א 🔗
הדיבור והשמיעה, השיחה וההאזנה, כרוכים זה בזה. אין טעם לדיבורו של אדם אם אין לו אוזן קשבת. קל־וחומר שאין שיחה בלי מאזין. מיעוט משוחחים – שניים. דו־שיח הוא הנבחר שבשיחות. מקופלים בו כל האופנים והאפשרויות הטובים והרצויים להבעת עצמו, לשמיעת תגובה, להבנה הדדית, לגילוי שני עולמות קטנים. הם תנאי נפש האידיאליים להקשבה. באין מעצור חיצוני, הלבבות נפתחים ונובעים. איש איש אומר מה שיש לו לומר, לומד מחברו ומלמדו. כל אחד חונן ונותן מתוך רצון והנאה וחוזר ונוטל ברשות ושלא־מדעת, כדבר המובן מאליו. אפילו נתגלו חילוקי־דעות, הריהם מתיישבים אגב חיוך; ואפילו לא נתיישבו, אין הם פוגמים בספירת הידידות, אלא ממתינים לשיחה אחרת, שתקרב את הדעות או ההרגשות. ובסופו של דבר, תיתכן ידידות שיש עימה הבדלי תפיסה ביודעין.
אבל הדו־שיח איננו הדרך היחידה למשא־ומתן בעל־פה, אף־על־פי שהוא היפה והעדין ביותר. בני־אדם מזדמנים ומשוחחים בחבורה, או מוזמנים למסיבה ומשוחחים לפי התור, או מכונסים לסימפוזיון אקדמי או לשולחן מפלגתי אחד לשם בירור בעיות מדעיות, אידיאולוגיות ומדיניות. כל תוספת משתתפים בשיחה משנה את אופייה של אותה צוותא. שבת־יחד של חמישה אנשים אינה דומה לזו של עשרה או עשרים איש. אף נושא הדיון שיש בו כדי להשפיע על רוח השיחה ומהלכה. משל הדיוט אומר: על מזג־האוויר אפשר לדבר בניחותא וללא כל התרגשות. מה שאין כן סוגיה השנויה במחלוקת, בין שהיא מדעית, מדינית, דתית, ספרותית או חברתית. העלאתה של כזו מנערת את המסובין מן האדישות ונוסכת בהם עירנות לקראת הדיון בה. אפילו המכונסים קרובים זה לזה ברוחם, בהשקפתם ובאינטרס שלהם, אין לצפות מהם לשפה אחת ודברים אחדים, על־אחת־כמה־וכמה כשהם מפולגים בדעתם, ברצונם ובענייניהם, וכל אחד חותר לנקודה אחרת, בהתאם לנטייתו ולתועלתו. עצם הנושא “מגייס” את הנוכחים לכוננות להשמיע השגות או להפריך מה שנראה להם כמנוגד לתפיסתם או כיוצא־דופן. ניתנה רשות לומר, שבמיקרים מרובים מוכנים השותפים־לזימון להביע דעות משלהם קודם ששמעו דעות הזולת. ההקשבה באה אחרי כן, ולא־אחת מקפח הרצון להביע דעה עצמית את כושר ההקשבה.
ב 🔗
בסדר־חיים דמוקראטי, בן־חורין האדם לומר כל מה שברצונו לומר וכל מה שהוא חושב על ענייני הכלל והפרט. יתר על כן: הוא נתבע לגילוי דעתו לפני בחירות ולעת משבר. בסדר־חיים אוטוריטארי מוגבל האזרח בחופש התבטאותו, ועליו להסכים עם דעת הרשות הממונה עליו. הוא נידון תמיד להקשיב לנאומי השליטים ולציית להם. כפייה זו מטשטשת את צלם דמות תבניתו. ואילו האדם במשטר הדמוקראטי רשאי להקשיב, אבל אינו חייב להקשיב. נוח לו – הוא מקשיב, לא נוח לו – הריהו טח אוזנו משמוע, או שומע כלאחר אוזן. רק בשיחת שניים או שלושה עדיין נשתמרה סגולת ההאזנה כהלכה. מכאן ואילך פוחת הקשב והולך. חזיון נפרץ הוא, שחוג אנשים המסב לשולחן־אוכל, או למסיבת־קרואים אינו עוסק בנושא אחד, אלא הוא נפלג לקבוצות קטנות, שכל אחת משתעשעת בענין נפרד. יש צורך בסייעתא שמייא או באיזה אורח מיוחד, המחייב גינוני־כבוד וכיבוש־יצר, כדי שחבורה גדולה תקשיב לנושא משותף ותתרכז בו בתגובותיה.
כורח הוא לציין, שחברתנו אינה מורגלת להקשבה. אין בה תרבות השיחה, המחייבת לתת אוזן קשבת לדברי הזולת והמזכה כל אחד משותפי־הזימון להשמיע את דעת־היחיד בשקט ובאין מפריע. תמיד נמצא מישהו המחריש בקולו את קולם של אחרים. אפילו במסיבות שנערכו במוצהר ובמיוחד לשם חילופי דעות והערכות על עניינים חיוניים שונים, אין ברכת ההאזנה שורה עליהם. והרי טעמם ונימוקם בכך שכל אחד ידבר וישמע, ישמיע ויקשיב, יתן ויקח, ומכל הסיבוב הזה תצא האמת לאור. בעוונותינו הרבים, אין הדבר כן. כל אחד בא ואמיתו, כביכול, בידו, ואינו זקוק לא לקבל חיזוק ולא לשכנע אחרים, אלא רואה להכריז בתקיפות על השקפתו ועל עמדתו ולשעבד את הזולת לדעתו.
לא אחת ולא שתיים צפיתי בטלוויזיה בשעה שצוות מנהיגי מפלגה, או בעלי דעות חברתיות שונות, שנקראו ללמדנו פרק בהלכות מדיניות או אורחות־חיים, התכתשו אהדדי, נאמו זה לזה, נכנסו זה לדברי זה, צעקו, הפריעו וזלזלו בנימוסי־שולחן אלמנטאריים. ולא זו בלבד שלא הקשיבו לדברי היריב, אלא אף מנעו ממנו אמירת דבריו עד הסוף, תוך שירבוב אלים של דברי עצמם לתוך דברי אחרים. בחבורה מכבודת כזו, שכל אחד ממנה בעל מעמד ומעורר סקרנות, יש שאחד נוטל רשות לעצמו להרים קולו כשופר ולהתיז את דעתו ואת האני־מאמין שלו בלשון מעליבה באופן שדעת נמוכי־הקול ממילא נסוגה אחור ויוצאת נפסדת. נוכח זימון ביש זה, אתה בא לידי הירהור, שמא לא היה כדאי כל הטורח הזה. מה תועלת יפיק קהל הצופים והשומעים? תורה לא ילמד, אופק דעתו לא יתרחב, ואף דרכי שקלא וטריא לא יקנה לו. גם המשתתפים בהילולה זו אינם יוצאים נשכרים. הם לא השכילו לגלות את העושר האינטלקטואלי, שבלי ספק טמון בהם, לא הפאירו תדמיתם ואפילו לא קיימו דיבר ראשון של נימוס יסודי. מסיבות כאלו מפיצות תרבות רעה. נוח להן שלא יהיו ולא נבראו.
ג 🔗
שנינו: כל החיים הם מאבק ונפתולים, ובכללם מלחמת דעות וטעמים. כל דו־שיח הוא במידת־מה גם דו־קרב, קל וחומר רב־שיח. דעותיהם של הבריות נקנות בעמל ובטורח מרובה, ולפעמים במסירות־נפש, ואין שום אדם ממהר להיפרד מהן. על כך נהוג בדרך כלל לומר: אדם עומד על דעתו. וטבעי הוא, שדעות המשיחות עם דעות, מופיעות כריבוניות ולא כנכנעות, וכל אחת מבצרת את עצמה בחבילי־חבילות של אותות ומופתים. לא לחינם קראו לדיאלקטיקה בעברית בשם חוכמת־הניצוח או מלאכת־הניצוח. כי הוויכוח הוא ניצוח. וכששניים מתנצחים הם מתיזים ניצוצות של אש התלהבות. הוויכוח נהפך לפולמוס, ואין פולמוס בלי בולמוס. אבל אם אנו גורסים מלחמת דעות, עלינו לגרוס גם כללי מלחמה, חוקי מלחמה, נימוסי ויכוח ומידות נאות של בעלי־תריסין. שני הצדדים לקרב חייבים לכבד זה את זה, להקשיב זה לזה, להבין איש את שפת רעהו, להניח לצד שכנגד למצות את מחשבתו וכוונתו. מלחמת הדעות איננה מלחמה בת פעם אחת; היא נמשכת כל ימי חיינו, ולכן שום התקפת־פתע לא תועיל כאן. חברה תרבותית חייבת לפתח תרבות של ויכוח וגינוני מתדיינים. כל מוזמן חייב לדעת, שבתוך הזימון נבחנת האמת הפרטית שהביא עימו, ואגב התנגשות זו של האמיתות הפרטיות עשויה האמת לצאת מוגהת יותר. אין האמת נגלית בבהירות אלא מתוך ויכוח, שבו מתנוצצים גם ספקות והיסוסים מכל הצדדים. האמיתות משחיזות זו את זו, באופן שאפילו האמת האישית, היחידאית, שוב אינה לאחר הפולמוס מה שהיתה לפניו. ואם גם לא נשתנתה שינוי מוחלט, הרי השפעת־מה קלטה והוציאה עימה. הסניגוריה על אמת אחת מכשירה אותנו להבין את האמת שכנגדה, או זו השרוייה בתווך.
לשם כך זקוקה כל מסיבה או סימפוזיון לשני דברים: למנחה מוסמך ולתרבות ויכוח. המנחה מכוון את המשוחחים אל המתווכחים, קוצב לכל אחד מיכסת־זמן ושומר על זכותו של כל צד. ורצוי שיהא המנחה מוסמך בעיני כל המסובין, נחשב למאומן בהכוונה, והם סרים למשמעתו. אך לא די בכך. בלא מסורת טובה של יחסי־אנוש, בלא תרבות של חילופי דעות, ובלא נכונות להאזין בכבוד לדעת הזולת, אפילו אינה נראית לך – נהפך כל מיפגש למיפגע. במקום להוסיף דעת ולתרום תרומת־הבהרה, הוא מביא מהומה, ותחת להרבות ידידות הוא מרבה עוינות.
ד 🔗
נחזור לעיקר: ההקשבה היא המפתח לכל אלה. כושר זה להפסיק את הדיבור מרצון ולהאזין בנחת לבן־שיחתך, לרדת לעומק דבריו ולעמוד על ייחוד כוונותיו – תנאי ראשי הוא לכל תרבות, מידות וזיקות בין אנשים. וככל שדעתו ומזגו שונים משלך, כן מצווה אתה להרכין אוזניך ולשמוע לדבריו. ולא בנימוס מוסרי בלבד מדובר כאן, אלא בצורך ענייני, בעצם קיומו של משא־ומתן בין בני־אדם. אין לומדין ואין מלמדין לא מתוך קלות־ראש ולא מתוך זילזול במסובין, אלא מתוך שוויון הערכה ויחסי כבוד.
כדי להגיע לשלב זה יש, כאמור, צורך בסדר־התנהגות מדוקדקים, שחובה על הצדדים לקיימם. אפילו בזירת מתאגרפים נהוגים כללי היתר ואיסור חמורים, שהעובר עליהם לא יינקה. ואחד מהם הוא האיסור להכות את המתחרה מתחת לחגורה. ואם בתחרות מתאבקים כך, בעצרת תלמידי־חכמים – על־אחת־כמה־וכמה. שכן בתוכה אין מכריעים לא בחיל ולא בכוח, אלא במוח וברוח. גם כאן מרימים אלו כנגד אלו מישקלים, שאף־על־פי שאינם גשמיים אלא רוחניים, הריהם כבדים. ואף־על־פי שאינם נראים, הם מורגשים יפה. המתנצחים משפיעים זה על זה באמצעים ובסמנים שונים. סוד ההשפעה איננו רק בחומרי־ההוכחה, אלא גם בחיתוך הדיבור – בסממני השיכנוע, בצלילי הקול של המשוחחים, בניקיון לשונם, בתנועות הפנים, בבדיחות הדעת, בדריכות ההאזנה ההדדית ובהחשבת־גומלין. כל אלה הם אביזרי כשף לקשב. אכן, שבת־משוחחים יחד בטלוויזיה, למשל, מבליטה את חינם וחסדם של קווי־התנהגות אלה, וכובשת את הקהל הגדול, הסמוי אומנם מן העין, אבל עיניו מרותקות למקלט בהנאה – ולצערי, לפעמים בסלידה מדאיבה למראה מסיבת משתוללים, מעשה לודרים, בהבעת דעותיהם ביד חזקה. אם אין כאן אחיזת־עיניים, יש כאן אחיזת־אוזניים.
כללו של דבר: ההקשבה ההדדית היא אם התרבות החברתית; אי־ההקשבה – אם כל חטאת ועיוות. על סיפי המזוזות של בתי־הוועד וכלי־התיקשורת כתוב: זהירות, ההקשבה במידרון!
1980
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.