לאברהם שלונסקי, במלאת כ"ה שנה ליצירתו.

דימויי השירה המודרנית וסממניה עוררו קיטרוג וראוי להידרש להם, ואם גם דרך הערה קצרה. כל פעם שאתה נפגש עם שולל שירה זו, מיד הוא מוציא מנרתיקו דימויים אחדים ומטילם נגדך: הזוהי שירה? האין כאן משלים מדומדמים, שדעתו של אדם בריא לא תסבלם? כלום לא דמיון חולני הוא, דמיון כזה המשווה את הירח לעצם פלוני ואת הכרך למראה אלמוני? לא כך כתבו המשוררים הקדמונים, ולא כך דימו גם הפייטנים הגדולים בזמננו.

לפנינו, איפוא, שתי תוכחות עיקריות. ראשית, שדמיונם של בעלי השירה המודרנית חולני הוא; ושנית, שהם מתעתעים במשלים ונמשלים כאשר לא תיעתעו אבותיהם ואבות־אבותיהם.

והנה אין ספק, שיש משהו חולני בעצם הסטיה מן הלשון המתהלכת בשוק, בעצם החיפוש אחרי משהו חדש, ובאי־הסיפוק מן הנתון והעומד. הבריאים־בתכלית ובעלי־החשבון ודאי שאינם מבלים את ימיהם בביקוש ניב ממצה להרגשתם וציור מכוון לחזון־רוחם. אולם הללו גם לא יולידו דבר. הם נהנים מן המזומן, ואינם מהנים. ואילו כל מי שמחולל דבר־מה הוא חולני. אשה הרה היא חולנית; ציפור, המשירה את נוצותיה, אף היא חולה; בעונת האביב מורגש משהו ניברסתני בכל הטבע כולו. הסיני דיקדנטי פחות מן האירופי. כל מקום שאתה מוצא לידה והפראה, שם אתה מוצא גם “חולשה”, מחלה, דיקאדאנס. ואילו בריאי־הבשר ודלי־הרוח צלולים אמנם ובהירים ואין בהם כל עירוב, אך משולים הם למים מסוננים ומזוקקים, שאין בהם שמץ של יסוד זר. הם אמנם זכזכים, אך גם מחוסרי־צבע, נטולי־טעם, ובלא יסוד מזוני. בהיותם בעלי חושים למעשיוּת בלבד, הם מבקשים גם מן השירה והאמנות קלוּת, שעשועים ואסתטיקה של מה־בכך. מכיוון שאת נכסי החומר הם רוכשים להם בדי־עמל, ותענוגות החיים ניתנים להם במחיר רב, הריהם רוצים שלפחות נכסי השירה והספרות יוענקו להם כלאחר־יד. דורש הוא, שחרוזי השיר יובנו לו מיד עם היגלותם לפניו, גם בשעה שהוא קורא אותם במשרד או ברכבת. מעשיוּתו אומרת לו, שאין צורך בהתייחדות ובהכשרת הלב, אלא כל מה שאינו נהיר לו בהשקפה ראשונה סימן הוא שאין לו ערך, שהוא חולני ומחוסר־שחר. נוח לו להאשים את המשורר ולפסול את טיב שירתו ובלבד שיפטור את עצמו מבדיקת טעמו וריחו.

אולם אם טענה זו של “איני מבין הפלגות־דמיון כאלו” יש בה לפחות מן הצידוק הסובייקטיבי, הרי הטענה השניה של תעתועים ודימויים מוזרים היא נטולת־יסוד לחלוטין. שרשיה נעוצים, פשוט, בבערוּת גדולה, שאינה פוסחת לפעמים אפילו על המשכילים העבריים שבארצנו. כל מי שיטרח ויקבץ את האליגוריות, הדימויים וההשוואות המפוזרים בכל השירה העברית מראשית היותה ועד היום, יעשה עבודה מעניינת, מאלפת, ומאוד מועילה. התנ“ך עצמו שופע דימויים “אכּספרסיוניסטיים” ו”פוטוריסטיים" כאלה, שאילו ניתנו בשירה המודרנית היה הבעל־בעמיו של ימינו פוסל אותם בחולניות ובהפלגת־דמיון משונה. אולם לא רק בתנ"ך מצויים “ספיחי” רגש ודמיון אלה, אלא בכל הספרות העברית כולה. ולשם המחשת הדבר, לא אביא בזה אלא שתיים־שלוש דוגמאות משל משורר אחד מימי־הביניים ומשל משורר אחד שבימינו. דימוי לעומת דימוי: בהביט המשורר בלילה מעונן אל הירח ואל העננים המרחפים ועוברים במהירות על פניו, הוא שר:

ומשורר זמננו, המביט בשמיים הבהירים בלילה, מהו אומר?

ואפילו השימוש בדימוי צבא־השמיים לאותיות העבריות, שימוש שהוא תמיד נושא ללעג בפי שוללי השירה המודרנית, אף הוא כבר היה לעולמים, ובעברית צחה. וכה יקרא ר' שמואל הנגיד בראותו את הירח על רקע של שמיים מכוכבים:

ובדברו על אויביו, שהוא וחילו הפילו בהם חללים רבים, הוא מדמה:

ואחד מיוצאי־חלציו בימינו ישורר:

אין כאן אלא נסיון לדוגמה, הראוי להרחבה יתירה. אילו נעשתה עבודה כזאת, היה בכך משום הוכחה שהמשוררים העברים בכל הדורות היו בעלי דמיון פורה והנחילו לנו שירה “מודרנית” גדולה, שבשעתה ודאי נמצאו משכילים, בעלים־בעמיהם, שלא הבינו אותה וחשבוה לחולנית.

בזה לא נאמר, שמשוררים מודרניסטים, ידועים ושאינם־ידועים, לא הכניסו לשירה העברית החדשה גיבובי מליצות וערימות ציורים מתים, כשהם כעומס של סרק על גבה של השירה. אולם כלום שירה מזוייפת ומסורבלת נגררת רק בעקב המודרניזם? כלום אי־אפשר לחקות גם את המשוררים “בריאי” הזמן ואת בעלי המהלך הישן? אין נסתר מעדת החקאים והאפיגונים. רק אלה, שרגילים לראות כל עבר כגן־עדן אבוד, והם מורדפי פחד סתום מפני החדש, שמא תתקעקע איזו בירה שנתבצרו בה – רק הם פוסלים שירה בגלל היותה שונה מזו שהתרגלו אליה מימי ילדותם.

תש"ד