בטקס הענקת התואר ד"ר כבוד לפילוסופיה באוניברסיטה. ירושלים 17 במארס 1964

מורי ורבותי,

בבואי להודות על הכבוד שחלקתם לי, יודע אני שאין תורתי אומנותי ולא לכבודי ולא לכבודו של אבא, שביתו בית תורה היה ובני הבית בני אוריין היו, אלא לכבוד המדינה עשיתם, ובכבודה אתכבד גם אני. ועדיין אני יודע, שבבואי לומר דברים אחדים צריך אני לנהוג חומרה בעצמי, שלא אתחייב משום מורה־הלכה בפני רבותיו.

עומדות עכשיו רגלי באוניברסיטה של ירושלים, בצדו זה של הכביש. יורשה לי היום להביא לפניכם דברים מצדו האחר של הכביש, דברים השייכים לידיעת המעשים משדה ההגשמה והבניין. תהיה נא אומנותי תורתי, אף בשעה שעשיתם אותי שותף לכבוד עם תלמידי־חכמים שתורתם אומנותם. אם מותר לי להיתלות באילן גדול, במכסים גורקי, הרי אומר, שהחיים היו, גם לגבי, “האוניברסיטאות שלי”.

אף־על־פי־כן אינני בא אליכם, מורי ורבותי, מבחוץ: כולנו שותפים במלאכת המדינה; כולנו אחראים לה וחייבים בטובתה ובשגשוגה. יתר על כן, מעולם לא גרסנו הפרדה בין עולם התורה לעולם המעשה.

על התרבות העברית, אמר פעם ברל כצנלסון ז"ל:

" התרבות העברית אין עמה שררה אלא שירות, שירות לעם בתפוצותיו, שירות לעבודה העברית, לחקלאות העברית, לחינוך הדור, למלחמה התרבותית והסוציאלית הגדולה שבה אנו חיים. אפשר שלמעטים ולמצליחים מבין הסטודנטים נשקפת ‘קאריירה מזהירה’ כביכול; הרוב הגדול שלכם, אין לפניו, בתוקף ההויה האובייקטיבית, אלא דרך החיים והפעולה בתוך העם. היקבל עליו את העוֹל הזה מתוך רצון או ימלאו מאונס? האינטליגנציה הרבוֹלוּציוֹנית ברוסיה טיפחה זמן רב את הכרת החובה המוסרית ' לפרוע את החוב לעם'. הם, בני האצילים והתקיפים, הכירו כי לא זכו לחינוכם הטוב, לרוחב דעתם ולדקוּת הרגשתם, אלא בגלל השעבוד הקשה אשר אבותיהם שיעבדו את האכרים המרודים, אנחנו איננו בני אצילים כי אם בני המון בית ישראל".

כך אמר ברל כצנלסון, ובשינוי הזמנים והנסיבות תופסים דבריו עד היום הזה.

הרבה נאמר על מה שהמדע במובנו הרחב ביותר יכול לעשות – ועושה – לפיתוחה של המדינה, לקיבוץ הגלויות ולקליטת המונים ובודאי רואה זאת כל אחד ואחד, אם בשטחו שלו ואם בשטחים אחרים.

מצד אחד – אנו מדינה בתהליך של פיתוח, מצד שני – אנו מדינה המייצאת גם נכסים ממשיים וגם נכסי ידע ודעת. רמת המחקר וההישג בשטחים רבים איננה מביישת אותנו גם לעומת מדינות ותיקות וגדולות מאתנו. ו“מרבה נכסים מרבה דאגה”. זכינו, איפוא, בשני מיני דאגות גם יחד, דאגת מי שאין לו ודאגת מי שיש לו. קצת מבעיותינו משותפות לנו ולארצות הרוָחה. אנו עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר.

השאלה הראשונה המתבקשת היא, האם הולמים ומספיקים הישגי המדע הטהור והמחקר השימושי שלנו את הישגינו הכלכליים? האם באים צרכינו על סיפוקם? אלה הם, אמנם, מן הדברים הקשים למדידה. הייתי מסתכן ואומר: אלו דברים שאין להם שיעור. אולם בתחום המחקר השימושי, בתחום המדע הצמוד לייצור שלנו, אפשר ואפשר לבדוק את עצמנו: נמצא, כי בכלל רחוקים אנחנו מן הרצוי.

ועדיין לא חדרה, כנראה, לתודעתנו המשמעות המעשית לגבינו של מה שקרוי בשם “המהפכה התעשייתית השניה” השלובה באוֹטוֹמציה. בעוד שהתביעות של מהפכה כזאת לגבי מספרם, טיבם ורמתם של בעלי מקצוע הן מן המפורסמות, עדיין רחוקים אנו, על אף התחלות מעטות, מבניה של ממש שתבטיח עתודה צעירה של אנשים המסוגלים ליטול בידיהם את ניהולו של עולם משקי מסובך בימנו. ניהול כזה מחייב השׂכלה מכלילה, השכלה של תפעול, ידיעת השילוב של בעלי מלאכה אחת למסכת משותפת.

החשיבות בחינוכו של דור מנהלים כזה גדולה עוד יותר במדינתנו, שבה אין – ואני מקוה שגם לא תהיה – עילית טבעית, כביכול, עילית של יחוס אבות או של כסף, עילית שעמדות המינהל מגיעות לה כאילו כדבר מובן מאליו. חלקו הגדול של הסקטור הציבורי במשק שלנו עשוי כמעט הוא לבדו להכריע את הכף נגד התבססותה של עילית כזאת. משק כזה דורש מנהלים המתקינים עצמם עוד מעל ספסל לימודיהם לשירות העם. חייבים הם לשווֹת לנגדם חזון חברה חדשה. שומה עליהם לכוון לבם לסולם ערכים של משק המוּנע בכוח האידיאה ולא רק בכוח הרוח. ואולי מותר לי לקרוא מעל בימה זו לצעירים שבכם שייענו לאתגר הרעיוני והמשקי הזה. עתודת ניהול כזאת לא תקום לנו אם לא נקים אותה מקרב בני כל שכבות האומה.

יתר על כן, גם אלה שילכו בנתיב ההתמחות, חייבים אף הם בהשכלה כללית מקיפה כדי שלא יחסרו לשון משותפת עם מתמחים אחרים ועם מנהליהם. ועדיין לא אמרנו דבר על ההשכלה הכללית כאמצעי חינוך לערכים, כאמצעי לטיפוח סגולות שבלעדיהן נחסר הרבה מאד. השכלה כללית כזאת – זהו התרגום האקטואלי של “תורה לשמה”.

וכבר כתב לפני כחמישים שנה אהרון דוד גורדון, ודוקא במאמר על רעיון האוניברסיטה העברית:

“היו ימים, ולא רחוקים כל־כך, אשר כל בני עמנו מקטן ועד גדול ידעו כי את התורה צריך ללמוד לשמה, כי אסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו או עטרה להתגדל בה, אז לא היה רחוק למצוא בעל מלאכה פשוט, בעל עגלה וכדומה, גדול בתורה.”

והוא ממשיך"

“אינני חושש לשאול את כל מי שיש לו מחשבה משלו, את כל מי שיש לו נפש משלו, האוּמנם תכלית ההשכלה היא להיות בן תרבות השואף ליהנות הנאת הגוף והנאת הנפש מפרי הקולטורה של זמנו, כלומר השואף להיות שׂבע בגוף ושׂבע ברוח מעמל האחרים?”

עד כאן דברי אהרן דוד גורדון. שוב – במקצת תמורות המחייבות מתקופה אחרת שאנו חיים בה, נכונים הדברים עד היום הזה, ואַל לנו שנזנח את התורה ואת התרבות כנחלת העם כולו. ועוד אחזור לכך.

בינתים חייב אני להסיק מסקנות המשתמעות מצרכי המחקר והמדע אצלנו. הדברים טעונים גיבוש, מדיניות המחקר והחינוך שלנו טעונה עיצוב. כבר אמרתי בהזדמנות אחרת, כי אין לי ספק שאנו מגיעים לשלב כזה בהתפתחותנו, ובהתפתחות העולם בכלל, שבו שוב לא ייתכן לדון באיזו בעיה שהיא בלי האספקט המדעי והמחקרי שלה. הדבר נכון לגבי שולחן הממשלה לא פחות משהוא נכון לגבי כל דיון אחר. יגיע הזמן, והוא בודאי איננו רחוק, כאשר המדע והמחקר יהיו חייבים להיות מיוצגים ליד שולחן הממשלה בדמותו של שר הממונה על ענינים אלה.

אולם כבר התחלנו ליצוֹר כלים; קיימת המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח והיא עושה ותעשה עבודה חשובה מאד. ברבות הימים תהיה בודאי מועצה זו הגרעין שסביבו יוקם המשרד החדש. אולם לא רק בשינוי השם מדובר, ממועצה למשרד, אלא ממש בכך שהצד המדעי של כל דיון יבוא לידי ביטוי בממשלה כדרך שבא עכשיו לידי ביטוי הצד של ענייני חוץ, למשל, העשוי להתעורר אגב כל בעיה ובעיה כמעט.

אין זאת אומרת שאנו יכולים ואף רוצים להתגעגע על מצב שבו מוכתבת דרך הרוח מלמעלה. אם “דרך הרוח מי ידע?” הרי על אחת כמה וכמה “דרך הרוח מי יכוון?” ובכל זאת, מתוך כלל הגורמים, הדחפים והתמריצים חייבת להתגבש תמונה התואמת את צרכינו הממשיים והצפויים גם יחד, שתהא חופפת יכולתנו לתרום לא רק תרומה ממשית, אלא גם תרומה סגולית לקידום המדע בעולם.

מכאן הצורך להדריך ולמשוך קודם כל אמצעים ואנשים לאותם השטחים, במחקר שימושי ובמחקר בסיסי, שבהם לא יעמוד לנו איש, אם לא נעשה את המלאכה בעצמנו. חקר השממה, החיפוש אחר מקורות־אנרגיה חדשים, חישוף אוצרות־טבע העשויים אולי להימצא אצלנו, המתקת מי־ים, שיפור יבולים בתנאים שלנו דוקא, טיפול בבעיות בריאות ובטחון המיוחדות לנו – אלה דוגמאות לכך.

גם בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, אין המדינה יכולה לבוא במקום המאמץ הקיבוצי של העם והמאמץ האישי של בניו, אולם היא יכולה ואף צריכה לפעול כדואג וכמרַכּז, כפותח דרכים חדשות, כממלא צרכים שעדיין לא התגבשו, כסותם פער בין היכולת המצויה ובין הצרכנים לעתיד לבוא.

ואמר בענין זה איש בעל נסיון, הלורד היילשם, המיניסטר לעניני מדע בממשלת בריטניה, כי “הממשלה היא גוף מממן, מתאם ומאַמן. בשדה רחב אין היא, ואפילו איננה יכולה להיות, גוף מכוון ומבצע. בפעולות אלה שמור התפקיד העיקרי לתעשיינים, למחנכים, למורים ולאנשי מדע עצמם”.

וכאן צריך להביא בחשבון עוד דבר אחד; עז רצוננו להוסיף ולמלא את תפקידנוּ בהגשת עזרה וסיוע לעמים מתפתחים. אם מותר לומר, אף אם במידה גדולה מאד של יראת המליצה, שאם נראית לנו כיום ראשית משמעות ממשית להיותנו “אור לגויים”, הרי זוהי המשמעות, הוכשרנו לתת סיוע זה גם מצד סגולתנו החברתית המיוחדת וגם מצד מקומנו, הבעייתי כשהוא לעצמו, כמדינת פיתוח וכמדינה מפותחת באותו הזמן עצמו. אולי נכון יותר לומר לא “אור לגוים” אלא “נר לאחד נר למאה”, שכן אין כאן דרכים קצרות. אי־אפשר לפתח חכמה לצרכי יצוא בלבד, אי־אפשר לפזר חשכה במקומות אחרים, אלא אם כן מקרינים לשם אור; והאור צריך להיות לו מקור, והמקור הוא כאן. הנר הוא שלנו.

מלבד כמה מלים על השכלה כללית, דיברנו כאן בעיקר על פיתוח ועל מדעים, שהם בעיקרם מדעי הטבע. אולם אם יבקש מי להסיק מדברי עד עתה, שאין לבי נתון אלא למדעים אלה לבדם – טעות בידו. אחרי שנות עבודה רבות בתחום החברה והמשק שלנו למדתי להעריך יפה את תרומתם של מדעי החברה ואת צמידותם הברורה לעולם המעשה שלנו, כשהם עובדים שכם אחד עם מדעי הטבע.

גם תחום שהוא להלכה רחוק יותר – תחום מדעי הרוח – גם הוא אינו נבדל ומופרד. הרי לא יקום לנו עוד עם על כלכלתו ומשקו בלי חינוך; וחינוך זה רוח. ועוד: לא בכדי אמר מי שאמר, כי האנושות הצעידה את עצמה אל עברי פי פחת מחמת שהניחה למדעי הטבע לגרור אותה לבגרות גופנית ונשארה בילדותה הרוחנית מצד מדעי הרוח. כך ניתן רוֹבה בידי תינוק מגודל, העלול לחבול בעצמו ובאחרים. גם אם יתנו לנו מדעי הטבע את מיטב הכלים, לא יורו לנו היכן להשתמש בהם לטובת האדם; ואם לא יעמוד האדם בראש מעיינינו – מי יעמוד לנו?

ועדיין לא אמרנו ולא כלום על אחריותנו כיהודים, על אחריותנו להמשך ההיסטוריה היהודית: רוחנית וחומרית גם יחד; המשך שלא ייתכן בלי תורה ולימוד. והלא המסורת היהודית היא היא המחייבת את שילוב הרוח והעבודה אצלנו. יעידו לנו, לכן, מרבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק נפחא, ועד אהרן דוד גורדון, באותו מאמר עצמו.

ושוב אני מצטט:

“צריך שיהיה ברור, כי רעיון העבודה בא להוסיף חיים ואור ולא לגרוע; הוא בא להכריז כי מי שגמר את האוניברסיטה, ובכלל כל בעל השכלה, אף היותר גבוהה, צריך גם הוא לעבוד ולא כי מי שעובד לא צריך לגמור אוניברסיטה או לא צריך להיות בעל השכלה גבוהה. השכלה אמיתית היא רכוש גדול שאסור למנוע אותו מן העובד בזיעת אפיו אם בעל נפש ובעל כשרונות הוא, כי העניות ברוח היא הרבה יותר קשה לאדם בעל נפש מן העניות בחומר. יותר מזה, השכלה אמיתית היא אור הנחוץ לנו בשביל להאיר בו את דרך הרעיון”.

עד כאן לשונו.

וטוב לציין, כי במדעי הרוח ובמדעי החברה והטבע גם יחד, עומדים אנו לפני תהליך של התרחבות: התרחבות החינוך הגבוה עם התרחבותו של כל חינוך אחר; אמנם, התרחבות אטית.

צאו וראו כמה מבעלי תעודות הבגרות שלנו מגיעים לחינוך על־תיכוני? בארצות־הברית המספר הוא כ־ 50%. אצלנו, והופתעתי לשמוע זאת, יותר מ־80%. זה לא רע, אפילו טוב מאד. אולם כמה מבנינו לומדים בבית ספר על־יסודי? כמה מהם גומרים אותו, כמה מהם מקבלים תעודת בגרות?

וכאן משנה התמונה מן הקצה אל הקצה: בארצות־הברית גומרים בית־ספר תיכון כ־70% מכל הילדים, החצי מזה ממשיכים בבית־ספר על־תיכוני ויוצא איפוא שבערך שליש אחר מקבוצות הגיל 18־21 ממשיך ללמוד. אצלנו מסיימים בית־ספר על־יסודי בקבלת תעודת בגרות כ־8% מן הנוער.

למזלנו ממשיכים אלה בלימודיהם במוקדם או במאוחר, ועם קצת תוספת עולים ואחרים אנו מגיעים ל־8% – 9% לומדים בקרב קבוצת הגיל האוניברסיטאי שלנו (בגלל הצבא זהו גיל יותר גבוה מאשר במקומות אחרים).

זכור ושמור: שליש באמריקה – פחות מעשירית אצלנו. זה כבר לא כל־כך־טוב. תמונה זו כבר מראה לנו כמה רחוקים אנו לפי שעה מן היעד התואם את המסורת היהודית, את הצרכים ואת שאיפתו של כל הורה לראות את הבנים משכילים.

יתר על כן, רחוקים אנו אפילו ממטרה צנועה יותר מאשר השכלה גבוהה להמונים. מספרי החינוך העל־יסודי מעידים על־כך, שעדיין לא הגענו ליצירתה של שכבת הבינים, של טכנאים, בעלי־מקצוע, לפי צרכיה של ארץ מתפתחת.

אנו, לפחות, יודעים זאת, והידיעה היא ראשית התמורה, אנו מקדישים כיום מאמצים גדולים כדי להושיט יד עוזרת לילד הבא אלינו מקופח מבחינה חברתית וכלכלית. לא יתכן שבמרוץ הזמן לא נתגבר על מיעוטם המפחיד של ילדים המצליחים להמשיך בלימודיהם. קשה לומר כרגע מתי תושלם אצלנו המהפכה וכמה זמן יידרש לכך. הדבר תלוי לא מעט בגורמים שאין לנו שליטה עליהם: בעליה, בהיקפה ובארצות מוצאה.

אולם בסופו של דבר לא יפסחו התהליכים, העוברים על הארצות המפותחות, ששמה “תלמוד תורה כנגד כולם”, מסורת שלא פסקה ולא תחדל מקרב הארץ והעם. ואין זה משנה מבחינת התוצאה לגבינו, אם בדורות האחרונים לבשה מסורת זו לבוש חילוני, וחזון הבן הדוקטור ירש את מקומו של חזון הבן הרב.

דבר זה מחייב אותנו למחשבה חדשה של מקומו ועל תפקידו של המשכיל והאקדמאי בחברתנו. הציבור הזה עדיין הוא מיעוט, אולם עליו לעצב את דמותו התרבותית, המוסרית והחברתית, ואולי, יורשה לי להוסיף, גם המשקית, כאילו הוא אב־טיפוס לאומה כולה, כנושא בעול ולא כעילית.

אני יודע, כמובן, שאני נכנס כאן לשטח אַקטואַלי יותר, שהוא זרוּע מחלוקת לא מועטת ודיונים על שכר, על הפרשיוּת ועל פער. אין ברצוני, כמובן, להיזקק עכשיו לדיון כזה במישרין. אולם כמה עקרונות מותר לקבוע ואף חובה להגדירם. אין לי ספק, שחובתנו לעודד רכישת ידע ולגמוֹל לרוכשים אותו. ייאמר עם זאת במאמר מוסגר, כי עצם האפשרות לרכוש ידע גם היא גמול לא מעט. אולם גם אם נניח כי רצוננו לגמול איננו מוגבל, יכלתנו מוגבלת. וכשם שאסור לנו לשכוח את מעמדנו ואת צרכנו המיוחדים, כשאנו באים לדבר על פיתוח המחקר והחינוך, כן אסור לנו להתעלם מהם, כשאנו באים לחלק את פירות העבודה והייצור הלאומי.

וקודם כל כמובן חרותים על לבנו בטחון, עליה ופיתוח. אני בטוח שאין כאן איש ששלוש המילים הללו אינן מעמידות אותו על גודל הצרכים. אולם אין זה הכל. גם אחרי שהפרשנו את ההכרחי לשלושה אלה, עדיין עומדת בעיית העדיפויות בכל חומרתה, כשאנו נתבעים למלא צרכיו, מחסוריו ומשאלותיו של העם.

וכשאני מדבר על עדיפויות, הרשו נא לי להביא לפניכם דבר מדאיג אחד התובע את פתרונו. אני מתכוון למחקר שנעשה באחרונה על־ידי הפרופסור בקי וכמה חוקרים אתו על הילודה אצלנו. בודאי עוד יגיע הזמן לסכם את הדברים ולהסיק מהם מסקנות, ולסכם את הדברים ולהסיק מהם מסקנות, אולם בינתים רק כמה פרטים:

מבין אלף עולים מאירופה המגיעים אלינו מוצאים אנו, אחר חמש שנים, מספר שהוא על כל פנים פחות מאלף. בפשטות – התמותה, בצירוף מקרי ירידה, אינם מתכסים על־ידי הריבוי הטבעי. עם הרצון להעלות את רמת החיים, נמצא הפריון בילודה בירידה חזקה ומתמדת.

העליה הבלתי אירופית מרבה אמנם בילדים, אבל ככל שהמשפחה נעשית ותיקה יותר בארץ מתקרבים הרגלי הריבוי שלה, וזאת במהירות גדולה, אל הרמה הירודה של עולי אירופה, למבנה משפחות עם ילד אחד או שנים.

והרי אם יהיו לנו רק שלושה ילדים במשפחה, תעמוד האוכלוסיה כמעט במקום אחד. כדי שנתרבה ולא ניכחד מעצמנו, בלי מאמצים של אויבנו, זקוקים אנו למשפחות בנות ארבעה ילדים. איך נעמוד בזאת?

יכולים אנו להתפעל מאם לעשרת ילדים ולתת לה פרס ילודה, אבל לא יצרנו תנאים אנושיים לבניה ובנותיה. גם בענין זה נערך מחקר והסתבר, שהילד ממשפחה מרובת־ילדים יוצא לאוירו של עולמנו מקופח מראש. העניות והדוחק בבית מחבלים בהישגיו בלימודים וכן גם ברמה החברתית שהוא מגיע אליה. משפחות שעיניהן נפקחו לראות את המציאות החברתית שלנו לא יחזרו להוליד ילדים רבים כל־כך לעוני ולקיפוח.

לא נפתור את הבעיה על־ידי נסיונות להחזיר את הגלגל אחורנית, אל מצב שבו יש במשפחות שמונה, תשעה או עשרה ילדים. ועל כן – משפחה המביאה ילד לעולם, אם לא את העשירי הרי לפחות את השלישי ואת הרביעי, צריכה להיות מובטחת שאין האם יולדת ליגונה, ואם היא יולדת בעצב אינה יולדת לעצב.

מה לעשות? האם נחכה שיפקוד אותנו תהליך שפקד את ארצות־הברית ושקו־הילודה יתקן את עצמו כאשר תגיע מידת הנוחיות של ההורים לרוָיה? ראשית, אין בטחון שהדבר יקרה גם לנו; ושנית אין לנו פנאי לחכות. עד שתבוא הנחמה – עלולה לצאת הנשמה. ובינתים אנו מוקפים סביבה עוינת ומשופעים בעיות פיתוח ומחיה.

אנו חייבים לעשות למען הילד הנולד כבר כיום, במשפחה גדולה ובמשפחה הצעירה והקטנה, ולדאוג שלא ייולד לעוני, לדאוג שלא ייחסמו לפניו כל הדרכים מראש. גם כאן יש ערך רב למאמץ שלנו בתחום החינוך. אנו זקוקים להרחבתו בכל הדרגים, בכל השטחים; עלינו להקל על הילד הלומד ומתחנך. וכל זאת תוך הבטחת תנאי קיום מינימלי ורמת נוחיות אלמנטרית למשפחה כולה.

וכאן אני שואל, רבותי, את עצמי, אתכם, את כולנו – מה עדיף? מן הנותר, לאחר שסיפקנו שלושת הצרכים הדוחקים שעליהם דיברתי, כמה נתן, ולמי? האם נבטיח קודם כל למשפחה המקופחת את המינימום הדרוש, כדי שתחיה ותחַיה את העם בבניה, או שמא עלינו לדאוג קודם כל למי שכבר הגיע, לפחות, לכדי סעודה מספקת לבעליה, ואף להרבה יותר מזה?

ככל שנתאמץ לצאת ידי הכל, יש גבול. אינני רואה עתיד קרוב שבו נוכל להתחרות באיזו מידה שהיא עם התמריץ שארצות מפותחות ועשירות יכולות לתת לידע, לא מבחינת השכר ולא מבחינת האפשרויות. אף־על־פי־כן זקוקים אנו לכל אחד ואחד מהבנים שאנו מלמדים, בחלבנו ובדמנו ממש, כדי שיישמר לנו עשרם.

קשה לדבר בהקשר זה על חלוציות. יותר מדי דשו במושג זה ויותר מדי נזדלזל המושג מעודף ויכוח ומשימוש שלא כדין. מתבקשים כאן, כמו מאליהם, דבריו של ברל כצנלסון שאמר אותם לפני כעשרים שנה:

“אינני מקבל על עצמי להגדיר עכשיו מה הם חיים חלוציים, זהו בשבילי דבר קשה כרגע. ואינני מייחס חלוציות לאיזו שכבה סוציאלית מסוימת ולאיזה מקצוע מיוחד. המושג הוא הרבה יותר רחב.. אבל בכל ציביליזציה יש תקופת חלוציות והיא נותנת את צביונה לאותה ציביליזציה. אי־אפשר להבין את אמריקה בלי להבין אותם דורות שיצרו את הפיונריות האמריקנית, ושעד היום הזה הם מורגשים ככוח מפרה בתרבות האמריקנית. ארץ־ישראל נמצאת, מימי ביל”ו ועד היום, ובודאי תימצא עוד כמה דורות – אם לא נחשוב שכל מה שאנחנו עושים ישקע – במצב של מאמצים חלוציים בכל שטחי החיים שלנו. ויש איזה ניגוד נפשי עמוק בין מי שנמצא בתוך הטריטוריה החלוצית ובין מי שאיננו רוצה להימצא בה. היא נתונה לכל אחד ואחד והיא גדורה בפני מישהו. אין שום שוערים הגודרים את הדרך בפני מישהו".

במילים אחרות, גם כיום, עשרים שנה אחרי השמעת דבריו של ברל, זקוקים איש המדע, הרופא, המהנדס, המורה, החוקר, הגדלים כאן בינינו, ואף הבאים אלינו ממרחק, להכרעה רצונית, מוּדעת, כדי שיבואו להיות בין המחוֹננים עפרות ארצנו ולא יבקשו טובם בחוץ.

באותו נאום עצמו אמר עוד ברל כצנלסון:

" כיצד להחדיר לחוגי האינטליגנציה המדעית והמקצועית את ההכרה, שאין טעם לחיים בארץ־ישראל בלי המאמץ החלוצי? סוף־סוף אנחנו פרובינציה נידחת ועלובה ואין כאן מקום לא לקאריירה מדעית גדולה ולא לקאריירה סוציאלית, ואם יש טעם לכל העבודה כאן הרי זה אך אם היא מתלכדת עם עניין שיש לו חשיבות בלתי־רגילה. אם זה רק ענין של פרסום פרופרסיונלי, הרי היטיבו לעשות כל חכמי גרמניה וכל המלומדים היהודים באירופה שמצאו להם מקומות יפים, מרחב גדול, בכל מיני אוניברסיטאות גדולות וסידרו את עצמם."

והוא אומר בהמשך הדברים:

“אולם מי שבחר בארץ־ישראל, הרי הוא רשאי לבקש איזה סיפוק, והסיפוק הזה, לדעתי, כמעט אי אפשר שיינתן לו, אם לא בשילוב העבודה הרוחנית בתוך איזו מסכת יותר גדולה”.

ואם נתרגם דבריו של ברל כצנלסון למשמעותם בימנו אלה, נבוא ונאמר: שום פער לא יבוא במקום ההכרעה הרצונית. בשום סטאטוס לא תומר הכרת השליחות ושום שכר לא ישוה לאהבת ארץ־ישראל.