כשאנו מדברים על דבר הישיבות הבבליות מכוונים אנו בראש וראשונה לישיבת סורא ופומבדיתא, אף שחוץ מהן היו בבבל עוד ישיבות שונות בזמנים שונים ומהן גם ישיבות חשובות. יתר ישיבות בבל לא זכו לפרסום רב ולאריכות ימים מופלגת כשתי הישיבות הללו, אשר האריכו ימים הרבה, כשמונה מאות שנה. עם יסוד הישיבות האלה מתחילה תקופה חדשה בדברי ימי ישראל בכלל ובחיי היהדות הבבלית בפרט, היא תוקפת התלמוד ועם סגירתן מסתיימת תקופה חשובה, היא תקופת הגאונים. על הישיבות עברו, איפוא, שלש תקופות: האמוראים, הסבוראים והגאונים. שתי הישיבות הללו זכו להשפעה עצומה על כל תפוצות ישראל, השפעה ההולכת ונמשכת עוד בימינו אלה ע“י היצירות הגדולות שנוצרו בהן. במשך ימי קיומן הארוכים עברו על היהדות הבבלית חליפות ותמורות רבות ואירועו מאורעות מדיניים כבירים. רעות רבות מצאו את הישיבות, היו זמנים שבהם היו הישיבות מוכרחות להסגר, אך סגירה זו היתה לרוב עד יעבור זעם, הן חזרו ונפתחו באפשרות הראשונה וכל כלי יוצר עליהן לא צלח. קיומן של שתי הישיבות מלא גאון את לב היהודים ובמדרש תנחומא פ' נח מוצאים אנו דברים נלהבים בשבח שתי הישיבות¹ המביעים את דעת בני הדורות ההם עליהן: “ואותן שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שלל ולא שלט בהן לא יוון [ביצנץ] ולא אדום [רומא המערבית] וצדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לפני גלות צדקיה כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע”פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום”. באמונה זו קוו שהישיבות תתקימנה עד ביאת המשיח… מבבל מתחילה הגאולה ומשם עולים לירושלים".

לישיבות סורא ופומבדיתא נהרו תלמידים מקרוב ומרחוק. כל צעיר בעל כשרונות שנפשו חשקה בתורה היה נמשך אליהן. לא עצרו אותם לא ריחוק הדרכים ולא סכנת השודדים והלסטים. בתלמוד (חגיגה ה, ב) מסופר על חכם אחד שהיה יוצא מביתו אחר פסח והולך בדרך שלשה חדשים, עד שהיה מגיע אל הישיבה, שוהה שם יום וחוזר, למען יגיע הביתה לימי החגים. חבריו קראו לו בקצת לעג: “בר בי רב דחד יומא”. אולם רבי יוחנן דרש עליו את הכתוב: “ואותי יום יום ידרשון”.

במחציתה השניה של תקופת הגאונים התרחבה השפעת המרכז הבבלי עוד יותר והגיעה ממש עד קצוי ארץ, ועוד לפני אחרוני הגאונים, רב שרירא ורב האי, ישבו תלמידים מארץ ישראל (ביניהם יחייא בנו של רב שלמה בר יהודה וראש ישיבת ירושלים), מצרים (נזכיר מהם את החכם המפורסם רב שמריה בר' אלחנן ובנו ר' אלחנן, שניהם היו לאחר זמן מנהיגיהם הרוחניים של יהודי מצרים), אפריקה הצפונית, ספרד, איטליא (נזכיר את רב מצליח בן אלבצק דיין סיצליא² ביצנץ³ וכנראה גם מצרפת. עלינו לצייר לעצמנו את כל הקושי שהיה כרוך בהליכה כזאת מספרד או מצרפת לבבל ונדע מה היה גדול כח קסמן של הישיבות הללו.

התלמידים הללו, שהיו חוזרים לביתם מזוינים בדעת התורה והתלמוד הבבלי היו עומדים אח"כ בראשי הקהילות ומנהלים אותם לפי חוקי התורה וכמנהג “שתי ישיבות”. הם היו עומדים בקשר תמידי עם הישיבות והשאלות והתשובות לא פסקו ביניהם. שאלות לאלפים נשלחו לשער הישיבה מכל תפוצות הגולה והגאונים השיבו עליהן כפי מה “שהראום מן השמים” תשובותיהם היו כתובות בסגנון של גוזרים ומפקדים, ועל השואלים צוו שלא יסורו מדבריהם ימים ושמאל: “כך הלכה ואין לזוז מינה” או, “ואין לנטות” ואמנם זכו ראשי ישיבות בבל שיתקבלו דבריהם כדבר מלך ושלטון.

היקף השפעתן של שתי הישיבות היה גדול מאד, ואולם גם חוג פעולתן היה רחב. הן מילאו כמה וכמה תפקידים בעת ובעונה אחת. לא הרי ישיבות בבל (וא"י) העתיקות, כהרי הישיבות שנוסדו בכל ארצות אירופה בשמונה מאות השנים האחרונות, או כאלו הקיימות עוד בזמננו. הישיבות הללו ממלאות רק תפקיד אחד, תפקיד של בית תלמוד לצעירים, הבאים אליהן לרכוש בהן את ידיעת התורה, ובעיקר התלמוד. אבל ישיבות בבל מלאו חוץ מן התפקיד הזה גם תפקיד של בית ועד לגדולי החכמים שבדור. חוץ מצעירי הימים שהיו יושבים בהן ושוקדים על התורה היו מתועדים בהן גדולי החכמים שבדור שהיו נושאים ונותנים בהלכה, מבררים את תוכן התשובות על השאלות שהגיעו, מתקנים תקנות בכל ענפי החיים ומעיינים בצרכי צבור. רבים מן החכמים האלה ישבו בקביעות בבית הישיבה: ראשי הכלה, חברי הסנהדרין הגדולה והקטנה, התנאים, ראשי הסדרים ו“מובחרים דרבנן”; רבים מהם לא ישבו בקביעות בבית הישיבה, אבל באו אליה לעתים מזומנות להשתתף בישיבות בית הועד. תפקיד זה עבר לישיבות בבל במסורת מבתי המדרש שהיו קיימים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. כאלה היו בתי המדרש של הלל ושמאי וכך היה בית המדרש ביבנה בימי רבן גמליאל, או בטבריה, בימי רבי יוחנן. בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא ישבו זקני הדור, רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי שמעון בר' יהודה, עם ר' חייא ורב, תלמידיו־חבריו של רבי ובאותו זמן למד שם תורה רבי יוחנן בהיותו עוד צעיר לימים וישב שבע עשרה שורות מאחוריו של רב, והיה רואה את רב ורבי שהם נושאין ונותנין בהלכה והוא לא הבין מה שהם מדברים. כך נהג הדבר גם בישיבות בבל עד סוף תקופת הגאונים. עוד אחרוני הגאונים מדברים על “זקני הישיבה וחכמיה” שהיו עוזרים לגאון בהנהלת הישיבה והיו אנשי עצתו.

חוץ מזה מלאו הישיבות גם מעין תפקיד של אוניברסיטה עממית. פעמים בשנה בחדשי אלול ואדר, היו מתאספים אליהן אלפים מישראל לשמוע דבר ה'. כל מי שלמד פעם בישיבה ורצה להחיות בזכרונו את זכרון הימים הטובים ההם וכל מי שרצה להסיח לזמן מה מלבו את טרדות החיים ולהתרומם על הדאגות הפעוטות הממלאות אותם, וכל מי שרצה לשמוע דבר הלכה או אגדה, – היה הולך אל אחת הישיבות העתיקות ויושב בה כחדש ימים. אלו הם חדשי הכלה שעל אודותיהם עוד נדבר. ראשיתו של המוסד הזה, של חדשי הכלה, נעוצה עוד בראשית התקופה התלמודית ובתלמוד יסופר שבימי רבה הגיע מספר הבאים בחדשי הכלה לישיבת פומבדיתא עד שנים עשר אלף איש. יש לחשוב, איפוא, שמנהג זה הונהג עוד לפני רבה; ואנו מוצאים שחדשי הכלה היו קיימים בישיבות בבל גם כעבור שבע מאות שנה לאחר רבה.

בכלל, יש להגיד שהסדרים שהיו נהוגים בישיבות בבל עוד בסופה של תקופת הגאונים מוצאם מראשית תקופת האמוראים, ומעטים הם לפי הערך השנויים שחלו בהם במשך הזמן הארוך הזה. סדרים אלה התקדשו בקדושת המסורת, נתחבבו על החוגים קרובים לישיבות ולפיכך נמנעו מהכניס בהם שנויים רדיקליים. דבר זה אפשר לראות גם מספורו של ר“נ הבבלי, שחי במחציתה השניה של המאה העשירית. מתוך ספור זה אנו יודעים שהחכמים ישבו לפני ראש הישיבה לפי מדרגות חשיבותם. בשורה א' ישבו ראשי הכלה ובשבע השורות הראשונות ישבו אלה שנקראו חברי הסנהדרין הגדולה, בכל שורה עשרה חכמים, אלה שישבו בשורה הששית היו חשובים יותר מאלה שישבו בשביעית וכן הלאה. את הדבר הזה אנו מוצאים כבר מימיו של רבי יוחנן בישיבות ארץ־ישראל⁴ וכנראה שמישיבות א”י עבר סדר זה לישיבות בבל ונשמר בכל זמן קיומן של הישיבות.

חוץ מן התפקידים הלימודיים הללו מלאה הישיבה גם תפקיד של בי“ד גבוה. בשער הישיבה היה בית־דין מיוחד שבראשו עמד “דיינא דבבא” (דיין השער), אשר נקרא גם “אב בית דין” סתם ובקצור “אב” או, “רבנו האב”. לפי דעת קצת חוקרים היו בכל ישיבה שני בתי דין: בראשו של אחד, הגבוה ביותר, עמד הגאון עצמו, ובראש השני עמד דיינא דבבא⁵ לא היה זה בית־דין לערעורים, אלא שזכות היתה לכל נתבע להגיד: רוצה אני להקריב משפטי לא לביה”ד שבעירי כי אם לשער הישיבה, לבית הועד ולבית הדין הגדול קא אזילנא. יש שבי“ד גדול זה היה מחזיר את הדין לעיון לביה”ד שבמקום מושב הצדדים. ביה“ד הישיבה נחשב, איפוא, לביה”ד העליון שבארץ וממנו קבלו יתר בתי הדין את הוראותיהם. כבר ראינו שאף הפסקים שיצאו מבית דינו של ראש הגולה היו טעונים אישור מגאוני הישיבות ובית דינן. לידינו הגיעו קצת מנוסחי השטרות שהיו נכתבים ע“י בי”ד זה ויש בהם ענין רב⁶. נוסף לכל זה התחילו הישיבות במחציתה השניה של תקופת הגאונים למנות שופטים ודיינים לרוב קהלות בבל. הגאונים היו מסמיכין ומעמידים את הדיינים והם גם היו מעבירים אותם אם נשמעו תלונות עליהם מאת בני המקום. יוצא, איפוא, שכמעט כל רשת בתי הדין שבבבל והארצות הסמוכות לה עמדה ברשותם.

בהתאם לכל זה היה סידורן האדמינסטרטיבי של הישיבות גדול ותקיף, מורכב יפה ומתאים למטרתו. זו היתה מעין ממשלה קטנה שבראשה עמד “הגאון”, הוא ראש הישיבה. ואמנם בעלי התלמוד והכרוניקונים מתקופת הגאונים משתמשים תמיד בפועל “מלך” בשעה שהם מדברים על מינויו של גאון וביום המינוי של ראש הישיבה היו וערכים לו טקס נהדר, דומה לאותו טקס שהיו עורכים במינוי ראש גולה. מספר נושאי המשרה בממשלת הישיבה היה די גדול: אב בית־דין, דיינא דבבא, ראשי כלה, ראשי סדרים, סופרים ועוד כיוצא באלו. ברם, גדול יותר היה מספרם של בעלי התארים השונים שלא מלאו תפקיד אדמיניסטרטיבי: חברים בסנהדרין הגדולה, חברים בסנהדרין הקטנה, ראשי פרקים וכו'. עד כמה שידוע לנו נשמרו כל התארים הללו בישיבות בבל עד סוף תקופה"ג. היה כאן רצון לשמור על מוסד הסנהדרין, שהיה נטול עתה כל תפקיד מעשי ולוּ רק בתור “זכר למקדש”.

בדרך כלל היתה תשובה מן הישיבה הבבלית מתחילה בנוסח זה: ‘פב“ב ראש ישיבת מתא מחסיא לכל החכמים והתלמידים ושאר אחינו הדרים במקום פלוני, שלומם ירבה לעד ויגדל. קבלו שלום ממני ומפב”פ דיינא דבבא ומן ראשי כלה ומכל החכמים שהם במקום סנהדרין גדולה ומן אלה שהם בני סנהדרין קטנה ומשאר תנאים וחכמים ותלמידים שבישיבה כולה’…

יש להגיד שאצל גאוני הישיבות הבבליות היתה הבנה היסטורית וחושם ההיסטורי היה מפותח יפה. כל המקרים החשובים פחות או יותר היו נרשמים בספרי הזכרונות של הישיבה, שרב שרירא מסתמך עליהם באגרתו, ולמקרה חשוב ביותר היו עשים זכרון בחיי הישיבה. כשנחרבה למשל נהרדעא בשנת 259 ונחרבה גם ישיבתה, נוסדה על מקומה ישיבת פומבדיתא. ועשו זכר לישיבת נהרדעא בזה שקבוצת חכמים חשובים שישבו בשורה מיוחדת נקראו שורת נהרדעא והחשוב שבהן נקרא “ראש שורת נהרדעא”. שורת נהרדעא זו התקיימה עוד בימי רב שרירא ורב שמריה בר אלחנן שלמד אז בישיבת פומבדיתא זכה לתואר של “ראש שורת נהרדעא”.

לכל אחת משתי הישיבות היו תקופות של עליה וירידה, דבר המובן מאליו במוסדות המתקיימים זמן ארוך של שמונה מאות שנה. עליות והירידות באו לרגלי סבות שונות, מדיניות וכלכליות, אולם על־פי־רוב היתה גדולת הישיבות מותנית בגודל האיש שעמד בראשן.

לסורא היו שלש תקופות זוהר:    🔗

התקופה הראשונה נמשכה כששים שנה, זהו הזמן שבו עמדו בראשה רב, מיסד הישיבה, ותלמידו הגדול רוב הונא; שני אלה רוממו את קרנה בכבוד והרבו גבולה בתלמידים. זמן קצר אחרי הוסדה כבר עלתה ישיבת סורא על ישיבת נהרדעא, עתיקה ממנה הרבה, וכל הימים שהיה רב קיים היה שמואל כפוף לו ונוהג בו כבוד גדול. וכן היה גם רב יהודה, מיסד ישיבת פומבדיתא, כפוף לרב הונא. מספר התלמידים בזמנו של רב הונא היה גדול מאד, אם כי לא הגיע למספרם בימי רב. בימי רב היה מספר התלמידים שלמדו בסורא בקביעות אלף ומאתים ובימי רב הונא לא הגיע מספרם אלא לשמונה מאות⁷ . כשהיה רב הונא מגיד שעורו עמדו לפניו שלשה עשר מתורגמנים, שהיו מפרשים ומסבירים דבריו לקהל השומעים, כמנהג ראשי ישיבות בבל שהיו מגידים שעוריהם בלשון הקודש ובלחש והאמוראים (=המתורגמנים) שעמדו לפניהם היו מפרשים דבריהם בארמית ובקול רם. האגדה מספרת: “כי הוו קיימו רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא, ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה”⁸. אחרי פטירתו של רב הונא מתחילה תקופת ירידה בשביל סורא. את המקום הראשון תופסת פומבדיתא, יען כי אחרי פטירת רב הונא נחשב רב יהודה לזקן הדור וגדול שבחכמים, חלק גדול מתלמידי סורא באים לצקת מים על ידי רב יהודה ועוברים לפומבדיתא⁹. חלק חשוב מחכמי סורא הגדולים עולה אז לארץ ישראל לישיבתו של ר' יוחנן בטבריה, מהם: ר' אלעזר בן פדת, ר' שמואל בר יצחק, ר' אבא בר זבדא, ר' חייא בר יוסף ועוד. ארץ ישראל ושמו הגדול של ר' יוחנן משכו אליהם את התלמידים מבבל, הוסיפו על כך רב ורב הונא שהיו דורשים במאמריהם בשבח ארץ ישראל ומחזקים את הגעגועים לארץ אבות. לעומת זה מעטים הם העולים מישיבת נהרדעא־פומבדיתא; עמדתו של רב יהודה לעליה לארץ־ישראל היתה שלילית בהחלט, ורגיל היה לומר: כל העולה מבבל לא“י עובר בעשה”¹⁰. כשרצה ר' זירא תלמידו לעלות לא"י היה משתמט מרב יהודה שלא יראנו. בעטיה של העליה לארץ־ישראל והיציאה לישיבת פומבדיתא נתרוקנה סורא מתלמידיה. אמנם, היא המשיכה את קיומה, אלא שחכתה לימים יותר טובים.

התקופה השניה בחיי ישיבת סורא בה עלתה עוד הפעם לגדולה, הגיעה בימי רב אשי, שעמד בראשה קרוב לששים שנה (אגב, הוא היחידי בין כל ראשי הישיבות שקמו בבבל במשך שמונה מאות שנה שזכה לעמוד בראש הישיבה זמן ארוך שכזה). הוא הצליח לרכז סביבו את כל החכמים שהתפזרו אחרי פטירת רבא למקומות שונים והשתדל לקרב את הרחוקים ולקבץ את הנפרדים. רגיל היה לומר: “לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים” (זבחים קא, ב). הוא אהב את לימוד התורה בהמון תלמידים¹¹. בדור שלפני רב אשי, אחרי פטירת אביי ורבא, התרבו הישיבות בבבל במקומות שונים: רב פפא ישב בנרש, רב כהנא בפום נהרא; גם בנהר פקוד, נהרדעא, שילי, פפוניא ועוד היו ישיבות, אלא אף אחת מהן לא זכתה להגיע למעלת שתי הישיבות המפורסמות סורא ופומבדיתא. ואולם אם למעלתן לא הגיעו הרי הפריעו להן בהרבה ע“י פזור הכחות. בידי רב אשי עלה לרכז את כל כחות היצירה של האומה לשם מטרה אחת גדולה: סדור התלמוד ובצדק אמרו עליו: “מימות רבי עד רב אשי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד”. באמת לא מצינו מימות רבי עד רב אשי שיהיו כל חכמי הדור מרוכזים במקום אחד תחת הנהלה אחת. בימיו של רב אשי נעשתה מחסיא (ישיבת סורא) לתל־תלפיות. בימיו של רב אשי העבירו את חגיגת השבתא דריגלא לכבוד ראש הגולה מנהרדעא למחסיא. לחגיגות אלו היו באים גם כל תלמידי פומבדיתא וכל גדולי היהדות הבבלית. כן היו באים לשם זה לסורא, גם ראש הגולה עם הפמליא שלו. ומנהג זה שנקבע על־ידי רב אשי נתקיים גם מאות בשנים אחרי פטירתו ונתן לסורא את זכות הבכורה על פומבדיתא. ב”חדשי כלה", הם אלול ואדר, היו באים בימי רב אשי למחסיא אלפים ורבבות, ומחסיא שהיתה עיירה בינונית, שכדברי רב אשי עצמו, “יצאה מכלל כפר אבל לא הגיעה להיות כרך”, לא יכלה לאכסן את כל הבאים והיו רבים מהם לנים בשדות ובגנים שבסביבותיה. כבוד התורה היה גדול מאד בשני החדשים הללו עד כי התפלא אב אשי על הגויים תושבי מחסיא שאינם מושפעים מזה ואמר עליהם: אבירי לב הם, רואים הם את כבוד התורה פעמיים בשנה ואין הם מתגיירים (ברכות יז, ב).

רב אשי חידש את בנין הישיבה¹² , ועסק בעבודת הבנין במסירות נפש. הוא העמיד את מטתו בבנין ההולך ונבנה, ישן שם כל זמן הבנין ולא הוציאה משם עד שנגמר כולו. את זאת עשה כדי שיבואו להשתדל למהר את גמר הבנין. בנין זה התרומם בגבהו על כל בתי העיר, כי אמרו: כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה. ואמר רב אשי: אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה¹³.

במפעל הגדול של סדור התלמוד לקחה סורא חלק בראש. יש בלי ספק סוגיות רבו ואולי גם מסכתות שלמות, שנסדרו בפומבדיתא, ועל כל זה אפשר להגיד ברור שבעיקר יש לזקוף את הזכות הגדולה הזאת לחשבונה של סורא. בתוקף הזכות הזאת התעלתה סורא על פומבדיתא גם כעבור מאות בשנים אחרי חתימת התלמוד.

בסוף התקופה התלמודית ובתקופת הסבוראים הגיעו לסורא ימים קשים. מן המהומות והמבוכות שהיו אז בממלכת פרס סבלה סורא, עקב מקומה הגיאוגרפי, יותר מפומבדיתא. מספר חכמיה ותלמידיה נתמעט בהרבה. לרגלי גזירותיהם של פירוז רשיעא ויזדיגרד היה קיומה נתון בסכנה. במצב קשה נמצאה סורא גם בכל תקופת הסבוראים. אך כשהוטב המצב הכללי במדינה, וביחוד מימי כבוש הארץ ע“י הערבים, חדשה סורא את פעולתה במרץ רב. ראשי הגולה מראים חבה יתרה לישיבת סורא ומעניקים לה זכויות יתרות על פומבדיתא, בהיותה הראשונה בזמן. הם גם זכרו לה את גדולתה בימי רב ורב אשי וכמו כן השפיעה בודאי העובדה שחגיגת השבתא דריגלא נערכה דורות רבים בסורא. ישיבת סורא נקראה לפעמים גם בשם “ישיבת ראש גלות”¹⁴. חסות זו מצד ראשי הגולה הועילה לה בודאי במקרים רבים, אבל גם הזיקה לה הרבה. ראשי הגולה התערבו יותר מדי בעניניה הפנימיים והפריעו לעתים קרובות להתפתחותה החפשית. הם מינו את ראשי הישיבה וגם הורידום ממשרתם אם לא מצאו חן בעיניהם. יש גם שהראשים שנתמנו ע”י ראש הגולה לא היו לרצון לבני הישיבה, אבל יש להודות שהיו גם מינויים מוצלחים מאד הנותנים כבוד לראשי הגולה. גדולת סורא בתקופת הגאונים מתחילה ע“י שני חכמים שישבו כל ימי חייהם בפומבדיתא ולעת זקנתם נתמנו בזה אחר זה ע”י ראש הגולה המפורסם שלמה בר חסדאי לעמוד בראש ישיבת סורא, והם מר שמואל (ת“צ – תק”ח, 730 – 748) ורב יהודאי בן רב נחמן (תק“כ – תקכ”ג); משני אלה מפורסם ביותר האחרון ואתו מתחילה תקופה חדשה לסורא. רב יהודאי היה גדול הדור ובני דורו והבאים אחריו חשבוהו לאיש אלהים. הגאונים הבאים אחריו קוראים אותו “נהורא דעלמא” “קדוש וטהור”¹⁵, פסקיו ומנהגיו היו לעינים לבאים אחריו שהתייחסו אליהם יחס של קדושה וכבוד. כדוגמה אנחנו יכולים לראות ענין התרת שבועה. על־פי הדין אפשר להתיר שבועה ע“י שאלה לחכם שימצא פתח חרטה לשבועה זו, אך רב יהודאי לא היה נזקק לשבועות כדי להתירן, ורב שרירא שחי מאתים שנה אחריו אומר: “לית לן למעבד מאי דלא עביד מר רב יהדאי”¹⁶. אחד מתלמידי תלמידיו נותן לנו ציור מדמות דיוקנו ומעיד עליו, ש”היה גדול במקרא ובמשנה ובתלמוד ובמדרש ובתוספות ובהגדות ובהלכה למעשה… והיה גדול בקדושה ובטהרה ובחסידות ובענוה והיה מדקדק בכל המצוות כלן והיה מאסיר (= מוסר) עצמו לשמים והיה מקרב את הבריות לתורה ולמצוות ולא הניח כמותו“¹⁷ . שם גדול עשה לו ע”י ספרו הלכות פסוקות שנכתב ע“י תלמידיו שרשמו מה ששמעו מפיו, ושימש יסוד לספר הלכות גדולות של ר”ש קיארא ולמחברים אחרים. רב יהודאי, היה, כאמור, בן ישיבת פומבדיתא ואחיו, אב דודואי, עמד בראש פומבדיתא, אך ראש הגולה הביאו לסורא, למרות היותו זקן מופלג ועור בשתי עיניו ולמרות המסורת הסוראית שלא להעמיד בראשה אלא מי שחנך בישיבת סורא עצמה, “מפני שלא נמצא בה מופלג בחכמה כמותו” (אגרש"ג).

אחרי רב יהודאי עמדו בראש ישיבת סורא שלשלת ארוכה של גאונים מפורסמים ורבי פעלים כרב חנינאי, תלמידו המובהק של רב יהודאי, רב יעקב הכהן, רב צדוק בן ישי, רב משה בן רב יעקב, רב כהן צדק, רב שר שלום, רב נטרונאי, ורב עמרם ורב נחשון. הם העמידו את סורא על מדרגה גבוהה מאד. יהודי כל הארצות היו פונים בשאלות בעיקר אל ישיבת סורא, ואם נעשה חשבון יוצא שמספר תשובות שהשיבו גאוני סורא הנזכרים, עולה פי ארבעה ממספר התשובות שהשיבו גאוני פומבדיתא מראשית תקופה"ג עד ימיו של רב שרירא. בכלל היו באותה תקופה חיי הרוח חזקים בסורא יותר מאשר בפומבדיתא ורוב היצירות הספרותיות של אותו זמן מוצאן מסורא.

תקופת זוהר זו נמשכה כמאה ושלשים שנה שאחריהן מתחילה ירידה ואין בה אנשים גדולים הראוים לעמוד בראשה. מספר החכמים שבה נתמעט ונשארו בה בעיקר תלמידים צעירים לימים. וכשהגיע הזמן למנות ראש ישיבה לא נמצא בין חכמי הישיבה, מי שהוא ראוי לכך ומנה דוד בן זכאי את מר רב יום טוב כהן, שהיה אורג ע"פ אומנותו, והישיבה ירדה ירידה גמורה. הדברים הגיעו לידי כך, שהוחלט הדבר בין החכמים לבטל לגמרי את ישיבת סורא ולהעביר את שארית תלמידיה לפומבדיתא ולבסוף הוסכם להכתיר את אחד מחכמי פומבדיתא, הוא רב נתן בר רב יהודה גאון פומבדיתא, דוד רב שרירא, בתואר “גאון סורא”, ובלבד שלא יתבטל שמה של סורא, אבל לא הספיק לתפוס מקומו עד שמת¹⁸.

באותו זמן החליט ראש הגולה דוד בן זכאי לעשות מעשה רב כדי להחזיר עטרת סורא ליושנה. לשם כך מינה את רב סעדיה לגאון, על אף “שלא מבני רבנן דמתיבתא הוה אלא ממצרים”. רב סעדיה כבר היה אז מפורסם למדי ע“י ספריו שחבר וע”י מלחמתו עם הקראים והקראות ונצחונו על בן מאיר גאון ירושלים. עם התמנותו נגש רס“ג במרץ רב למלוי תפקידו, וכפי מה שמסר רב שרירא גאון, קבץ ראשית כל, מה שנשאר מבניהם של חכמי סורא ואת הצעירים הלומדים והתחיל להנהיג שוב את כל סדרי הישיבה הקבועים. והנה בעוד שהוא עסוק בעבודה זו, קפצה עליו כעבור שנתיים למינויו המחלוקת הגודלה בינו ובין דד בן זכאי. דוד בן זכאי מעביר את רב סעדיה ממשרתו וממנה תחתיו את רב יוסף בן יעקב. בן למשפחה מיוחסת שהעמידה בסורא כמה וכמה גאונים, אלא שהוא היה עוד “רך בשנים ותלמיד קטן לגבי מר רב סעידה” (רש"ג) ורב סעדיה הוכרח להתחבא כמה שנים מאימתו של דוד בן זכאי התקיף והעריץ. ברם גדולי הדור וראשי היהדות הבבלית עומדים לימינו של רס”ג, מתערבים בדבר משלימים בין שני הצדדים ורס“ג חוזר לעמוד בראש הישיבה, אך המחלוקת הזאת התישה את כחו של רס”ג והוא מת כעבור שנים אחדות.

התקוות הרבות שתלו במנויו של רס“ג לא נתקיימו, איפוא, והנסיון לבסס את סורא לא הצליח. אחרי שנפטר רס”ג חזר למשרתו רב יוסף זה שנתמנה ע“י דוד בן זכאי בשעת המחלוקת. אבל הוא לא הצליח כלל במילוי תפקידו ועזב את סורא ואת בבל בכלל, התיישב בבצרה ושם נפטר. רב שרירא גאון המספר לנו את כל המאורעות האלה מסיים: ובתר הכי לא הות מתיבתא במתא מחסיא” או: “ועד השתא ליכא במחסיא מתיבתא”. מזמן פטירת רס“ג עד כתיבת האגרת ע”י רש"ג עברו כארבעים וחמש שנים וסורא היתה, איפוא, סגורה בכל הזמן הזה.

ואולם עוד בחייו של רב שרירא, כשנתיים אחרי כתיבת דברים אלו נפתחה סורא מחדש, והמשיכה את קיומה יותר מחמשים שנה. בכתיבת פרק זמן זה, שהוא האחרון בתולדות סורא עזרו לנו בהרבה התעודות החדשות שנתגלו בגניזה הקאהירית. עד הזמן האחרון חשבו שרב שמואל בן חפני היה הגאון היחידי שקם לסורא אחרי רב סעדיה ועם פטירתו, שנקבעה ע“י כל ההסטוריונים לשנת ד' תשצ”ד (1034), נסגרה ישיבה זו סגירה עולמית. עתה אנו יודעים ששלשלת שלמה של גאונים קמו לה לסורא אחרי שנפתחה מחדש. הראשון שעמד בראשה בתקופה זו היה רב צמח בר' יצחק, נצר ממשפחת גאונים שעמדו בראש ישיבת פומבדיתא, נין ונכד לרב פלטוי ולרב צמח, גאוני פומבדיתא המפורסמים. הוא נפטר אחרי שעמד על משמרתו כעשר שנים ועל מקומו בא הגאון הידוע רב שמואל בן חפני, שהתחתן עם רב שרירא ונתן את בתו לרב האיי בן רב שרירא לאשה. אף רב שמואל מוצאו ממשפחת גאונים פומבדיתאית. זקנו רב כן צדק, היה ראש ישיבת פומבדיתא בזמן רס“ג, והיה אחד ממתנגדיו הקשים של דוד בן זכאי ורס”ג כאחד. אף רב נחמיה בן רב כהן צדק היה גאון בפומבדיתא אלא שהמובחרים שבחכמים ורב שרירא בראשם התנגדו לו ובחרו ברב אהרן. רב אהרן מינה את רש“ג לאב”ד ורב נחמיה מינה לאב“ד את אחיו רב חפני. רב שרירא ורב חפני היו, איפוא, אבות ב”ד בזמן אחד והיחוסים ביניהם היו מתוחים. אחרי שמתו רב חפני, רב נחמיה ורב אהרן נתמנה רב שרירא לגאון. לרב שמואל בן חפני היו בודאי טענות ותביעות למינוי חשוב בישיבה, ומפני זה, כך משערים קצת חוקרים, עזר רב שרירא לרב שמואל בן חפני שיתמנה לגאון בסורא.

ר“ש בן חפני היה אחד הגאונים החשובים ביותר והמשכילים ביותר. גדול היה לא רק בתורה כי אם גם בחכמה, בפילוסופיה, בפרשנות כתבי־הקודש, בחקירת הלשון העברית וביתר המדעים. בהיקף ידיעותיו אפשר לדמותו אל רב סעדיה; ואמנם, רב שמואל הלך בעקבות רס”ג בשיטת למודיו ובעבודתו הספרותית. רב האיי חתנו קובל עליו על שהרבה לקרא בספרי הגויים¹⁹ ומתוך כך בא לידי דעה שאין הקב“ה עושה נס אלא לנביאים ומכחיש בכל מעשה שנאמר בו כי נעשה נס לצדיקים. רב שמואל כתב ספרים רבים, כמעט כולם בערבית וע”כ גם נאבדו ברבות הימים ולא הגיעו לידינו אלא שרידים מהם, אבל גם הם דים להעיד על גדולתו. הוא חבר פירוש בערבית על התורה ולקצת מנביאים אחרונים, וכתב ספרים רבים במקצוע ההלכה. הגיע לידינו ממנו גם מספר הגון של תשובות, דבר המראה לנו כי קהלות רבות החלו שוב לפנות בשאלותיהם לסורא. רב שמואל כתב גם מבוא לתלמוד אשר רק חלק קטן ממנו נמצא בין כתבי־היד של הגניזה.

ר“ש בן חפני נפטר בשנת תש”ג (1013), ולא תשצ“ד (1034) כמו שהיה מקובל עד היום, ועל מקומו בא רב דוסא בן רס”ג²⁰ . מן הזמן שנפטר רס"ג עד שנתמנה רב דוסא לגאון עברו 71 שנה, ומכאן אנו למדים שהיה עוד צעיר מאד כשמת אביו הגדול, והגיע לזקנה מופלגת. הוא מזכיר באחת מתשובותיו שהוא כבר יותר מבן שמונים. על משמרתו עמד רק 4 שנים ואחריו עמד בראש ישיבת סורא רב ישראל בן רב שמואל בן חפני, שהיה מקודם סופר הישיבה, והוא נזכר בספרי הפוסקים הראשונים. אחריו עמדו לסורא עוד שני גאונים, שלפי שעה ידיעותינו עליהם מועטות מאד, והם "רב עזריהו הכהן, שאולי היה בנו של רב ישראל, ורב יצחק, האחרון לגאוני סורא.

אחרי שעברו על תולדות סורא, ניתן סקירה קצרה על תולדות פומבדיתא. פומבדיתא, היא לאמתו של דבר המשכה של ישיבת נהרדעא העתיקה, שראשה האחרון היה שמואל. שנים מועטות אחרי פטירת שמואל נחרבה נהרדעא בשנת 259 ע"י פפא בן נצר, הוא אודינת שר צבא תדמור, ואז נוסדה על מקומה של נהרדעא, ישיבת פומבדיתא. מיסדה היה גדול תלמידיו של שמואל, רב יהודה בר יחזקאל והוא עמד בראשה קרוב לארבעים שנה. אף כשחזרה ונבנתה נהרדעא לא חזרה הישיבה אליה (בה נמצא אמנם בכל זמן התלמוד קבוץ חשוב של חכמים הנקראים בתלמוד בשם נהרדעאי. רשומם של הללו בהלכה נכר ביותר ומן המפורסמים שבהם יש להזכיר את רב חמא ואמימר). לפומבדיתא עברו מסורות נהרדעא, מנהגיה ודרכיה ולא עוד אלא שעשו בפומבדיתא זכר יפה לנהרדעא בזה שקבעו בה שורה מיוחדת שישבו בה חכמים חשובים ונקראה “שורת נהרדעא”. דבר זה נהג עד סוף תקופת הגאונים משך שבע מאות שנה. מתוך כך אנו מוצאים שבספרות הגאונים נזכרה נהרדעא לעתים קרובות ביחד עם סורא, בעוד שהכונה היא לפומבדיתא.

כבר אמרנו שאחרי מות רב הונא מתחילה תקופת ירידה לסורא ותקופת עליה לפומבדיתא. תקופת עליה זו נמשכה כששים שנה. בראש הישיבה עמדו אנשי השם: רב יהודה, רבה ורב יוסף, אביי ורבא, שמם נזכר בתלמוד בכל דף ודף וידועים הם אף לאלה שאינם יודעים מה אמר אביי. למרום גדולתה הגיעה ישיבת פומבדיתא בימי רבא שעמד בראשה י“ד שנים. כך מעיד ואומר רב שרירא: “ובכלהו אלין שנין דרבא לא הויא אלא חדא מתיבתא בפומבדיתא”. יש להזכיר שבימי רבא עברה ישיבת פומבדיתא למחוזא, מקום מושבו של רבא, אך הוסיפה להקרא בפי הכל בשם: ישיבת פומבדיתא, כי העברה זו לא היתה אלא זמנית בלבד. עם פטירתו של רבא בשנת ד”א קי"ג (353) מתחילה תקופת ירידה לפומבדיתא. אמנם סורא עוד נשארה שוממה קרוב לעשר שנים עד שעמד רב אשי בראשה, אך חכמים רבים יוצאים את פומבדיתא ומיסדים ישיבות במקומות שונים. מקום ראשון ביניהן תופסת ישיבת רב פפא בנרש הסמוכה לסורא. רבים אף חזרו לנהרדעא, שמשכה אליה חלק מן החכמים ועלתה בחשיבותה יותר ויותר. הפיזור של החכמים באותו הזמן היה גדול מאד, כי לא היתה אישיות מרכזית שתעמוד בראשם. בפומבדיתא נשאר רק חלק מן החכמים והתלמידים, ובראשה עמד רב נחמן בר יצחק תלמיד רבא ידוע גם לעוסק בשקידה במסורה של כתבי הקדש.

מכאן מגיעים אנו לימי רב אשי. מימי רב אשי ואילך היתה פומבדיתא בדרך כלל כפופה לסורא, שתפסה את המקום הראשון והיו לה כמה זכויות יתירות על פומבדיתא. אמנם בימי המהומות שבסוף תקופת התלמוד ובתקופת הסבוראים סבלה פומבדיתא פחות מסורא, אך גם מצבה היה קשה ולבסוף הוכרחה לעבור לפירוז שבור, הקרובה לנהרדעא. כמו שמספר לנו רב שרירא: “והויין שני שמד וצרות בסוף מלכות פרסיים ולא הוו יכלין למקבע פרקי ואתובי מתיבתא ומדבר מנהג גאונים עד בתר כמה שנין דאתו רבנן דילנא מפומבדיתא לסביבות נהרדעא לדמינתא דפירוז שבור”²¹ . מכאן יוצא שישיבת פומבדיתא הוכרחה להפסיק קיומה במשך כמה שנים לפני שעברה לפירוז שבור. בפירוז נמצאה הישיבה עד כבוש הארץ ע"י הערבים. גאון פרוז רב יצחק בלוית החכמים וחשובי העדה יצאו לקבל את פני הכובש עלי בן אבוטליב והלה קבלם בסבר פנים יפות. באותו זמן נמצאו בעיר לפי דברי רב שרירא תשעים אלף מישראל, ואף שחזרה הישיבה לפומדיתא לא נתבטל קבוץ החכמים בפירוז ובית מדרשו של רב מרי, מגדולי פירוז בסוף תקופת הסבוראים, היה ידוע עוד כעבור ארבע מאות שנה, בזמן רב שרירא.

במחצית הראשונה של תקופת הגאונים עומדת פומבדיתא בצל ואת המקום הראשון תופסת סורא. אמנם, רואים אנו שגם אז נמצאו בה חכמים גדולים כרב יהודאי, שלוקחו מתוכה ונתמנו לעמוד בראש סורא, אבל האישים היותר חשובים שבדור עמדו בראש ישיבת סורא. תקופת עליה לפומבדיתא מתחילה באמצע המאה התשיעית עם עלות רב פלטוי גאון על כסאו ( תר“ב – תרי”ח, 842 – 858).רב פלטוי היה אדם גדול בעל מרץ יוצא מן הכלל ותקיף מאד בדעתו. בימיו מתרבים ומתחזקים קשרי פומבדיתא עם תפוצות הגולה. אליו פנו יהודי ספרד בבקשה “לכתוב להם תלמוד ופתרונו וצוה וכתבו להם”²² . הוא ובנו רב צמח היו, כנראה גאוני פומבדיתא הראשונים שבאו בקשר של שאלות ותשובות עם יהודי אפריקה הצפונית שמקודם עמדו בקשר רק עם סורא²³. אף בנו רב צמח, שעמד בראש פומבדיתא י“ח שנים, היה אדם גדול ותשובות רבות השאיר אחריו. בימי של רב צמח מתרבים עוד יותר קשרי פומבדיתא עם ארצות אירופא, וביחוד עם ספרד, והגאונים שאחריו מטפחים את הקשרים הללו; גבולה של פומבדיתא מתרבה בתלמידים ומספרם עולה על מספר התלמידים שבישיבת סורא. לאור עובדה זו מורגש צורך לשנות את חלוקת כספי הנדבות הבאות להחזקת הישיבות, שמימי קדם נהגו בהן שסורא מקבלת שני שלישים ופומבדיתא שליש אחד. סורא התנגדה להכנסת שינוי במצב זה, עד שבא רב כהן צדק, גאון פומבדיתא בזמן רס”ג, “ונפלה קטטה ביניהם על זה הדבר עד שנתקבצו ראשי הדור ועשו פשרה ביניהם שיהיו חולקים כל מה שיבא להם חלק כחלק בשוה”. פומבדיתא דרשה יותר מהחצי, וודאי מפני שמספר תלמידיה עלה הרבה ע"ז שבסורא.

אחרי פטירת רב כהן צדק התחילה פומבדיתא לרדת מגדולתה. סורא נסגרה באותו זמן לשנים רבות, אבל גם לפומבדיתא באו זמנים קשים: הגולה הגדולה כבר לא היתה זקוקה יותר להשפעתו של המרכז הבבלי. היא מתחילה לעמוד על רגלי עצמה. במשך מאות בשנים הפיצו ישיבות בבל את התורה בין העם בכל תפוצות הגולה והנה הגיע הזמן שבארצות שונות נוסדו בתי מדרש גדולים לתורה ובראשם עמדו חכמים גדולים שאינם נופלים בגדולתם מגאוני בבל. עומדים אנו באמצע המאה העשירית, זה הזמן שבו אירע לפי המסורת המאורע של ארבעת השבויים. לפי המסופר בספור זה נפדה כל אחד מהשבויים²⁴ בארץ אחרת, רב חושיאל באפריקה הצפונית, רב משה בן חנוך בקורדובה, ורב שמריה באלכסנדריא, וכל אחד מהם יסד לו ישיבה בארץ שאליה בא ובמקום לפנות בשאלות אל הישיבות הרחוקות אשר בבבל, שלתשובתן יש לחכות שנה ויותר, התחילו לפנות אל חכמים האלה. ר' אברהם ן' דאוד, המספר לנו את הספור הזה, רואה בזה “סבה מאת הקב”ה שנכרת חוקם של ישיבות שהיה הולך אליהם מארץ ספרד וארץ המערב לאפריקה ומצרים וארץ הצבי“. החקירות האחרונות הוכיחו את בטולו של הספור היפה ולא השאירו בו אלא קורטוב מן המציאות ההיסטורית, אבל הרעיון ההיסטורי המונח בו, שלרגלי התפשטות התורה בארצות אירופא ואפריקה נפסק קיומן של ישיבות בבל וירד ערכו של המרכז המזרחי העתיק, הוא נכון מאד. הישיבות עצמן הן שהכשירו ע”י עבודתן השקודה את העברת המרכז ממזרח למערב. הגאונים התחילו רואים ומרגישים את המציאות המרה שנוצרה בשבילם בעקבות המפנה הזה. השואלים פסקו מלפנות אליהם בשאלות והמנדבים חדלו מלשלוח את כספי הנדבות, אבל הגאונים לא אבו להשלים עם המציאות. הם הרבו לשלוח מכתבים לקהלות ישראל שבהם הם קובלים על הדחק החמרי הגדול בו נתונה הישיבה והם מבקשים עזרה; ואולם, רוב הקהלות אינן עונות כלל על המכתבים. אותן קהלות שלפנים היו חרדות לכל הגה שיצא מפי הגאונים אינן שמות לב למכתבים הערוכים אליהן. לידי ירידה גמורה הגיעה פומבדיתא בימי רב נחמיה בנו של רב כהן צדק. אישיות קטנה היה ולא היה מכובד ביותר גם על החשובים שבחכמי הישיבה שהלכו אחרי רב אהרן סרג’אדו, שהיה מגדולי הסוחרים ועשיר מופלג, אחד ממתנגדיו הקשים של רב סעדיה, אבל גם גדול בתורה ובחכמה. מן התומכים ברב אהרן היה גם רב שרירא, שנתמנה על ידו לאב"ד, ורב נחמיה שופך במכתביו קיתונות של בוז וחרפות על רב שרירא. מרב נחמיה לא הגיעה אלינו אף תשובה אחת, אבל הגיעו אלינו ממנו מכתבים רבים הקוראים לעזרה, שיש להם עתה ערך היסטורי חשוב, ואחד מהם נמצא בקהיר במקורו וחותם הגאון דבוק אליו²⁵. מחמת המצב החמרי הקשה סבל גם המצב הרוחני. החכמים התפזרו לכל צד לבקש את פרנסתם, התמעט גם מספר התלמידים הצעירים, בעלי הכשרונות חדלו לבא אל הישיבה והתחילו לעסוק במסחר ובמלאכה.

בזמן קשה כזה, כשהכנסות הישיבה כמעט שפסקו לגמרי, החכמים והתלמידים נתפזרו והקשרים עם שאר ארצות הגולה נתרופפו, עולה רב שרירא על כסא הגאונות בפומבדיתא. הוא היה אז כבר זקן כבן שבעים אבל מלא כח עלומים ומסירות נפש אל ישיבה שבראשה עמדו רבים מאבותיו ואף הוא עצמו בלה בה את כל ימי חייו. במרץ רב הוא מתחיל לקומם את הריסות הישיבה. הוא כותב מכתבים לגדולי ישראל אשר בארצות שונות ומוכיחם תוכחה נמרצה על זה שהם מתרשלים למלא חובתם לישיבה. דבריו הם קשים וחריפים מאד: “אתם הנכם משחיתים את המקום הזה בהחרישכם ממנו ובעזבכם אותו… ואל אלוהינו נשים דברתינו להצילכם מן העונש (על זה)…”. וכלפי אלה הסוברים שאין הם זקוקים יותר לישיבות בבל אחרי שיש להם ישיבות בארצם, הוא פונה וכותב:

“ואם אמר תאמרן בלבבכם כי תישארון אתם על מתכונתכם ולא ישחתון מדרשיכם והישיבה נשחתת… איך ישחת הראש וישלם הגוף ואחר הראש הגוף הולך. הקיצו נא אחינו והביטו באלה ושימו כבוד לשם אלהיכם ולתורתו ולחכמיה ולכו במנהג אבותיכם… והחזירו את הדבר לישנו. והגידו לנו ספיקותיכם למען תיראון את התשובות ותתנובבו בם וגם יחזק לב חכמי הישיבה בראותם כי אתם פונים אליהם ופוחדים למזוניהם ויודעים מקום טרחם בתורה מן התשובות. ודעו כי לא לכבודינו ולא לכבוד בית אבינו דיברנו אליכם קשות כאלה, כי לכבוד יו”י ולכבוד תורתו למען לא יאבדון ארבע אמותיה, כי אפילו רבתה תורה הרבה מאד במקומות אחרין ואולם ארבע אמות של הלכה הנה הם"…

“וגלוי וידוע לפני קדושינו כי מתוך דחק וצער אנחנו אוספים את האלופים ואת החכמים בכל כלא וכלא.. ואוחזים את הגדר שלא ייפרץ… ומביאים את התלמידים לפנינו מדי עת בעתו לראות מה שנו ומה למדו… וגם האי בחורינו שוקד ללמדם… ומטרפינו ומחלקינו ומי עוללינו אנחנו מונעים ונותנים להם”…

והוא מסיים: “ועליכם אחינו לעמוד בדבר ומתוך דוחק וצער כתבנו אליכם הדברים האלה”. בדברים אלה הוא מעוררם לגשת פעולה לטובת הישיבה.

והרי קטע ממכתב אחר של רש"ג הערוך כנראה אל קהלות ישראל בספרד²⁶:

“… וברוב שרעפינו בקרבנו אמרנו על מה זה שכחתם אותנו. ישבו זקינינו שוממין, בחורינו נאנחים, תנאינו נוגים ואנו מר לנו, כי נראה [כל] העולם הולך וחרב… אם אמ[רתם לנו] כי חסרנו ונתמעטה חכמתינו – אמנם כי כן הוא, הנה הועם הודנו וחסר מדענו ומדרשינו שממו ונותרו מעט מהרבה… ועתה אין איש מביא בנו ותחבולות נעשה להביא אחד אחר אחד כדי שלא תשתכח המשנה וגם אמורי (=אמוראי) התלמוד רבים בבניהם יוצאים למלאכות אחרות ומסתפחים להשתכר או לעבוד ומדור אל דור אנו חסרים ומשנה אל שנה א[נו נמעטים וגר]ם כל זאת עצלות ישראל אשר מנעו את חוקם ואת מזונותיהם, כי מי זה יקום בלא מזון… ואם יתעצלון העם מה יעשון חכמיהם, היוכלון לרעוב ולצמא…”

דברי רב שרירא עשו רושם חזק בתפוצות הגולה. הקשרים שנתרופפו התחילו להתחזק יותר ויותר. מכל המקומות פנו שוב בשאלות והתשובות הנפלאות של רב שרירא פרסמו את גדולתו וגרמו להרבות את מספר התלמידים והשואלים. ספר התשובות שהשאירו אחריהם שני הגאונים האחרונים רב שרירא ובנו רב האיי עולה על מספר כל התשובות שהגיעו לידינו מכל גאוני סורא ופומבדיתא גם יחד שקמו לפניהם במשך של שלש מאות שנה. תקופת רש“ג ורב האיי שעמדו בראש פומבדיתא שבעים שנה היא המזהירה ביותר בתולדות פומבדיתא; האב והבן זכו לזקנה מופלגת: רש”ג חי מאה, או ק“ב שנים ורה”ג צ“ט שנים ואת עבודת הקודש עבדו עד ימיהם האחרונים. כל ימי חייו של רב שרירא עזר רב האיי על ידו לנהל את הישיבה, בראשונה כאחד מגדולי החכמים ואח”כ נתמנה לאב בית דין וסגן ראש הישיבה. רק כשלש שנים לפני פטירתו הסתלק רש“ג ממשרתו ובנו רב האיי עלה על מקומו ואף ע”פ כן היו מביאים עוד לפני זקן בן מאה זה את התשובות הנשלחות מן הישיבה כדי שיעיין בהן ויחתום עליהן.

לרש“ג היו גם שונאים, ודאי אנשים עריצים שיסר אותם במשפט או שהוציא גזלה מתחת ידם. הראב”ד יספר: “והלשינו פריצי ישראל ברב שרירא ורב האיי ותפסם מלך ישמעאל ובזז כל אשר להם ולא השאיר להם שום מחיה בעולם, ונתלה רב שרירא בידו אחת²⁷ והוא כבן מאה שנה ולא הוסר מגאונות”. מה טיבה של מלשינות זו לא הוברר לנו, והשערות משונות נאמרו בענין זה²⁸. ביותר נראית דעת הרכבי²⁹, שהלשינו עליהם שאין הם נאמנים לממשלת הכליף, כי נקבצו אליהם תלמידים מן הארצות והממלכות שהיו שונאי הערבים ובעלי מלחמתם, כגון צפון אפריקה, ספרד וביצנץ. גם היתה להם חליפת שו"ת עם יהודי ארצות אלו וקבלו מהם כספים ומכאן יסוד להלשנה. הם נענשו בזה ששללו כל רכושם אבל לא הוסרו מגאונות.

כשמת רש"ג קראו באותה שבת בתורה את הפרשה: יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה וכו' ולמפטיר קראו את הפרשה במלכים: ויקרבו ימי דוד למות. ובמקום “ושלמה ישב על כסא דוד אביו”, קראו: והאיי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד. בימי רב האיי עלתה פומבדיתא עוד יותר. תלמידים באו אליו מכל קצוי ארץ, שאלות באו לאלפים והוא כתב תשובות רבות מאד. ואולם, אין ספק שפומבדיתא המשיכה את קיומה רק בכח האישיות הגדולה הזאת. זה היה זוהר החמה שלפני השקיעה. אור גודל לעת ערב. והיה בכך משום סיום יפה לתקופה ארוכה זו.

כשנפטר רב האיי נזדעזעו כל תפוצות ישראל, למרות שכבר היה זקן מופלג. ר' שלמה בן גבירול קונן עליו בארבע קינות נוגעות עד הנפש.

בכו עמי וחגרו שק וחבל

ושברו כל כלי נבל ונבל

לרב האי אדונינו אשר מת

פלטה נשארה לנו בתבל

למי נבכה וננוד בתחלה

ועל מי נעשה מספד ואבל –

אלי ארון אשר נגנז בציון

ואם לזה אשר נגנז בבבל. *

עם פטירת רב האיי גאון מסתיימת תקופת הגאונים ופוסק קיומם המזהיר של הישיבות בבבל.

בסוף הפרק, יש להעיר שבדורות האחרונים לתקופת הגאונים קבעו הישיבות את מקומן בבגדאד, ועזבו את סורא ופומבדיתא. ראשונה לכך היתה ישיבת פומבדיתא והגאון הראשון שישב בקביעות בבגדאד היה רב האיי בר רב דוד (תר“ן – תרנ”ז. 890 – 897). הוא היה דיין בבגדאד שנים רבות טרם שנתמנה לגאון, כנראה לא יכל להעתיק משכנו לפומבדיתא וע"כ עברה הישיבה לבגדאד³⁰ ואולי היו לכך עוד סבות אחרות.

אחרי פומבדיתא עשתה כך גם סורא ועברה אף היא לבגדאד. ואולם, הישיבות שמרו על שמן העתיק ונקראו גם אחר כך בשמות סורא ופומבדיתא.