רקע
ישראל כהן
הסופר בתחום מושבו ומעבר לו

 

א    🔗

יש אומרים: כוחו של הסופר ביחידות, בשפריר אהלו. מחלפות ראשו גדלות בחשאי ובאין־רואים, במסתרים מתרקמת יצירתו ומבשילה. ובמסתרים מביאה הסופר לידי גמר הבעתה. הרעש, הציבור, עין־הרבים, כפיפה־דבּי־שותפי – פגיעתם רעה, וסופר שומר נפשו ירחק מהם. והואיל וכך, הרי כל שעה משעותיו, היוצאת לעניני הכלל, היא אבידה שאינה חוזרת, וכל תפילה בציבור היא ברכה לבטלה. ראוי לו לסופר להיות מסולק מעסקי ציבור ומהוויות חברה ולהאזין תמיד לרחשי צמיחתו ולצער־גידול־עצמו. וכל מי שאינו עושה כן, מושך על עצמו חוט של חשד שמא עסקנותו עיקר וספרותו טפלה.

השקפה זו כמה נוסחאות לה אך הצד השווה שבכולן, שהן גורסות התבודדות, פרישה, הינזרות מהתערבות חברתית. והמהדרין מן המהדרין פוסלים לא רק השתתפות בחיי חברה רחבים, אלא אף התחברות של חברים־לאוּמנות, שבת־אחים־לדעה, בית־ועד לסופרים, חברותא של אנשי רוח. מי שניחן בסגולות של יצירה– רגיל בפיהם של אלה תמיד – ייצור ממילא ואינו זקוק לסייעתא דחבורה, ומי שהטבע לא העניק לו כוח־יצירה – חברה מה תועיל לו? לכל היותר הם מסכימים לשבת טן־דו, אך כנסת־סופרים היא בעיניהם כדבר המיותר והמזיק. כל הלך־הדעות הלזה נראה לי כמשובש בתכלית, ואפשר שהוא בא לחפות על איזה ליקוי או על תכונה אישית הצוררת לחיי חברה. ראשית, כל אדם – ואף סופר במשמע זה – הוא לא רק בעל־חיים חברתי, אלא גם בעל־הנאה חברתי. מן הבוקר ועד הערב הוא “בולע” את החברה ואת הישגי עבודתה, דרך כל נקבוביות גופו ונפשו היא חודרת. אין מקום פנוי ממנה. נמצא, שכל סופר נהנה מן החיים החברתיים, אלא שיש והוא צר־עין, ואינו רוצה לברך ברכת הנהנין. נוח לו להעמיד פני רובינזון קרוזו, היוצר לו “משק אוטארקי”, שהוא די־לו־לעצמו.

שנית, הכשרון המוטבע הוא, אמנם, יסודו של כל יוצר ויצירה, אלא שכשלעצמו עיוור הוא. החברה, התרבות, המוסר קובעים חלונות ונותנים “עינים” לכשרון, כוח ראייה וכיוון. דוקא תקופתנו הוכיחה את ההנחה הזאת במופתים חותכים. מעולם לא היה שיעור הכשרון מרובה כל כך בספרות כבימינו. יש וירטואוזים גדולים בלשון, במחשבה, בהבעה, ברקימת עלילה ספורית, בהמצאת סיטואציות, בעיצוב דמויות – ואף־על־פי־כן הם מרבים קלקול בעולם ומסייעים לסיטרא אחרא. הדוגמאות הן רבות מני ספור. היופי “הטבעי” יכול להיות סם־מוות לאדם, והכשרון הטבעי בלבד, שאינו מכוון על־ידי כוח מוסרי וחברתי, יכול להיות שליחו של סמאל. בנו של מוסוליני תיאר במלחמת חבש ואיטליה את התפעלותו מן “היופי” הנהדר של הפצצת חמשת אלפים חבשים אומללים, “שכּלוּ בעשן לאחר שהוקפו גלגל של אש”. והוא אינו אלא משל. יתכן שאיזה בעל־כשרון יכניס גם את ההרס של הפצצה האטומית לספירת היופי. ואמנם שריפת העולם, שתיאור הפיכת סדום ועמורה אינו אלא צל צלה, יש בה “יופי” בשביל אמן־התיאור, בשביל הוירטואוז, בשביל “בעל הכשרון”.

יש לקבוע הלכה אחרת: ככל שגדול הכשרון כן הוא זקוק למגע עם החברה, למרוּת מסויימת של החברה, תוך השתתפות פעילה בעיצובה ובמעשיה, שאילמלא המסננת של החברה המאורגנת וקנה־המידה שלה, – בעלי־הכשרונות חיים בלעונו, מפני שלכשרון אין גבול ואין איסור והיתר. רק הזיווג של כשרון ומוסר, יכולת עם מגמה חברתית חיובית, יוצר ערכי חיים ומרבה אחווה. ודאי, לא במגמה כפוייה על הסופר הכתוב מדבר. ולא בהכתבה של שלטונות או שליטים; הכוונה כאן להתמזגות הסופר בחברה, להתכללותו בתוכה, באופן שהיא מדברת מגרונו, והוא והיא אחד הם. בהכירו את צרכיה ואת חסרונותיה, הוא שואף לתיקון החברה ושוחר את טובת הכלל. אינו יכול ואינו צריך להסתפק “בתחום־המושב” שלו, אלא עליו לצאת מד' אמותיו אלה.

וכשם שהסופר צריך לחיות חיי חברה נרחבים, להתנגש עמהם, להתחמם לאורם, להשפיע עליהם ואף לכופפם למשא־נפשו, כך זקוק הסופר לחיי חברותא מצומצמים יותר, לכפיפה משותפת, לכנסת של סופרים. הסופר מקבל מחברו השפעה מרוכזת, תמציתית, רב־יתר ממה שהוא מוכן להודות בפה מלא. וצינורות ההשפעה פעמים שהם סמויים מאד וכשם שהסופר הגדול מטביע את חותמו על רבים, כך יכול הסופר הבינוני להשפיע על הגדול ממנו. כבר הבאתי במקום אחר מעשה ברב גדול שהיה רגיל לעיין בכל שבת ב“צאנה וראינה”, משום שספר עממי זה הסביר לו פעם סוגיה חמורה שלא מצא לה ביאור בספרים כבדי־הגות, והחזיק לו טובה תמיד.


 

ב    🔗

חיים ציבוריים של סופרים חשובים לכלל ולכל אחד לעצמו. הסופר הוא בן ל“מעמד” מסויים, לשכבה מסויימת, שכן אף ליוצרים או לאנשי־רוח הכרה קיבוצית וענינים קיבוציים. ואל יאמר האומר: הואיל והיצירה הרוחנית עטופה סוד והיא נולדת בייחוד השלם, אין תועלת בצוותא. זאת היא אמירה שטחית, המרפרפת על גבי האמת ואינה נוגעת בה. הצמאון למגע חי, להפראת־גומלים ולחיי חברותא, גדול מאד בלב כל סופר, אלא שמרוב הרגל להתבודד נתעלמו מסופרים רבים הלכות חברים וחבירוּת. חייב אדם להתאמן בנימוסים ובהליכות. וכשם שמי שאינו רגיל לכתוב מכתבים, קשה עליו כתיבת מכתב מכתיבת ספר, כך מי שפורש מן הצבור מאבד את הקשר עמו ושוב אינו יודע איך להתקרב אליו ואף סכנה אורבת שתתפתח בקרבו טינה אליה. האידיאולוגיה הפרושית והבדידותית איננה אלא רציונאליזציה, פירוש שכלי, לחזיון נפשי שאינו בקו הבריאות. שום אדם משכיל אינו סובל חזיונות שאינם מבוארים ואינם מוסברים לו, ולפי חריפותו – הסברתו. אך אל נא יטעה אותנו ה“ביסוס הרעיוני” הזה. במעמקי נפשו של הסופר תוססים הגעגועים לקבוצת אנשים פעילים, להשחזת־גומלין, לכפיפה חברתית, לחיים־שלאחר־יצירה או לחיים־שלפני־יצירה. וכל הטעמים והנימוקים, שטורחים להביא כדי להוכיח, שחיי־ציבור ו“עסקנות” אינם “בשבילנו”, אלא “בשבילם”, בשביל אלה, שעסקנותם אומנותם – בטעות יסודם.

מספרים, אחד המקורבים בא בטרוניה עם הרבי מרוז’ין על ההידור, שהוא נוהג בלבושו, כגון אותם ה“דייטשען”; והרבי השיב לו: כלום סבור אתה באמת, שההידור הוא שלהם, של ה“דייטשען”? לא ולא. הוא שלנו. אלא שהם גזלוהו מאתנו… אף כאן הדבר כן. גלוי וידוע, שאפלטון היה סבור, שהפילוסופים צריכים למלוך במדינות, כי להם ראויה הממשלה והם הקשר והגשר בין הרוח והמעשה. המסיבה, הישיבה בצוותא, הסימפוזיון, ההשתתפות בחיי ציבור, הבקורת החברתית והתרבותית, הרגישות למעשה־עוול וקיפוח, הבירור הפומבי של שאלות החיים – הם נחלת הסופרים ואנשי־הרוח; וכי מי יודע למלא את המסגרות האלו תוכן רוחני אמיתי כמוהם? מאז ומעולם היו הסופרים נהנים מזיווה של חברותא.

ודאי, מוציא סופר, המעורב עם הבריות, קצת מזמנו. ואפשר שעסקנותו תהא מקפחת את כמות יצירתו. אולם ההפסד שקול כנגד השכר. דבריו של סופר מתבודד נשמעים עפי"ר למתבודדים בלבד. הפורש מן החברה, החברה בדילה ממנו. יצירתו של סופר, שהוא גם מעורב עם הציבור, מקובלת ומשפיעה גם כשהיא אפיקורסית וביקורתית. בעוד שסופר פרוש, כאילו תוקע לתוך הדוּת גם אם דבריו מלאים אמת ושכל טוב. וכבר יש בספרותנו ראייה וזכר לכך. מה תועלת איפוא בכמות המרובה אם אין הקהל סופגה ואינו מושפע הימנה? הלא סוף־סוף אין הסופר כותב בשביל הנצח בלבד, אלא הוא רוצה להיכנס להיכל הנצח דרך הפרוזדור של ההווה. והלכה זו ידועה: הכותב בשביל דורו חשוב גם לדורות הבאים, ומי שדורו עובר עליו בשתיקה או בחריקה – מהיכן הוודאות, שהדורות הבאים יחפרוהו ממטמונים? כנגד כל דוגמא, שסופרים שכוחי־הווה קמו לתחיה בעתיד, אפשר להביא דוגמאות רבות לכך, שסופרים שדורם פנה להם עורף – כוסו במשאון.


 

ג    🔗

הדגילה בתביעות מקסימאליות, הצודקות כשלעצמן, המתעלמת מן המציאות ומן הצורך להיאבק עמה ולשנותה טפח אחרי טפח, ביסודו של דבר, מין עריקות, ואחת היא מה הן הטענות בפי העריק. עריקות מביאה לידי אדישות ולידי אפס מעשה, וממילא לידי הפקרת הענינים לשרירותם של הכוחות השליליים. ואם מאחורי אלה מתיצבת גם אידיאולוגיה – אוי לה ואוי לדורה! האידיאולוגיה היא התנצלות פני בית־הדין של עצמו. ודאי, אין הצלחת מעורבותו של הסופר בטוחה, אבל אפילו ספקן חייב לנסות שמא יהיה לה סיכוי. נתן זך מסכים במאמרו (“ידיעות אחרונות” מיום 29.12.81) לידידו היועץ, שאין “לבחור הרע במיעוטו”, כי “הרע במיעוטו הוא לפעמים הרע במירבו”. זהו ויכוח ישן נושן שכבר הביא פורענויות גדולות לעולם. דיינו להזכיר את משטר הרפובליקה בווימאר, שעמד לפני איומי הנאציזם בהתפתחותו, ורבים מן הסופרים המשכילים, וביחוד מן השמאל, (שהבאישו ריחם של אנשי הרפובליקה הווימארית בכינוי גנאי “סוציאל פשיסטים”), השמיעו ברמה, בניסוחים שונים את הסיסמא הקטלנית: “ככל שיוּרע כן יוּטב”. ובדרך זו נתנו ידם לנצחון היטלר. ואנו יודעים מה ארע לגרמניה. חלק מן האינטלקטואלים למיניהם נחבשו בבתי האסורים וחלק גדול מהם נרתמו למרכבתו של היטלר, ואז נתחולל האסון הגדול לא רק בגרמניה אלא בכל העולם כולו. חלילה לנו לזלזל בנסיון־אימים זה. בשבילנו אין זאת שאלה מופשטת, ערטילאית, אנו מדינה צעירה, שעדיין עצמותיה רכות ומחלות־ילדות תוקפות אותה. סכנות מדיניות, חברתיות ומוסריות סבוּנוּ כדבורים. האידיאולוגיה של הבדידות והפרישות הציבורית, המטופחת על ידי סופרים ואנשי־רוח, היא פורענות לסופר ולמדינה כאחד. ישנם צדדים בחיי ציבור, שרק הם יכולים להאירם, לבדקם ולהעלות ארוכה להם. אולם כדי שהסופרים, כיחידים וכציבור, יוכלו למלא שליחות מסויימת, הם צריכים להיות מקובלים ומכובדים על הקהל. הוא צריך להאמין בדבריהם, בהבנתם ובכשרונם לתקן. הוא צריך לראותם כאבר מן החי הלאומי והחברתי. מעמד כזה אין שום שיכבה מבצרת לה על ידי קינה תמידית: מקפחים אותנו ואין מניחים לנו להשפיע! או: אנו משמשים נוצת־קישוט ומנצלים אותנו. מעולם לא הגישו לשום איש כוח־השפעה ותחום־השפעה על טס של זהב. תמיד היתה ותמיד תהיה מתיחות מסויימת בין הסופר ובין הקהל, וביחוד בינו לבין ההנהגה המדינית. כל הרוצה להשפיע וכל המאמין ביעודו, חייב לכבוש לו את הכלים ואת הצנורות ואת ספירות־ההשפעה. מדינת־ישראל זקוקה לעירוי דם רוחני. להתעוררות, ל“עשרה בטלנים”, לאנשי־מצפון וליוצרים המעורבים עם הבריות. הכל עדיין רופס מבחינה רוחנית. קום, סופר ואיש־רוח וקפוץ לתוך הנהר ושחה והשחה אחרים. אל תחכה עד שיכתירו אותך. אתה מוכתר ועומד. אומנותך ואמונתך הקדישו אותך ליצירה ולמאבק למען הצדק והאמת. תרומת הסופר לחיים ציבוריים פעילים ועמוסי אחריות אינם צוררים ליצירה, שהיא יעודו העיקרי של הסופר. אין רשות אחת פוגעת בחברתה, אף על פי שלא תמיד הן נושקות זו את זו. אבל הפעילות הציבורית תרכיב בסופר וביצירתו נסיוב של חיוּת חדשה, והיא תעלה אותה על במתי המציאות ככוח משפיע ומפעיל לטובת האומה והחברה ולטובת היוצר.


1981


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!