א    🔗

צורות הביטוי, המכונות בשם תבניות ספרותיות, ימיהן כימי הביטוי האנושי בעל־פה ובכתב. משעה שהחל האדם להביע את יגונו וששונו, התפעלותו וחרדתו, תקוותו ויאושו, נתן פנים רבות למבעו ויצק לו דפוסים שונים. הוא פּלט קולות־קריאה, ביטא מלים ומשפטים, גיבש מכתמים ופיתגמים, דיבר ארוכות או קצרות, חיבר פרקי־שירה מקובצים, כתב מגילות וספרים, הסביר הגותו במאמרים או קיפל חכמתו באמרות־כנף – הכל לפי מצב נפשו של המביע, לפי יכלתו הרוחנית ולפי התנאים שבהם היה שרוי אותה שעה. ללמדך, שדרכי ההבעה אינן מקרה אלא עצם; אין הן ילידי־הבחירה, אלא פרי כורח פנימי. לא נתקררה דעתו של המשורר הקדמון, שנתפעם מעלילות הטבע ויופיו, עד שאמר “ברכי נפשי”; ולא שב למנוחתו ההוגה הנכאב עד שכתב את “קוהלת”; ולא בא על סיפוקו אפלטון, שחזיונות־עולם וחלומות־עתיד המו בו והרעישוהו, עד שכתב את “המדינה”; ולא נשתככה רוחו הסוערת של סינקה, המשופע בחכמה והשוחר אמת, עד ששפך אותה במכתביו ללוּציליוּס. כל אלה וכיוצא באלה השתמשו בצורות־הבעה, המצויינות בייחודן השלם, מתוך כפיה קדושה. הצורה היא כאן חלק מן היצירה ודבוקה בה כפתילה בשלהבת. מי שאמר להם לכתוב את רגשותיהם ואת מחשבותיהם, הוא שאמר להם איך לכותבם. אין כאן טפל ועיקר, תוכן וקליפה, אלא שניהם עיקר, שניהם גידולי הנפש המרגשת, ועל שניהם חופף סוד היצירה.

על דרך זו אנו רואים את היוצר בכל הדורות כשהוא נאבק ונפתל לא עם החומר והתוכן בלבד, אלא גם עם הצורה והלבוש, עם התכנית והתבנית. יש דור הקובע משבצות חודשות ליצירתו, ויש יוצר הסולד מפני חידוש ומערה את רוחו לתוך תבניות ישנות. התרבות, המזג, האופי, שיעור־העוצמה והסגולות האישיות, מחייבים שיטת־הבעה מסויימת או שוללים אותה. התבנית הספרותית לגבי היצירה היא כקונכיה לגבי השבלול. כשם שזה נולד ומתגדל עימה, כך זו יורדת כרוכה עימה. התבנית מזוּוגת ליצירה הספרותית מתחילת ברייתה.

ב    🔗

המסה שעליה ייוּחד כאן הדיבור, היא צורה ספרותית, שראשיתה נעוצה, כידוע, בצרפת שבמאה השש־עשרה ויוצרה הוא מונטין. ביקון האנגלי קיבל אותה ממנו ושני אלה מסרוה לשאר העמים בעולם. מאז נתפשטה המסה ואף נתחבבה ולבשה לבושים שונים, מהם צחים ובהירים ומהם דהים וכעורים. ריבוי זה של אנפין ולבושים הכביד על נשימתה החפשית והעלים את קלסתר־פניה האמיתי, וכל מי שרצה ליטול את השם הזה בא ונטל. ולא עוד אלא שבגלל זה נתקשו להגדיר את תוכנה, וכמעט הכל אומרים שאין להגדיר את המסה כהלכה.

נמצאו גם יש אומרים, שהוכיחו שאין זו צורה חדשה כל־עיקר ונעצו את ראשיתה ביוון העתיקה, בדיאלוגים של אפּלטון. אחרים רואים את סינקה כאבי הצורה הזאת. ואף אצלנו כתב יעקב קופלביץ (“הפועל הצעיר” 26־27, תש"ט), שקוהלת הוא צורה ספרותית הקרובה למסה המודרנית. אולם כשם שהחרוזים הבודדים המצויים בתנ“ך אינם מעידים על מציאות החריזה בימי המקרא, וכשם שכמה פסוקי־שירה בתנ”ך המשוקלים במשקל מטרי אינם מצדיקים את המסקנה, שאליה באו חוקרים אחדים, שהמשקל המודרני כבר היה נהוג בשירה התנ“כית – כך אין לומר שהמסה המודרנית היתה ידועה לקדמונים והם יצרוה מתוך כוונה תחילה. פעמים שהמדבר משיר מפיו בבלי־דעת פסוק מחורז, אף־על־פי שאין כוחו בחרזנות גדול כל־עיקר. זהו מקרה בלבד. אין שיטה נקראת אלא על שם יוצרה ומשכללה, שנתייסר בחבלי צורה ונוסח, כשם שנפתל נפתולי יצירה ותוכן. פליטת־פה או פליטת־קולמוס, אפילו הן גאוניות, אינן אלא גילויי־אגב טפלים. עובדה זו אתה מוצא במונטין, שתבנית ספרותי זו באה אליו כהארה עליונה, כגילוי־שכינה, תוך בקשת עצמו ואמיתו, כמאמרו: “רצוני שיראוני כאן במראי הרגיל, הפשוט והטבעי, שאין עימו לא כפיתות ולא מלאכותיות; שהרי את עצמי אנוכי מצייר בזה”. וככל יוצר התוהה על נפשו ונענה על־ידי ספיקות, לא היתה לו מציאה זו בחזקת ודאי, אלא בחינת ניסוי, essai בלע”ז, העשוי להצליח והעלול להיכשל. לאחר שנות־חיים מרובות נראו לו שאר התבניות הספרותיות קצרות־יד ומחוסרות־יכולת לבטא את חוויותיו, ולפיכך עמד ו“ניסה” לעשות זאת בדרך חדשה.

ממונטין ועד ימינו נתגוונה המסה וניתוספו בה סממנים חדשים, אולם אופיה הניסויי עומד בעינו. אפשר שאין לך סוג ספרותי, המחוסר כללים וחוקים ונתון ל“שרירות־לבו” של הסופר, כמו המסה. נוסחאות וצורות רבות לה; דרכי־כתיבתה שונות. פתיחתה, אמצעיתה וחתימתה תלויות במחבר, ששום “שולחן־ערוך” אינו מצמצם את חירותו. ואף־על־פי־כן, עם כל החירות הנתונה לכותב המסות, ואולי דווקא בשל כך, קשה כתיבתה של מסה. חכמי הספרות נתקשו להגדירה, אבל היא בעלת דמות מובהקת. קשי ההגדרה איננו מעיד על חוסר קווי־פרצוף בולטים. כמה עמלו המשוררים “להגדיר” את השמש העולה! והם מתחבטים בכך לא מפני שאין פרצוף ואופי לשמש, אלא מפני שזיווה גדול וצבעיה מרובים וחליפותיה מכות את העין בתמהון. ודאי, אין למסה סימני־היכר חיצוניים, כפי שהם מצויים, דרך משל, בסוניטה, אבל יש בה תארים פנימיים, סגולות־רוח יקרות ומובהקות.

ג    🔗

המסה נולדה בצרפת ובאנגליה בתקופה של התפתחות ההשכלה והתעשרות הדעת. המדעים התחילו מסתעפים ומתפצלים. הרוח נפלגה פלגות־פלגות. חוליותיה השלמות נתפקקו. החיים נחלקו רשויות־רשויות. הוגה־דיעות ועתיר־השכלה כפראנסיס ביקוֹן, שקיפל בתוכו את הישגי ההשכלה של תקופתו ואף היה חלוץ להכרוֹת מדעיות חדשות, חש בנקודת־תורפה זו, ותיאר ב“אטלאנטיס החדש”, זו האוּטוֹפּיה שלא נשלמה, כיצד מוקם באי־האושר “בית־האוצר למדעים” המקבץ את כל נפוצות הדעת ואת כל הישגי המדע ושם קץ לפיזורם ולפירודם. תכלית המכון המופלא הזה היא, בלשונו של ביקוֹן, “לדעת את הסיבות ואת התנועות הסודיות של הדברים”. בליבו כסס איפוא הספק, שמא שמור העושר הגדול לרעת האנושות ושמא מקפח ריבוי הידיעות, המסודרות במגירות שונות, את כוח ההבעה החי והבלתי־אמצעי. לפיכך שאף אל האחדות.

מונטין וביקן, אבות המסה, היו אנשי־אשכולות, חכמים־כוללים, צני דמלי מדע.

המסה היתה והווה צורת־ביטוי, שהתירה לבוא בתוכה כל מה שבטנא הסופר. כל מה שלמד והגה, כל נסיונו וייסוריו, כל הברי והשמע, כל הציורים ההומים בו ושמקורם בספירות־דעת שונות – הורשו להופיע ולעמוד לשירותו של הסופר. המדע והאמנות, הנגינה והשירה, ההגות החשאית והשיחה המפכה, המוסר והיופי, האמת והדמיון – כל אלה נושקים זה את זה במסה, לווים זה מזה וממלאים אחד את פגימת חברו. המסה יונקת מן הרחוק והקרוב, מן הקדמוני ומן המאורע בן־יומו. וכתוכנה כן כלי־אומנותה. המסאי רשאי להסביר על־ידי סיפור אנקדוטה, לשלב דף של סיפור, לשרבב בעיה מדינית, לגלף טיפוס, להסתייע בהוכחה מדעית, לצחוק ולהצחיק.

אולם אף־על־פי שספירות רבות נושקות זו את זו במסה, אין היא ילקוט תמהוני, גבב של דברי־חפץ, אלא שיטה מקובצת, תורה שלמה. אבריה וחוליותיה הם כשל בעלי־חיים, פרי גידול אורגני. משל אחר: המסאי מתיך בבית־היציקה¹ שלו את כל עשתות־הדעת וגושי־ההרגש ועפרות־המחשבה, שהגיעו אליו מתחומים שונים, ועושה מהם חטיבה רוחנית חדשה. לפניו מרחפת דוגמה, מנורה־של־אש, המשמשת לו מורה־דרך. המסה היא בעלת כוונות וייחודים. היא פרי השקפת־עולם או הרגשת־עולם. היא עצמה אחד הכוחות הבונים את העולם ומעצבים את דמותו, המסאי הראוי לשמו הוא אדריכל, השואף להניס את הכאוֹס ולהקים את הקוסמוס. אהבת־הסדר וחוש־המידה ואמת־הבניין מנחים אותו.

אולם השקפת־עולם זו איננה קפואה ודוֹגמטית. המדע איננו אליל בעיני המסאי, גם אם נטל ממנו מלוא־חופניו. המוסר האנושי החיוני הוא לו לקו ולמשקולת, ולא “איזם” קר ודומם. ממשפחת בעלי־האולי הוא, חוטר מגזע הספקנים, המעניקים שיווי־זכויות לברי ולשמא, העושים את הספק כיסא לוודאי ואת הוודאי בן־ברית לספק. הללו יודעים את הסתירות וההפכים שבחיים, ששום שיטה מדעית אינה מיישבתם, אלא הם מזדקרים מתוכה כזיזים ובליטות דוקרניים. אין הספקן מאמין שאפשר לבערם מן העולם, אך הוא חש צורך ויכולת לרככם ולהמתיק את הדינים. אין הוא מלווה את הניגודים והכיעורים בקריאות: אוי ואבוי; שכּן אין לך תבנית ספרותית מנוגדת לרוח המסאי כמגילת “איכה”. אדרבא, הוא מתגבר עליהם בבת־שחוק, באור־האמנות, בנועם־ההבעה. הוא בן היכל־הנגינה, הסולד מפני הקינה. אף הוא רואה את הצער שבבריאה ואת עלבונה, אבל מתפרק מצערו על־ידי התרפקותו עליו. אין הוא מסכים לשום איספלנית של הסבר מדעי על־גבי הקרעים הטראגיים שבחיים, אבל הוא מחייב את מציאותם, יתירה מזו: הוא מחייך למציאותם, וחיוך מוליד חיוך. הוא מביע הרגשת־אוֹי בסיגנון של נוֹי ומראה את הסתירות כגומות־של־חן ביקום האנושי.

ד    🔗

תמונת־עולמו של האדם המודרני, שעוד לפני עשרות־שנים מעטות נראתה כלילת־שלימות, אם מבחינה דתית או מבחינה מדעית, נשתברה, ושבריריה מתנוצצים כל אחד לעצמו כאילו היו חטיבות שלמות. יש שאיש או כיתה או מפלגה מחזיקים באחד השברירים המבהיקים כבלוחות־ברית שניתנו מסיני. אליבא דאמת אין אלה אלא פירורים, פסלתם של לוחות. ולא באשמת האדם באה התפוררות זו, ולא מחמת רישעתו אבדה לו הרגשת הכוללוּת; רק מטיפי־דת ומגידי־מוסר יכולים לתלות את הקולר הזה בצוואר האדם בלבד. אבל העובדה בעינה עומדת.

ואין זה אלא טבעי, שהספקנות היא נעימת־היסוד בדיעות בן־דורנו, בהשקפותיו ובאמונתו. וזהו המהלך: התפוררות השלימות מביאה לידי ריבוי, הריבוי מביא לידי ספק, הספק מביא לידי ביקורת הקיים, הביקורת מביאה לידי הזדעזעות, וזו מולידה את הצורך למצוא אחדות חדשה בחיים ובבריאה. המסה היא הנסיון המופלא לעשות שלום בין חלקי הרגשה והשקפה, למזג ערכי־דעת וערכי־חיים, לגשר על־פני ניגודי־פנים וניגודי־חוץ, ובדיבור אחד: לגבש אחדוּת חדשה. גישתו של המסאי היא סובייקטיבית. הוא כותב מתוך חוויה שלו. הליכתו היא מן “העולם הקטן” על העולם הגדול, מן הבית אל החוץ. אין הוא נכווה מן העירעוּר, שמסקנותיו אינן מדעיות. שלא כחוקר מדעי הוא שואף לאמת שלו, המוארת באור־חייו, הטבולה בכאב־נפשו. הוא איש־האגדה. אולם בעוד שהמדע מברר לא־אחת אגדה בדרכי־הלכה, מבררת המסה הלכה בדרכי־אגדה. ועדיין טעון הדבר עיון כוחו של מי יפה, ואמיתו של מי שרירה וקיימת יותר.

המסה בתחום הפרוזה היא מעין הליריקה בתחום השירה. יש לה ריתמוס משלה ומיקצב משלה. היא בחינת “חרוז לבן” ואף־על־פי שאין היא כבולה בכבלים מרובים, חיבורה קשה ובניינה חמור. דווקא משום שהמסאי הוא חופשי מחוקים, עוּלוֹ כבד יותר. שאין דומה מי שבידיו כתב־פקודה ומגילת־הוראות ועליו לציית להם ולא לנטות ימין ושמאל – למי שאין בידו אלא צו פנימי, הוראות־רוחו ורמזי־ליבו. הראשון עיניו בי"ג עיקרים, ואילו האחרון עיניו בליבו. דרוך הוא וקשוב ללחש נפשו. עומד הוא, כביכול, על המצפה של עצמו וכל אשר יראה יגיד. לפיכך דומה כל סוניטה לחברתה מבחינת צורתה ומבנה וצילצולה, אך אין מסה אחת דומה לאחותה, ואפשר שאין בכלל שתי מסות־אחיות בנמצא.

ויפה אמר שטיינמן (מסה על המסות“. במאסף סופרי א”י, ת"ש):

“המסה המתנהגת בחירות יתירה – בניגוד לאמנות לענפיה, הכבולה בהמון איסורים ולאווין, גזירות וסייגים… הוא בת־חורין, לפיכך יפה כוחה להתיר אסורים”. אולם לא זו בלבד שהמסה עצמה נכתבת דרך־חירוּת, אלא שאין היא עשויה לצמוח אלא באווירה של חירות. רק אישיות בת־חורין, הרשאית להגות, לבקר, להטיל ספק בקיים, למרוד במוסכמות, לפסול את המקובל ולהציע דברים נועזים, בלי להינזק ובלי שתשלוט בה עין הרע – יכולה לכתוב מסה כהלכתה. לא תתואר תבנית ספרותית זו, על תוכנה וצורתה האמיתיים, במשטר חברתי, שבו אסור לסופר לומר או לכתוב מה שבליבו, אלא עליו לבדוק תחילה אם דבריו אינם מחוץ ל“קו”, ואם הם הולמים את עיקרי האמונה שנתקדשו על־ידי המנהיג או המפלגה. בעל־המסה הוא איש־הווידוי, ואין הווידוי אפשרי אלא מתוך הקשבה רבה והבחנה דקה. נמצא, שהמסה היא צורה ספרותית “דמוקראטית”, מהפכנית, המנתקת לא רק כבלי־יצירה פורמאליים, אלא היא גם מתקוממת על משטרי חברה מדכאים ומסייעת לקיומו של החופש. בהיותה ביטוי לאינדיווידואים, הריהי תובעת את עלבון הפרט ומחזקת את זכויותיו. לפיכך ראו המשטרים הדיקטאטוריים סכנה בתבנית ספרותית זו והשתיקוה או סירסוּה, כשם שהליריקה הטהורה איננה חביבה עליהם והיא נפסלת על־ידם מטעמים שונים. גם מכאן עדות לכך, שצורת הביטוי איננה טפלה לתוכן ולא בת־אקראי, אלא היא דם התוכן ותמציתו.

ה    🔗

כשם שאדם נולד משורר, כך הוא נולד מסאי. ההשכלה, התרבות, הקריאה, והמגע, מוסיפים לו כוח, כדרך שהם מוסיפים כוח למשורר; אך הכשרון להביע את עצמו ולתת את ציור־העולם באמצעות המסה, כשרון מלידה הוא. החותמת והפתילים של בעל־המסה מיוחדים הם ואינם נמסרים בירושה, ואף לא בלימוד ואימון, אם כי הלימוד והאימון מסייעים הרבה בידו. ולא ביחיד בלבד נאמרו הדברים, אלא גם בעם. הטבע, ההיסטוריה והגיאוגרפיה בונים אב לכוח־הביטוי ולתבנית־הביטוי ה“לאומית” של עם, משכללים את זו וממעטים את האחרת. כיצד מתרקמות התכונות הללו – לא נדע. זהו המסתורין של הבריאה. אולם התולדה, העובדה הממשית, נראית לעינינו.

ספרותנו אינה מבורכת בתבנית ספרותית זו, הקרויה מסה. ולא בדורות הקודמים בלבד היתה נדירה, אלא אף בימינו היא יקרת־המציאות. בטעות או על־פי שיגרה אנו מכנים לעיתים קרובות בשם מסה מה שאיננו לאמיתו של דבר אלא רשימה או מאמר או מחקר או מסכת. אין זה גורע מערכם של מאמרי אחד־העם או קלצקין אף כחוט־השערה אם אנו אומרים, שרק מעטים מאוד מביניהם מסות הם. אולם קריאת דברים בשמם הנכון היא אחד מסימני הבגרות התרבותית; בעוד שהאמונה, כי נטילת השם והשאלתו לעניין שאינו הולמו משנות את תוכנו – היא אחד מסימני הבוסר הרוחני.

לא ניתנו לנו כל המפתחות להבנת פשר החזיון הזה של העדר המסה בספרותנו, אבל ייתכן שמפתח אחד מסור בידנו.

שני הלכי־נפש יסודיים מניעים את היצירה הספרותית של עמנו: האמונה התמה במנהיג העולם ובמנהגו של עולם, וצעקת־החמס המסעירה על צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. הראשונה מסומלת בנבואה ובמגילת רות, והשניה בקוהלת ובאיוב. הלך־הנפש הראשון אינו מניח מקום לכל נידנוד של ספק בצידקת הסדר העולמי, ואילו השני קורא מנהמת־הלב ומבקש למגר את הכיסא ולהחזיר את העולם לתוהו. בין שני קטבים אלה נעה היצירה הישראלית. ודאי, אפשר למצוא גם סוגי־ביניים ואף סוגים יוצאים מן הכלל, אך הנחה זו לא תשתנה על־ידי כך בעיקרה. הלכי־נפש אלה נמזגו בדם כל הדורות, והם מרוקמים בהווייתנו עד היום הזה.

ואילו המסה היא תולדה של שיווי־משקל, של הבלגה. היא מחייבת איזון הכוחות והיצרים, השלמה, צידוק־הדין. המסה חצובה מספירת היופי וההנאה. היא משובת־נעורים של מבוגרים. יסודה – חיוב העולם והחיים. אין היא גורסת איון היש, אלא ישוּי האין, אם אפשר לומר כך. היא מאכלסת כל פינה ישים וחיובים. היא שותפה בכל מעשה־בראשית. במגעה מקיצים נרדמים ומתמלאים חיוּת. טרגדיה, שהמסה מטפלת בה, ניטל ממנה עוקצה הטראגי. סיגנונה של המסה, ההוּמוֹר שבה, בת־שחוקה, אחים־לצרה שהיא מביאה מקרוב ומרחוק, לחשי־אהבתה, רחמיה ותנחומיה – משעשעים את נפש הטרגדיה ומשדדים את מערכותיה. כאשר ישא האומן את היונק, כן ישא אמן־המסה את הנאנק וירעיף עליו טל־תחיה.

תורת ישראל ניתנה בקולות וברקים על הר גועש. לא הלב השליו מסמל את תכונת היהודי, אלא הלבּה היוקדת. מחשבתו של יהודי, כמעט של כל יהודי הוגה, בוערת. הוא חוצב בה להבות. ניצוץ מאש־הנבואה ומיקוֹד־הנביאים גלום בה. הסופר הישראלי מקדמת דנא כותב באש שחורה על־גבי אש לבנה. הוא שומע תמיד רעש. אמות־הסיפים נעות לעיניו. ואחת היא אם באיוב הכתוב מדבר או בירמיהו, ברמב“ם או בהגר”א, בר' נחמן מברצלב או בלאסאל, במארכּס או בטרוצקי, במאכּס נורדאו או בהרצל. כולם מצויינים במחשבה משולהבת, היורה גיצים וחיצים, הרועמת והשואגת, הקודחת והרותחת. ראיית־העולם הישראלית, שנחקקה בנו לעד, היא ככתוב בספר בראשית ובפירושה של האגדה: שמים – אש ומים. יקוד האש ורעש המים. תנועה מתמדת. סכנה נצחית. אש ממעל ותהום מתחת.

ההוגה הישראלי הוא, כביכול, בית־נתיבות. ממנו מתפרשות דרכים לכל היקום. הוא צומת עצבי העולם. הוא אחראי לכל הבריאה. ביסודו הוא כולו מידת־הדין. מידת־הרחמים אינה אלא הופעה רגעית, סטיה, מקרה, ולכל היותר: שאיפה. ציור־העולם שבליבו מחייבוֹ. הוא אינו מרוצה ממעשי אדם ועלילותיו, ומן הדמות שהוא נותן לחייו. הוא רואה זאת כחטא עולמי, כפגיעה בעיקר, כפגימה בבריאה. על־כן הוא זועף, מוכיח, מתנבא נבואות קשות, פולט אש ומאיים בחורבן.

ולא ייפלא הדבר שגם סופרי ישראל בזמננו, שהם חוֹטר מגזע קדמונים, יוצרים אף הם בצלמן ובדמותן של סגולות־קדם אלו. לולא חששתי מפני סתירה להנחתי הקודמת, שאין לזהות סוגי יצירה ראשונים עם המסה, הייתי אומר, שבדורות האחרונים היה אולי אחד שכתב מסות ונאם מסות: הלוא זה המגיד מדובנא. בו מצאתי סימנים רבים למסה האמיתית: נועם, שיחה שוטפת, משלוֹת, הוּמוֹר, עצב מתוק, אמונה, דעת־האדם, אהבת־החיים והפלגות־דמיון; כלומר, כל אותו תשבץ של תכונות וסממנים, המיוחדים למסה. ואל תשיאך צורת־הדרשה שלו לחלוק על דיעה זו; אדרבא, המסה היא דרשה נאה ומושכת. היא יוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב. הטיול למרחקים, הסטיה מן הנושא, ההפלגה לעולם אחר, המשל והנמשל, האופטימיזם החיוני, הליבוב והלקח – הם גופי הלכותיה ומנהגיה. הם נותנים טעם לשבח. אך אין לה ממידותיו של ההוגה הקפדן, המחמיר, שדינו נוקב את ההר, העוקר הרים וטוחנם בסברא, המייסר והמוכיח והמגיד־מישרים, דבריו כפטיש יפוצץ סלע. הוא ישא משאות גדולים ונשגבים, יטיף אמרים מזעזעים, יחבר מאמרים מאלפים, יכתוב פרקי־שירה נעלים, ילהיב ויעורר – אך מסות לא יכתוב. הואיל ואין מסה בלא ספק, ואין הכוונה להטלת ספק במחשבת אחרים, אלא עירעור על מחשבת עצמו, ראיית שני הצדדים של הטבע.

וראוי לשים לב לכך, שאף הצרפתים עצמם, שמתוכם יצאה צורת־ביטוי מקורית זו, אינם מצטיינים בה כמו האנגלים, שקיבלוה מידי מונטין הצרפתי והביאו אותה לידי שיכלול מפואר. אֶדיסון, סטיל, הזליט, קארלייל, אמרסון, מאקולי, צ’סטרטון, האכּסלי וכו' – שמות אנגליים מעטים אלה דיים להעיד על השתכללותה של תבנית ספרותית זו. וכנגדם הגרמנים בעלי החומרה המדעית והקפדנות הפרופסורלית, שלא הצטיינו באמנות המסה. הללו נוטים להגיון פורמלי, לעיקביות, למיצוי אחרון ומוחלט, לדיקדוקים ולפרטים. בולמוס העובדות ותאוות הנתונים הממשיים מכלים את כוחם, בעוד שהמסה היא בחינת “תנא ושייר” ואינה תובעת לעצמה זכות למצות עד תום או לחתום תורה בלימודיה. היא מעין שיחה של תלמידי־חכמים, המהדרים בדיבורם ומתנוצצים באמרי בינתם. אין היא “רוכבת על עקרונות”, ולא אדוקה באובייקטיביות, אלא כולה פרי חוויה פרטית ואמת עצמית. היא מבייתת כל נושא, שופכת עליו רוח משפחתית, והופכת חוץ לפנים. העולם הוא לה בחינת בית, והבית בחינת עולם. המאורעות השגורים ביותר משמשים עילה למסה ונותנים לה הילה: קריאת השׂכווי, ספר־מקרא, ריח שחדר בעד החלון הפתוח, שיקשוק הגשם הדולף, בכי־ילד, ביקור־בית, זכרון שניעוֹר, אסיר ששוחרר, פרי חדש של העונה או קטע של פזמון – כל אלה העניינים והתשמישים הקטנים, הממלאים חלל עולמנו, מעוררים את המסאי לכתוב עליהם בצורה רכה וקלה ורווּיית־הוּמוֹר. “קלות” זו אינה פחתת אלא מעלה עליונה, שכּן היא מושגת על־ידי צריפה וזיקוק והסרת הכובד של סיגים וטפלים. מתוך חפצי יום־יום אלה מתגלה העולם בעושר מראותיו וניגודיו, והאדם בריבוי פניו. ואין לך טיפוס מנוגד יותר לבעל־מסה כיושב בקתדרה, המסמר את גבותיו ומטיל אימה ומרה על תלמידיו בתורותיו ובלמדנותו הקודרת.

ו    🔗

הא למדת, שהמסה בספרותנו החדשה עדיין שרויה בראשית התפתחותה, אם כי כבר ישנן כמה דוגמאות משוכללות, יצירי־רוחם של סופרים עבריים שונים. אולם אלו מעידות על היכולת הגנוזה, על השאיפה ועל הצורך בצורת־ביטוי זו, אך הן עדיין בחינת יוצא מן הכלל. הכינוי “מסה”, שסופרים רבים מכתירים בו את מאמריהם, אינו במקומו ומטעה את הקורא ואת היוצר כאחד.

אולם מה גדולה החשיבות הנועדת לתבנית ספרותית זו. היא עשוּיה לחנכנו חינוך אסתטי אמיתי; ללמדנו מידת המתינות; להשיב עלינו רוח של שקט; לקבוע בנו שיווי־משקל; להאיר את פנינו בבת־שחוק; להרכיב בדמנו ריתמוס של מחשבה וקצב של הבעה; להראותנו את העולם והאדם בריבוי צדדיהם ובמשחק חמתם וצילתם; בכוחה להורותנו ערך השיחה המפכה בנחת, להגביר בנו את אהבת הבריות וחכמת ההתנהגות החברתית והמדינית.

פיתוח יסודות המסה בספרותנו, וחינוך עצמנו לראיית העולם בעד השפופרת של המסה – יעוּד הוא לנו ולדורות הבאים. לא בבת־אחת ולא על־ידי הטפה מילולית יושג הדבר. אין הוא מעשה טכני הניתן לחיקוי; זוהי תכונה שעלינו לרוכשה, סגולת נפש שיש לטפחה. תבנית המסה חקוקה תחילה בנפש הסופר. וגם אם נניח, שאין היא נטיה “לאומית” ולא נשיג בזה את מעלת האנגלים – מצווה עלינו לשקוד על נטיעת שתילי המסה בספרותנו. הנוער שלנו, החקלאי, הפועל הקורא, התעשיין, המדינאי, הסופר, הנואם והחייל – הכל צריכים לה. עם, שהוא חרש ועיוור למסה, דומה לעם חרש ועיוור לנגינה או לצבעים. בלשון המקובלת אפשר לומר, שהוויטאמין מסה הוא יסוד מזוני, שבלעדיו אין העם שלם בחושיו וברוחו ואינו יכול ליהנות הנאה שלמה מן העולם.

תשי"א