מצויים סופרים, שלא זו בלבד שמעידים על עצמם כי בעלי־הגות ובעלי־הרגשה הם, ויש להם משלם רוב מוֹהר ומתן, ומחוננים בכוח־יצירה, אלא הם אף מחבבים להודיע לקוראיהם, שהגו בספרים אחרים ומילאו את כריסם מחשבה ושירה של מאוֹרי־עולם. אין הם פוסעים פסיעה קטנה בלא הזכרת שם אחד הגדולים, ואין הם מביאים שום רעיון לידי גמר בלא להסתייע במימרה של אדם מפורסם, שיש בה משום חיזוק ואישור לשלהם.
נטיה זו – מה מקורה? לכאורה, ממעט הסופר את דמות עצמו בשעה שהוא זקוק להיתלות באילן גדול ולבקש סמוכין לדיעותיו או לאמיתו בדברי קודמיו הגדולים ממנו בחכמה ובמניין. אף־על־פי־כן, נמשכים רבים אחרי הציטוט, ויש שמרבים בו עד כדי הלטת דברי עצמם באדרתם של אחרים, ועד כדי ביטול היש־העצמי ביש־הזולת. החזיון הנפשי הזה מורכב וראוי לתהות עליו, שכּן יש בו מפתח להבנת זיקות אחרות בסופר ובמשכיל.
ארבע מידות במצטט. יש מתגנדר בבקיאות ומציג לראווה דברי ראשונים ודברי אחרונים, כאומר: ראו, מי אני ועד היכן ידיעתי מגעת; עיינתי בספרי קדמונים, ושגורה בפי חכמתם של ידועי־שם. נכנסתי לפרדסים רבים ואריתי מור עם בושם. מסכים אני עם אפלטון, ומטיל ספק בדעת הרמב"ם, ומתנגד להנחתו של שפּינוזה, ומתפעל משופנהאוּאֶר. הלה אין כוונתו ללמד או לקשר דור בדור, חכם בחכם, מחשבה במחשבה; ראש מאווייו להפגין את רוב עושרו, ואחת היא לו אם חיוב בפיו או שלילה, ברכה או קללה. הוא אומר דבר בשם אומרו לא כדי להביא גאולה לעולם, אלא כדי גדוּלה לעצמו. תכלית הציטוט – הקישוט. ככל שמרובות הנוצות הזרות, כן גדול הברק היוצא ממנו. שכּן עיקר מאמציו לעשות רושם של אדם מלא וגדוש, איש־ֿהאשכולות, בחינת חנות מיוזנת.
מידה זו מצויה ביחוד במי שהתמשכל פתאום ונתגלו בו, כביכול, חידושים נפלאים ושמות אנשי־שם שלא ידעם עד כה. אדם זה הוא בחינת Parvenu, אביון רוחני שהעשיר את ידיעותיו, ירוד שעלה לגדולה, מעין אלדד ומידד שהתחילו מתנבאים. על־כן נושרים פסוקים מפיו והוא מגלגל בהם כבעדשים, בלא יראת־כבוד ובלא תחושת־הערך. כבתחום החומרי כן גם בתחום זה, אין העשיר האמיתי, שעושרו נקנה ביגיעה ודרך צמיחה מודרגת, מתייפיף ולא מתחנחן בגינוני תרבותו, אלא מגלה קורטוב מהם ומכסה את עיקרם. מה שאין כן המתעשר בקפיצת־המזל; זה הולך ומונה כל נכס ונכס ומנפנף בו לעיני כל, כדי להוכיח את תפארת גדולתו.
גדלנוּת זו נבלטת ביותר בלהיטותו של אדם להביא דווקא ציטטה רומית או יוונית, שקנה אותה במשיכה דרך־אגב, בלא שזו היא עצם מעצמותו הרוחנית. המרחיק עדותו ומביאה מן העולם הקלאסי, שהשכלתו עשויה טלאים וקרעים ועליהם קצת טיח או לכּה מבריקה. ולא עוד אלא שנטייתו לצטט מעבירתו על חוש־מידתו, והריהו מסתייע במוּבאה יפה ועמוקה של אחד מגדולי־עולם לשם חיזוק איזה רעיון תפל או בדל־הרגשה משלו. משל למי שמפעיל מכונת־דיש לשיבולת אחת, או מנוף גדול להרמת צרור־אבן קטן. יש בכך חילול הציטטה ושם אומרה כאחד.
יש מצטט, מפני שבעומק־ליבו אינו בוטח בעצמו. כל מחשבה שהוא מעלה בכתב או בעל־פה, נראית לו רפופה וחיוורת, ואינו מאמין שנחתכו לה חיים של ממש. סופר כזה אינו זז ממנה עד שמחזק אותה בחבילי־חבילות של מראי־מקומות ואסמכתאות של אנשי־שם ומקיף אותה ב“הסכמות” של גדולים. לשם כך הוא מחַזר על מקורות שונים ומלקט מימרות ופיסקאות, שמאשרות את דבריו. זה מחשבתו שלו קודמת לציטטה, אלא שמשקלה מפוקפק בעיניו כל עוד לא מצא לה אסמכתא. הוא חש צורך לבטא את ההומה ואת ההגוי בקרבו, אף יש לו מה לבטא ויודע איך לבטא, אולם אינו מאמין בכוח השפעתו וזקוק לאור מסייע. מרוב רפיון־רוח ומורך־לבב הוא מעמיד אחרים במערכה, למען יילחמו הם את מלחמתו והוא יחריש. שכזה דורש חיפוי, מחסה, יתד להיתלות בה. הוא זקוק למין “אליבי” ל“במקום אחר ראיתי”, ל“מפי גדולים שמעתי”. זכותם של מאוֹרי־עולם תגן עליו, וכנפיהם סוככות עליו תמיד. הטופס הקיצוני של דמות זו מגיע לפעמים לידי כך, שמרוב רצונו להנחיל את הגותו והרגשתו לדורו או לדורות הבאים, ומרוב ספיקות שמא ידחוהו ונמצא כל עמלו לשווא – הריהו מעלים את עצמו ואת שמו וקורא את יצירתו על־שם אלמוני או על־שם אחד קדמון. הוא “מאמיץ”, כביכול, את ילדי־רוחו לאב אחר, בדוי ומדומה. ויש שמחבר עושה כך, הואיל ובלובשו מסכה נעשות מחשבותיו אמיצות יותר וכוח־הבעתו גדול יותר. בדרך זו נתגלגלו לידינו ספרים שמחבריהם אינם ידועים, או ששמם שנוי במחלוקת. אדם כזה מביא את עצמו קרבן לפוֹעל־רוחו. מחבר ותרן הוא, החס על יצירתו ושקוד להנחילה לבאים אחריו, ולא איכפת לו שמו של מי נקרא עליה.
יש מצטט כדי לחזק את הנחותיו או את סיפורו, ולהוציא את הספק מלב קוראיו. פעמים שהוא מתכוון לרמוז בכך על המקור ממנו שאב, או על טיב ההשפעה. הלה מביא ציטטה במשורה, בהבלעה ובהצנעה. הוא מצטט דרך־חירות. ויש מצטט, כגון כותב דברי־הימים, שמחובתו להביא תעודות, מיסמכים, עדויות סופרים, קטעי מגילות, שיירי מכתבים, מאנשי התקופה וכיוצא בזה. הציטוט הוא כאן עצם ולא מקרה. ערכה של יצירה בתחום ההיסטוריה באַסמכתות ובתעודות, המאַששות את דברי הסופר, ובלעדיה אין היא אלא סיפור בעלמא. ועם כל העומס שציטוט כזה מטיל על הקורא, לא ידין אותו לכף־חובה, שכּן מתפקידו לבדוק ולשקול, להשוות נוסחאות ולאַזנם, ולשם כך באה הציטטה ממקורות שונים וההסתמכות על דברי אחרים.
ויש מידה רביעית, שהואיל והיא מושרשת בנפש היהודי, ראוי להאירה מכמה צדדים.
התנ“ך הוא גולת־הכותרת של ספרות ישראל בכל הדורות ואוצר בלוּם לציטטין ולמראי־מקומות. ספרי התנ”ך זנו את העם מקדמת דנא, כיוונו את המחשבה ואת הדמיון, לימדו חוקים ומשפטים, הורו אורחות צדק ומישרים, ואילפו דעת אלוהים ואדם. גם בספרי התנ"ך חלה התפתחות. הם ניתנו מגילות־מגילות ולא בבת־אחת, על־כן יש בהם חזרות, חידושים, תוספות, ואף סתירות. אולם משנחתמו כתבי־הקודש, והם נחתמו אליבא דכל הדיעות בתקופה קדומה, שוב לא היו רשאים להטיל שינוי כלשהו, מאחר שנתקדשו בקדושת המסורת.
החוקים והמשפטים, אורחות־ההנהגה ולקחי־המוסר המגובשים בכתבי־הקודש, שימשו ביטוי לחיי הכלל והפרט מאות שנים. הם שיקפו את הלכי־הרוח ואת אופני המחשבה והתפיסה של הדורות. אולם חיי העם לא שקטו על שמריהם גם לאחר חתימת התנ“ך, אלא התפתחו וקלטו רוחות חדשות ורעיונות חדשים, שחדרו ממחוזות שונים, קרובים ורחוקים. רעיונות אלו, שהתאימו לרוח העם, לא תמיד עלו בקנה אחד עם התורה־שבכתב ועם החוקים והמשפטים, שנקבעו בחינת הלכה למשה מסיני. אותה שעה, וגם בתקופות שלאחריה, היו מורי העם ומאשריו חייבים להכריע: הלגנוֹז או להבר? הלהתנכר לערכים החדשים, שניתנו בהרים אחרים ולא בהר־סיני ונסתננו לתוך ישראל, או לסגלם ולהתאימם, לזרוק את קליפתם ולעכל את תוכנם? אין ספק, שהתנכרות לרוחות החדשות לא היתה מצליחה; ההתפתחות היתה משברת את המחיצות, או שהיתה כורה תהום בין התפיסה מלשעבר, המגובשת בתנ”ך, ובין התפיסה המתרקמת והולכת, שיש בה חידושים, וצפויה היתה סכנת כפירה או עקירה, תלישה או פרישה. חוש־הקיום הרוחני לחש לקברניטי האומה, והם הלכו בדרך־ביניים, דרך הסיגוּל וההתאמה. בתחילה היו אלה פירושים קלים או תוספות בלתי־ניכרות, אך אלה נתגוונו כדי שיטה שלמה ומדוקדקת, הקרויה בשם פרד"ס, כלומר: פ־שט, ר־מז, ד־רש, ס־וד.
בסיוּעם של תשמישים רוחניים אלה היה כל דור ודור מצרף לתורה ולחיים חידושים ותוספות, ואף שינויים, כדי ליצור את שלשלת המסורת ולשמור על רציפות ההוויה הרוחנית והמוסרית. בכוח הפּשט היה הסופר או ה“חכם” או ה“רבן” או ה“חבר” מבאר פשוטו של מקרא, מפרש את המלות הקשות ומסביר את העניין; בכוח הרמז הסיקו מסקנות מן הסתום על המפורש והרחיבו את היריעה, באופן שנרקמו בה חוטי־חיים חדשים; בכוח הדרוּש הוציאו את הפסוקים מידי פשוטם, הכניסו בהם כוונה חדשה, קשרו להם ציצים ופרחים, יישבו את סתירות ההווה ומצא סמך לצרכי השעה בתורה. הדרשנים הילכו קסמים על שומעיהם והטו את ליבם להאמין באחדוּת הזמן והמקום, באופן שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני; בכוח הסוד השתדלו לחשוף את הנצחי שבתורה ולגלות את הצפונות שבחיק העתיד, ולהוכיח את קירבת הגאולה המרומזת בתורה ובנביאים.
קיצורו של דבר, כל רעיון היה כשר וכל רוח היתה רצויה, אלא ששני תנאים נדרשו מהם: שיהיו מסייעים לקיום האומה ותורתה, ושיהיו נסמכים ונשענים על כתבי־הקודש. מה שלא יכלו להוכיח את שרשיו בדברי קדמונים – נגנז; “ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא” – היתה הסיסמה. בדרך זו נפתחה המסילה הרחבה לפרשנות בעלת ארבעת הראשים הנ“ל, שנמשכת והולכת בכל תולדותינו עד היום הזה. וראוי לציון, שהקראים, שפירשו את התורה כפשוטה והתנגדו לכל סיגול והתאמה, דנו את עצמם לכליה ונעקרו מן העם, הואיל והסתירות אכלו אותם בכל פה ולא יכלו לעמוד בפני זרם ההשפעות וההשראות מבחוץ, והפירוש הצר של התורה לא היה מסוגל להכילו ולעכלו. חיי־הרוח על־פי הפרד”ס הוא כורח־חיים, כורח קדוש, שרק אטומי־החושים לא הרגישו בו.
על כל פנים, תכונה זו, להסתייע בפסוקים ולהבליע את המחשבות העצמיות בתוך דברי קדמונים, מורשה היא לנו. ושטות היא להניח, שדור אחד או שני דורות של משכילים, שנתחנכו על ברכי תרבות מערבית, יכולים לשנותה. היא מלווה אותנו ואת מחשבתנו ואת יצירתנו. אנחנו כבר היגהנו אותה במקצת והקהינו את חודה, אך היא לא נתבטלה. היא נשקפת אלינו מבעד למאמרים ומסות, הרצאות ומחקרים מודרניים. הציטוט, הבאת דברים בשם אומרם, טבע שני הוא לנו.
אולם אבותינו היו משעינים את מחשבתם על דברי חז“ל ומרבים להביא מימרותיהם לא כדי להתנאות ולהתקשט בנוצות זרות, או לגלות חריפות ובקיאות, אלא הם האמינו בתום־לבב, שכל רעיון שאינו מיוסד על אדני־הפז של הקדמונים פסול הוא ואסור לו לבוא בקהל־ישראל. מראי־המקומות היו בחינת “כיסוי” של זהב לשטרי מחשבותיהם, ויותר שהרעיון היה חדש ומקורי, יותר היה זקוק לאסמכתא ולזכות־אבות. מה שאין כן סופרי דורנו, שאינם זקוקים לסמכותם של ראשונים ולהסמכתם, אלא הציטטה היא להם מין קישוט, נוי והתגנדרוּת. התכונה היא תכונה עתיקה, אך טעמה ותכליתה ניטלו הימנה. אם הראשונים צימצמו עצמם בתנ”ך ובתלמוד ותיקנו על־ידי כך את ספירת החיים והדת והועילו הרבה, הרי האחרונים הרחיבו מאוד את חוג ציטטותיהם ופוגמים על־ידיה בספירת האמנות והטעם הטוב.
מידה זו של אדיקות בפסוקים, והתנאת כל רעיון פילוסופי או חברתי או לאומי בהסכמתה של תורת הרב, לא תש כוחה גם בימינו. צא וראה, תחילתה של זו בהרגשת־עולם דתית, הבטוחה במקורה האלוהי של התורה והמאמינה שרק על בסיסה ניתנה רשות לדורות הבאים להוסיף או לחדש משהו; אולם אותה כת בעמנו ובעמים, הדביקה בימינו בשיטה זו, היא חילונית וכופרת לכאורה בדת מן השמיים, ואף־על־פי־כן היא נוהגת מנהג חרדים לכל דבר. כשם ששלומי ישראל מדקדקים כחוט־השערה שמחשבתם או פעולתם תהיינה נעוצות בתורת משה (ואם הם נוצרים – בתורת ישו), כך מקפידה כת המארכּסיסטים, דרך־משל, שתפיסתם הספרותית או משנתם הרעיונית או שיטתם המגינית או תכניתם המעשית יעלו בקנה אחד עם דעת רבם, ולא יסטו מתורתו כמלוא־נימה. כאנשי הדת והמסורה אף הם מניחים, שבאחת השעות המופלאות והמסתוריות, “במזל לא נדע את שמו” נתגלתה האמת הפילוסופית והחברתית במלוּאָה לילוד־אשה, חביב־האלים, אשר שמו מארכּס, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש במסכות אלו כבר נאמר או נרמז בתורתו של אותו ענק. ולפי שהחיים עשירים בתמורות ובחליפות, ובעיות רוחניות חדשות מבצבצות ועולות בהם, אשר ראשונים לא שיערון ולא חזו אותן מראש, נתפתחו בין תלמידי מארכּס הפרשנות והדרשנות, שאין כל הבדל ביניהן ובין הפרשנות שהמאמינים בדת משה וישראל פיתחו. אלה ואלה קושרים כתרים לאותיות, דורשים אל הפסוּקים הדוממים, מחפשים רמזים, מתפלפלים ומתנצחים על קוצו של יו"ד, כדי למצוא סמוכין לעניינים החדשים, שעלו על הפרק אחרי מתן תורה ראשונה. אלה ואלה יצרו כנסיה ובתי־מדרש, וטקסי־נידוי, ונתפלגו לכיתות וגרמו למחלוקת הפוסקים ונשבעים בנקיטת כתבי־הקודש שלהם, כדת וכדין. התוכן שונה, אבל הרוח אחת היא.
כאן פולחן האותיות בהתנוונותו. ומה מוזר לקרוא או לשמוע כיצד מארכּסיסטים מתפלפלים ביניהם על הספרות והאמנות, על ריאליזם סוציאליסטי ועל רומאנטיזם ריאקציוני, ומגייסים לשם כך כיתי־כיתין של ציטטין ומימרות מכתבי מארכּס ואנגלס, כדי להוכיח שהדין עימהם ולא עם הצד השני. כל מכתב מקרי ועל הערת־אגב משמשים ראיה ניצחת לאמיתוּת דעתם. אותה שעה אנו רואים את השכל האנושי בעלבונו. הם משעבדים את כל הזרמים הרוחניים ואת כל האסכולות הספרותיות, שקמו בדור האחרון, לכמה פליטות־פה או פליטות־קולמוס של מארכּס, שמעולם לא ראה את עצמו בר־סמכא לענייני ספרות ואמנות. הם עושים אותו פוסק אחרון, שאין להרהר אחרי דבריו; אם מי שהוא מוצא איזו סתירה, מיד מיישבים אותה בשצף־קצף. אין הללו מעלים על דעתם, שפולחן כזה של דברי הרב עושה פלסתר את כל תורת ההתפתחות. שהרי ניתנה רשות לאדם בן־חורין להניח, שטעמם של הדורות לאחר מארכּס משופר יותר, ושיכול להיוולד סופר שהבנתו מקיפה יותר משל מארכּס. דווקא שלומי־אמוני־ההתקדמות חייבים להטיל גם על התפיסה המארכּסיסטית את חוק ההתפתחות ולא לראותו כסוף־פסוק, כתחנת־עליה אחרונה של השתכללות הטעם האנושי. כלום אחרי מארכּס ואנגלס נגזרה שבת־שבתון על רוח האדם, ואין היא מוסיפה להתקדם?
ב“תלת־שיח” מאת הוגו הופרט, שנדפס בעברית בשולי הספר “על אמנות וספרות” למארכּס ואנגלס – נתבעים כל שלושת המשוחחים לצטט מכתבי־הקודש המארכּסיסטיים. וכל אחד מהם מצטט כמיטב־יכלתו כדי להוכיח את צידקת דיעותיו על הספרות והאמנות. כאן מלחמת ציטטין, התאגרפות של מקראות מפורשים, תלת־קרב של פסוקים חנוטים. לא החיים ולא עובדותיהם מכריעים בעיניהם, אלא פיסקאות, סעיפים, משפטים ומימרות, שנאמרו על־ידי מארכּס לפני עשרות שנים וכבר פג טעמם מרוב ימים וחליפותיהם. ולא עוד אלא שנוצר מין מסתורין, שרק יודעי־ח"ן בקיאים בו, ולכל פרשנות בתורת מארכּס מתלווית לוויית־רגש בעלת גון דתי, המיוחדת לאלה הנמצאים לפנים מן הקלעים.
דוק ב“מאניפסט הקומוניסטי”, שיצא לאור בלשון העברית במהדורה בתרייתא, ותמצא מבוא אחר מבוא, והערות בשולי הגליון, והארות בסוף הספר, והשוואות, ומראי־מקומות וביאורים, והעמדת דברים על מכונם, והסברים מאירי־עיניים, הכל לפי מתכונת “המקראות הגדולות” עם פירוש רש“י ורשב”ם ואבן־עזרא ורמב"ן ובעל־הטורים וכו' וכו'. הוא הדין לגבי כל משפט ומשפט שבמחברת קטנה זו, המשמשת אורים־ותומים לכל מארכּסיסט; הוא עושה אותו צבת לאחוז בה את כל חזיונות החיים התובעים ממנו תשובה לכל שאלה. ואם כוח־קיבולו של אותו משפט צר מהכיל את עתרת השינויים שחלו בינתיים בהבנה ובהשגה, הריהו ממתחו ומפתחו, מנערו ומבארו, עד שעונה אמן בעל־כרחו. אכן, זוהי אמן יתומה, אמן קטופה וחטופה, אך העיקר שהוא עונה אמן ומגשר בין העבר המכסיף ובין ההווה הירוק.
אם תיארנו את מגרעותיה של הנטיה להביא דברים בשם אומרם ולהסתייע בדיעותיהם של גדולים ולשבץ ציטטין, לא פסלנו את עצם המובאה או את מראי־המקומות כל־עיקר. זה הכלל: הציטטין, מיעוטם יפה וריבוים קשה. אם הציטטה באה להוכיח את אמיתות ההרגשה או הדיעה, יפה בה כוחו של הפיתגם: “המרבה להוכיח, אינו מוכיח אפילו מעט”; והמרבה לצטט מדברי אחרים, ממוטט את דברי עצמו. ואם היא באה לקשט את דברי המחבר ולתת להם ברק, כי אז ודאי כל הממעט בעיטורים ובשיבוצים הרי זה משובח. אשה בעלת־טעם אינה עונדת את כל נזמיה ואצעדותיה ושאר תכשיטיה, אלא מתקשטת במקצתם ורומזת על רוב עושרה הגנוז. כך עושה גם ידען וזכרן ובקי; חלילה לו להריק את כל אוצר־ידיעותיו וחמודות־השכלתו בכל נושא שיעסוק בו, אלא עליו לנהוג מנהג חסכן, בחינת “תנא ושייר”.
מידה מתונה זו מצוּוה עלינו גם מטעם אחר. יש לנהוג כבוד במקור שממנו מביאים, ובאיש המשמש לנו תנא דמסייע. ההרחק, הדיסטאנץ, הוא חובה על כל סופר כלפי הגדולים שאינם עוד בחיים, כדרך שהוא חובה כלפי החיים עימנו. וכשם שאין להעלות על הדעת שכל גללי ומללי יידחק למחיצתו של גיתה החי, כך לא תצוייר ההתערבות התמידי עם גדולים שנפטרו, וכך לא ייתכן מישמוש שאינו פוסק במחשבותיהם ובהרגשותיהם. חטא הוא כנגד הנימוס והטעם לסחוב את אפלטון לכל נושא נדוש, וחילול הוא להביא חרוזים מפאוסט ומשקספיר ומימרות מר' נחמן מברצלב לעניינים של מה־בכך, שאין צורך בסמכותם של גדולים כדי לאשרם. פעמים אתה מרגיש ממש התעללות בכבודם של הנפטרים הגדולים, שאינם יכולים להכות את מצטטיהם בשוט־לשונם או בשוט שבידיהם.
משא־נפשנו – המחשבה העצמית, הסמוכה על שולחן ההוֹגה על דעת עצמו, והשואבת את בטחונה מנבכי עצמה ומאמיתותה. בה מבטח ומשען לחירות האדם ולעושר חייו. דור שמסתייע במשפטים ובנוסחאות של גדולים, בידוע שדור עני הוא ומשועבד שיעבוד רוחני ומחשבתו סמכותית, אוטוריטאטיבית בלע"ז. לא ממצולות־נפשו הוא דוֹלה את אמיתו, אלא מספרים ומבני־סמך עריצים, המטילים מרותם על אחרים. אין לך דיקטאטוֹר כפסוק עתיק, ואין לך מולך־מעצמו כיוצר־נוסח. ודאי, אין שום דור ואין בדור שום יחיד מתחיל מבראשית. הורינו ומורינו, ספרינו וסביבתנו, משפיעים עלינו בלי־הרף והופכים כל מקור לתרגום, להעתק, לחיקוי. באזנינו מצטלצלים זכרי־לשון, במוחותינו הוֹמים נוסחי־מחשבה, ובנשמותינו משוקעים ניבי־רגש, שנוצרו על האבניים של קודמינו. אולם עניין אחד הוא השפעות שעוכלו ואסוציאציות שנמזגו בדמינו, ועניין אחר הוא ליטול חטיבות שלמות, דפוסי־מחשבה קבועים, ולהעבירם כמות שהם לתוך מסכת מחשבתנו, או לשבץ בהם את ספרינו. הם עושים את המחשבה טלאים־טלאים. הציטטה אינה מציתה את נפש היוצר, אלא מכבה את נרה שלה.
בין שאר מיני שיעבוד שנתייסר בהם האדם, וביחוד הסופר, השיעבוד לציטטות ולפסוקי־מחשבה של אנשי־שם איננו מן הקלים ביותר. חירות האדם לא תהיה שלמה, וספירת רוחו תהיה פגומה, עד שיצומצם הצורך להיתלות באילן גדול, וכל אדם יהיה בחינת יחידה חיה, נפש הוגה וממללה, שכוחה ממנו ובה.
תמוז תשט"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.