א    🔗

המונוגראפיה היא חיבור העוסק בהרחבה, ואם הוא זוכה – גם בהעמקה, בנושא אחד או באישיות אחת ויחידה ובהיקפה המלא. תפקידה לתאר אותה אישיות יוצרת, משורר או מסַפר, מתחילתה ועד סופה, למן העריסה ועד הקבר, את חוויות ילדותה ובחרותה, את ראשית יצירתה, את דרך־התפתחותה וצינורות־יניקתה, את הישגיה וכשלונותיה. המחבר חייב לצבור את חומריו מכל מקום שאפשר, מן המסורת המשפחתית ומזכרונות מכריו, מן המכתבים וכתבי־היד, מן השיחות הפרטיות וההופעות הציבוריות, מאורחות־חייו ומהתנהגותו, וכמובן מן היצירה עצמה, שהיא העיקר. כל גילוי וגילוי של אישיותו, וכל ביטוי וביטוי של יצירתו, משמשים לבנים לבניין עולמו.

זוהי מלאכה וּמַלאכוּת כאחת, אוּמנוּת ואמנוּת. ואין אדם עשוי להצליח אלא אם כן הוא מתמכר כולו לעבודה זו. הוא חייב לא רק להצניע את עצמו, אלא גם לבטל את היש שלו, להתבטל בפני הנושא. הייתי אומר, שהמחבר צריך להתגלגל לתוך האישיות המעוצבת במונוגראפיה. שכּן אין דרכו להסתפק בפרטים, ויהיו חשובים ככל שיהיו, ולא בתיאורים חיצוניים, שאף הם נחוצים; שאיפתו היא לתפוס את האישיות השלמה, הכוללת, ולעמוד על סודה. מחבר מונוגראפיה מצותת את רזי נשמתו של הסופר, מלווה אותו בכל תחנותיו, רואה אותו בגבורותיו ובחולשותיו, שמח בהישגיו ומצטער בכשלונותיו. ועל דרך זו הוא ממצה את הייחוד שבו. מיצוי זה הוא הוא מטרת המונוגראפיה. המונוגראף בורא נפש אחת, על כל מעלותיה וחסרונותיה, וחותך לה חיים ואופי. אסור שהאהבה תקלקל את השורה, או תבליע את הראוי לביקורת. מבחינה זו הריהו דומה לבלטריסט, ואין בינו לבינו אלא הבדל באמצעים. ואמנם, האנגלים רואים את הביקורת, ביחוד את המונוגראפיה הביקרתית, כחלק מן הספרות היפה. וההבדל הוא לחומר: שכּן בעוד שהמסַפר הוא בן־חורין בעיצוב דמויותיו, ושבח הוא לו אם הדמיון היוצר מכוונו ומורה דרכו, הרי מחבר־המונוגראפיה צמוד למציאותו של אדם מסויים ושל סביבה מסויימת, ואף המאורעות הפרטיים והכלליים צריכים להיות מאורעות של ממש. אין הוא רשאי לבדות מן הלב לא את שירטוטי פניו החיצוניים ולא את צורתו הרוחנית ולא את הרפתקאותיו, אלא עליו להיות נאמן לאמת המציאותית, להוויה האישית כמות שהיתה. מה שהוא מעלה לגבי הבלטריסט, הוא חסרון לגבי המונוגראפיסט. הראשון יכול לקשט את יצורי־דמיונו כרצונו וכנטייתו, ואילו האחרון חייב לדייק ולהקפיד בתיאורו. ואף־על־פי־כן, יטעה מי שיחשוב שמונוגראפיה ראויה לשמה היא תצבורת של פרטים חיצוניים, אסירי ממשות קטנה ויבשה. לא. המחבר איננו צלם, אלא צייר. האישיות המעוצבת על־ידיו עוברת דרך הפּריזמה שלו. הוא מציירה מתוך ראיה פנימית, רנטגנית. כל תג ותג בציורו הוא אמת, חטיבה של ממשות; אך לא ממשות שטחית, הנתפסת לאורח־לשעה, אלא ממשות פנימית, צרופה, הנקלטת בכוח ההזדהות עם המתואר, על־ידי גילגול־הנפש. עינו של זה חדה וליבו ער וכוח־הבחנתו דק, והוא מפצל מעל האישיות המתוארת את הפּצלוֹת ורואה ללבב.

במונוגראפיה מזדווגת הביוגראפיה החיצונית עם הרוחנית, היצירית. אחת מעניקה אור וצל לחברתה. שכּן בחיי כל אדם, וביחוד בחייו של יוצר, יש שמניעים רוחניים גורמים למאורעות חיים חיצוניים, מעציבים או משמחים, כדרך שמניעים גשמיים עשויים להביא לידי התרחשויות רוחניות. ורק מי שמשקיף על חיי היוצר בכללותם, הן מנבכי הנפש, הן ממעוף הציפור, והן מעל קרקע המציאות, יראה ויגלה את הקשרים הסמוים והחיוניים בין כל האירועים, ויתפוס את נשמת יצירתו.

ב    🔗

ציינתי דברים אלה לא כדי לומר מתוך יוהרא, שאני הצלחתי להגשימם בספרי. משפט זה הוא בידי המבקר והקורא. אולם ניתנה לי רשות לומר, שזאת היתה שאיפתי, שאמנם ביקשתי להגשים את ההנחות שהזכרתי. ואם עלתה בידי במידת־מה, הרי זה בזכות שני דברים:

ראשית, אָהבתּי את יצירתו של שטיינברג. מעודי ועד היום עסקתי בה, העמקתי בה. סתימותה ואפלוליותה למקומות משכו אותי ועוררוני לזרוק אור עליה. אהבתי את הניגודים והסתירות שבו, הלכתי שבי אחרי לשונו המקראית, צירופי־ניביו הנפלאים ודימוייו המרהיבים. הצצתי לתוך זירת־הנפש שלו וראיתיו בנפתוליו העזים, בייסודי הנוחם, בגודל יצריו, ובנזירותו העקובה מדם. חשתי גם בהרמוניה העולה מנבכי הניגודים והלבטים, שבאה לידי ביטוי בשירתו האחרונה, זכת הארשת והנגינה.

דבר שני שהיה בעזרי הוא, היכרותי עימו במשך חמש־עשרה שנה. כימי דור הבדילו בין גילי לגילו, ואני ראיתי בו דמות אב, מורה ורב, נהגתי בו כבוד, אך כבשתי לי רשות לדבר עימו כדבר איש אל ריעהו. אף־על־פי שהיה קפדן ומטיל־מרוּת, והיה בררן גדול בבחירת ידידיו המעטים, לא הרגשתי מחיצה בינינו והוא קירבני אליו, וכשנעשה עורך “מאזנים” הזמינני ועורר אותי להשתתף בו. ואמנם אילולא הוא, ספק אם היה נברא ספרי “אישים מן המקרא”, שמסותיו הראשונות נתפרסמו בעריכתו. לא פעם היה נמלך בדעתי, ביחוד ביחס לסופר צעיר, ששלח לו משהו ל“מאזנים”. על דרך זו נתגלגלה לידי זכות להיות שושבין לפירסום סיפורו של משה שמיר, ששטיינברג לא הכיר אותו ואני המלצתי עליו. זכור לי משפטו של שטיינברג על שמיר, תוך שחוק־מלים: “שמיר הוא מסַפר עם שׁמרים. הסיפור, ששמו “הבן שחזר לביתו”, נתפרסם בשנת תש”ז, כלומר, לפני עשרים ושמונה שנים.

העובדה, ששהיתי במחיצתו והרבינו לשוחח על עניינים שונים, הוסיפה לי, כמובן, על מידת הוקרה וההבנה. כי הוא היה איש־שיחה נפלא, ממשל משלים כלאחר־יד, מדבר בתמונות, מקרב רחוקים וכובש את השומע. כמה פעמים, בשעות־חסד, היה מרעיף על אזני תוך כדי שיחה גם רסיסי ביוגראפיה, או היה רומז לי על אותם הסיפורים, שיש בהם מצע אבטוביוגראפי מהימן. לימים, כשהתחלתי לכתוב ספר זה, עלו בזכרוני אותם פרטים קטנים אבל מכריעים, ונסתייעתי בהם הרבה במציאת סיפורים או תרגומים שלו, שבדרך רגילה אי־אפשר היה בכלל להגיע לידי ידיעת אבהותם. על דרך זו גיליתי את תרגומו הראשון לפואמה של אברהם רייזין “מיין צוריקקעהר א היים”. התרגום נדפס בשנת תרס“ג (1903) ב”המאסף" וניתן כתשורה לחותמי “הצפירה” במלאת שלושים שנה להופעתו. אולם משום־מה נשמט שם המתרגם, ואיש לא ידע מי הוא. רמיזתו של שטיינברג, ואחר־כך ספר־הזכרונות של רייזין, העמידוני על כך שהמתרגם היה הנער יעקב שטיינברג בן החמש־עשרה וחצי. והתרגום הוא מצויין גם בקנה־מידה של ימינו.

ולא הזכרתי אלא מקרה אחד מני רבים. ואספר מקרה מסוג אחר, אינטימי יותר. חיבור ספרי נמשך 15 שנה. שהרי הוא מבוסס על כמחצית יצירתו, שאינה מכונסת כלל ובחלקה אף איננה ידועה ברבים. קשה לי לתאר את רוב המאמצים שהשקעתי באיסופם של השירים, הסיפורים, המחזות והרשימות, שהיו מפוזרים על־פני עיתונים וכתבי־עת בעברית וביידיש בכל התפוצות. והיו ימים ושעות, שהסחתי את הדעת מכל וכל ונתייחדתי עם כתביו. אינטנסיביות מיוחדת זו של חוויית יצירתו לא פסקה, כנראה, גם בּשנַתי, וקשיים וסתומות שהעסיקוני בהקיץ העסיקוני גם בחלומותי. והנה, כשכתבתי את הפרק על “הארכיטיפים בשירת שטיינברג”, שבו הוכחתי כי יצירתו שרויה במזל של אבטיפוסים מן המקרא, בן־סירא, התלמוד, המדרשים והפולקלור, נכנסתי ליער עבוֹת. כידוע, נקראת תורה זו על שמו של הפסיכולוג קארל גוסטאוו יונג. הרבה נתלבטתי בסוגיא זו, ופעם בא אלי שטיינברג בחלומי ודיבר אלי בקפידא בהאי לישנא: “אני איני צריך לאסמכתא של אותו אנטישמי ששמו יונג. את הארכיטיפים שלי נטלתי ממקורות ישראל. שׁרשׁם נעוּץ בתורת היהדות. גם אלוהים ברא את העולם בכוח הארכיטיפים”.

זה היה, כמובן, מהלך־מחשבותי, שחלומי בא לחזקו על־ידי התגלותו של שטיינברג אלי. מקרה קטן זה מעיד על כך, שצמוד הייתי לשטיינברג, דמותו ריחפה לפני, שיחותיו הידהדו באזני, ותפיסתו היתה לי לעיניים. תמיד חששתי שמא תעביר אותי אהבתי על דעתי ואגזים, או שמא איכשל באבק־זיוף, או יתקהה חוש־הביקורת שלי כלפיו. אני מקווה שיצאתי בשלום. לא היתה זו מלאכה קלה, אבל היתה כדאית. פיתגם תלמודי אומר: “קרב לגבּי דהינַא ואִדהן” (שבועות י"ז), כלומר, קרב אצל משוח בשמן־המוֹר – ותתבסם. כל המתקרב לשטיינברג, משוח־המוזות, ועוסק ביצירתו, מתבשם ממנה ורישומה עליו לעולם לא יימחק.

תשל"ג