א    🔗

מותר האדם מן הבהמה והחיה – המצפון. הרבה נכתב על מושג זה. מבחינה דתית, פילוסופית, ריגשית, תועלתית מיטאפיסית. לדעתי, אין חשיבות מכרעת למחלוקת הפוסקים בדבר מוצאו של המצפון: האם קיים הוא מתחילת בריאותו של האדם, או שמא הוא רק פרי חינוך ותנאי חברה. קרוב לודאי, שלשני הגורמים חלק בו. בעיקרו של דבר, נודעת חשיבות לעובדה, שיש מצפון לאדם, כלומר, ששתולה בו הכרה מוסרית בלתי־אמצעית, שלפיה הוא דן את התנהגותו ומעשיו, מכשירם או פוסלם בדיעבד, או נרתע מהם ונמנע מהם מלכתחילה. המצפון הוא לשכת־ביקורת חבויה באדם, הבודקת בו אם עשיותיו, מינהגיו ומחדליו תואמים את עקרונות המוסר האישיים והחברתיים, שנעשו חלק מדמו ובשרו. היא אף מייסרתו (“מוסר כליות”) ומוכיחה אותו ומכה את לבו על פגיעה בערכים, וגוזרת עליו חרטה, תיקון וחזרה בתשובה. המצפון הוא בית־דינו הפנימי של האדם. המאמין קורא לזה “קול אלוהים באדם”, והחופשי בדעות אומר, שהוא מציית ל“קול הפנימי”. הצד השווה שביניהם, ששניהם נשמעים לקול עליון (בלשון הפסיכואנאליזה: “האני העילי”) ומרסנים דחפים יצריים אפלים. המצפון הפועל יונק גם מן התודעה המוסרית ומידיעת הדברים, ויפה קראו לו בימי ההשכלה בשם “ידעוּת”¹ היינו, ידיעה ומוסר במקום אחד. שכן, אף־על־פי שאין ספק, שיש למצפון עומק אפלולי ואינו נראה כולו כבאספקלריה המאירה, הרי הוא ניזון מהשקפת־עולם ומודרך על־ידי עקרונות וערכים מגובשים ומודעים. המצפון הוא, איפוא, נציגו הנאמן והקבוע של האדם מטעם עצמו ומטעם החברה. מפני שהמצפון הוא קול הכלל בתודעת הפרט.

לעולם אין שלטונו של המצפון שלם, אבל גם יריבו, חוסר־המצפון, אינו שליט יחיד. ישנה מתיחות־תמיד בין המצפון ובין יצר־ההתנהגות הערטילאי. זה גוזר ועוצר, וזה דוחף לחופש הפעולה ופורץ גדרים, מקורה החברתי של מתיחות זו היא בשבע מצוות של בני־נוח, כלומר, מקורה קדום ביותר. משעה שהתעורר האדם והגיע לכלל תודעה ומחשבה היה נתון בין שתי רשויות, בין הדחף לנהוג לפי נטייתו הטבעית, ובין הציווי הפנימי לנהוג לפי הכשרתו המוסרית ולהטיל פיקוח עצמי על חיי־היצר שלו, ובלשון אחרת: הוא נקלע בין המצוי והראוי. במתיחות זו סוד קיום־היחד. שאלמלא היא לא היתה זיקה הדדית בין הבריות ולא אחריות־גומלים, “ואיש את רעהו חיים בלעו”.

אין אדם שאין לו מצפון והוא בן־חורין גמור מציווייו. ויש להניח, שאפילו בין עבריינים ופושעים, המבזים ומבטלים את ערכי הטוב, הצדק והמוסר, לא אחד מהם מהרהר לאחר הפשע אחרי מעשיו ולבו נוקפו. אולם סולם־הערכין של הפושע שונה ואינו מקובל על החברה ה“נורמאלית”, אבל לפחות בחברתו המצומצמת, חברת הגנבים והשודדים, הריהו ממלא כמה מצוות. מצוי “מוסר כנופייתי”, שהשמירה על קיומו קפדנית מאוד וכל המפר אותו – נענש בכל חומר הדין. ולא עוד אלא שעדות מהימנה בידינו, שפירפורי מצפונו אינם רק תולדות האימה מפני עונשין. הם פרי שיירי פעולתו של החינוך, בבואה בהירה או קלושה של מושגי טוב ורע, הגינות ורישעות, אמת ושקר, שנקלטו בו ביודעין ואשר אפילו הרגלי הפשע לא יכלו למוחקם כליל.

ב    🔗

דרכו של מצפון שהוא פועל בנפש במיסתורים. כשמו כן הוא: צפון הוא. קולו בא ממעמקים. שוכן הוא בנו בחינת כושר אינטואיטיבי להבחין בין צדק ואי־צדק. הוא בא לידי ביטוי בלחישה וגם באזעקה. הכל לפי הצורך. הוא תמיד ברשות היחיד. שכן, סבורני שרק בדרך ההשאלה אנו מדברים על “מצפון קיבוצי”. ודאי, יש לעדה, לחברה, חלק בגיבוש מקורות המצפון ובעיצוב פעילותו, אבל האחריות נובעת מן האישיות, שהיא של הפרט. ההכרעות נעשות לא רק לפי הגיונם של קנה־המידה או החוק המוסרי, אלא גם לפי טעמם הכמוס, ריחם ורוחם. בלעדי כלי־שרת סגוליים אלה, מגששים הם באפלה. אין שלווה במצפונו של אדם. תמיד קופץ עליו רוגזו של איזה “איפכא מסתברא”, של נימוקים־שכנגד, של היצר הסותר. ההערכה המוסרית נתקלת ביצר הכדאיות, ולפעמים באילוצים של הפראגמאטיות. יסורי־מצפון קודמים להכרעה, כדרך שהם מצויים לפעמים לאחריה. וההתנהגות היא תולדה של מאבק ונפתולים.

ביחוד רבים נפתוליו של מי שפועל בתוך הכלל ובשמו. המציאות הממשית ומטרותיה, שהוטל עליו לשרתן, מעמידות אותו במיבחן קשה. הקושי שמרגיש אותה שעה היחיד, הלחוץ בין שתי רשויות, רשות־הפנים ורשות־החוץ, ובין חובת־לבבו ותביעת הכלל, מעכיר את צלילות מצפונו וכופה עליו פישורים וויתורים. ביטוי מובהק למסכת סבוכה זו ולנסיונות התרתה נראה בחיי המפלגות במשטר דמוקראטי, מפני שבמשטר של עריצות לצורותיה, הפתרון וההכרעה מותנים מראש ברצונו של העריץ. וכבר נתן מאקיאוולי, שהיה, בלשון של ימינו, בעד דספוטיזם נאור, עצה למנהיג המשטר: “כל מי שרוצה להיות אדם טוב בתכלית, הריהו נתון בסכנה בקרב אלה, שאינם טובים. לפיכך מן הדין שהנסיך לא ירגיל עצמו להיות תמיד טוב, כדי שיוכל להשתמש בכללים אלה לפי מסיבות החיים”. על אחת כמה וכמה שעצה זו, להסתגל למסיבות־החיים, כוחה יפה, לפי מאקיאוולי, לנתונים למרותו של הנסיך. אולם לא כן הדבר במשטר דמוקראטי, הדוגל בחופש־המצפון, הדרוך בין רצון היחיד ואילוצי הכלל, וכדי להפיג קצת דריכות זו, עמדו והתקינו סעיף־המצפון, המשולב בתקנות המפלגות, ובמינהגי הפרלמנט. סעיף זה מתיר, כידוע, לצירי בית־הנבחרים, שהשקפות דתיות או הומאניות מיוחדות להם, להצביע בבעיות ובעניינים מסויימים נגד הקו המוסכם והמאושר של הרוב במפלגתם או בפרלמנט, או להיעדר בשעת ההצבעה, ועל־כל פנים להימנע מהכרעה שלא לפי צו מצפונם. וזהו מעין תריס בפני רצונו התקיף של “המצפון הקיבוצי” ומנגנונו, שהאינטרס שלו עלול למעך בזעף את המצפון האישי ולהחזירו לתוהו. לפני אותו אדם מתייצבות אותה שעה שלוש אפשרויות, שהברירה ביניהן עשויה להיות הרת־גורל לאישיותו: א) להיענות בלי שהיות ובמפורש לתביעת ה“מצליף” ולהסתדר בנוח עם הרוב במצב הריאלי הנתון; ב) להשיב תשובות גנובות ולהעלות תירוצי־פילפול וצידוקי־חיפוי, כלומר, לעשות מיעשה זמרי ולבקש שכר כפינחס; ג) לעמוד על העיקרון שלו בכל נפשו ומאודו, ואפילו יפסיד את מעמדו בסדר־המעלות ויתגנה על בעלי “ריאל־פוליטיק”. הלה ייחשב לאיש־המעלה, הראוי לשמש מופת. הנחות שבהם הוא בעל הברירה השניה, המתעלל במצפונו האישי והקיבוצי במחי אחד. הוא מגלה את קלונו שלו ואת קלונו של הרוב גם־יחד. חומרה יתרה נוספת לו למעשה זה, אם אותו אדם הצהיר ברבים ובקולי־קולות הצהרת־אמונים על נושא מסויים, שהוא בשבילו “מצפוני” ולא יוותר עליו, ויהי מה; ולבסוף – הריהו מתעטף בבגדי־ציבעונין, מפר את הצהרתו, מתנער ממצפונו, ואומר: שלום עליך, נפשי! זוהי פורענות לא ליחיד בלבד, אלא לכלל כולו. חופש־המצפון עלול להיפך לחופש ממצפון!

1980