דברי פתיחה לתערוכה “מאמנות ישראל 1964”
ירושלים, בית הנכות הלאומי “בצלאל”, 2 במאי 1964
גבירותי ורבותי,
אמנם בודאי יבואו המומחים ויעריכו את המוצגים בתערוכה כיד המומחיות הטובה עליהם. לא אכניס ראשי בין ההרים ולא אביע דעה. הייתי רוצה לנגוע בשתי נקודות בלבד: משהו על התערוכה כשגריר תרבותי של ישראל בעולם, ומשהו על הצורך בחינוך לנוי בתוך המדינה עצמה.
ישראל לא תוכל להתאונן על קיפוחה בכותרות העיתונות העולמית. כמדומני כבר שׂבעה נפשנו כותרות בעניינים מדיניים הנוגעים לנו. יובא נא דבר המדינה לאחינו בתפוצות ולעולם הגדול לא מכוח הסתבכותנו עם אחרים: נביא להם את דבר יצירתנו היום־יומית בכל השטחים. טוב ומועיל לנו כי נופיע לעיני העולם ולעיני בני ישראל ביצירתנו הרוחנית, התרבותית והאמנותית. ולא הייתי רוצה שילמדו להכירנו ולהעריכנו כדבר אכזוֹטי, כדבר יוצא דופן, כמדינה שיש להשתאות עליה על כי השיגה מה שאחרים השיגו מכבר.
כשם שעל מוצרינו להתחרות בשוקי העולם בזכות ערכם, טיבם ומחירם, ולא רק בזכות קשר רומנטי עם ערש העם היהודי, כן חייבים נכסי רוח, תוצרי “היצוא הרוחני” שלנו – אם מותר לנו לקרוא להם בשם זה – לעמוד על רגליהם שלהם. מפי מביני דבר שומע אני כי יש בה בתערוכה זו דברים שלאו דוקא ישראליותם היא הקובעת את זכותם להיראות בעולם כולו. טוב לשמוע זאת, וכך אנו צריכים להופיע בעולם.
רוצים אנו בפריחתה של האמנות והתרבות בארצנו. הדבר הזה לא ייעשה על־ידי שכבה קטנה של מתעניינים. באין תרבות־עם לא תכּוֹן תרבות לאומית. יש להביא מיטב היצירה הצוּרנית שלנו להמוני העם. כיום נהנים ממנה אלה הגרים בערים הגדולות; משהו אפשר לראות באותם הישובים הקטנים המעטים שבהם יש פינה לדברי אמנות. נזכיר למשל את ה“משכן” בעין חרוד. גם אמנינו וגם שאר העוסקים בשטח האמנות חייבים לתת את דעתם על הבאת נכסי היופי, הנוי והמבע האמנותי לכל ישוב וישוב בארץ; אם בארגון תערוכות נודדות ואם בהקמת מוזיאונים ופינות־נוי במקומות שונים. על־ידי הבאת האמנות הנוצרת אצלנו לכל רחבי המדינה נימצא מעוררים, מעודדים ומסייעים ביצירת תרבות־צורה לאומית. דרושה שאיבה בלתי נלאית ממקורות תרבות־הצורה של שבטי ישראל וגלויותיהם, ודרוש חיפוש אחרי החדש והמשותף לכולנו. אין אני מטיף לשפה אחת ולדברים אחדים. טבעה של אמנות בכך, טבעו של ביטוי בכך, שהם פורחים דוקא מתוך ריבוי. דוקא מתוך ריבוי יכולה האמנות להיות גורם מאחד גם כשהתכנים שלה לאומיים באופן ברור וגם כשהם אנושיים, אוניברסליים. בזה כן בזה יוצרים אנו מכנה תרבותי משותף בתהליך מיזוג הגלויות שלנו, מיזוג העליות שלנו, לעם אחד, לאומה אחת.
ולבסוף רוצה אני לברך את התערוכה שתמלא את שליחותה הלאומית ואת ייעודה האמנותי. אביע את תודתי לאמנים, לדוקטור סייץ, שבירר את היצירות לתערוכה זו, למוזיאון “בצלאל” המאכסן אותה ולקרן התרבות אמריקה־ישראל, שבזכותה קמה ונהייתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.