א    🔗

מנהג הוא בעולם, שנהפך לחובה ובמקומות מסויימים לחוק, להעניק דמי־שתייה לעובדי עבודות־שירות שונות. בבתי־קפה, במלונות, באכסניות, בבתי־הבראה ובבתי־הארחה, במספרות, בנמל־התעופה ובמקומות כיוצא בהם, רואה הלקוח צורך או כורח לתת מתנת־יד למלצר, לספר, לחדרנית, לזבנית או לסבל, ששירתו אותו ברב או במעט. לפעמים נקבעים דמי־השירות, או ה“טיפ” בלשון האנגלית, לפי רצונו של המתנדב, אך לפעמים נקבע שיעורו באחוזים, לפי הסך־הכל שבחשבוניה.

ואף־על־פי שזהו נוהג קבוע וקפוא, שכבר נעשה שיגרה, ראוי לנו לתהות עליו ולראות את המסתעף ממנו במערכת החיים החברתיים שלנו. שכן אין תוכו כברו. לכאורה, זהו מתן תמים בגלוי, המוענק מתוך אהבת הבריות או מתוך חיבה למי שעשה משהו לטובתך, אלא שזהו באמת רק לכאורה. לכשתעיין יפה בדבר תמצא כמה וכמה קלקלות התלויות במתן זה. הנותן מתכוון לרוב להבליט את נתינתו ולהפוך במידת האפשר את המקבל לנתינו, ולכל הפחות לחנפנו ולנושא כליו. הן העובד יודע, ששיעור־הנתינה תלוי בנטייתו של הלקוח, בכיסו ובמצב־רוחו. ברצותו ירבה וברצותו ימעיט. לפיכך משתדל הוא להגביר נטייתו זו על ידי שימת עין טובה עליו, על ידי העדפתו ועל ידי גינוני התנהגות לוקחי־לב. הלקוח אינו נדון לפי ערכו כאדם ולא לפי המגיע לו תמורת השימוש במלון, או בבית־העסק לצרכיו ולטובת בעליהם, אלא לפי מידת נדיבותו ורחבותו, הונו ופזרונו. בדוק ותמצא, שנוצר על־ידי כך קריטריון מגושם לבחינת האדם. לא ערכו קובע, אלא מענקו החומרי, לא איכותו המוסרית, אלא ממונו שברשותו. לא פעם ולא שתיים ראינו, למשל, מלצר, שיחסו ללקוחות כפול, לזה הוא נושא פנים ועושה את רצונו לאלתר תוך קידה, ולזה הוא מזעים פנים ועושה עצמו כאינו רואה ואינו שומע. מפני שהנותן נחשב למיוחס ואילו האחר, הממעיט לתת או שאינו נותן דבר, הוא נחות־דרגה. הראשון זוכה לגמישות ונחת, והשני לנוקשות. במשך הזמן עולים בעיניו דמי־השירות למעלת מס־חובה, שאין פטור הימנו, וכל המונע עצמו מסילוקו – דינו דין עושק ומותר לזלזל בו. עובד־השירותים מסיח דעתו לחלוטין, שהלקוח משלם לבעל־העסק את כל המחיר הנתבע ממנו בעד הסחורה או השירות, ואין הוא נהנה מן ההפקר, והרשות בידו לנדב משהו למשמשו, אבל אין לכפות עליו תשלום זה. ולא עוד אלא שבעלי העסק התחכמו והריהם רואים מלכתחילה את דמי־השתייה כחלק מן המשכורת, המובא בחשבון בשעת קבלת העובד, ונמצא שהרעה כפולה: הלקוח משלם תוספת שאינה כתובה בתפריט, ואיש־השירות רודף אחרי מתן־בסתר בשיעור מרובה, כדי שמשכורתו תגדל.

זוהי שלשלת של מעשים ומעשים־שכנגד, שכל חוליה שבה אינה כשרה, ותוצאותיהם מסכנות את בריאותם המוסרית של הכלל ושל היחיד כאחד ובבת־אחת. אין לזה כל תקנה, אלא פריצת השלשלת וביטולה. ויודע אני עד כמה נשתרשו נימוסים ומנהגים בישים אלה, ולא קל לבטלם, אף־על־פי־כן, אסור להתעלם מהם ומרעתם, מפני שהם שורש פורה שחיתות ונזקים בתחומים שונים. והקולר תלוי בצוואר כולנו.

ב    🔗

הכינוי התמים והצנוע דמי־שתייה או “טיפ” או דמי־שירות¹, אינו צריך להטעותינו. השם הוא דמי־שירות, אבל בתוכן יש אבק־שוחד. שוחד זה נהוג ומוסכם בחברה, ולכן אין להאשים את הפרט, המשתמש בו, הראוי להמתקת הדין; אבל אסור להשלים עם זה. שהרי דמי־שירות אמיתיים משלם הנהנה מן השירות תשלום מלא וחוקי, בהסכמת שני הצדדים וללא עוררין. מבחינה זו שונים דמי־השתייה מדמי־תיווך, הואיל ודמי־תיווך משתלמים תמורת עזרה להשגת דירה או קרקע או נכס אחר, והם עצם המשכורת. על תשלום זה הותנה בפירוש מראש, ועל מנת זה נכנסו הצדדים לעיסקה משותפת.

המתווך מזמן את הקונה ואת המוכר לפונדק אחד. הוא מפשר ומשדך ומשמש בלדר. וכבר אמר הרמב"ם: “הסרסור שליח הוא ונוטל שכר שליחותו”. הוא נוטל עליו גם אחריות מסויימת להצלחת העיסקה. ובדין קוראים לכך דמי־עמילוּת, משום שהוא עמל וטורח וראוי לשכר־טירחה. מה שאין כן עובד השירות. הוא מקבל משכורתו מידי מעבידו, ולגבי הלקוח הוא רק תובע ואינו נתבע לשום אחריות ולשום תוספת מעשה, וממילא אינו מועיל למפעל המפרנסו. אדרבא, הוא גורם לו רעה בהכניסו לתוכו אפלייה, יחס של אי־שוויון למערופיה שלו, תמורת טובת־הנאה. ומדמי־שתייה רק כמה פסיעות קטנות לדמי־שתיקה, ולדמי־לא־יחרץ, ולדמי־היענות, ולדמי־זפייה של מי שזוכה במיכרז. על המינהג הנפסד בתחום זה אפשר להחיל את הנוטריקון של רבנו תם: מינהג הוא בהיפוך האותיות – גהנם, כלמור גיהינום.

בנידון זה ראוי להזכיר פרט מן ההווי בגולה, שנמצאו לו עוררין מאותם טעמים בערך, שיש עוררין לדמי־שתייה. אותו תשלום היה מכונה בשם רח“ש, שמשמעו: רב, חזן, שמש. מנהג היה רווח בעדות אשכנזיות לתת לרב, המסדר קידושין, או לחזן, המברך שבע ברכות, או לשמש המשרת את הציבור אחוז מסויים מן הנדוניה או הוצאות החתונה, אם כחלק ממשכורתם מן הקהל או כהכנסת־חסד עודפת עליה. ובתקנות של ועד מדינת ליטא משנת 1628 היה כתוב: “מעות חופה (על משקל “מעות חיטים”) – רבנות, חזנות, שמשות – יתנו גם מתכשיטי כסף וזהב במלואו, כמו כן גם ממזומנים”. לתשלום זה קראו רח”ש הדומה לדמי־שירות של ימינו. דעת לנבון נקל, שמינהג זה נסתאב במרוצת הימים. לאחר שנתגלו בו גילויים שליליים, קמו עליו מערערים ומקטרגים. ואמנם, בצפת תיקנו תקנה כי “מן החופה והקידושין אינו לוקח לא הרב אב־בית־הדין, ולא החזן, ולא השמש, שום דבר אפילו פרוטה קטנה” (אגרת מצפת לר' שלמה שלומל משנת 1607, לפי האנציקלופדיה של יום־טוב לוינסקי).

אנו יודעים, כי מינהגים אלה שנשתרשו, קדושת הדת היתה חופפת עליהם, ועקירתם היתה קשה ביותר. אף־על־פי־כן, כשנוכחו לדעת, שיש בהם סכנה לשחיתות ולסיאוב, התגברו עליהם בדרך התחיקה של הימים ההם, היינו, על־ידי תיקון תקנות המבטלות אותם. ולא עוד, אלא שגם בימינו השתדלו בארצות אחדות להקהות עוקצו של מינהג זה. בייחוד יש להבליט, שבמקומות מסויימים בגרמניה נחקק חוק־עזר חשוב, המתיר העסקת נשים בשירותים הנזכרים לעיל, רק כנגד משכורת קבועה ומספיקה במזומן ללא מתן דמי־שתייה. זהו תיקון חשוב במיוחד, משום שבתחום זה טמונות סכנות מיוחדות². מפני מה אי־אפשר לעשות מעשה כזה גם בימינו? הלא מינהג זה של מתן רח"ש או של “טיפ”, לעובדי־השירותים נתאזרח אצלנו במאוחר, ואין לו עדיין מסורת, קל וחומר שאין לו כל תוקף דתי, לפיכך אנו רשאים להגות תקווה, שהמצב ניתן לשינוי. עדיין רבים מאתנו זוכרים את הישוב העברי, שהמלצרים והזבניות לא קיבלו דמי־שירות. רובם התביישו וראו בכך עלבון אף־על־פי שהמשכורת היתה פחותה מזו של היום. הם שמרו על כבוד העבודה וכבוד העובד. ההווי, גם זה של בית־הקפה או המספרה, היה עממי ופשוט, ועדיין לא נשתבש בשיבושי־חיקוי. ולא מתוך געגועי־עבר ערטילאיים מציין כותב הטורים האלה את יתרונו המוסרי והציבורי של אותו מצב, אלא מתוך הכרה, שגם כיום אפשר וצריך לשנותו. מפני שהוא משמש אב לחטאים אחים. ולא היחיד אשם בכך, לא המלצר ולא החדרנית, אלא הכל אשמים בנוסח־התנהגות זה, הכופה על היחיד במקום עבודתו קיום מינהגים לא־טובים, המביאים לו שכר־שעה והפסד לתמיד.

ג    🔗

צא וראה: החברה המתקדמת בעולם ואצלנו השיגו אחרי מאבקים פרלמנטאריים, שהיו מלווים לא־אחת גם מלחמת־רחוב, מערכת של יחסי־עבודה, המסדירה בהסכמים הדדיים את תנאי העבודה ושיעורי־השכר וכל מה שכרוך בעניינים שבין המעסיק והמועסק, המעביר והעובד. התוצאה היא שכבודו של העובד עולה והישגיו ממשיים. הוא נחשב לבן־אדם בעל זכויות וחובות המעוגנות בחוק המדינה, ויש איזון הגיוני מוסכם ביניהן. הוא מקבל שכר חודשי, כלומר, במשך יום עמלו הוא יכול להיות נתון כולו למשימתו ולאחריותו ואינו תלוי באחרים. כעובד וכאדם הוא בן־חורין, באופן שגם מלחמתו המעמדית הטבעית נעשית בתנאים של חירות והגיון. מה שאין כן עובדי־השירותים. רובו של יום או רובו של ערב ואף של לילה נמצא המלצר, או עובד־שירות אחר בבית־עסק, ומדעת ושלא מדעת הוא משחר ל“טיפ”, לתשורת־חינם. וכשהוא מרגיש בלקוח שהוא חונן ונותן, מייד מתלהטות עיניו ומחזר אחריו, ואינו זז ממנו עד שמקבל רח“ש מידיו ואף גומל לו גמולים שונים, שיש בהם משום פינוק וחנופה, והם נחלת המשלם בלבד לא של המערופיה כולה. וכבר נוצרה תורת־התנהגות מתוחכמת בין עובדי השירות והמשלם. יחסי האדון והמשרת לובשים בתחום זה צורה פרימיטיבית ביותר, צורת תן־וקח, רומז ונירמז, ההבדלים המעמדיים באים לידי הבלטה חדה על כל הכרוך בהם מבחינה מוסרית וציבורית. הניגוד האנושי בין הנותן והמקבל גדל, אף־על־פי שלמראית־עין הוא מתרכך על־ידי הגשת טובת הנאה. המעניק זוכה לכבוד והוא מכובד, אבל מקבל המענק אינו מכובד כל עיקר. כניעתו היא חרישית ובזיונו דק. והם פועלים לפי חוק הצטברות. הם מעצבים את אופיו. המקבל דמי־שתייה שנים רבות, מתהווה בו שינוי בכל התנהגותו ואף בתפיסת חייו. גישתו לאנשים ולעניינים אינה דומה לכל שאר הבריות. ואפילו כשהוא מחליף את מקצועו ואת הממונים עליו, אינו מחליף את קנה־המידה אשר בידו. והחברה כולה המתרגלת להיתר מוסרי לקבל הכנסות מן הצד, מחנכת את יחידיה לאדיקות בהיתר זה. הוא נעשה כעין מצווה. ומכאן ועד להתרחבותו של היתר זה עד כדי לבישת צורות־הנאה שאינן הגונות בתחומי עיסוק רבים – אין הדרך רחוקה. משנפרצת הגדר של פרנסה בכבוד, ביושר ולפי נורמות בריאות, השומרות את צלם עצמאותו של אדם, משמשת פריצה זו שעת־כושר לכל מיני טיפוסים פליליים ואמתלא למעשים מקולקלים. וכבר שמענו לא פעם בבתי־הדין מפיהם או מפי סנגוריהם טעמים מסוג זה, הבאים להצדיק את עבירותיהם. המלצר התמים, השמח במנת ההכנסה הקטנה, שנפלה בחלקו “מן הצד”, אינו חש, כמובן, בפקעת שתוארה לעיל, חס וחלילה. לא בו האשם; כי לא ביוזמה פרטית שלו, או של כמותו נעשה הדבר, אלא במכווני החברה שהכניסו רח”ש זה כסעיף כשר ב“שולחן ערוך”. למלה זו משמעות כפולה: הן “שולחן ערוך” כספר דינים, והן כפשוטו שולחן ערוך במלון, שמסביבו מסובין בעלי כיס נדיבים ומשמשיו מברכים בכת הנהנין מהם.

וכבר נרמז בכותרת, שעניין דמי־השתייה איננו אלא משל, אבל משל לדברים שהיו ונבראו וחותרים תחת יסודות חברתנו.

1980