רקע
ישראל כהן
על הפיתגמים

 

א    🔗

הפיתגם הוא תבנית של יצירה עתיקת־ימים. הוא קדם לכתב ולספר. הוא ספרות שבעל־פה, אֵם הספרות־שבכתב. בתקופת השחרוּת של האנושות, שנים רבות לפני שהאדם ידע להביע את הלך־נפשו ואת מראה־עיניו בהרחב ובאריכות, הוא צרר אותם בפסוקים קצרים, שנמסרו כתמצית של חכמת־חיים מאבות לבנים ולבני־בנים. אלה נתקדשו בקדושת המסורת ונעשו תורת־חיים ומסכת־חינוך, שהדורות הבאים נצטוו לקיימן בחומרה יתירה. עליהם נבנו ברבות־הימים תילי־תילים של פירושים והסברות ותורות. פלוטארך אמר על הפיתגמים את הדברים האלה: “תחת מסווה המשפטים המוזרים הללו מוצנעים אותם נבטי־מוּסר, שגדולי הפילוסופים פיתחום אחרי־כן ועשאום כרכים הרבה כל־כך”. אין ספק, שהפיתגם “יצר לב האדם רע מנעוריו” קדם לספר “בראשית”, כדרך שהפיתגם “לא על הלחם לבדו יחיה האדם” קדם לספר “דברים”.

הפיתגם הוא חכמת־חיים כלולה במשפט ציורי אחד, שמחברו הוא עלום־שם או ידוע־שם, משפט הנוח להיחרת בזכרון בזכות קיצורו, חריפותו וסיגנונו המיוחד. הפיתגם מגבש את הנסיון בחיי יום־יום, מפענח את משמעותן של הליכות בני־אדם וקורותיהם, ומצרף מן הקטנות אמת גדולה וצרוּפה, שהדבק בה יראה חיים טובים.

בתנ"ך יש לנו דוגמה מובהקת כיצד נוצר פיתגם בהזדמנות מסויימת: כאשר פגש שאול בחבל־נביאים ואף הוא התחיל מתנבא, היה הדבר לפלא בעיני אלה שהכירוהו כבן־איכר פשוט, ואחד מהם קרא בתמהון גדול: “הגם שאול בנביאים?” מכאן ואילך נעשה הפיתגם שגור בפי הבריות למראה איש המשנה פתאום טבעוֹ ויוצא מגדרו. הפיתגם הוא איפוא מעין רמז לדראמה זוטרתא, עלילת־חיים מצומצמה.

ואל תשתאה למראה הסתירות שבפיתגמים. אלו היו מצויות במאמרי החכמים וההדיוטות של כל הדורות והעמים. כתוב אחד אומר ב“משלי”: “אל תען כסיל כאיוולתו”, וכתוב סמוך לו אומר: “ענה כסיל כאיוולתו”. בפרק אבות שנינו: “הווה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים”, ואילו בירושלמי, סנהדרין פ“ד, כתוב: מתלא אמרא: “הווה ראש לשועלים ולא זנב לאריות”. בבבא מציעא נ”ט נאמר: “כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהינום”, ושם, באותו עמוד, כתוב: “איתתך גוצא גחין ותלחוש לה” (אם אשתך נמוכה – שחה אליה ותדבר באזניה), כלומר, חייב אדם להימלך בדעת אשתו, ואפילו הדבר גורם לו טירחה.

סיבתן של סתירות אלו נעוצה בעצם החיים המלאים תהפוכות וחליפות. הפיתגם הוא מיצוי נסיונו העשיר של האדם; ולפי שכל אחד קונה לעצמו נסיון אחר, השונה לפרקים משל חברו תכלית־השינוי, ממילא הוא מסיק ממנו מסקנה אחרת ומלבישה לבוש של פיתגם מנוגד בתוכנו ובניסוחו. אדם שזכה לחכמה, לעושר ולכבוד, משקיף בעיניים אחרות על החיים ועל העולם, ומגבש מה שראה והרגיש בפיתגמים מאירים ושמחים. מה שאין כן אדם שגורלו המר לו, ונתייסר בבנים רעים, או לקה במיחושים, או סבל חרפת רעב, או נתאכזב מידידיו; הלה, אם ניחן בכשרון ללטוש את חוויותיו במימרות נאות, יהא יוצק את מרי־שיחו ורוע־מזלו בפיתגמים זועפים ורואי־שחורות.

ויש שהבדלי ההשקפה והלקח, היוצאים מפיתגמים שונים על נושא אחד, מקורם בהבדלי גישה לשאלות חברה ואדם. דרך־משל: עם, הרואה את הגבר והאשה שווים בערכם, בחובותיהם ובזכויותיהם, יעצב את פיתגמיו על האשה בהתאם לתפיסתו זו; וחילוף הדברים בעם, המדכא את האשה ושולל את שוויון ערכה. ופעמים שאותו עם עצמו שינה במרוצת הזמנים את דיעותיו או את יחסו לחזיונות חיים ולעניינים מסויימים, באופן שהסתירות המצויות בפיתגמים מסתברות בכך, שקצת מן הפיתגמים מביעים דיעות שהיו רוֹוחות בתקופה הקדומה. צירופם של ניגודי־תוכן ומוסר־השכל בספר אחד משקף את השתלשלות המידות, האמונות והדיעות של אותו עם.


 

ב    🔗

המעיין באוספי פיתגמים של עמים ושבטים, הרחוקים זה מזה ריחוק מקום וריחוק זמן וריחוק תרבות, אי־אפשר שלא יתן דעתו על דמיוּתם, ואפילו על שוויון תוכנם של פיתגמיהם. וביותר בולטת דמיוּת זו בפיתגמים ובמימרות שעניינם הגורל, תלאות החיים, האקלים, מלחמת־הקיום, אהבה, קנאה, וכיוצא באלה. ההבדלים, ולפעמים הניגודים, ניכרים בעיקר בדיעות ובהשקפת־עולם – בפילוסופיה של החיים; שכּן בתחום זה רופף הגשר ביניהם, גם בשעה שהם עוסקים באותם נושאים עצמם, כגון אלוהים, המוות, תכלית החיים וכו'.

מן הראוי לבדוק מקור השוויון והדמיון, ולעמוד על פשרם. בימינו שוב אין צורך להדגיש, שבריה קלילה וזוטרת זו, ששמה פיתגם, אינה עניין של מה־בכך שאפשר לפוטרה בשה“י פה”י, אלא יש לראותה כגילוי רוח היחיד והעם, וכאחד מביטויי היצירה שלהם. הפיתגם הוא חטיבה בפני עצמה.

הדורות הקדמונים היו מערים בתוכו את רחשי־נפשם והגות־רוחם, לפני שידעו להביעם בלשון מלומדה ובאריכות. הם קיפלו בתוכו את נסיונם וחוויותיהם, והנחילו אותם לדורות הבאים כמורשת־אבות. הקיצור, שהוא נשמת־אפו של הפיתגם, והתוכן והעוקץ שבו, עשאוהו נוח להיחרת בזכרון ולהיטלטל. וכשבאה החריזה לעולם, נוסף על לשון נופל על לשון ומשחקי־המלים, שכבר היו מקובלים, אלמנט חדש לתוכנו של הפיתגם, להשחזתו ולשימורו, כגון: “סכין ביד שוטה – סכנה” (התשבי). “בשלושה דברים האדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו” (עירובין ס"ה). “אכול בצל ושב בצל” (פסחים קי"ד). “לא מכל אורן ייעשה תורן” (מכתב קמ"ט, יהודה הלוי). וכן בגרמנית Ehestand – Wehestand (הנישואים הם עגמת־נפש). ובאנגלית No Pains, No Gains (אם אין עמל, אין שכר).

כמה וכמה מקורות לפיתגמים, ונציין שלושה מהם. מקור ראשון: היצירות הגדולות, יצירות־המופת, המשופעות בפיתגמים ובאמרי־שפר, שהמשכילים, התלמידים וקהל־הקוראים משננים אותם לעצמם ומפיהם הם נמסרים לעם כולו. עם סוג זה נמנים המשלים שבתנ"ך, משלי בן־סירא, הומירוס, וירגיל, שקספיר, מולייר, גיתה, ביאליק, וכיוצא בהם. אלה נהפכים במרוצת הימים לפיתגמי־עם. מקור שני: “מפי העם”, כלומר, שלא נודע שם מחברם ומקום לידתם, אלא הבריות משתמשים בהם שימוש חופשי, מפני שהם מבטאים את הרגשתם ונסיונם. הללו קרויים פיתגמים עממיים. וישנו מקור שלישי, הלוא הם הפיתגמים הנוצרים לעת־מצוא, לרגל מאורע, חגיגה, שיחת־חולין, פולמוס בבית־הנבחרים, או מאמר בעיתון. אף אלה פושטים בעם, ומוצאם משתכח במרוצת הזמן, או נעשה שנוי במחלוקת.

בהקשר זה ראוי לעמוד על הנחה אחת, שנעשתה כעין מושכל ראשון, והיא אינה כן. מקובל לחשוב ולומר, שפיתגמי־עם נקראים כך משום שנוצרו על־ידי העם. אולם זוהי טעות עקרונית. העם ככלל אינו יוצר שום דבר. כל יצירה היא ביסודה אינדיווידואלית, היא פרי־רוחו של אדם אחד מסויים. אף הפיתגם אינו נופל מן השמיים, אלא נוצר על־ידי איש אחד מוכשר, היודע לצור צורה מיוחדת למחשבותיו או לנסיון־חייו. אלא שאותו פיתגם מוצלח של איש אחד ביטא הרגשת רבים ודעתם, והם ספגו אותו, וכך נעשה לקניין העם. העם אינו עושה בכך שום מעשה־יצירה, אלא פעולת ברירה וקביעה. הוא בורר לו מתוך השפע את המתאים להלך־נפשו ולתפיסתו, ונותן בכך גושפנקה לאומית. ואילו היוצר הראשון נשכח ברבות־הימים, ואבהותו של הפיתגם מתעלמת מן הבריות. ביחוד היתה שיכחה זו טבעית בתקופות שהכתב והספר לא היו נפוצים, והתורה שבעל־פה היתה רווחת בין הבריות. לפיכך נכון לומר, שפיתגם נוצר מתוך רוח העם, חייו והלך־נפשו, שכּן אותו אדם שיצר נוסחו, חי בתוך עמו וסביבתו וספג לתוכו את יגונם וששונם, תקוותם ושאיפתם. אפילו בימינו אנו עדים לא פעם לוויכוח על מחברו של שיר עממי מסויים, ומצויה מחלוקת. הנה קראתי עכשיו בחוברת האחרונה של “אסופות”, כתב־עת לתולדות תנועת העבודה בעם ובישראל, ויכוח על השיר “אין קוזשנע” (במפּחה) ועל זהות מחברו. זמר זה היה מושר בפי פועלים יהודים בכל העולם, וכמעט כל מקהלה יהודית כללה אותו במופעיה. מחברו, כפי שמתברר, היה פועל מומחה לארנקי־נשים ועוזר־לחזן. שמו היה שמואל אייכל. השיר נתחבר בשנת 1905, כלומר בראשית המאה הזאת, ואף־על־פי־כן נשכח שמו, ואפילו הלכּסיקון לספרות יידיש של זלמן רייזין לא הזכיר שמו, ואלה שהזכירו אותו שיבשו את השם וכתבו: וייכל במקום אייכל. ואם כך אירע לשיר נודע ולמחברו בימינו – מה פלא שנשכחו פיתגמים ומחבריהם במאות הקודמות.


 

ג    🔗

נמצא, שלפיתגמים יש בעלים. אין הם יתומים ולא ממזרים. הורים כשרים להם. הם נוצרים על־ידי אנשים מסויימים באופק גיאוגרפי מסויים. לפיכך הם משמשים בדרך־כלל בבוּאה לאופיה של האומה, מבטאים את דיעותיה, נסיונותיה, אמונתה וכפירתה, סבלה ותקוותה. ובדין אומר הסקוטי: As the people so the proverb (כעם כן פיתגמו). הסערות והקוצים של הגורל מחשלים את תוכנו של הפיתגם וטובעים את צורתו ונוסחו. אף־על־פי־כן, עדים אנו לפיתגמים דומים, הרווחים בקרב עמים ושבטים נידחים, שאין ביניהם קשר.

חקר הפיתגמים והשוואתם מעלה סיבות ראשיות לדמיון זה. סיבה אחת נעוצה בכך, שבני־אדם קורצו מחומר אחד. יש זהות בטבע האנושי. בני־המזרח כבני־המערב, הצבעונים והלבנים, שווים ביסודם. אהבה, אמונה, רעב ואימת הקיום הם הגלגלים המניעים כל בריה אנושית. עם כל הבדלי המדרגה התרבותית הניכרים בעמים שונים, אין שום ציוויליזאציה יכולה לעקור או לטשטש את יצרי הבראשית של האדם. מכאן, שאנשים בקצות־תבל, שתנאי חייהם דומים ברב או במעט אלה לאלה והם מתנסים בנסיונות דומים – מגבשים את נסיונם ולקחם בפיתגמים דומים. לעיתים קרובות שופך כל עם את רוחו ואת נוסחו עליהם. אך לא פעם גם הצד המילולי שווה. אגב, שינויי־גירסא מצויים אפילו בפיתגמיו של עם אחד, קל וחומר של עמים רחוקים זה מזה. אמור מעתה: אותם חיים ויצרים אנושיים, שהם נחלת כל אדם, מולידים כללים ועיקרים ופיתגמים שווים ביסודם לכל אדם.

ברם, סיבה זו, עם כל חשיבותה, אינה ממצה כל־עיקר הסברוֹ של אותו דמיון. מאז ומעולם היתה השפעת־גומלים בין עמים ואנשים. והשפעה זו זורמת תמיד בשני צינורות. ראשית, יש לפיתגם יצר נדידה מפותח. הוא נע־ונד. עובר ארחות־ימים, מתיישב במדבריות, מבקר באהלי בדואים ומתייצב בעת ובעונה אחת בחצר מלכים ורוזנים. הם קלים ובעלי־כנפיים, ומעופפים משבט לשבט ומגוי אל גוי. כל נווד וכל סוחר וכל תייר שליחים הם להפצת הפיתגמים הזרים, הנעשים עד־מהרה אזרחים רעננים בארצות־מוצאם, שאליהן הם חוזרים. שכּן יש לפיתגמים כושר־הסוואה: הם יוצאים מבית־היצירה הראשון כמטבע בעל פרצוף מסויים, אך מוכשרים הם לשנות קצת, בשעת הצורך, את מראה־פניהם. בבואם לארץ חדשה, הריהם מחליפים את בגדיהם, ואינם מגידים את עמם ואת מולדתם. אך נבון־דבר יכיר את מוצאם ויקבל את פניהם כאורחים רצויים.

לא תמיד סמוי יצר־נדידה זה מין העין. יש שהוא מהלך קוממיות ומודיע על קיומו בקול. התנ“ך, שתורגם לאלף לשונות ועגות וחדר לפינות הנידחות והשוממות ביותר בעולם, הנחיל גם את משליו ופיתגמיו וניביו כמעט לכל העמים. הם היפרוּ את כל האומות בכל הדורות. השפות האירופיות עוצבו ופותחו תוך כדי תרגום התנ”ך. ואם ממקורות אחרים היו נוטלים בצנעא, הרי מן התנ"ך נטלו הנוצרים והמוסלמים, ששני ספרי־הקודש שלהם, הברית החדשה והקוראן, סמוכים, כידוע, על שולחנו. כאן המקום להעיר, שגם בשיר השירים, קוהלת ומשלי שלמה ניכרת השפעת קודמיהם, מחברי הספרות האוגריתית והמצרית.

ומה שנאמר על התנ"ך כוחו יפה גם לספרוּת יוון ורומי, ובתקופות מאוחרות יותר – לספרות ערב ואיטליה וכו'. היתה כאן השפעת־גוֹמלים ולקיחת־גומלים. הוכחה לנו בכך, שרוח האדם אינה יודעת גבולות, אם כי בימים קדומים היתה הרוח בלי ספק צמודה יותר לקרקע המולדת ויצרה מה שיצרה בהשראת המשולש: עם, אדמה, לשון. אולם גם היום, שהעולם הוא אחד, עדיין סגולות הלשון של כל אומה ורוחה הייחודית ממלאות תפקיד מכריע ביצירה הספרותית והאמנותית, ואינן מוותרות על עצמיותן.

ודין הוא להצביע על גורם אחר, שאף הוא מסייע לנדודיהם של הפיתגמים ולהשתקעותם במקומות־מגורים חדשים. הלוא הוא נצחונו של עם אחד על משנהו, או השתלטות מדינה אחת על חברתה. הכובשים משתדלים להשליט את לשונם ותרבותם ופולחנם, וממילא הם מביאים גם להנחלת דיעותיהם ולהפצת פיתגמיהם ומשלי־החכמה שלהם. תחילה נעשה הדבר באונס, ואחר־כך ברצון. ברם, השפעה זו אינה חד־סיטרית כלל וכלל. הכובש, היושב בארץ הכבושה. אינו יושב־בטל, אלא קולט גם את חכמת העם הכבוּש ומושפע מחכמת־חייו ומפיתגמיו. ובשובו לארץ מולדתו הריהו מביא עימו רכוש גדול של סיפורי־הווי ופיתגמים ומפיצם בקרב בני־עמו, באופן שבמשך הזמן גם הם נבלעים בתרבותו ולא נודע כי באו אל קרבה. ולא עוד אלא שגם שבויי־המלחמה מטביעים את רישומם על הסביבה החדשה. דומה, שלא נהא רחוקים מן האמת אם נסבור, שגולי יהודה, שבאו כשבויים לרומא ונמכרו לעבדים או השתקעו בה, לא רק סיגלו להם את לשונה ותרבותה, אלא המשכילים שבהם אף הטמיעו בה מרוחה של יהודה. ד"ר קמינקא, שתירגם כמה מספרי סינקה לעברית, מצביע במבואו על מימרות רומיות, שיש להן מקבילות בפרקי־אבות או במסכתות אחרות. ודאי, היתה השפעת רומי על ישראל, אך ניתנה רשות להניח שלא נעדרה גם השפעת ישראל על רומי, הן באמצעות לגיונותיה ומפקדיו, שחנו ככובשים בארץ־ישראל, והן על־ידי השבויים שהובאו לשם.

זהו תהליך היסטורי טבעי, שיש לנו עדות ברורה עליו בתולדות התרבות בכלל ובתולדותינו בפרט. מלים וביטויים ופיתגמים יווניים ורומיים נכנסו בשפע גדול לתוך בן־סירא, המשנה, התלמוד והמדרשים. כדרך שקודם לכן וגם לאחר מכן נדדו, באורחות ישרות ועקלקלות, לקחי ישראל וחכמתו לארצות השכנות והכובשות. ולא־אחת אתה עומד ותוהה היכן המקור הראשון.

ונביא כמה דוגמאות מני רבות לפיתגמים דומים, מהם שקשה לקבוע מי היה מחברם, ומהם שאזרחותם או מחברם ברורים יפה.

בברית החדשה במרכוס ב' כתוב לאמור: “השבת ניתנה בעבור האדם ולא האדם בעבור השבת”. ובמסכת יומא פ“ה כתוב: “השבת מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה”. ובנוסח אחר ביצה י”ז: “לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורים לשבת”.

עכשיו צא ומצא מי קדם למי. שהרי אין ספק, שמסכת יומא נתחברה, או לפחות נערכה, על־ידי רב אשי, היינו בסוף המאה החמישית, בעוד שהברית החדשה כבר היתה חתומה וגמורה במאה השניה. ואין זו מימרה של מה־בכך. היא באה להמתיק את חומרת השבת כנגד המחמירים בה.

דוגמה אחרת: בבבא בתרא ט"ו כתוב: “אומר לו: טול קיסם מבין עיניך, אומר לו: טול קוֹרה מבין עיניך”. ובברית החדשה נאמר: “למה זה תראה את הקיסם בעין אחיך, ואל הקורה בעיניך לא תביט” (מתי ז').

ועוד: באוונגליון כתוב לאמור: “נקל לגמל להיכנס לתוך קוף המחט, מאשר לעשיר לתוך מלכות השמיים” (מתי י"ט). וכשביקש התלמוד לאפיין אדם מתפלפל, הריהו נוקט לשון זו: “מעיילי פילא בקופא דמחטא”, כלומר: מכניס פיל לתוך חור המחט. הרי זה מעיד על המקור. ודוגמה מסוג שונה: פאולוס אמר: “חברת אנשים רעים תסלף אורחות ישרים”. אולם פיתגם זה נמצא ככתבו וכלשונו בכתבי מחבר־הקומדיות היווני מנאנדר, שנולד 342 לפני ספירת הנוצרים.

ואחרון אחרון: במדרש “לקח טוב” כתוב: “סופך טוב – הכל טוב”. מחברו חי במאה ה־13 וקדם, כמובן, לשקספיר, שקרא את אחד ממחזותיו בשם: All’s Well that Ends Well.

יש אומרים שישו ושליחיו נטלו את תורתם בבית־המדרש. אפשר שנטלו גם הפיתגמים הנ"ל עימהם ואפשר שלא, ואין הכרעה בדבר.

מקרה אחד שאירע לי יכול לשמש הוכחה רצינית ומשעשעת כאחת לפלישתם של פיתגמים לתחום זר והתאזרחותם בתוכו עד כדי אי־אפשרות להבחין בזרותו. בעיתון “הצופה” (כ“ה טבת תשכ”א), כלי־מיבטאה של המפד“ל, מצאתי לפני כמה שנים שרב אחד מביא את הפיתגם “אין נביא בעירו” בשם חתם סופר, והלה חשבו לאחד ממאמרי חז”ל. מיד הרצתי הערה למערכת והעמדתי אותה על הטעות, שכּן הפיתגם הזה לקוח מן הברית החדשה (מתי פרק י"ג). מכאן אנו רואים, שאותו תלמיד־חכם (וגם אחרים: ר' משה בר' מנשה חפץ, בספרו “מלאכת־מחשבת”, ר' יעבץ יוסף בפירושו לאבות, ור' שלמה אלגזי בספרו “אהבת עולם”), שהיה לו חוש חריף להבחין בין פסול לכשר, ואשר הברית החדשה היתה בעיניו ספר שדינו שריפה, השתמש בתמימותו בפסוק נוצרי זה כאילו יסודו בהררי־קודש. אמיתותו של פיתגם זה, קיצורו ושנינותו, עשאוהו ראוי לשכון במעלות מאמרי חז"ל. זוהי פלישה קלאסית של פיתגם, שעבר את כל המכשולים הדתיים, הלשוניים והלאומיים, והתיישב על קולמוסו של צדיק יהודי, המתעב את המקור הנוצרי.

ונביא כאן גם פיתגם אחד מן התלמוד, המבטא את אחד היסודות של היהדות, שרבו הפירושים עליו. השוואתו לפיתגמים של דתות אחרות, קרובות ורחוקות, מביכה אותנו ממש, הואיל ואין אנו יודעים מי הוא אב־המקורות, ואם היה אחד כזה, או שמא הולידה הקירבה שבתורת המידות כלל־חיים עקרוני אחד לכל הדתות הללו.

הילל הזקן הסכים, כידוע, ללמד את הגר את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, על־ידי שקיפל אותה בכלל הבא: “דעלך סני לחברך לא תעבד” (שבת ל"א) (מה ששנוּא עליך לא תעשה לחברך). והנה אנו מוצאים, שדתות עתיקות אחרות קבעו אף הן כלל זה.

בברית החדשה כתוב: “כל אשר תחפצו שיעשו לכם אנשים, עשו להם כמו־כן גם אתם” (מתי ז', י"ב). והבודיזם אומר: “אַל תפגע בזולתך בדבר המכאיב לך” (אודאנאווארגא פרק 5). וההינדואיזם אומר: “אל תעשה לחברך דבר, שאילו עשו לך היה מכאיב לך” (מאהאבאראטא פרק 5). והטאוֹיזם אומר: “ראה את נזק זולתך כשלך”. והצוֹרוֹאסטריאניזם אומר: “הטבע הטוב הוא רק זה, הנמנע מלעשות לאחרים מה שאינו טוב בשבילו”. וקונפוציוס אומר: “כלום יש מאמר אחד שראוי לו לאדם לנהוג על פיו כל ימיו? אמר החכם: הלוא המאמר: ‘מה ששנוא עליך אַל תעשה לחברך’” (קונפוציוס, מאמרות, פרק 15, תרגום דניאל לסלי ואמציה פורת, מוסד ביאליק, תשכ"ח). כלומר: נוסח הלל מלה במלה.

גם מן המעט הזה מתוך השפע הגדול, שאי־אפשר להגיש אותו כאן, אנו למדים עד כמה נכונה הנחתנו בדבר אימרות־חיים ופיתגמי־מוּסר דומים, שלידתם בקרב אומות שונות רחוקות במקום ובזמן. שהרי אם אפשר להסביר את הדמיון שבין הילל והברית־החדשה בכך, שהילל וישו חיו בערך בתקופה אחת, אי־אפשר בשום פנים להסביר את הדמיון בין הילל וקונפוציוס, שנולד 551 שנה לפני ספירת הנוצרים. אף אין רגליים לסברא, שהיה מגע בין תורת הילל ותורת קונפוציוס, אלא על־כרחך אתה מניח ששני הוֹגים בעלי־מוסר חצבו עיקר מוסרי אחד איש־איש מנפשו וברשות עצמו.

אות־הנדידה חקוּק במצחם של פיתגמים גרמניים ואנגליים ואיטלקיים שונים. בבבא קמא צ"ג נאמר: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין. על דרך זו אומר הפיתגם הגרמני: Lieber Unrecht Leiden als Unrecht Tun. והאנגלי אומר: Better suffer ill than do ill. בבראשית רבא ט' כתוב: “אילולא יצר־הרע, לא בנה בן־אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים”. וליאונרדו דה־וינצ’י אמר (לפי הגירסא הגרמנית שבידי): Wollust ist der Grund Aller Zeugung (תאוות הבשרים היא יסוד כל הולדה). ורבים כמותם.


 

ד    🔗

בימינו, כשהתקשורת הבין־לאומית קיצרה את המרחקים ויכול אדם לבקר בנקל בארצות זרות ורחוקות, נעשתה גם התחבורה הרוחנית קלה ונוחה. נערכים לא רק חילופי תוצרת וסחורות, אלא גם חילופי תרבות והשקפות־עולם, תרגומי ספרים, סרטים והעלאת מחזות. התיירות העולמית המפותחה, החוצה אוקיינוסים ויבשות, נושאת עימה זרם של רעיונות ופיתגמים מהכא להתם ומהתם להכא. כל תייר מביא עימו מחכמת ארצו וממנהגיה ומושגיה, כדרך שהוא מוציא עימו מפרי הארץ, שבה ביקר. הוא לומד מלים של לשון חדשה, מתבשם מן ההווי, תופס פתגמים ואמרות, ובשובו הוא מתרגם אותם ללשונו ומרביצם בסביבתו. בדרך זו קונים להם שביתה פיתגמים מתורגמים או שאולים. ויש הבדל ביניהם. פיתגמים מתורגמים הם כאלה, שלא חל כל שינוי אגב תרגום. הם מיתרגמים בצורה מילולית; ואם הפיתגם הוא פשוט אין התרגום מורגש בו, אך אם הפיתגם מורכב וחקוק בו צלם מוצאו הלאומי והגיאוגראפי, הריהו פגום ומצפה לתיקון. מה שאין כן פיתגמי־שאילה, הקרויים בגרמנית Lehn-Sprichwörter ובאנגלית Borrowed Proverbs. אף הללו באים ממקור זר והם ילידי־חוץ, אך הם מתגיירים, או מתייהדים, או מתאנגלים, או מתגרמנים, באופן שהם מסתגלים לרוח הלשון החדשה ולדרך הבעתו של העם הדובר בה, וכך הם נכללים באוצרו וחותם הכשרות טבוע בהם. פיתגמי־שאילה כאלה, ממלאים את חללן של כל האומות והלשונות. נדגים את העניין בפיתגם אחד, הבא ללמד על רבים כמותו.

העברי, הרואה אדם עושה מלאכה לבטלה, בהביאו משהו למקום שיש בו הרבה ממין זה, שואל: “קדירות אתה מכניס לכפר חנניה?” או: “תבן אתה מכניס לעפריים?” ואילו האנגלי אומר: To Carry Coals to Newcastle כלומר: להכניס פחמים לניוקאסל. והיפני אומר: “מכניס ינשופים לאתונא”. והגרמני אומר: “מים הוא מכניס לרהיין”. כל עם נוטל ציורים מן ההווי שלו, אך הדפוס היסודי, ה“לוז”, בעינו עומד.

ביחוד ראוי לציין את כוחה של יידיש לייהד את הפיתגמים הלועזיים ולהלבישם צורה מקורית, כאילו נולדו על טהרת היידיש. כגון:

הפיתגם האנגלי אומר: A Lazy Man is an Astrologer ובעיקבותיו אומר הפיתגם הייד: “אַ פוילער איז אַ האַלבער נביא”. הגרמני אומר: Aus dem Esels Wadel Wird Kein Sieb וביידיש אומרים: “פון אַ חזיר־שווענצל קען מען קיין שטריימעל נישט מאַכען”. הגרמני אומר: Borg Deinem Freund, Mahn Deinem Feind, והגירסא ביידיש היא: “אַז מען באָרגט איינעם געלד, קויפט מען זיך אַ שונא”.

יש יופי מיוחד בהשוואת פיתגמים של עמים שונים. אגב־כך אתה רואה כיצד כל אומה מנסחת בלשונה ולפי רוחה אותו נסיון־חיים ואותה השקפה מוסרית, המצויים גם באומות אחרות. מציאת הדומי והשוני בפיתגמים הוא מן העיסוקים המשעשעים, אך גם המאלפים ביותר. וענף מיוחד במדע הלשון, הנקרא פארמיולוגיה, עוסק בזה.

אעלה, איפוא, בקצה המזלג פיתגמים מקבילים בכמה סוגיות. ונתחיל בענייני אורחים:

במשלי כ“ה כתוב: “הוֹקר רגלך מבית ריעך, פן ישבעך ושנאך”, וב”פניני המליצות" כתוב: “אם תמעיט לבקר – תתייקר”. וביידיש: “מי אַ גאַסט פרייט מען זיך צוויי מאָל: אַז ער קומט און אז ער גייט”. והאנגלי אומר: Short Visits Make Long Friend. והגרמני אומר: Seltener Gast ist Stets Wilkommen. והרומאי אומר: “אפילו הטוב שבאורחים הוא לטורח, אחרי שלושה ימים”. והספרדי אומר: “כל אורח יפה בגבו”. והסיני אומר: “משיוצאים האורחים תשקוט רוחו של בעל־הבית”. והפורטוגזי אומר: “ביקורו של אורח גורם תמיד תענוג; אם לא בבואו הרי בצאתו”. ובנוסח עברי מחורז: “יום ראשון – אורח; יום שני – טורח; יום שלישי – סורח”.

נמצאנו למדים, שהיחס הכפול לאורחים מצד מארחי העולם כולו הוליד פיתגמים בנוסח אחד כמעט.

הוא הדין לגניבה. העברי אומר: “פירצה קוראת לגנב” (סוכה כ"ו). ובנוסח אחר: “לאו עכברא גנב אלא חורא גנב” (גיטין מ"ה). והאנגלי אומר: Opportunioty Makes the Thief וכן בגרמנית: Gelegenheit Macht Diebe. והדני אומר: “המקום והשעה עושים את הגנב”. והערבי אומר: “הרכוש הנטוש מלמד בני־אדם חמס”. והספרדי אומר: “דלת פתוחה מפתה את הקדוש”. והאיטלקי אומר: “ליד ארון פתוח אפילו קדוש יחטא”. והרוסי אומר: “לא הגנב גנב, אלא הגדר גנב”.

האהבה היא נושא מעניין להשוואה. העברי אומר: “האהבה מקלקלת את השורה” (סנהדרין כ"ה), ובנוסח מימי־הביניים: “האהבה תחשיך עין השכל”. האנגלי אומר: Love Makes People Stupid והגרמני אומר: Liebe und Verstand, Gehen Selten Hand in Hnad. אומר הערבי: “האהבה היא חבר לעוורון”. אומר הרומאי: “אהבה וחכמה לא ניתנו אפילו לאלוהים”. אומר הספרדי: “מן הנמנע לאהוב ולהיות חכם”. אומר האוקראיני: “אהבה ועוורון הם תאומים”. אומר היאפאני: “אהבה היא סנוורים”. אומר ההונגרי: “אהבה וכסילות שונות זו מזו רק בשמן”.

*

הנושא גדול ומגוון, ולא דלינו ממנו אלא את מעט מן המעט. אולם גם בטיול קצר זה הצצנו בנוף־הפיתגמים הלאומי והעולמי, המרהיב ביופיו ובלקחיו. זהו שדה נרחב, זרוע פרחים ססגוניים וריחות מבושמים עולים מהם. נסתפק לפי שעה בזר קטן זה.

ערב פסח תשל"ג


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48677 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!