ברכה לועידת אגודת הסופרים, 30 במארס 1964
לכבוד הוא לי להביא את ברכת הממשלה ואת ברכתי שלי לועידתכם. יודע אני כי יש משום סכנה מסוימת בעצם הגיית התיבות “ממשלה” ו“סופרים” בדיבור אחד. שהרי עיקרה של ספרות בביטוי חפשי ואילו ממשלה, ואפילו ממשלה דמוקרטית ביותר, עיקרה בכיוון מעשי אנשים; זהו מעשה מסוכן לגבי ספרות. אולי יש, באותה מידה, איזו סתירה פנימית בצירוף התיבות “אגודה” ו “סופרים”. שהרי עיקרה של ספרות יצירת יחיד; עיקרה של אגודה בצירוף יחידים לקיבוץ אחד.
בכל זאת אין הדברים פשוטים כל־כך ומנותקים זה מזה. סופרים, בטבע אומנותם, המחויבת מאומנותם, יש להם ענינים משותפים וצרכים דומים. הם זקוקים לאגודה שתדאג להם. ואילו הממשלה, גם אם אין לה לנסות לכוון את חיי הרוח, מן הדין הוא שתסייע, שתעזור ביצירת אקלים נוח לקליטת הספר, שתעזור לסופר ותטפח יחס כבוד ליוצר הרוחני בקרב העם.
אי־אפשר לו לעם בלי ספרות כשם שאי־אפשר לה לספרות בלי עם. ואין מדובר כאן בנשמה יתרה בלבד, במשהו מעין שבתות וחגים של הנפש. הספר, הביטוי האמנותי, הוא בבחינת לחם־חוק רוחני. הרעב ללחם זה קיים בנפש העם, אחד אם הוא תובע בפה ואחד אינו מביע תביעה זו, ואפילו אינו יודע לכנות בשם את החסר לו. צורך עמוק זה הוא־הוא מקורה של הזיקה ההדדית העמוקה, של השפעת הגומלין המבורכת.
שליחי ציבור חייבים בהפיכת הרעב הטבעי לדרישה מוּדעת, מכוּונת ויוצרת. מבחינה זו עומדת לפניהם אותה שליחות עצמה כמו בתחום הצרכים הממושכים של העם: הפיכת השאיפה לתנועה, הצורך – לתנופה יוצרת שיש עמה כיווּן. הציבור צריך שיהיה איכפת לו והממשלה חייבת לבטא זאת במעשיה ובהתנהגותה.
ועוד: מגיע לה לספרות גם שיבואו אליה בתביעות. העדר תביעה אינו אלא ביטוי של אדישות. איננו אדישים. נבטא משאלות.
כל אחד ואחד מכם, רבותי הסופרים, הוא מחנך הדור. קשה לו לאדם לומר בודאות מה הם הגורמים שהביאו אותו לגדולה בהכרעות חייו, מה כוחו של כל גורם וגורם לחוד בדבר הזה. איני יכול להצביע כיום על דבר אחד ויחיד שהביא אותי, או אחר מבני דורי, לידי הכרעה כי מקומנו כאן, בין בוני הארץ.
היה בנו אמנם בסיס עמוק של תרבות יהודית: במקרא, במשנה ובגמרא, בתפילה, בפיוט ובהוי. אך זאת אדע – מעל לבסיס זה באו רבדי היצירה העברית הקלאסית החדשה, והיא היתה בין המנחים אותנו לארץ, ליוותה אותנו בראשית דרכנו והיא מלוה אותנו בעצם עד היום. האם יכולים אנו, באותה צורה, להצביע על ספרות של הדור הזה, האם נוצרת בקרבנו ספרות, המלוה אותנו – וחשוב מזה: את בנינו – קושרת אותנו עם עברנו ועם תפוצות ישראל ומנחה אותנו בפעלנו?
מתהוה ומתחדש כאן עם. אנו עושים צבת ראשונה. אינני יודע אם אנו יכולים כבר להיות נושא לסכום אמנותי. הרי צריך בכל זאת להיות איזה מרחק בין מלחמות נאפוליון לבין “מלחמה ושלום”. ספר כזה לא נכתב בסערת הקרב עצמו. אמנות, ככל דבר חי, זקוקה לירחי לידה, לתקופת אינקוּבציה. אולי עדיין לא הגיעה השעה, אבל במשאלה מותר לבוא. שמא נדרבן, נעורר ונחיש. ואם גם לא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני־חורין ליפטר הימנה. הרי קוצר־רוח מבורך הוא המלוה את עבודתנו גם בששת ימי המעשה של עליה ובנין. בשמו אנו באים גם אליכם.
אינני יודע מה אפשר לעשות; כל אחד מכם מיטיב לדעת זאת ממני. אני יודע רק מה חסר לנו. אֵי ספרות ההתעוררות הגדולה? זקוקים אנו לעינו המבקרת של הסופר, לביקורת שאיננה נתונה בתוך המעשה והיכולת לעמוד על מצפה מורם. כמהים אנו לספרות המעוררת והמחנכת לפעולה ולקרבן, אותנו ואת הדור הצעיר בארץ ובגולה. הנה אנו מבקשים להביא את התנועה הציונית להיחלצות חדשה למהפכה יהודית בגולה, לקיום העם ולשיבת ציון. באים אנו בתביעה חלוצית לנוער שלנו בארץ, אנו מצפים לספרות שתלך לפניהם כעמוד האש.
אינני אומר שלא נכתבו אצלנו דברי פרוזה ושיר שהעלו אש בלבבות, שעליהם יכול להתחנך דור. היו ברקים, אלא שהם לא התלכדו להשפעה רוחנית רצופה על העם ועל מנהיגיו.
אוסיף ואומַר – אנו חיים במציאות חדשה; אנו קולטים גלי עליה; קיבצנו אלינו גלויות שלא ידענו הרבה על חייהן. נעשה מאמץ לשקף הוָי חדש זה של חייהן בספרות, והוא מחייב עתה תנופה גדולה. עברו עלינו מלחמות, החזרנו לעמנו את שרידיו לעמל ולמגן. מי יבטיח לנו כי הדורות הבאים יתחנכו על הערכים שנוצרו, וימשיכו.
אוסיף ואומַר – אנו חיים במציאות חדשה; אנו קולטים גלי עליה; קיבצנו אלינו גלויות שלא ידענו הרבה על חייהן. נעשה מאמץ לשקף הוַי חדש זה של חייהן בספרות, והוא מחייב עתה תנופה גדולה. עברו עלינו מלחמות. החזרנו לעמנו את שרידיו לעמל ולמגן. מי יבטיח לנו כי הדורות הבאים יתחנכו על הערכים שנוצרו, וימשיכו.
נזכר אנו בספר אחד,1 שעלילתו סובבת על מאבק הקוממיות, הוא לא נכתב עברית. לא נדון עכשיו בערכו הספרותי. אבל, הנה, הוא מכה גלים עצומים בארץ ובתפוצות רק משום שהוא נענה לצורך רוחני דחוף של עילוי נשמה. תבוא כמיהה זו על סיפוקה ביצירה ספרותית עברית גדולה! ומי יודע גלגולו של ניגון ספרותי? הנה הופיע לא מכבר בברית־המועצות לקט תרגומים מן הספרות העברית, בודאי, יש לכולנו טענות כלפי טיבו של לקט זה. לא בכך הענין: זכינו שתבוא בדרך זה אל קיבוץ יהודי צמא יהדות בשוֹרת הספרות העברית החדשה. אין לשער ערכו של הדבר.
איני רוצה שיתקבלו הדברים כהגדרה מצמצמת של שליחותה של ספרות. ערכי עם ואדם אינם נפרדים זה מזה. יצירה לאומית גדולה, הצומחת על קרקע ספרות לאומית, היא נכס לאומי גדול. ומי כעם ספר־הספרים יודע זאת?
ידעתי, כי בענין זה אין ממשלה, אין נציגי ציבור, יכולים לעזור. עזרתנו מוגבלת בטבע הדברים לשטחים מוגדרים, אולי חמריים בעיקרם. אמרתי פעם למשלחת אגודת הסופרים, שביקרה אצלי, כי לא נטען טענת חוסר כסף אם יובאו לפנינו תכניות ממשיות לעזרת הספרות העברית. אני יודע על עזרת משרד החינוך והתרבות לאגודת הסופרים ואני שמח שהשנה הוגדל הרבה התקציב לכך. אין זה מקרה. הדבר נובע מהערכתנו הגדולה לשליחותה של הספרות. דאגה זו לא תסור מלבנו. ובכל זאת אין זה העיקר.
העיקר הוא בחידוש הדיאלוג בין הציבוריות לבין היצירה הספרותית העברית, במציאת הד הדדי מתמיד ורצוף, בהעלאת מאור המציאות שיצרנו, שאנו מבקשים ליצור, בפיזור צלליה ובחישוף נגעיה, בהעלאת הדור אל ערכי אנוש באמצעות ספרותנו שלנו.
וזו הברכה: “העמידו את עמכם, הקימו הדור!”
-
הכונה ל“אכסודוס” מאת ליאון יוריס. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.