנראה בבנימין השלישי את שובר הקו וסולל־הדרך, מה שאינו מתקבל על הדעת. אבל יש אחדות ושלמות בתפיסת מנדלי וביצירתו. עגנון ודאי שרואה את כנסת־ישראל עשויה מעור אחד ומוארה באור אחד, שראשיתו בהר־סיני, אמצעיתו בגולה ואחריתו בירושלים הבנויה. תורת ישראל וחיי ישראל חוזרים על האכסניה שלהם בדרכי עקיפין ארוכות ומרובות, אבל יש כוון ויש מגמה ברורה להיסטוריה הישראלית. נשימת היהודים ארוכה ויש בה אתנחתות, כדרך שהילוכם ממושך ויש בו תחנות ומראות־נוף שונים ובריות משונות. אבל אתנחתות אינן הפסקות ותחנות אינן סופי־דרכים, וחליפות אינן קיצין. אבל בקראך בספרי הזז אתה רואה את ממשלת הריבוי בפרט ובכלל. אתה רואה את חיי ישראל פרשיות פרשיות (כגון: “פרקי המהפכה”), קרעים קרעים, וכל קרע אומר שירה או קינה לעצמו. הזמן מתפרט והמקום נחלק ואף טיפוסי האנשים הם כיחידות חד־פעמיות. לפיכך יצאו גיבוריו לעתים קרובות מופלגים וגדושי צבעים. הנפשות מתוקנות למופת, אך האומה המאכלסת נפשות אלו יוצאת משונה במקצת. יותר מדי טפסים אידיאליים לחיוב ולשלילה יש בה לפי הזז. בלי ספק גרם לכך פולחן הריבוי.

 

ג    🔗

הרגשת הריבוי עשתה אותו ריאליסטן מופלג. אוהב הוא את בליטתה של כל חטיבה לעצמה, את גשמיוה היתירה. וממילא הוא מגיע לכלל הגשמה יתירה. בשרם של גיבוריו דשן ודמם סמוֹק מאוד. אבריהם חתוכים כהלכה, קוי פניהם חריפים, תשוקותיהם ותאוותיהם בולעניות ופעורות כתהום: ההן שלהם נשמע ברמה ומתפוצץ לכמה קולות, והלאו שלהם נאמר בדגש חזק; מחשבותיהם פסוקות וקולניות, ומעשיהם ודאיים וחלוטים; ניבם ברור ומפורש ואף גמגומם שלם בתכלית; חיי האישות נפרשׂים כשמלה וכיסוים כגילוים; הרעב מרעיד את כל יצורי־הגו והרוויה מדשנתם ומפיקה מנגינה של שובע ושמחות; הגאוה מהלכת בקומה זקופה ודוחקת את רגלי השכינה, והכניעה זוחלת כתולעת; הצעיר תוסס והומה באלפי קולות, והזקן תשוש וחלוש וסחוט וצרוד ואכול מרירות; האושר מאיר ושש בגווניו, והאסון מילל וקורע לבבות; המחובר מחובר בכל הנימין והתלוש פורח באויר. המבדח עושה אותנו פקעים פקעים של צחוק, והמעציב מרתיח את הנפש. קיצורו של דבר: זהו ריאליזם בעל שרירים ובעל און.

אף על פי כן אתה מוצא בסיפורי הזז גם מיסוד האגדה. מחומר כזה קורצה, למשל, “שלולית גנוזה”. ואולם גם את האלמנט האגדי הוא מלביש לבוש ריאליסטי, מוחשי, קיצוני.

"בקיצוניות זו אתה מוצא את גבורתו ואת חולשתו כאחד. בה יתנכר. אין הזז נותן שום דבר לחצאין. מרכז הוא את כל כוחו כדי ליצור צורה מובהקת, תמציתית, לאחד מגיבוריו או לאחת הסיטואוציות. אין הוא גורס הסתייגות, בחינת “תנא ושייר”. כל טיפוס הוא מכלוֹל של סגולות, מעין בעל־אשכולות, בחינת כל־בו. כשאנו מסיימים אחד מספריו מתברר לנו: אין מה להוסיף על המתואר. הזז עצמו אמר את הכל. מי, למשל, יעיז לומר, שר' זונדלה חסר איזה תג בתור גררן ובעל־תאוה? הן הוא צבר צבעים ותיאורים מכל המקורות, כדי להעמיד את ר' זונדלה על מכונו ולהשיח את תכונותיו עד תומן. אלא שאַליה זו קוץ בה. מתיחת הריאליזם עד קצה הגבול, מביאתו לידי התפקקות חוליותיו של הריאליזם ולידי היפוכו. מכיון שטיפוס מושלם כזה של זולל כר' זונדלה לא היה ולא נברא אלא משל היה, הריהו נהפך לאגדה.

גם בדרבקין נתגלמו כל סימני הנפש של זקן בעל־בעמיו, שידו היתה בכל עסקי הציבור והוא ירד ממדרגתו וניטל ממנו כבודו, והריהו כחמת מלא חימה ושורף ומכלה בהבל־פיו כל מי וכל מה ששרוי במחיצתו. אבל תכונותיו נחתכו בצורה מחודדת וממולחת כל כך, ששוב אין זאת דמות מן הישוב, שעיננו עשויה להתקל בה, אלא היא מלאכת־מחשבת, תבנית של זקן אידאלי, אידיאה, אגדה. כך נושקים הריאליזם והאידיאליזם אהדדי. מתוך הגשמיות היתירה נולדת האצילות. וכאן גם שורש הספק בלב הקורא, שדעתו אינה סובלת שלימות כזאת, חוסר־פגימה כזה, השלימות האידיאלית מחדישה את עצמה עלינו שמא היא אשליה, תעתועי־עינים. בחיי המציאות השחור והלבין משמשים בערבוביה, והשלילה משורבבת לתוך החיוב, כשם שהחיוב מזוג בתוך השלילה. חותמו של המאורע הקדמון, שבירת־הכלים, טבוע בכל יש, וכל המראה אותו לנו כליל־שלימות – מזייף את החותם. אין אנו נוטים להאמין לעשרה קבין של שלימות אנושית, וכדי שתתקבל על דעתנו איזו הויה אנושית, יש לגרוע ממנה קב או קביים… הפּחתת שבגיבורי הזז שאין בהם פחתת, שהם בתכלית השלימות.

 

ד    🔗

הקושרים כתבים לעלילה, להתרחשות הכללית המותחת והנמתחת, לא ימצאו את היסוד הזה מפותח ביותר בסיפורי הזז. תחת זאת יש בהם עלילה אחרת, עלילה פרטית, אם אפשר לומר כך. כל תיאור נוף ואופי, כל מצב־נפש, כל פסוק בפי גיבור – עלילה רותחת. ולא המדבר והצומח בלבד עוללים, אלא אף הדוממים. מה שמתרחש, למשל, בין הקדירות במטבח הריהו עלילה דרמטית למופת. אילו נס נעשה להם לתשמישי־כיריים אלה והם קבלו נשמה חיה וממללת, ומדברים ושמחים ועצובים ומריבים זה עם זה. אין אלה סירים ואילפסים טוּמטוּמיים, אלא בריות ממש, זכרים ונקבות, ויש ביניהם קנאה ותחרות, תבוסה ונצחון. הבה נביא לפחות קטע אחד של עלילה כזאת:

“פרוץ התנור באש כחמה בשעה שהיא נראית על ראשי ההרים. דולקים העצים בחדוה ובעליצות. כל עצמם שלהם הם דומים כמיני חצוצרות וחלילים של אש, ושלהוּבוֹת קטנות כחולות, אדמדמות וירוקות, כמנענעי־מתכות אלו שעל־גבי כלי־הזמר, פורחות עליהם, נפתחות ונסגרות חליפות. להבה נעקרת מעליהם בסערה למעלה וממלאה את תוכו של התנור. ניצוצות אש נפרחים לכאן ולכאן, גחלים פוקעות בקול ועפות לתוך חללו של בית. צפופים עומדים הכלים המלאים אלו בצד אלו, תינוקות של בית־תנורם בצד זקני תנור וגדולי הכיריים ומזדעזעים ונרתחים. מפטפטות הקדירות הדברניות, צווחים הסירים, עורגים האילפסים ורוחשות המחבתות והמחתות, אלו מגיסים את קולם כזכרים ואלו מצפצפים את קולם כנשים. קדירה אחת שגבהה כרחבה וכריסה בין שיניה מבעבעת ומפעפעת בראש כולם ורותחת רתחים רתחים, ומאחוריה מנהם בקולו אילפס מרובה כמכתשת של ברזל ושונה לעצמו “מעשה אילפס” וכל גופו מרתת מפלפולו. כאן מרחשת מפוצצת את קולה ומרחישה מעשיה ריחושי־ריחושים, וכאן סיר בעל קומה מתעטר בעטרה של שׂיבה ומזדעזע ורותח ושוטף כל מה שנתון כנגדו. כאן קדירה רוגזנית וקולנית, אחת מן אותן שהן חשודות לגלות הכיסוי של חברתן לידע מה היא מבשלת, מקשטת את פיה לשכנותיה ורקה בפניהן בזעף ומטרטרת ומפכפכת ויוצאת לה בורחת בקולי־קולות, וכאן פארור פרוץ והדיוט עושה לו בלורית ונתלה ועומד, מקרקש בכובעו השמוט לצדו ומנענע קולו בזמר ואומר מיני פיוטים של ליצנות ובדיחות הדעת. כאן פכים קטנים, כיסויי קדירה לגיהינום, חרסים סחופים ומטורפים, שכל עולמם אינו אלא קומץ של גריסים וחופן של עדשים, מקדיחים את תבשילם ברבים ומרעישים את העולם וכל סדרי מעשה תנור, וכאן סירים נחבאים אל הכלים, סירין קדישין, יודעים אתם, שפניהם הפכו כשולי קדירה, יושבים להם בתוך האפס ונוהמים מתוך קופה של בשר ודורשים באימה וביראה במעשה־מרקחה, תלי תלים של סתרים ורזים”…

הרי מערכה קטנה ורבת מתיחות של חיי מטבח ברגע מסויים, בעידנא דריתחא. נטיתו של הזז להגשמה, להאנשה, מסייעת לו להטיל נפש חיה בדוממים אלה ולדובב אותם בלשונם. והוא יודע סוד שיח “סירין קדישין” כהלכה. ואין צריך לומר ש“בעל־המחבר” נושא בחובו עלילה רבתי, ואף סביבתו נשׂערה מאוד. אמנם אין דמות זו חדשה בספרותנו ורבו המטפלים בה, אך בעל־המחבר של הזז הוא מהדורה אמנותית מושלמת. כל השרטוטים של טיפוס זה בישראל, ארחו ורבעו, חלומותיו ואכזבותיו, כעסו וסיפוקו, שיחו ושיגו, יהירותו ושפלותו, כל הנשגב והנלעג שבו – כולם נקבצו ובאו מארבע כנפות העולם היהודי, כדי להצטרף לאותו איקונין מופלא, שנזדמן לביתו של ר' זונדלה. אף אחד לא נעדר. דיינו אם נלוה אותו באחת מעמידותיו של בעל־המחבר לפני איש־חסדו, למען נראה אותו כתופת של יסורין הערוך בתוכו. הוא, שהוציא את מעינותיו חוצה והעלה על ספר את מיטב הגיגיו, שברכה בהם, לדעתו, לכל העולם כולו, ניצב בפיק־ברכים ובהתבטלות היש לפני מי שקטן ממנו בבנין ובענין, אך גדול ממנו בקנין ובמנין מטבעות בלבד. הוא מוכרח “לכרכר כרכורים כנגד בעל־בית גוץ שכריסו גדולה, בעל־בשר וזקנו אדום ומלא על גדותיו, מבעבע ומגמגם גמגומים בלשון של בקשה ורחמים וגילה לו עינים לראות הסכמות הרבנים הגאונים”. כאן, כל המורא והאורה, הזוועה והראווה, שמנו בבעל־מחברר, נתקפלו בו.

 

ה    🔗

הזז פתח ב“פרקי מהפכה”, “שמואל פרנקפורטר” ו“בישובו של יער”. בסיפורים אלה חזה והחזה בצבעים עזים וגועשים את עצמת הילוכם של חיי ישראל בגולה לקראת פורענות. הוא שיבץ את יהודי סביבתו בתוך עולם זה, שיסודותיו מתקרקרים וערכיו מתערערים. ההווה הנורא־הוד נרשם בו ברוב־כוח והוא נענה לו ותיאר אותו ברוב־כוח. היתה זאת תקופה כבירת־זעזועים, שהזז, שהבשיל בתוכה, מן הדין היה שייזקק לה על פי דרכו.

והנה באה סדרה אחרת: “ר' פינחס”, “בצלן של מלכויות”, “חשבון”, “גלגול”. בסיפורים אלה מזכך הזז את צער היחיד וצער האומה, ששניהם נידונים ליסורי קיום ממושכים, אם לא נצחיים. גורל זה משרה עצבות על המחבר ועל יצורי־רוחו. הסגנון הגשמי והמלאכותי־במקצת של “בישובו של יער” נעלם והולך ומקומו יורש סגנון מסורתי טהור יותר. ההכרה בדבר מעמדם האמיתי של עמו ושל גיבוריו, הוציאה אותו משלוותו והעניקה לו כובד־ראש. אותה שעה מסתמן אצלו כהלכה המוטיב המשיחי. במחזה מימי שבתי צבי, “בקץ הימים”, אף על פי שדמותו של שבתי צבי עצמו אינה שלימה, הרי עצם זיקתו לחומר זה היא תחנה ביצירתו. אך לא הספיק לו כוחו לתת נפשות פועלות, שכל אחת בולטת ביחוּדה וגם לא החיה לפנינו את התקופה ההיא. ואין ספק שאי־הצלחה זו ראויה להזקף על מיעוט האינדיבידואליזציה, שבלעדיה אין דרמה.

אחר כך פורסמו פרקי “חלוצים”, שבהם משמשים כמה דורות בערבוביה מענינת, אבל נבלטות בהם אותה מגמה ואותה דמות, השואפות ביודעין ובלא־יודעין לחולל מהפכה בחיי ישראל. שרידי חרב נואשים ומלאי חלומות נוהרים מתוך תחושה עמומה אך מתוך רצון־חיים אדיר לארץ־האבות, כדי להתערות ולהתחדש בה. הטראגיקה חופפת על כולם, על הצעירים ועל הזקנים, על מרי הנפש ועל טובי־הלב, והיתה עלולה להיות נפלאת במינה, אלא שלא איש כהזז ישכון בתוך ספירתה של הטראגיקה הצרופה, והריהו טורח להחלץ הימנה, ולפרקים בדרכים שאינן הולמות את הנפשות ואת המסיבות, שהן נתונות בתוכן. האלמנט הגרוֹטסקי משתרבב שלא לצורך ושלא לפי תוֹאַם־המידה ומקלקל הרבה שורות.

עם צאת ספריו “ריחים שבורים”, “היושבת בגנים” ו“אבנים רותחות” ואף הפרק “אלו הם” מתקופת ישו – מתבהר עולם יצירתו של הזז ונראים כהלכה האופנים והגלגולים שלו. ואף על פי שסיפורים אלה לא ניתנו לנו עכשיו לפי סדר הופעתם ולא לפי דמיון נושאיהם, מה שפוגם במקצת את הרושם ומכביד על המעריך, קמה וניצבת לפנינו דמותו של הזז: זוהי דמות רבת ענין וכבירת־כוח, העונקת את גלגל חיינו בקומתה. הזז כובש מצודות חזקות בחיי ישראל בטכסיסי כיבוש עקיפים. חלקו עם אלה, היוצאים לדרך בלי שידעו אל־נכון להיכן יגיעו. הם סומכים על עצמם ובטוחים שלא יתעו בנתיבות־שוא, וסופם שהם באים למחוז־חפצם. הם אחוזים בולמוס ההליכה והגילוי. מטרתם היא עצם השהייה בדרך. כל אילן וכל ניר וכל נפש וכל מראה וכל מאורע הם תכלית לעצמה. מכאן תאוות הראייה וההנאה ואף תשוקת התיאור המפורט, שמצינו בהזז. הוא מחבב כל קמט וכל תג. אך הוא גם ניחן בכוח־ריכוז ואינו מניח להם לרשמיו שיתפזרו יתר על המידה. חס הוא על פכים קטנים, אבל מכנסם לתוך אחוזה גדולה ומשק איתן.

תהליך היצירה סמוי, כידוע, מן העין ואף מעיניו של היוצר עצמו, ולא תמיד מרגיש הוא במגמה או בחוסר מגמה או בשאר המעלות והחסרונות שביצירה. בכגון דא יפה כוחו של המעריך אחרים מן המעריך את עצמו. בתנאי, כמובן, שיהא המעריך אוהב את נושאו ולא חוֹפשׂ מומין סתם. ברוח זו יש לומר, שהזז חותר מראשיתו אל איזו מזיגה, אך היא עדיין לא הושגה כראוי. מזגו מעכב את המזיגה. אנו מצפים – וצפיה זו מתמלאת והולכת – למזיגה של ראית היחיד והכלל, שח העבר וההווה והעתיד; למזיגה של סערה ושלוה, של שחור ולבן; למזיגה של יצרים טובים ורעים, של יחוּד הנפש והתכללותה בסביבה; למזיגה של עברית חדשה וישנה, שסימני ההבאה וההסעה ממרחקים לא יוגשו בה; למזיגה יתירה של היוצר עם יצוריו ולמזיגה של אמונה וכפירה. אך להזז חסר, אם הורשינו לומר כך, כשרון השכרון, שהוא אבי כל מזיגה וסוֹדה. הפכחון מפריד את היסודות ומפרקם לחוליותיהם, ואילו השכרון ממזגם. בלשון ניטשה נוכל לומר, שרב בהזז היסוד האַפּוֹלוֹני ומעט בו היסוד הדיוֹניסי. ואם יש בו מידה של שכרון הריהי ניכרת בעצם תאוותו לחיים, בהשתוקקותו הגדולה ליהנות מעולם־הברואים ולשבוע ממראות ומטיפוסים, – ביצרי היצירה המפעמים בו.

 

ו    🔗

הזז ראה בעיני רוחו את כנסת ישראל כולה, לרבות את יהודי תימן, והכניסם תחת כנפי יצירתו. הוא הוכשר באורח־פלאים להבין שבט זה ולרדת לנבכי חייו והרגשותיו, עד שזמן־מה היו רבים סבורים, שאוזלי – זה שמו הבדוי של הזז – איננו אלא מחבר תימני מלידה. כל כך השכיל להתמזג עם ההווי של אותה עדה מיוחדת ולהקנות לעצמו דעך חיתוך־דיבורה, ניביה ההמוניים ומהנהגותיה והליכותיה. אמנם עוד בספרו “בישובו של יער” הראה שאת כוחו בתיאורי יהודים וגויים, שמדברים בבת־לשון רוסית־עברית, ואף זה היה בשעתו חידוש גדול. כדרך שניסה אחר כך לתאר בדיאלקט הגרמני־עברי; אולם בסביבה ההיא היה בן־בית, מה שאין כן כאן ביחס להווי התימני. כאן הלא כגר הוא הבא לארץ נכריה, וספרו “היושבת בגנים” מעיד מה יקרה סגולת ראייתו ומה עצום כוח התמזגותו בנפש הזולת. שום טעמי שקידה וחריצות לא יסבירו לנו כהלכה עובדה מופלאה זו, שיהודי רוסי צלח וצלל לתוך עומקי חייה של נשמת יהודי תימן והעלה אותם מקרן־חשכה לקרן־אורה. בלי אינטואיציה יוצרת ובלי אהבת הנושא לא תושג מדרגה זו של ידיעה ותחושת אחרים. והמענין שבדבר הוא, שכשרונו לקרוץ דמויות אינדיבידואליות מובהקות נתגלה דוקא בספירה זו, שבה אפשר היה להשלים ביתר־קלות עם טיפוסים כוללים מאשר בספירת יהודי אירופה, שהם סוף סוף בני ביתו ובני עירו ממש.

זכיה גדולה זכתה הספרות העברית, שניתנה לה בבת־אחת וכמעט בהיסח־הדעת מגילה שלמה של חיי יהודי תימן, וע"י כך שוּבּצה בה חוליה חסרה, שמי יודע כמה דורות היתה אנוסה עוד להמתין עד שתיווצר זו. בורלא ריתק לספרות העברית את הטבעת של עדת הספרדים, אם כי מתוך קנה־צופים אחר, שאף חסרונה היה פגם גדול; אבל בורלא בא מקרב אותה עדה והוא מבּוּעה הטבעי, בעוד שהזז בא מן החוץ והפליא לעשות כאחד שצץ ועלה מבפנים. ועצם היכולת הזאת להתערות בתוך עדה זרה, להיות לפה לאהבתה ולשנאתה ולהעלות את ניצוצותיה, מעידה על נשמתו היתירה של הזז, נשמת אמן הצופה בעינו של כל עולם.

ולא אפליג כאן בניתוח מדוקדק של הספר “היושבת בגנים”, אלא אסתפק בכמה הערות בלבד. יד סמויה,יד ההשגחה, הוליכה את הזז אל פינת־יקרת זו של יהודי תימן והוא האחיז את קרן־השפע שלו בסבך חייהם, יהדות תימן, זה הענף של גזע ישראל שנעשה חטיבה לעצמה. היתה שרויה בצלן של מלכויות־רשעה שונות, מדוכאה ומושפלת, סובלת ומאמינה ומשמרת את החבית ואת היין של המסורת. תוך תנומתה חלמה חלום לוהט וממושך על גאולה ועל מלך המשיח ועל קץ הימין. והיטיב הזז בבחרו דוקא קיבוץ גלותי זה, כדי לגלם בו את הכיסופים המשיחיים. כל שאר הקיבוצים כבר נכוו מאש הדעת החילונית והספקנות, וחלום הגאולה לבש צורות שונות ואף זרוֹת בקרב חלקים שונים בתפוצות, ושוב אי אפשר לראותו באספקלריה המאירה. לא כן הקיבוץ התימני; בו נשתמרו החלום והערגון לפדות בטהרתם. מדרשי הגאולה ורמזי קץ־הפלאות חיו בקרבו חיים של ממש ולא היו מעשה ספרות או פלפול של עשרה בטלנים. מרי סעיד הוא איפוא דמות־הגוף של הצפייה לביאת הגואל, דמות אישית וקיבוצית כאחד. כל מעשיו ומחשבותיו, הרגשותיו ורצונו, תפילתו ושיחו, מנהגיו בקודש ובחול – משועבדים תכלית השעבוד להשתוקקות אדירה אחת, הממלאת את כל חדרי נפשו: לגאולה קרובה לבוא. וכבר אין להבחין בין ההווייה הקיימת ובין זו הנכספת, בין הממש ובין החלום, זה בזה מובלע. הכל בשר אחד או רוח אחת: “עד שנתערבבו כל התחומים ונשתנו כל הרשויות, ונעשה חלום כמעשה ומראה כעובדה רחוק כקרוב ושינוי טבעו של עולם כדבר המצוי, ודבר המסור ללב כקיים ועומד. ולא הוא בלבד כן, אלא כל העולם דומה עליו מדובק בחלומות ושרוי בחלומות ורחוש מחלומות ואין עתיד להתעורר אלא באותה שעה שיבוא מלך המשיח. החלום נעשה לו ראש ועיקר, הדבר היחידי שהוא ודאי גלוי ואין אחריו כלום, ועלילה לכל המעשים ולכל הענינים וחילופיהם וחילופי־חילופיהם” (ע' 11).

רק שבט נידח, הרואה את עצמו כחוטר מגזע הגולים בימי חורבן הבית הראשון, המרגיש את עצמו מורם ונעלה על כל לוחציו ונוגשיו, יכול לטפח בחובו סוד גאולה בוער כמרי סעיד. ורק יהודים, ששכנו במאפליה והיו כחבושים בבית האסורים, יכלו לחזות בעיני רוחם את אור־שבעת־הימים מפציע ובא. והזז מרכז את כל יכלתו כדי לקשט את נציגו של חלום הגאולה בכל הכתרים והתגין ולעשותו ראוי ומוכשר לשאת את עוֹמסם הכבד של כיסופי פדות רבי־דורות. ואמנם נפלאה היא דמות דיוקנו של מרי סעיד בחולשתו ובגבורתו, אלא שגם כאן לא ניצל הזז מדינה של הפרזה, ולפרקים המסגרת לקויה והתמונות הצדדיות שוללות הרבה מן הרצינות, הטבועה בדמות כעין זו. ההומור נמתח עד כדי סאַטירה. כפירתו של הזז מבצבצת ויוצאת מבעד לקיפולי גיבורו והיא מקלקלת את האמונה. פה ושם הוא מזרזף טיפין של לגלוג, שמחלחלות כסם.

ואם במרי סעיד גילם הזז את כיבוש היצר ואת ערגת הדורות לביאת המשיח, הרי בציון בנו נתגשם ההיפך. ואף בזה הוליכה אינטואיציה טובה את הזז למשכנות התימנים, כדי לצוּר צורה לזו השאיפה לפורקן ולהתפרקות. חיי יהודי אירופה כבר נפרצו לכל הצדדים עוד לפני האסון שהתרגש עליהם. רוחות מפולשות היו מנשבות במעונותיהם. הכל עמד במזל של חצאיות ושברורים. החירות ניתנה לבנים ע“י האבות מרצון או נלקחה מהם בחוזק־יד. ואולם חיי יהודי תימן – שָאני. כאן מפרכסים עדיין רבים לצאת משעבוד לתרי”ג מצוות ולאמונות תפלות. כאן יש עדיין נפתולי בראשית לכיבוש חירות ההנאה מן החיים ומנעמיהם. וציון ,בנו של מרי סעיד, הוא כולו תאות החיים ובולמוס ממון וחמדת אשה ורדיפת כבוד. ואינו בודק באמצעים, הכשרים שרים והפסולים אף הם כשרים בעיניו ובלבד שישיג את מבוקשו. בהיותו דור ראשון לשאיפת הפורקן נעוצים עדיין מושגיו בדור הקודם, אלא שאינו גורס כיבוש התאוות ודיכוּאן. מילואן הוא ראש מאווייו. ניבול־פה, הפקרות, אונאת דברים ואונאת ממון וגידופים הם מעשיו יום יום. אפשר שהזז הגדיש מעט את הצבעים בציירו את ציון (הן הגודש הוא מסגולותיו העיקריות), אף על פי כן נאמן עלינו טיפוס זה של תימני פורק־עול, שפרש מאמונת אביו ודבק בקליפות החיצוניות של הסביבה האחרת והריהו הולך מדחי אל דחי. אבל הוא מכשיר בכל זאת את הקרקע לאיזו תמורה טובה, העתידה לבוא בחיי השבט הזה. מקצת ממנה אנו רואים בבתו רומיה. היא איננה עדיין האשה, שבכוחה לכפר על אביה. אבל כבר מקופל בה יסוד ההשבחה המוסרית. היא טבעית יותר. היא כבר מנסה ללכת בדרך חדשה, בדרך ה“קיבוץ”. היא נוטלת את יצירה ומאווייה ועושה אותם מרכבה לאיזה רעיון. ובין אם תצליח בדרכה ובין אם לא תצליח, ־ ריקם לא תשוב.

מרי סעיד מת ומשיח לא בא. גימטריאותיו הטעוהו, כדרך שהטעו רבים שקדמו לו. אבל הזז הביא גאולה לחייה של עדה שלמה, וכל־כמה שימצאו מומין אמנותיים וטכניים בסיפור גדול זה, לא תסולא בפז זכותו כמביא תיקון לפמליא של נפשות, שהן גלגוליהן של תימנים שהיו, הווים ויהיו.

 

ז    🔗

הרבה נכוו או נתבשמו מלשונו של הזז ואי אפשר לא לטפל בה. היא מדרש פליאה. היא חטיבה של מלאכת־מחשבת. כל צבעי הקשת מבהיקים מתוכה. היא בונה אבות חדשים, פורצת וגודרת, מעשירה ומרחיבה. מקפלת היא בתוכה לא רק את ילדי הלשון הכשרים והישרים, טהורי הגזע ואצילי היחש, אלא גם את ממזרי־הלשון, אלה הנידחים והפסולים, שנפלטו במרוצת הדורות וירדו למדור התחתון או שנשכחו כמתים מלב. הזז התגבר על פּוּרה שר־של־שכחה והציל מידו אוצרות של מלים, שכבר עלו עשבים בלחייהן. הוא לא נתרשל ועקר מתוכן את הזונין ואת החרולים וצחצחן והכשירן להתיצב שנית לפני הדור ולשמשו כביום נתינתן. מלים אלו, שהיו מוטלות משך תקופות בספרי התלמוד והמדרשים והפוסקים, הוצאו מן הגניזה המאובקת, רוחצו ופורכסו והיתה להן עדנה. וכך קמו לתחיה כתי־כתין של תיבות ומבטאים ופתגמין עתיקין, שסורסו ונשתבשו, והריהם מאירים לפנינו כחדשים.

אין מפעל כזה נעשה בלי דחיפה פנימית ובלי השראה גדולה. אין אדם נוטל על עצמו להחיות בקעת־עצמות, אלא אם כן חזון יחזקאל מפעמו. הנטיה האמנותית בלבד, ואין צרך לומר המשחק האמנותי, לא תצליח לעשות זאת. כנראה, שכוח זה שהניע את הזז להביא גאולה לאותן אנפין רברבין וזעירין, ששקקו בתוכו וביקשו ממנו תיקון, הוא שהזקיקוֹ ליתן בפיהן גם שפה אחרת, עשירה ומנומרת בצבעים, בניבים ובצירופים יקרי־מציאות. כלי־אומנותו של יוצר הם דברים שבכורח פנימי ולא פרי שרירות־לב. ויתכן שיסוד ההגזמה במעשה כזה טבוע בעצם טבעו. ולחינך טחו על לשונו של הזז טענות תפלות. טענתו של בעל־בית, או של מי שמעריך את הספרות כבעל־בית, על הזז, המשתמש במלים יבשות ונדירות, המחייבות להטריח את המילונים, שגם הם לא תמיד נענים בעין יפה – טענה הדיוטית היא. כשם שלא כל המלים המצויות במילון ראויות לשימוש, כך ישנן מלים “שאינן מצויות אפילו במילון” ובכל זאת חיוֹת בהן ויופי בהן וכוחן עמן לשמש תשמישים נאמנים. הכל תלוי במי שמשתמש בהן ובטיב האקלים, אשר אל תוכו הוטלו, וכן באותו נופך של גוון שהן באו להוסיף למתואר.

לשונו של הזז קשורה בנפשות גיבוריו כפתילה בשלהבת. בלעדיהן אין לה ממש. אם תשלוף את המלים הללו ממקום חיותן – את נשמתן הפרחת. סגנונו אינו נוח להשאלה ולהעברה. היא בחינת כתונת־פסים, המהודקת יפה יפה לגוף הטיפוסים והמראות והמאורעות העוברים לפנינו. בתוך מעגלם תוססות המלים ההזיות וממללות. מחוץ למעגלם ספק אם עומדות בחזקתן. הנה קראנו בשנתון של “דבר” “תו שין וו” פרק מסיפורו החדש בשם “אלו הם”. העלילה נתרחשה בימי ישו הנוצרי, בשעה שרומי הכבידה אכפה על ישראל ועשאתו מס עובד. והזז מונה והולך את המסים הכבדים שמלכות הרשעה הטילה על היהודים: “בפיסין וזימיות, בארנוניות ואנגריות, בפילגי ובטירודין של מטלון”. בגוף הסיפור אין אלה שמות מתים אף על פי שרוב הקוראים יהיו נזקקים לפשפש במילון כדי לדעת את פירושן המדויק. ולא עוד אלא שדוקא זרותן של מלים אלו ונדירותן מביעות בכוח מיוחד את מהותו של אותו משטר כפיה וגזל. טול מלים אלו והמר אותן בחדשות, מיד יפקע כוחן והשפעתן. הא למדת: אין לגשת ללשונו של הזז בספר דקדוק ובספר־תחביר של מורה אדוק, אלא צריך לראותה כמקור לעצמה, כמעין מזנק, הגורף עמו גם חול וחלוקי־אבנים. הזז יצר דיאלקטים מאין. לא המציאות העניקה לו עגה, בת־לשון המונית, אלא להיפך, הוא כופה על המציאות דיאלקט משלו, פרי האינטואיציה שלו, ואין ספק שההוי העברי עתיד להתבשם ממנו.

בזה לא נאמר, שהבנת לשונו של הזז משמעה סליחה גמורה לכל שגיאותיו וזדונותיו. לא. אי אפשר שלא להרגיש בהפרזותיו. יש והוא מושך בעטיני הלשון, בחינת שלא כדרכו. כל עוד המקורות נתבעים ונותנים לרצונם – ברכה בכך, אך בשעה שהוא תופס ללא צורך מלים אלמוניות בבלוריתן שהכסיפה מרוב ימים, או שהוא מטיל מום בבנין המשפט העברי – אנו חשים מעשה קונדס, פוזה. לא פעם לוקה גם חוש הפרופורציה: אם בפסוק אחד מובאים חידושים רבים, מן ההכרח שייפגם טעמו של כל הפסוק כולו. ואם היסודות העתיקים מרובים ועולים על כוח־ההטמעה של שאר חלקי המשפט, הריהם דבוקים בו ברפיון ועושים רושם כאיל הלחימו אותם מבחוץ. אך, כאמור, אלה הם חמרי־סחף הנגררים עם כל זרם כביר. בכלל, שמור עושרו של הזז לטובה, ועדיין לא הגענו למדרגה, שנוכל לשער מהי מידת ההפראה, שהשפה העברית זכתה לה מידי הזז. הוא מפענח נעלמות ומושיט לנו בקנה אפשרויות חידוש ודרכי־פיתוח ורמזי יצירה לשונית, שדורות רבים עתידים ליהנות מהם. ואין זה ממעט את דמות מפעלו אם הזמן יהא משיר קצת מן הקליפות ויהא פורק מעט מן העומס היתיר. כך עלתה לכל המחדשים בישראל ובעמים.

 

ח    🔗

בתוך המקהלות הרבות של גיבורי הזז, שכל אחת מהן מדברת, זועקת ומתריסה בעתרת קולות וצלילים, לא תמיד אנו שומעים את קולו של הזז עצמו. הוא, בורא הנפשות וחסרונן, נחבא אל כלי יצירתו ומתערב בין בריותיו. קשה לנו לומר בודאות מה ומי חביב עליו או שנוא עליו. כדרך שאין אנו יודעים להיכן תנוע אותה פמליא של אנשים ונשים ומאורעות ומה עתידות נתכנו להם. ודוק: לא הטפה או טנדנציה קולנית נתבעות מהזז, שסורן רע והן מחבלות את כרם הספרות כשועלים קטנים, אלא חזון המבצבץ ועולה עם שהוא מכוסה ומוצנע. שטות הוא לבקש מאת מספר שיעסוק בחקר האמת או בחקר בעיות סוציולוגיות. זהו מתפקידן של הפילוסופיה והסוציולוגיה, אין הסיפור בחינת רקח או טבּח או שפחה חרופה לאיזה מקצוע אחר, אלא הוא מלך לעצמו. אבל אנו מבקשים מן הסופר את חישוף המגמה והאמת הפנימית, החבויות במהלך החיים ובמעשי האנשים. הן גם הסיפור הוא צורה מסויימת של גילום ההגות והתהייה על החיים. ויתרון לו על צורה אחרת, שכן בו מוארים לנו העילה והעלול, הפועל והנפעל, מה שהיה ומה שיהיה בדרך חיונית, מתוך ראי ההוייה עצמה. הקורא צריך להרגיש את יחסו של המחבר אל האנשים ואל המתרחש. חזון המספר צריך לרחף על הכל. כי באין חזון יפרעו גיבורי סיפור. הסבל והעונג נעשים תפלים. אתה מרגיש אמת־קרקע תחת גיבורי הזז, אך לפעמים אינך מרגיש שאמת־מים עוברת תחתיהם, המשקה ומגדלת כל חי. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר, כי לבירתו של הזז אין מנהיג קבוע. המאמינים שלו מלאים כפירה. הכפירה היא סודם הפנימי. בניגוד לנפשות של עגנון, שגם כופרים שבהן מלאות אמונה. הן כה אומר יודקה ב“הדרשה”: “בסתר לבם, עמוק עמוק, באיזה קמט,באיזה נקודה אחת שבלב קצת אינם מאמינים, קצת מן הקצת”. והמעט הזה מכריע. משל לזבוב־מות אחד המבאיש את הכל.

ב“הדרשה” ניסה הזז לסמן כמה סימנים לאיזה כוון “אידיאולוגי”, אם אפשר לומר כך. אבל לא עלתה בידו. והרינו נפטרים מנאומיו של יודקה הגמגמגן־העמקן כשדעתנו עלינו קצרה. לא נראית לנו זו ההפרדה הגמורה בין העבר וההווה והעתיד, לא נראית לנו גם ההסברה, שהציונות והיהדות אינן דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה, תנועה לא־עממית, לא רפואה למכה, גרעין של עם אחר, לא חדש ולא מחודש אלא אחר, וכיוצא באלה הפּרדוֹכּסין, אשר אם תיפח בהם – ואינם. בלי־משים אנו נזכרים בהבחנה, שכת ידועה התחילה בזמן האחרון להבחין בין יהודים לעברים, והיא סותמת את הגולל על הראשונים וגומרת את ההלל על האחרונים. הבחנה כזו מוליכה אל התוהו.

אפשר, יתירה מזו: ודאי, שהזז עוד יאמר לנו את ה“אני־מאמין” שלו ושל יצוּרי־רוחו ועוד יבורר לנו על שום מה מתנגד יודקה להיסטוריה הישראלית וכיצד יוצרים היסטוריה חדשה. והעיקר כיצד יכול עם היסטורי עתיק־יומין להתחיל מבראשית מתוך שלילה גמורה של מה שהיה ומתוך ניתוק הרציפות. מהיכן יהא ירק זה חי וניזון והאיך יוכל עם ליעשות אחר אם לא ע"י חידוש והתחדשות. יודקה כועס, והכועס בא לכלל טעות. ואם רשאי אחד גמגמן לכעוס ולבטל את הכל, הרי אין הזז רשאי להפקיד את התעודה של הערכת עצמנו בידי גמגמן נרגש. אך, כאמור, ודאות היא בנו, שהזז עתיד לפתח את הניר הזה כהלכה. הוא עולה בהדרגה על מצפה גבוה, מעליו עוד יגלה לנו את צפונות בית ישראל.

תש"ז